בין אם הייתה סופרת ובין אם פילוסופית, איין ראנד ממשיכה למכור ספרים, לזכות בהערצה ולהתגלות גם במסדרונות הכוח והשלטון: לכן חשוב לחשוף את צביעותה ולהתווכח איתה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
פילוסופים אוהבים לשנוא את איין ראנד. זה נורא אופנתי לנחור בבוז בכל פעם ששמה מוזכר. פילוסוף אחד אמר לי: "איש לא צריך להיחשף למפלצת הזאת". רבים טוענים שהיא בכלל לא פילוסופית ולא צריך להתייחס אליה ברצינות. הבעיה היא שאנשים דווקא לוקחים אותה ברצינות, ולפעמים אפילו ברצינות רבה.
ראנד היא סופרת ילידת רוסיה שעברה להתגורר בארה"ב בשנת 1926, וקידמה את תורת האגואיזם הקרויה אובייקטיביזם. כפי שכתבה ברומן "מרד הנפילים" (משנת 1957) הפילוסופיה שלה סובבת את "מושג האדם כיצור הרואי, שאושרו הוא המטרה המוסרית העליונה של חייו, יצירתו היא פעילותו הנאצלת וההיגיון הוא הקו המנחה היחיד בחייו". לא מפתיע כנראה, שעם עקרונות כמו אושר, עבודה קשה ואינדיבידואליזם הרואי – לצד סרט משנת 1949 בכיכובם של גרי קופר ופטרישה ניל, שנעשה בעקבות ספרה "כמעיין המתגבר" (שראה אור ב-1943) – היא משכה את תשומת הלב ושלהבה את דמיונה של ארצות הברית.
רעיונותיה של ראנד כל כך קיצוניים, עד שרבים מהם נראים כמו פרודיה. למשל, ראנד עוסקת בהאשמת הקורבן: אם אין לך די כסף או כוח, זו אשמתך
מכון איין ראנד, שהוקדם בקליפורניה שלוש שנים לאחר מותה ב-1982, מדווח כי ספריה נמכרו ביותר משלושים מיליון עותקים. בראשית 2018 המכון חילק ארבעה מיליון עותקים מספרי ראנד לבתי ספר בצפון אמריקה. המכון גם תורם ספרים לקולג'ים, ועל פי רוב תרומותיו מלוות בתביעה לפתוח קורסים שבהם ילמדו מרצים בעלי "עניין חיובי וידע מקיף באובייקטיביזם, הפילוסופיה של איין ראנד", קורסים שבהם "מרד הנפילים" הוא קריאת חובה. ספריה של ראנד צוברים פופולריות. היא מדורגת ברשימת הסופרים של אמזון, במקום סמוך לוויליאם שייקספיר וג'. ד. סאלינג'ר. הדירוג ברשימה אמנם משתנה, ואינו משקף את כלל המכירות, אבל העובדה ששמה מופיע לצד סופרים כאלה, אומרת לא מעט.
ראנד רומזת כי הנאנסות, ולא האנסים, הן שאשמות. כוח הוא צדק
קל לבקר את רעיונותיה של ראנד. הם כל כך קיצוניים, עד שרבים מהם נראים כמו פרודיה. למשל, ראנד עוסקת בהאשמת הקורבן: אם אין לך די כסף או כוח, זו אשמתך. הווארד רורק, "הגיבור" של "כמעיין המתגבר", אונס את הגיבורה דומיניק פרנקון. מספר שיחות מוזרות על תיקון האח שקולות, על פי ראנד, ל"הזמנה חגיגית" שבאמצעותה פרנקון מזמינה את רורק לאנוס אותה – פרנקון ממש מתנגדת ורורק ללא ספק כופה את עצמו עליה – אך למרות זאת ראנד רומזת כי הנאנסות, ולא האנסים, הן שאשמות. כוח הוא צדק, כפי שרורק מצהיר בתחילת הספר, והשאלה אינה מי ירשה לו לעשות כל מה שהוא רוצה: "השאלה היא, מי יעצור אותי?" האופן שבו ראנד מקדמת אנוכיות והיחס הנוקשה שלה כלפי מי שלא שפר עליו גורלו, משתקפים בפוליטיקה של תקופתנו. זה לא יהיה מוגזם לומר שהפילוסופיה שלה מעודדת מספר פוליטיקאים להתעלם מן העניים וחסרי הכוח ולהאשים אותם במצבם.
