מחר, 17 בינואר, אחגוג את יום הולדתי ה-57. ואתם יודעים מה? אני מתרגשת.
אני אוהבת להזדקן.
לא תמיד הייתי כזאת.
אם להיות כנה ולהודות על האמת, מעולם לא הייתי כזאת.
עד לאחרונה פחדתי פחד מוות מתהליך ההזדקנות.
הייתי מוטרדת מכל מה שהחמצתי, ממה שלא יהיה לי, ממה שלא יחזור שוב, ממה שכנראה עולם לא יהיה לי , ממה שעשוי לקרות, ממה שעלול לא לקרות...אי שם למטה למטה התבוססו להם הדאגה החרטה וכל האיכס.
אך השנה אני מרגישה ש-וואו אני עומדת להיות בת 57 וזה מספר גדול. הוא גדל משנה לשנה! זה אחלה.
לכבוד היום הגדול הזה, ישבתי ורשמתי 57 דברים שאני יודעת עכשיו שהם נכונים. אם יתמזל מזלי ואגיע בשנה הבאה לגיל 58 אוסיף עוד תובנה לרשימה. אני אמשיך כל עוד הדבר יתאפשר לי, בשאיפה ליצור רשימה ארוכה ארוכה.
אז הנה התובנות שלי:
1. להזדקן זו מתנה.
2. אינני "זקוקה" לבוטוקס.
3. לרדת במשקל אינו מטרה בחיים.
4. התאהבות איננה אהבה ורק לעיתים רחוקות היא הופכת לאהבה.
5. נרקיסיסטים הם חברים גרועים ובני זוג מחורבנים.
6. שיער ארוך הולם כל גיל. חולצות בטן לא כל כך.
7. עקבים גבוהים מכאיבים. גמרתי עם זה.
8. אמנות משמחת אותי יותר מבגדים חדשים.
9. החיים שלי הררררבה יותר נעימים כאשר אני חולקת אותם עם כלב.
10. סוכר הוא רעל. אספרטיים גורם לסרטן. הפסקתי עם שניהם.
11. אנחנו נגמלים מחברויות מסוימות.
12. שיער אפור זה מגניב.לאנשים מסוימים...
13. להיות רווקה מושבעת לא היה התוכנית שלי מלכתחילה אבל יש לכך יתרונות. בתור התחלה, אני מעבירה ערוצים מתי שמתחשק לי.
14. אני מעדיפה ספרים אמיתיים על פני ספרים אלקטרוניים.
15. ספרים ומוזיקה אינם פריטים אופציונליים בתקציב.
16. לשקר זה לא בסדר. תמיד.
17. אנחנו זקוקים לחטאים מתוקים.
18. אם הוא אינו משתמש בחוט דנטלי בחיים לא יהיה בינינו כלום.
19. החורף בניו -אינגלנד מוערך יתר על המידה.
20. אני מקווה שכף רגלי לא תדרוך יותר בקניון. בעיקר לא בכזה שיש בו מתחם מסעדות.
21. אני אוהבת חיות יותר מדי מכדי שאוכל אותם.
22. האמנויות הן סיבת הקיום שלי.
23. גישה חיובית היא הדרך הנכונה.
24. אלכוהוליסטים אינם כיפיים. (הם רק חושבים שהם כאלה).
25. כאשר אני מביאה את איימי האמיתית לעבודה אני עובדת הרבה יותר טוב.
26. ללכת לישון מוקדם זה נהדר.
27. גם טכנולוגיה היא דבר נהדר ולא, לא רק עבור אנשים צעירים.
28. מערכות יחסים הם לעיתים רחוקות 50/50. ואם כבר אמרתי אז 20/80 לא מקובל.
29. "תעברי הלאה" זו עצה יוצאת מן הכלל.
30. חיוך. (זה כל כך סקסי).
31. קניות רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, לא מעלימות את הריקנות.
32. אמירת תודה זו דרך חיים.
