בין אם הייתה סופרת ובין אם פילוסופית, איין ראנד ממשיכה למכור ספרים, לזכות בהערצה ולהתגלות גם במסדרונות הכוח והשלטון: לכן חשוב לחשוף את צביעותה ולהתווכח איתה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
פילוסופים אוהבים לשנוא את איין ראנד. זה נורא אופנתי לנחור בבוז בכל פעם ששמה מוזכר. פילוסוף אחד אמר לי: "איש לא צריך להיחשף למפלצת הזאת". רבים טוענים שהיא בכלל לא פילוסופית ולא צריך להתייחס אליה ברצינות. הבעיה היא שאנשים דווקא לוקחים אותה ברצינות, ולפעמים אפילו ברצינות רבה.
ראנד היא סופרת ילידת רוסיה שעברה להתגורר בארה"ב בשנת 1926, וקידמה את תורת האגואיזם הקרויה אובייקטיביזם. כפי שכתבה ברומן "מרד הנפילים" (משנת 1957) הפילוסופיה שלה סובבת את "מושג האדם כיצור הרואי, שאושרו הוא המטרה המוסרית העליונה של חייו, יצירתו היא פעילותו הנאצלת וההיגיון הוא הקו המנחה היחיד בחייו". לא מפתיע כנראה, שעם עקרונות כמו אושר, עבודה קשה ואינדיבידואליזם הרואי – לצד סרט משנת 1949 בכיכובם של גרי קופר ופטרישה ניל, שנעשה בעקבות ספרה "כמעיין המתגבר" (שראה אור ב-1943) – היא משכה את תשומת הלב ושלהבה את דמיונה של ארצות הברית.
רעיונותיה של ראנד כל כך קיצוניים, עד שרבים מהם נראים כמו פרודיה. למשל, ראנד עוסקת בהאשמת הקורבן: אם אין לך די כסף או כוח, זו אשמתך
מכון איין ראנד, שהוקדם בקליפורניה שלוש שנים לאחר מותה ב-1982, מדווח כי ספריה נמכרו ביותר משלושים מיליון עותקים. בראשית 2018 המכון חילק ארבעה מיליון עותקים מספרי ראנד לבתי ספר בצפון אמריקה. המכון גם תורם ספרים לקולג'ים, ועל פי רוב תרומותיו מלוות בתביעה לפתוח קורסים שבהם ילמדו מרצים בעלי "עניין חיובי וידע מקיף באובייקטיביזם, הפילוסופיה של איין ראנד", קורסים שבהם "מרד הנפילים" הוא קריאת חובה. ספריה של ראנד צוברים פופולריות. היא מדורגת ברשימת הסופרים של אמזון, במקום סמוך לוויליאם שייקספיר וג'. ד. סאלינג'ר. הדירוג ברשימה אמנם משתנה, ואינו משקף את כלל המכירות, אבל העובדה ששמה מופיע לצד סופרים כאלה, אומרת לא מעט.
ראנד רומזת כי הנאנסות, ולא האנסים, הן שאשמות. כוח הוא צדק
קל לבקר את רעיונותיה של ראנד. הם כל כך קיצוניים, עד שרבים מהם נראים כמו פרודיה. למשל, ראנד עוסקת בהאשמת הקורבן: אם אין לך די כסף או כוח, זו אשמתך. הווארד רורק, "הגיבור" של "כמעיין המתגבר", אונס את הגיבורה דומיניק פרנקון. מספר שיחות מוזרות על תיקון האח שקולות, על פי ראנד, ל"הזמנה חגיגית" שבאמצעותה פרנקון מזמינה את רורק לאנוס אותה – פרנקון ממש מתנגדת ורורק ללא ספק כופה את עצמו עליה – אך למרות זאת ראנד רומזת כי הנאנסות, ולא האנסים, הן שאשמות. כוח הוא צדק, כפי שרורק מצהיר בתחילת הספר, והשאלה אינה מי ירשה לו לעשות כל מה שהוא רוצה: "השאלה היא, מי יעצור אותי?" האופן שבו ראנד מקדמת אנוכיות והיחס הנוקשה שלה כלפי מי שלא שפר עליו גורלו, משתקפים בפוליטיקה של תקופתנו. זה לא יהיה מוגזם לומר שהפילוסופיה שלה מעודדת מספר פוליטיקאים להתעלם מן העניים וחסרי הכוח ולהאשים אותם במצבם.