ראנד מקדמת עצמאות מוחלטת ויכולת של הפרט לדאוג לכל צרכיו (self-sufficiency), תוקפת את האלטרואיזם, מציירת את משרתי הציבור כמפלצות ורואה בפיקוח ממשלתי את מקור כל הרע משום שהוא מפריע לחירות האישית. עם זאת, נוח לה להתעלם מהעבודה שרבים מן החוקים ומן התקנים הללו מקדמים חירות ושגשוג. ב"מרד הנפילים", המנהיג המסתורי של הקבוצה דמוית הכת והאיש הדובר את עקרונות האובייקטיביזם, ג'ון גאלט, בורח עם אנשיו כדי לייסד מושבה שתהיה חופשית מהתערבות ממשלתית וחופשית ליצור את כלליה שלה. עם זאת, דמיינו את המציאות בעולם ללא תקנות כמו אלה של המשרד לאיכות הסביבה. שכנים יהיו חופשיים להפריח ערפיח אל תוך האוטופיה של גאלט, לזהם את מקורות המים שלו או לרסס חומרי הדברה שייסחפו עד אליו וירעילו את אנשיו. אבל גאלט מתנגד לכל חובה כלפי אחרים, ואינו מצפה להתחשבות מאחרים. במילותיו שלו: "האם אתם שואלים איזו חובה מוסרית יש לי כלפי אנשים אחרים? אין לי". גאלט הוא עשיר, ולכן יכול להיות שהוא מסוגל לשלם למספר שכנים כדי שיסתלקו משם. עם זאת, הפילוסופיה של ראנד – זו שבה תומכות דמויות כמו גאלט, המייצג את דעותיה – מניחה כי אנחנו חיים בעולם שיש בו משאבים ורכוש אינסופיים, וכי ניתן להתבודד בניתוק מוחלט מאחרים. היא מתעלמת מכך שאנו חולקים את כדור הארץ – אנחנו נושמים את אותו אוויר, שוחים באותו ים ושותים ממקורות מים משותפים.
ישנם פילוסופים ליברטריאנים, כמו ויליאם ארווין (Irwin) בספרו The Free Market Existentialist (משנת 2015), שהציעו ואריאציות של האידיאולוגיה של ראנד, המאפשרות מידה מסוימת של פיקוח ממשלתי שנועד להגן על אנשים ורכושם מפני פגיעה בכוח, רמאות וגניבה (אם כי הוא אינו תומך במפורש בפיקוח של המשרד לאיכות הסביבה). עם זאת, בעיני ראנד, כפי שכתבה באסופת מאמריה The Virtue of Selfishness: A New Concept of Egoism (משנת 1964): "לא ניתן לפשר בין חירות ובין פיקוח ממשלתי", וקבלה של כל סוג של שליטה ממשלתית הוא בגדר "השתעבדות הדרגתית". אולם ראנד לא ניהלה את חייה תמיד על פי הפילוסופיה שלה: בערוב ימיה, תוך הפגנה בוטה של צביעות, היא קיבלה קצבאות ביטוח לאומי וביטוח בריאות. במאמר אחר, The Question of Scholarships (משנת 1966) ראנד מנסה להצדיק קבלת קצבאות מן הממשלה כפיצוי חלקי על מיסים ששולמו או שישולמו בעתיד – ורק בתנאי שמקבל הקצבאות מתנגד לכך. הבעיה אינה רק במורכבות החישוב של מידת התמיכה הממשלתית שראוי לקבל בעקבות תשלום מיסים – משום שיש להניח שהיא גם משתמשת בכבישים, מים מן הברז, הגנה משטרתית ומגוון רב של דברים אחרים שהממשלה מספקת. דבריה גם סותרים את עמדתה לפיה לא ניתן להתפשר על החירות מול הממשלה. יתרה מכך, זוהי צביעות להשתתף באורח פעיל באותה מערכת שעליה היא מתלוננת, ולהרוויח ממנה, תוך העמדת פנים של סחיטה חוזרת של מה שנסחט ממנה. זה אולי אנוכי, אבל בניגוד לטענתה, זה אינו מעשה מוסרי.