33. לעולם לא אצביע לרפובליקנים. אין צורך לחזור להצהיר על כך ללא הרף בפייסבוק.
34. אני יכולה ליהנות מארוחה בלי לצלם אותה.
35. אני רוצה להיות חברה של פטי סמית ושריל סטרייד.
36. מה שנכון עבורי עשוי להיות רע עבור מישהו אחר. מגניב!
37. עוגת יום הולדת היא קטגוריית מזון של פעם בשנה.
38. הדור שלי באמת הוליד את מיטב המוזיקאים. אני קצת מקובעת בנושא הזה.
39. "מה הסיפור שלך?" הרבה יותר מעניין מאשר "במה את עוסקת?"
40. הגשמה עצמית ולא הכנסה היא המדד להצלחה.
41. זול זה הכי לא מדליק.
42. החיים אינם חזרה גנרלית. כולם יודעים את זה. אבל עכשיו אני יודעת זאת.
43. מת מזמן.
44. להתאכזב ממישהו זה כואב. לצפות שהוא ישתנה מכאיב עוד יותר.
45. כל אחד הוא האדם המיוחד של מישהו. תפגין כבוד.
46. להגיד לא זה הרבה יותר מנומס מאשר לומר אולי ולהתכוון ללא.
47. כבד את הגבולות של אחרים. הקשב להם כאשר הם אומרים לא.
48. תגיע.
49. תרום בעילום שם.
50. "עשה משהו שמפחיד אותך" איננה בהכרח מנטרה חכמה.
51. תחושת הבטן שלי יודעת הכול. התפקיד שלי הוא להקשיב ולציית. נקודה.
52. בטחון הוא דבר מעורר השראה. יהירות היא פוגענית. ההבדל ביניהם הוא תהומי.
53. סרקזם הוא מנגנון הגנה.
54. לסבך דברים לא מעיד על עליונות אינטלקטואלית.
55. יש סוגים רבים של חכמה.
56. מסתבר שכל מה שאנו צריכים זו אהבה. (תודה, פול+ג'ון).
57. יש לך יום הולדת רק אם אתה חי על הפלנטה היפה הזו. אז חגוג.
אני בטוחה שהייתי יכולה לכתוב לפחות עוד 20 או 30 תובנות. אבל הבטחתי לעצמי שאכתוב רק את 57 התובנות הראשונות שיעלו בראשי.
בשלב זה כבר זמן רב שאני מסובבת בג'ונגל הזה. עם יד על הלב אני יכולה לומר שאני מרגישה כיום הרבה יותר נוח עם עצמי מאשר הרגשתי אי פעם בחיי. מפני שאני רוצה הרבה פחות. זו נוסחת היפוך: לצמצם כדי למקסם.
אנשים רבים שאני מכירה מדברים בפתיחות ובאומץ על הפחד שלהם מפני הזמן שחולף. אני מבינה את זה. יתכן שהם מפחדים שלא יספיקו לדחוס הכול בזמן שנותר להם – את החוויות, את מערכות היחסים, המסעות, הספרים, הקונצרטים, הטיולים, כוסות הקפה, הבירות מה שזה לא יהיה.
אנ'לא יודעת. אף אחד לא יודע, גם האנשים שמקבלים איזשהו רמז מוקדם באשר לזמן שנותר להם, אינם יודעים. אנחנו פשוט לא יודעים מתי כל זה יסתיים.
איכס, זה נשמע רגשני, טוב אז נעבור הלאה...
בהתחשב בעובדה שהמוות הוא קפריזי, יתכן והמפתח הוא להרפות מהציפיות עד כמה שניתן. פשוט לומר, כאן אני נמצאת עכשיו. וודאי שיש דברים שאני מקווה שאספיק לעשות ולראות. אבל ב,עכשיו" הזהי, יש לפניי כל מה שיש להעריך. זה עצום. זה מדהים. או שאולי זה קטן ומענג. או רק מהנה. או רק בסדר כזה. בסדר זה טוב. באמת.
הנקודה היא שזה מספיק.
אני מספיקה.