ראנד מקדמת עצמאות מוחלטת ויכולת של הפרט לדאוג לכל צרכיו (self-sufficiency), תוקפת את האלטרואיזם, מציירת את משרתי הציבור כמפלצות ורואה בפיקוח ממשלתי את מקור כל הרע משום שהוא מפריע לחירות האישית. עם זאת, נוח לה להתעלם מהעבודה שרבים מן החוקים ומן התקנים הללו מקדמים חירות ושגשוג. ב"מרד הנפילים", המנהיג המסתורי של הקבוצה דמוית הכת והאיש הדובר את עקרונות האובייקטיביזם, ג'ון גאלט, בורח עם אנשיו כדי לייסד מושבה שתהיה חופשית מהתערבות ממשלתית וחופשית ליצור את כלליה שלה. עם זאת, דמיינו את המציאות בעולם ללא תקנות כמו אלה של המשרד לאיכות הסביבה. שכנים יהיו חופשיים להפריח ערפיח אל תוך האוטופיה של גאלט, לזהם את מקורות המים שלו או לרסס חומרי הדברה שייסחפו עד אליו וירעילו את אנשיו. אבל גאלט מתנגד לכל חובה כלפי אחרים, ואינו מצפה להתחשבות מאחרים. במילותיו שלו: "האם אתם שואלים איזו חובה מוסרית יש לי כלפי אנשים אחרים? אין לי". גאלט הוא עשיר, ולכן יכול להיות שהוא מסוגל לשלם למספר שכנים כדי שיסתלקו משם. עם זאת, הפילוסופיה של ראנד – זו שבה תומכות דמויות כמו גאלט, המייצג את דעותיה – מניחה כי אנחנו חיים בעולם שיש בו משאבים ורכוש אינסופיים, וכי ניתן להתבודד בניתוק מוחלט מאחרים. היא מתעלמת מכך שאנו חולקים את כדור הארץ – אנחנו נושמים את אותו אוויר, שוחים באותו ים ושותים ממקורות מים משותפים.
ישנם פילוסופים ליברטריאנים, כמו ויליאם ארווין (Irwin) בספרו The Free Market Existentialist (משנת 2015), שהציעו ואריאציות של האידיאולוגיה של ראנד, המאפשרות מידה מסוימת של פיקוח ממשלתי שנועד להגן על אנשים ורכושם מפני פגיעה בכוח, רמאות וגניבה (אם כי הוא אינו תומך במפורש בפיקוח של המשרד לאיכות הסביבה). עם זאת, בעיני ראנד, כפי שכתבה באסופת מאמריה The Virtue of Selfishness: A New Concept of Egoism (משנת 1964): "לא ניתן לפשר בין חירות ובין פיקוח ממשלתי", וקבלה של כל סוג של שליטה ממשלתית הוא בגדר "השתעבדות הדרגתית". אולם ראנד לא ניהלה את חייה תמיד על פי הפילוסופיה שלה: בערוב ימיה, תוך הפגנה בוטה של צביעות, היא קיבלה קצבאות ביטוח לאומי וביטוח בריאות. במאמר אחר, The Question of Scholarships (משנת 1966) ראנד מנסה להצדיק קבלת קצבאות מן הממשלה כפיצוי חלקי על מיסים ששולמו או שישולמו בעתיד – ורק בתנאי שמקבל הקצבאות מתנגד לכך. הבעיה אינה רק במורכבות החישוב של מידת התמיכה הממשלתית שראוי לקבל בעקבות תשלום מיסים – משום שיש להניח שהיא גם משתמשת בכבישים, מים מן הברז, הגנה משטרתית ומגוון רב של דברים אחרים שהממשלה מספקת. דבריה גם סותרים את עמדתה לפיה לא ניתן להתפשר על החירות מול הממשלה. יתרה מכך, זוהי צביעות להשתתף באורח פעיל באותה מערכת שעליה היא מתלוננת, ולהרוויח ממנה, תוך העמדת פנים של סחיטה חוזרת של מה שנסחט ממנה. זה אולי אנוכי, אבל בניגוד לטענתה, זה אינו מעשה מוסרי.