ניטשה הזהיר אותנו: "התמימים יהיו תמיד הקורבנות בגלל שבורותם מונעת מהם להבחין בין מידה והגזמה, והם אינם מסוגלים לרסן את עצמם בזמן"
טעות היא להכפיש את ראנד בלי לקרוא אותה לעומק, או להשמיץ אותה בלי לטרוח להפריך את טיעוניה. הגדרת כתביה כאסורים בקריאה אף לא תסייע לאיש לחשוב על רעיונותיה בצורה ביקורתית. פרידריך ניטשה – פילוסוף שלעתים מוצג, אם כי בדרך שטחית ביותר, כקרוב לראנד, אולי בגלל הגיבור שהוא אדם-על (Übermensch) – הזהיר בשנת 1881: "התמימים יהיו תמיד הקורבנות בגלל שבורותם מונעת מהם להבחין בין מידה והגזמה, והם אינם מסוגלים לרסן את עצמם בזמן".
ראנד היא מסוכנת, בדיוק משום שהיא קורצת לתמימים ולבורים כשהיא משתמשת בהתפתלויות דמויות טיעונים פילוספיים כמעטפת רטורית שתחתיה היא מגניבה את דעותיה הקדומות האכזריות למדי. הכתיבה שלה משכנעת את הפגיעים ואת מי שאינם קוראים אותה בעין ביקורתית, ופרט למונולוגים המלוהגים מדי, היא יודעת לספר סיפורים. זכרו, הרומנים שלה הם שהיו רבי מכר. כמעט שני שליש מאלפי הביקורות באמזון מעניקות חמישה כוכבים ל"מרד הנפילים". אנשים כנראה נשבים בסיפור, ומוצאים בתוכו פילוסופיה צרורה כצרור נאה, שהם סופגים כמעט בלי לחשוב. לא קשה לדמיין מה אנשים מעריצים בדמויות שלה: הגיבורים של ראנד מרוכזים בעצמם ולא מגלים אכפתיות, אבל הם גם מצטיינים במה שהם בוחרים לעשות, והם דבקים בעקרונותיהם. זו דוגמה מובחרת – וגם אזהרה – להשפעתה הגדולה של הספרות.
לא מספיק לקוות שרעיונותיה של ראנד ייעלמו עם הזמן. 75 שנה לאחר פרסומו, "מרד הנפילים" עודו רב מכר. ואולי הגיע הזמן להודות שראנד היא פילוסופית – אבל לא טובה במיוחד. קל להצביע על הפגמים בחשיבתה, וגם להכיר, כפי שג'ון סטיוארט מיל עשה ב"על החירות" (שנכתב ב-1895), בכך שעמדה שהיא מוטעית ברובה עדיין עשוי להכיל מרכיבים של אמת, ואף לעורר מחשבה כשהיא מגרה אותנו לגלות את פגמיה. הרטוריקה של ראנד ממשיכה לקסום למיליוני קוראים, ולכן אנו זקוקים לשפה ולסיפורים מפתים שיספקו טיעוני נגד רהוטים. דמיינו לעצמכם שסופר יוכל לשכנע את המיליונים שקוראים את ראנד להגיע למסקנות אחרות, נדיבות ומלאות חמלה יותר, לראות מבעד לאנוכיות המרוכזת בעצמה שלה, במקום להתפתות על ידי הפרוזה שלה. אנחנו צריכים להתייחס לתופעת איין ראנד ברצינות. התעלמות לא תגרום לה להיעלם. השפעתה זדונית. אבל הפרכתה חייבת להיות ברורה וחד משמעית.