אני חיה. ותיכף יש לי יום הולדת. אני עומדת לאכול קצת עוגה ולנשוף על כמה נרות. זו התוכנית. והיא תוכנית נהדרת.
לא מבאס להזדקן.
איימי סלווין (Amy Selwyn) היא סופרת המגדירה את עצמה כמי שחיה בצומת בין אמת ואהבה
תגובות פייסבוק
5 תגובות על לא מבאס להזדקן
אחלה רשימה אבל קצת בעייתית במקומותינו: "החורף בניו אינגלנד" קצת רחוק , פטי סמית ושריל סטרייד הם שמות אנונימיים בשבילי, ו"להיות רווק נצחי" זה משהו שכבר פיספסתי לשמחתי.
אז לרגל יומולדת עגול שיגיע בחדשים הקרובים, יש לכם רעיונות מקומיים יותר?
well, share yours when the time comes, I'm sure they will be interestingly different :)
קבל תיקון לרוח הישראלית:
הקיץ באילת מעורך יתר על המידה
אני רוצה להיות חברה של דוד גרוסמן ולוסי ג׳ואריש
מה זה הניו-אייג' הקלישאתי הזה?
אהבתי מאוד, עודדת אותי
לשון שלי, טובה ובוגדנית
יוחאי עתריהבין גוף ונפש, בין המוח ותחושת העצמי, חוויית הגמגום היא אתגר ומכשול...
X 10 דקות
איזו אחריות
בלשון, המשמעות עולה מהשימוש, ממופעי האמת והדוגמאות הממשיות שנוצרות בחיים, בפעילות הלשונית של הדוברים והדוברות. הם העומדים מאחורי הדברים הנאמרים והם האחראים לדוגמאות שאנו אוספים כדי לחקור את הלשון. מי שהלשון שגורה בפיהם, טבעי שלא יהיו מודעים למתרחש ועוד יותר טבעי שלא יהיו ערים לרבדים היסטוריים, למקורותיהן של מילים או לנפתולי ההתפתחות של מבנים בלשון. יתרה מכך, שימוש שגרתי ותדיר במילים ובביטויים נוטה לעמעם את האפשרות האינסטינקטיבית לנתח אותם, לחוש את הדי העבר הפועמים בהם ולהיות מודעים לקשרים ולקשרי הקשרים הגלומים בהם.
דוגמה טובה לכך הוא עניין "אחריות". המילה מופיעה לא מעט כבר בתלמוד, ולכן מוכרת בהקשרים משפטיים. בעולם המשמעות הזה "אחריות" היא ערבות, כלומר המחויבות לפצות על אובדן או נזק, הבטחה ומתן הבטחה לכך שדבר אינו עלול לרדת לטמיון או להיאבד. מילולית יש ב"אחריות" מובן של "אחרי", כלומר שמישהו עומד מאחורי הדברים, שהם אינם מוטלים הפקר או עלולים להיעלם, להיפגע או לאבוד בשל הזנחה או אי-טיפול בהם. באנגלית האמריקנית מקובל הביטוי "to have somebody’s back", כלומר להשגיח על גבו של אדם. הביטוי מדיף ריח של המערב הפרוע וסרטיו של קלינט איסטווד: בשעה שמישהו מסתער קדימה, חברו שומר עליו שלא יפגעו בו מאחור. בכל אופן, הגב, הצד האחורי הוא המקום שבו תמיכה נדרשת ומבוטאת, כמו בביטוי העברי "לתת גיבוי".
מאות שנים לאחר מכן, בעברית המודרנית, נותרנו עם "אחריות", ולא רק במובן המשפטי שנוגע ישירות לערבות, על אף שגם המובן הזה קיים בהחלט ונוכח באורח פעיל: אם משהו היה באחריותו של אדם מסוים, האדם הזה אמור לתת את הדין במקרה של נזק או אובדן. ובכל זאת, הצורות הנפוצות בשיח היומיומי הישראלי מוצאות "אחריות" בעיקר בפעלים מורכבים כמו "להטיל אחריות" ו"לקחת אחריות".