ניטשה הזהיר אותנו: "התמימים יהיו תמיד הקורבנות בגלל שבורותם מונעת מהם להבחין בין מידה והגזמה, והם אינם מסוגלים לרסן את עצמם בזמן"
טעות היא להכפיש את ראנד בלי לקרוא אותה לעומק, או להשמיץ אותה בלי לטרוח להפריך את טיעוניה. הגדרת כתביה כאסורים בקריאה אף לא תסייע לאיש לחשוב על רעיונותיה בצורה ביקורתית. פרידריך ניטשה – פילוסוף שלעתים מוצג, אם כי בדרך שטחית ביותר, כקרוב לראנד, אולי בגלל הגיבור שהוא אדם-על (Übermensch) – הזהיר בשנת 1881: "התמימים יהיו תמיד הקורבנות בגלל שבורותם מונעת מהם להבחין בין מידה והגזמה, והם אינם מסוגלים לרסן את עצמם בזמן".
ראנד היא מסוכנת, בדיוק משום שהיא קורצת לתמימים ולבורים כשהיא משתמשת בהתפתלויות דמויות טיעונים פילוספיים כמעטפת רטורית שתחתיה היא מגניבה את דעותיה הקדומות האכזריות למדי. הכתיבה שלה משכנעת את הפגיעים ואת מי שאינם קוראים אותה בעין ביקורתית, ופרט למונולוגים המלוהגים מדי, היא יודעת לספר סיפורים. זכרו, הרומנים שלה הם שהיו רבי מכר. כמעט שני שליש מאלפי הביקורות באמזון מעניקות חמישה כוכבים ל"מרד הנפילים". אנשים כנראה נשבים בסיפור, ומוצאים בתוכו פילוסופיה צרורה כצרור נאה, שהם סופגים כמעט בלי לחשוב. לא קשה לדמיין מה אנשים מעריצים בדמויות שלה: הגיבורים של ראנד מרוכזים בעצמם ולא מגלים אכפתיות, אבל הם גם מצטיינים במה שהם בוחרים לעשות, והם דבקים בעקרונותיהם. זו דוגמה מובחרת – וגם אזהרה – להשפעתה הגדולה של הספרות.
לא מספיק לקוות שרעיונותיה של ראנד ייעלמו עם הזמן. 75 שנה לאחר פרסומו, "מרד הנפילים" עודו רב מכר. ואולי הגיע הזמן להודות שראנד היא פילוסופית – אבל לא טובה במיוחד. קל להצביע על הפגמים בחשיבתה, וגם להכיר, כפי שג'ון סטיוארט מיל עשה ב"על החירות" (שנכתב ב-1895), בכך שעמדה שהיא מוטעית ברובה עדיין עשוי להכיל מרכיבים של אמת, ואף לעורר מחשבה כשהיא מגרה אותנו לגלות את פגמיה. הרטוריקה של ראנד ממשיכה לקסום למיליוני קוראים, ולכן אנו זקוקים לשפה ולסיפורים מפתים שיספקו טיעוני נגד רהוטים. דמיינו לעצמכם שסופר יוכל לשכנע את המיליונים שקוראים את ראנד להגיע למסקנות אחרות, נדיבות ומלאות חמלה יותר, לראות מבעד לאנוכיות המרוכזת בעצמה שלה, במקום להתפתות על ידי הפרוזה שלה. אנחנו צריכים להתייחס לתופעת איין ראנד ברצינות. התעלמות לא תגרום לה להיעלם. השפעתה זדונית. אבל הפרכתה חייבת להיות ברורה וחד משמעית.
סקיי ק. קלירי (Skye C. Cleary) היא מחברת הספר Existentialism and Romantic Love (משנת 2015) וממנהלי המרכז לנראטיבים חדשים בפילוסופיה באוניברסיטת קולמביה, ניו יורק. היא גם מנהלת את הבלוג של האגודה האמריקנית לפילוסופיה ומלמדת בקולומביה, בברנרד קולג' ובסיטי קולג' ניו יורק.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: סימן של דולר. תצלום: ג'ימי פיליפובסקי, unsplash.com
Photo by Jimi Filipovski on Unsplash
תגובות פייסבוק
11 תגובות על חוסר הלב כדרך חיים
איפה הטיעון?
הכל במידה.
יש אמת בטענות על האגואיזם והנרקיסיזם שמקרינים דמויות הגיבורים והגיבורות בספרייה של ראנד, גם לי זה צרם כשקראתי (בהתלהבות גדולה) את ספריה לפני כשלושה עשורים.