סקיי ק. קלירי (Skye C. Cleary) היא מחברת הספר Existentialism and Romantic Love (משנת 2015) וממנהלי המרכז לנראטיבים חדשים בפילוסופיה באוניברסיטת קולמביה, ניו יורק. היא גם מנהלת את הבלוג של האגודה האמריקנית לפילוסופיה ומלמדת בקולומביה, בברנרד קולג' ובסיטי קולג' ניו יורק.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: סימן של דולר. תצלום: ג'ימי פיליפובסקי, unsplash.com
Photo by Jimi Filipovski on Unsplash
תגובות פייסבוק
11 תגובות על חוסר הלב כדרך חיים
איפה הטיעון?
הכל במידה.
יש אמת בטענות על האגואיזם והנרקיסיזם שמקרינים דמויות הגיבורים והגיבורות בספרייה של ראנד, גם לי זה צרם כשקראתי (בהתלהבות גדולה) את ספריה לפני כשלושה עשורים.
אבל. חייבים להתייחס לתקופה בה היא חיתה וכתבה, היא הרי חילצה עצמה מהמשטר הבולשביקי שאותו היא הכירה היטב וראתה מה המשטר הזה מעולל לנפש האדם, ועד כמה רצחני הוא מסוגל להיות.
אחרי שקראתי התבוננתי על ספריה בהקשר הזה שמול כל הרוע של הבולשביזם והמרקסיזם הדמויות הם עדין אגואיסטיות אבל פחות מפחידות ומזיקות.
על מה אתה מדבר? ההקשר היחיד זה הרצון של בני אדם לחיות ולהיות מאושרים וראנד אומרת שאנשים שעושים פחות מכל מה שהם יכולים כדי לחיות את החיים הטובים ביותר הם לא מוסריים. ומה הקשר נרקיסיזם לאגואיזם? אין הרבה קשר אם תחשוב על זה. הווארד רורק לדוגמא הוא הדמות הכי לא נרקיסיסטית שיצא לי לקרוא עליה.
גם אצלנו יש מי סוגד לאישה חסרת הלב
https://www.themarker.com/wallstreet/1.2637651
בקיצור, אני רק אשמיץ את איין ראנד וכתביה בכל צורה וזלזול אפשרי , אבל מבלי להפריך אף טענה שלה או להתייחס עניינית למה שהיא כתבה, העיקר להפחיד ולהכתים אותה ואת קוראיה כאנשים רפי שכל וחסרי לב. מלבד זאת טיעוני הנגד המעטים שכן מופיעים בטור הזה , אינם מדויקים. בארצות הברית חלק גדול מהכבישים הם בבעלות פרטית , ואין כל התייחסות עניינית לפתרונות לחיים משותפים שמציעים הליברטאנים. כתבת שונה מיותרת כזו לא קראתי כבר המון זמן
שטנה
המאמר מציע להתמודד עם הקסם של ראנד בנשק שלה: ספרות. אבל הספרות של ראנד היא פשטנית. מי שאוהב אותה הוא מי שיכולת ההעמקה שלו מוגבלת. ישנה ספרות מנוגדת לראנד. טולסטוי, שטפן צווייג. אבל האם זה שמתפעל מראנד ייקרא את צוויג? הלוואי.
למה הספרות שלה פשטנית? באמת סקרן.
מכיוון שאנשים לפניי כבר התייחסו לכך שאין פה טיעון חזק, אני רק אפריך בקצרה כמה נקודות שעלו פה:
א. ראנד לא כותבת ואף לא רומזת שהנאנסת היא האשמה. בסיפור על רורק ופרנקון מסופר שפרנקון נהנית מהעניין, רוצה אותו ולאחר מכן מתגעגעת לרורק. דומיניק היא אולי דמות משוגעת במידת מה, אבל אי-אפשר לומר שראנד מאשימה את הנאנסת.
ב. מה הכותבת רוצה מאיין ראנד שנוסעת בכבישים? איפה היא מסוגלת לחיות ולא להשתמש בשום-דבר אחר שאנשים יצרו? אין מקום בו ניתן להתבודד מהעולם לחלוטין.
חבל. מאמר מגמתי ומכתים.