אבל. חייבים להתייחס לתקופה בה היא חיתה וכתבה, היא הרי חילצה עצמה מהמשטר הבולשביקי שאותו היא הכירה היטב וראתה מה המשטר הזה מעולל לנפש האדם, ועד כמה רצחני הוא מסוגל להיות.
אחרי שקראתי התבוננתי על ספריה בהקשר הזה שמול כל הרוע של הבולשביזם והמרקסיזם הדמויות הם עדין אגואיסטיות אבל פחות מפחידות ומזיקות.
על מה אתה מדבר? ההקשר היחיד זה הרצון של בני אדם לחיות ולהיות מאושרים וראנד אומרת שאנשים שעושים פחות מכל מה שהם יכולים כדי לחיות את החיים הטובים ביותר הם לא מוסריים. ומה הקשר נרקיסיזם לאגואיזם? אין הרבה קשר אם תחשוב על זה. הווארד רורק לדוגמא הוא הדמות הכי לא נרקיסיסטית שיצא לי לקרוא עליה.
גם אצלנו יש מי סוגד לאישה חסרת הלב
https://www.themarker.com/wallstreet/1.2637651
בקיצור, אני רק אשמיץ את איין ראנד וכתביה בכל צורה וזלזול אפשרי , אבל מבלי להפריך אף טענה שלה או להתייחס עניינית למה שהיא כתבה, העיקר להפחיד ולהכתים אותה ואת קוראיה כאנשים רפי שכל וחסרי לב. מלבד זאת טיעוני הנגד המעטים שכן מופיעים בטור הזה , אינם מדויקים. בארצות הברית חלק גדול מהכבישים הם בבעלות פרטית , ואין כל התייחסות עניינית לפתרונות לחיים משותפים שמציעים הליברטאנים. כתבת שונה מיותרת כזו לא קראתי כבר המון זמן
שטנה
המאמר מציע להתמודד עם הקסם של ראנד בנשק שלה: ספרות. אבל הספרות של ראנד היא פשטנית. מי שאוהב אותה הוא מי שיכולת ההעמקה שלו מוגבלת. ישנה ספרות מנוגדת לראנד. טולסטוי, שטפן צווייג. אבל האם זה שמתפעל מראנד ייקרא את צוויג? הלוואי.
למה הספרות שלה פשטנית? באמת סקרן.
מכיוון שאנשים לפניי כבר התייחסו לכך שאין פה טיעון חזק, אני רק אפריך בקצרה כמה נקודות שעלו פה:
א. ראנד לא כותבת ואף לא רומזת שהנאנסת היא האשמה. בסיפור על רורק ופרנקון מסופר שפרנקון נהנית מהעניין, רוצה אותו ולאחר מכן מתגעגעת לרורק. דומיניק היא אולי דמות משוגעת במידת מה, אבל אי-אפשר לומר שראנד מאשימה את הנאנסת.
ב. מה הכותבת רוצה מאיין ראנד שנוסעת בכבישים? איפה היא מסוגלת לחיות ולא להשתמש בשום-דבר אחר שאנשים יצרו? אין מקום בו ניתן להתבודד מהעולם לחלוטין.
חבל. מאמר מגמתי ומכתים.
לא, לא. פילוסופיה מטבעה אף פעם לא חפה מהבלים ופשטנות. אבל המאמר הזה, הרבה יותר מספריה של ראנד (כפי שכבר נאמר, ״מי שלא התלהב מראנד בנעוריו הוא עלוב נפש, ומי שחי אותה כלשונה מעבר לשלושים הוא די אינפנטיל״. נו טוב, המצאתי את זה עכשיו), מפחי ומסוכן (אזהרת משרד הבריאות). ציטוט מהמאמר: ״לא מספיק לקוות שרעיונותיה של ראנד יעלמו עם הזמן.״ ?? מה תעשי? צר לך שיש רעיונות שלא תואמים את הפרדיגמות שלך היום? והרי היה מי ששרף ספרים. אם צריך לבחור בין המאמר העלוב הזה (קודמי כבר פרטו היטב מדוע), לבין ספר נעורים גאוני וסוחף, אין לנו ברירה אלא לבחור בגדולה
לא, לא, לא. ואני חייב להוסיף את הבא, מתוך קור רוח ושלוות נפש אדישה וסטואית: לא היתה מעולם, לאורך כל ההסטוריה האנושית, אף תפיסת עולם הקרובה למה שהיום קוראים ליברטניזם, קפיטליזם, ״נאו ליברליזם״ כל דבר שיש בו להזכיר ״אוביקטיביזם״ שהתקרב ולו לידי מרחק ראיה של ענני האבק שהותיר הסבל האנושי שנגרם ע״י כל מיני תפיסות ״חברתיות״ הומניסטיות רחומות וחנונות- סוציליסטיות: סוציאליזם, נציונאל סוציאליזם ופשיזם (כן כן, הדיוטות רחומות, לפני שתזדעקו: מוסליני צמח כסוציאליסט וראה עצמו סוציאליסט עד יומו האחרון)
אסיה הקטנה
עודד מלרלאומיות: מביכה ומלהיבה, סוחפת וריקנית, מגבשת ומחריבה. האם היא מוצר מותרות או...
X 6 דקות
אירוע: הייה שלום, אדם! היי שלום, אנושות!
Intelligence Squaredשיחה, דיון, ויכוח מנומק – אין כמוהם לקדם את המחשבה. הדבר נכון...
X 2 דקות
איזו אחריות
בלשון, המשמעות עולה מהשימוש, ממופעי האמת והדוגמאות הממשיות שנוצרות בחיים, בפעילות הלשונית של הדוברים והדוברות. הם העומדים מאחורי הדברים הנאמרים והם האחראים לדוגמאות שאנו אוספים כדי לחקור את הלשון. מי שהלשון שגורה בפיהם, טבעי שלא יהיו מודעים למתרחש ועוד יותר טבעי שלא יהיו ערים לרבדים היסטוריים, למקורותיהן של מילים או לנפתולי ההתפתחות של מבנים בלשון. יתרה מכך, שימוש שגרתי ותדיר במילים ובביטויים נוטה לעמעם את האפשרות האינסטינקטיבית לנתח אותם, לחוש את הדי העבר הפועמים בהם ולהיות מודעים לקשרים ולקשרי הקשרים הגלומים בהם.
דוגמה טובה לכך הוא עניין "אחריות". המילה מופיעה לא מעט כבר בתלמוד, ולכן מוכרת בהקשרים משפטיים. בעולם המשמעות הזה "אחריות" היא ערבות, כלומר המחויבות לפצות על אובדן או נזק, הבטחה ומתן הבטחה לכך שדבר אינו עלול לרדת לטמיון או להיאבד. מילולית יש ב"אחריות" מובן של "אחרי", כלומר שמישהו עומד מאחורי הדברים, שהם אינם מוטלים הפקר או עלולים להיעלם, להיפגע או לאבוד בשל הזנחה או אי-טיפול בהם. באנגלית האמריקנית מקובל הביטוי "to have somebody’s back", כלומר להשגיח על גבו של אדם. הביטוי מדיף ריח של המערב הפרוע וסרטיו של קלינט איסטווד: בשעה שמישהו מסתער קדימה, חברו שומר עליו שלא יפגעו בו מאחור. בכל אופן, הגב, הצד האחורי הוא המקום שבו תמיכה נדרשת ומבוטאת, כמו בביטוי העברי "לתת גיבוי".
מאות שנים לאחר מכן, בעברית המודרנית, נותרנו עם "אחריות", ולא רק במובן המשפטי שנוגע ישירות לערבות, על אף שגם המובן הזה קיים בהחלט ונוכח באורח פעיל: אם משהו היה באחריותו של אדם מסוים, האדם הזה אמור לתת את הדין במקרה של נזק או אובדן. ובכל זאת, הצורות הנפוצות בשיח היומיומי הישראלי מוצאות "אחריות" בעיקר בפעלים מורכבים כמו "להטיל אחריות" ו"לקחת אחריות".
אין להתפלא ש"להטיל אחריות" מציב פחות בעיות לעומת "לקחת אחריות". כשאנו מטילים אחריות אנו קובעים שאדם או גוף מסוים הם שאמורים לשלם את המחיר או לתת את הדין על נזק או פגיעה, על כשל או כישלון. האחריות, כמו מרחפת בעננה של אי-ודאות, יתומה מייחוס ובעלים, מוטלת-מודבקת ומאותו רגע מי שהיא דבקה בו, נושאים בה, אכן כנטל (שגם עשוי להתגלגל ל"נטל ההוכחה").