לא, לא. פילוסופיה מטבעה אף פעם לא חפה מהבלים ופשטנות. אבל המאמר הזה, הרבה יותר מספריה של ראנד (כפי שכבר נאמר, ״מי שלא התלהב מראנד בנעוריו הוא עלוב נפש, ומי שחי אותה כלשונה מעבר לשלושים הוא די אינפנטיל״. נו טוב, המצאתי את זה עכשיו), מפחי ומסוכן (אזהרת משרד הבריאות). ציטוט מהמאמר: ״לא מספיק לקוות שרעיונותיה של ראנד יעלמו עם הזמן.״ ?? מה תעשי? צר לך שיש רעיונות שלא תואמים את הפרדיגמות שלך היום? והרי היה מי ששרף ספרים. אם צריך לבחור בין המאמר העלוב הזה (קודמי כבר פרטו היטב מדוע), לבין ספר נעורים גאוני וסוחף, אין לנו ברירה אלא לבחור בגדולה
לא, לא, לא. ואני חייב להוסיף את הבא, מתוך קור רוח ושלוות נפש אדישה וסטואית: לא היתה מעולם, לאורך כל ההסטוריה האנושית, אף תפיסת עולם הקרובה למה שהיום קוראים ליברטניזם, קפיטליזם, ״נאו ליברליזם״ כל דבר שיש בו להזכיר ״אוביקטיביזם״ שהתקרב ולו לידי מרחק ראיה של ענני האבק שהותיר הסבל האנושי שנגרם ע״י כל מיני תפיסות ״חברתיות״ הומניסטיות רחומות וחנונות- סוציליסטיות: סוציאליזם, נציונאל סוציאליזם ופשיזם (כן כן, הדיוטות רחומות, לפני שתזדעקו: מוסליני צמח כסוציאליסט וראה עצמו סוציאליסט עד יומו האחרון)
ריח הרגש וניחוח הזיכרון
קתרין ויטקרופטחוש הריח שלנו נותן טעם למזון, יוצק רגש בזיכרון, מחזיר אותנו לילדות...
X רבע שעה
יעמדו באדום?
קווין ולייראם לא ברור לנו מהו אמון חברתי, כיצד נוכל לטפח ולקדם אותו?...
X 11 דקות
אפשר קטשופ?
שאלה טובה. או לכל הפחות, נפוצה מאוד. ילדים שואלים את הוריהם "אפשר קטשופ?" ומצפים לקבל את מבוקשם. השימוש אינו מוגבל לילדים, ומבוגרים משתמשים במבנה הזה לא פחות כעניין שבשגרה. לא צריך לבצע חיפושים מקיפים או להשקיע שעות של האזנה לדוברים ולדוברות כדי להגיע למסקנה שבעברית המדוברת של ימינו ניכרת מאוד נוכחותו של המבנה "אפשר X?" כש-X הוא שם עצם.
מדובר במשפטים קצרים של בקשה: בקשה לקבל משהו או בקשת רשות. כדי להבין את מלוא המשמעות והפעולה שלהם, צריך להביט אל האופן שבו הם משמשים, אל ההקשר. וההקשר הוא הכול, הוא החושף בפנינו את העומק של המבנה. אם כך, נדייק: משפטי "אפשר X?" מופיעים בדיאלוג, בדיבור הישיר של דובר אל דובר אחר. למיטב הבנתי וניסיוני, הם אינם מופיעים בקטעים נרטיביים, כלומר כשהדובר או המספר מגוללים את מהלך ההתרחשות או מתארים נוף או נסיבות אחרות.
מכאן עולה נקודה שטוב וחשוב לזכור: תחביר השפה, תמיד מורכב ועשיר מאוד, אינו זהה במצאי ובאפשרויות בין קטעי טקסט מסוגים שונים. אין דינו של הדו-שיח כדינו של התיאור או של סיפור, כלומר של הציר העלילתי. כל אחד מהשניים מתאפיין בתחביר משלו, מה גם שאין ספק שיש גם חלוקת משנה בתוך כל אחד מהם. דגמי משפט שונים מרכיבים את התחביר המובחן של דיאלוג מצד אחד ושל סיפור מצד אחר.
הדגם "אפשר X?" המאפיין את הדיאלוג העברי העכשווי, דגם של שאלה ובקשה, מעלה את השאלה הנוגעת למעשה, לתשובה. עד כמה שהצלחתי להתרשם, לעתים קרובות התשובה כלל אינה מילולית. "אפשר קטשופ?" נענה בהעברת בקבוק הקטשופ, אלא אם כן נדרש הסבר מדוע אין קטשופ או מדוע הבקשה לא תיענה. הרכיב "אפשר" מופיע בשאלה בלבד. כלומר, הוא מסמן את הדגם, במקומו בראש המשפט הקצר. אין מדובר בחלופה ל"יש/אין", המתייחסים לקיום ואפילו לקיום כללי. במקרה של משפטי "אפשר X?" הנמען הוא מי שהדובר או הדוברת פונים אליו, ללא ציון מין או מספר. רחוק מאוד מ"האם אתה יכול [בבקשה] להעביר לי את הקטשופ?", "אפשר קטשופ?", קצר, ישיר, אפילו בוטה, תכליתי וענייני בהחלט, התפשט בעברית העכשווית ותפס לו אחיזה יציבה. יש פיתוי להביט עליו גם כעל תופעה חברתית, בין-אישית, ולציין את ההתמקדות במטרה, בתוצאה המבוקשת. כל זאת, ללא עטיפה מרפדת של נימוס, הסבר או ניסיון לרכוש רצון טוב מצד הנמען. ללא ספק, הקטלוג של התחביר מעיד על התרבות ועל דוברי הלשון לא פחות מאוצר המילים או מגוון זמני הפועל.
מהבחינה המבנית, יש נקודה נוספת שראוי לשים לב אליה. "אפשר X?", שבו X הוא שם עצם, כולל את האפשרות ש-X יהיה מקור הפועל. והרי מקור הפועל בעברית מתפקיד במידה רבה כשם עצם: "לאכול מאוחר מזיק לבריאות", כמו "שומן מן החי מזיק לבריאות", והדבר מעיד ש"לאכול" הוא שם עצם, גם אם במגבלות תחביריות מסוימות. וכך יש לנו אכן "אפשר לפתוח חלון?", שכל עוד איננו מביטים בהקשר הרחב שלו בטקסט, הוא עלול להיות דו-משמעי: בקשה של הדוברת לקבל רשות לפתוח את החלון, או בקשה מהנמען שיתפתח את החלון. ולמעשה, מדובר במשפט תלת-משמעי, שכן הוא יכול גם להיות שאלה בדבר עצם האפשרות לפתוח חלון. שוב, ההקשר הוא הכול והוא המכריע, שכן שום טקסט אינו קיים בחלל ריק והנמען תמיד נמצא שם, שומע את השאלה ומבין במה מדובר. ובדרך, בעיון הקצר הזה, אפשר לראות גם שנמתח קו דק נוסף של הבדל בין שם עצם כמו "קטשופ", ובין מקור הפועל כשם עצם. במקום הפועל, "לפתוח" במקרה הזה, יש גוון של פעולה מרומזת, וההקשר מבהיר מי עשוי להיות מבצע הפעולה, ומכן ריבוי המשמעויות, שגם משליך על "אפשר" שבמקרים כאלו עשוי להיות לא רק מסמן של הדגם כמו ב"אפשר קטשופ", כך שאולי יש מקום לקבוע את "אפשר [מקור פועל]" כתת-דגם.
מצד הטעם, לא מעט מתרעמים על "אפשר קטשופ", והדבר עומד להם כזכות, כמובן. אפשר בהחלט למתוח ביקורת במישור הנימוס והאסתטיקה הלשונית, לעמוד על היעדר ההתחשבות ועל הישירות הבוטה שמתגלה עם השימוש בדגם המשפט הזה. אישית, אני מצטרף למי שלא נעים להם לקבל בקשה-דרישה בפורמט הזה, ואיני משתמש בדגם בדיבור או בכתיבה. אלא שאנחנו יודעים שהמציאות היא כפי שהיא. פרטיה מתגלים לנו ואנחנו אוספים אותם ומשתדלים לתאר אותם, גם אם הם אינם נוחים או נעימים לנו מבחינה זו או אחרת. הגישה התיאורית דורשת מאיתנו להתייחס למצוי. אלו הנתונים לניתוח. כך בלשון וכך בכלל.