מורכב יותר הוא עניין "לקחת אחריות". המציאות הלשונית, השימושים שאנו מוצאים בפועל, מתחלקים לשני סוגים, והחלוקה חדה וגם בעלת יותר מממד אחד. ראשית, "לקחת אחריות", לפחות לכאורה, פירושו ליטול על עצמך ולייחס לעצמך את האחריות, כלומר להעמיד את עצמך כמי שצריך לטפל בדברים, או כמי שהיה צריך לדאוג להם – הדבר תלוי במועד לקיחת האחריות. גוון משמעות נוסף נוגע למצבים שבהם לא ידוע, לפחות רשמית, מי עשה משהו, עד שהדבר מתברר בעקבות אמירה מפורשת של אדם או גוף מסוים: "חיזבאללה לקח אחריות על הירי בצפון" משמעו שהארגון מייחס את הירי לעצמו ופותר את התעלומה מי הורה על הירי או מי ביצע אותו. במובן הזה נאמר ש"חיזבאללה עומד מאחורי הירי" בהדהוד היסטורי לקשר בין "אחריות" ו"אחרי". במקרים כאלו, הספק מוסר ו"לקיחת אחריות" מביאה את הדברים לכלל בהירות, ולסיום מסוים.
לעומת זאת, יש "לקחת אחריות" אחר, שמציב בפנינו אתגרים נוספים. מדובר במצב שבו אדם הנושא בתפקיד ושבידיו מסורה האחריות לבצע אותו לדאוג לדברים, קם ואומר שהוא "לוקח אחריות" על כשל, כישלון, נזק או אסון. מבחינת הניתוח הלשוני, לכאורה אין הבדל לעומת "חיזבאללה לקח אחריות על הירי בצפון": בשני המקרים יש קישור ברור בין אדם או גוף מסוים ובין המעשה ותוצאותיו. אלא שבמישור לשוני אחר, קיים הבדל חשוב: מדובר בשתי פעולות דיבור שונות בתכלית. במקרה הראשון מדווחים שחיזבאללה ייחס לעצמו את הירי, שדובר מטעם הארגון אמר שהארגון שלו הוא שירה. במקרה השני אדם ניצב בפני מיקרופונים ומצלמות ומכריז "אני לוקח אחריות". במקרה זה, אנחנו בתחום המכונה "פרפורמטיביות", כלומר אמירות שביצוען במציאות משנה דבר מה באותה מציאות עצמה. הדבר מוכר לנו בהקשרים אחרים, מימי קדם. למשל, החשש לומר מילים שתפעלנה באורח מאגי במציאות ושעצם אמירתן תגרום לאפקט. כך אומרת אשתו של איוב לבעלה המוכה במכות הנוראות שפקדו אותו: " בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת". היא אינה מציעה לו לברך את האל אלא לקללו, אך כל מי שמתקרבים לטקסט הזה – הדמות בסיפור (האישה), הכותבים וגם הקוראים במסגרת הדתית-מסורתית חוששים לומר את הצירוף "קלל אלוהים..." פן עצם האמירה תישא תוצאות נוראות מבחינת האומר, ויהי זה אפילו רק קורא תמים בספר איוב.
ב"אני לוקח אחריות" הפרפורמטיבי יש בדיוק את זאת, בהיפוך. מי שכך קם ומכריז, מבקש ליצור אפקט במציאות, לשנות בה משהו מעצם האמירה. אכן מדובר בטכס, שבו המבע הלשוני הוא בעל תפקיד מרכזי, ואפילו אפשר לראות בו דמות בפני עצמה. אין משמעות ל"אני לוקח אחריות" בלי שהאדם יבצע את האמירה בקולו, אל תיבת תהודה ציבורית משמעותית. טכסים מאפיינים חברה ומקבלים תוקף ממנה. לכן גם אי ביצוע טכס הוא אמירה, פעולה לשונית מובהקת. וכשמדובר בפרפורמטיביות, גם השתיקה היא מבע לשוני, וגם לה יש אפקט במציאות. עניין של אחריות, של עמידה מאחורי הדברים וערבות לעניינים מוחשיים במציאות.