אין להתפלא ש"להטיל אחריות" מציב פחות בעיות לעומת "לקחת אחריות". כשאנו מטילים אחריות אנו קובעים שאדם או גוף מסוים הם שאמורים לשלם את המחיר או לתת את הדין על נזק או פגיעה, על כשל או כישלון. האחריות, כמו מרחפת בעננה של אי-ודאות, יתומה מייחוס ובעלים, מוטלת-מודבקת ומאותו רגע מי שהיא דבקה בו, נושאים בה, אכן כנטל (שגם עשוי להתגלגל ל"נטל ההוכחה").
מורכב יותר הוא עניין "לקחת אחריות". המציאות הלשונית, השימושים שאנו מוצאים בפועל, מתחלקים לשני סוגים, והחלוקה חדה וגם בעלת יותר מממד אחד. ראשית, "לקחת אחריות", לפחות לכאורה, פירושו ליטול על עצמך ולייחס לעצמך את האחריות, כלומר להעמיד את עצמך כמי שצריך לטפל בדברים, או כמי שהיה צריך לדאוג להם – הדבר תלוי במועד לקיחת האחריות. גוון משמעות נוסף נוגע למצבים שבהם לא ידוע, לפחות רשמית, מי עשה משהו, עד שהדבר מתברר בעקבות אמירה מפורשת של אדם או גוף מסוים: "חיזבאללה לקח אחריות על הירי בצפון" משמעו שהארגון מייחס את הירי לעצמו ופותר את התעלומה מי הורה על הירי או מי ביצע אותו. במובן הזה נאמר ש"חיזבאללה עומד מאחורי הירי" בהדהוד היסטורי לקשר בין "אחריות" ו"אחרי". במקרים כאלו, הספק מוסר ו"לקיחת אחריות" מביאה את הדברים לכלל בהירות, ולסיום מסוים.
לעומת זאת, יש "לקחת אחריות" אחר, שמציב בפנינו אתגרים נוספים. מדובר במצב שבו אדם הנושא בתפקיד ושבידיו מסורה האחריות לבצע אותו לדאוג לדברים, קם ואומר שהוא "לוקח אחריות" על כשל, כישלון, נזק או אסון. מבחינת הניתוח הלשוני, לכאורה אין הבדל לעומת "חיזבאללה לקח אחריות על הירי בצפון": בשני המקרים יש קישור ברור בין אדם או גוף מסוים ובין המעשה ותוצאותיו. אלא שבמישור לשוני אחר, קיים הבדל חשוב: מדובר בשתי פעולות דיבור שונות בתכלית. במקרה הראשון מדווחים שחיזבאללה ייחס לעצמו את הירי, שדובר מטעם הארגון אמר שהארגון שלו הוא שירה. במקרה השני אדם ניצב בפני מיקרופונים ומצלמות ומכריז "אני לוקח אחריות". במקרה זה, אנחנו בתחום המכונה "פרפורמטיביות", כלומר אמירות שביצוען במציאות משנה דבר מה באותה מציאות עצמה. הדבר מוכר לנו בהקשרים אחרים, מימי קדם. למשל, החשש לומר מילים שתפעלנה באורח מאגי במציאות ושעצם אמירתן תגרום לאפקט. כך אומרת אשתו של איוב לבעלה המוכה במכות הנוראות שפקדו אותו: " בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת". היא אינה מציעה לו לברך את האל אלא לקללו, אך כל מי שמתקרבים לטקסט הזה – הדמות בסיפור (האישה), הכותבים וגם הקוראים במסגרת הדתית-מסורתית חוששים לומר את הצירוף "קלל אלוהים..." פן עצם האמירה תישא תוצאות נוראות מבחינת האומר, ויהי זה אפילו רק קורא תמים בספר איוב.
ב"אני לוקח אחריות" הפרפורמטיבי יש בדיוק את זאת, בהיפוך. מי שכך קם ומכריז, מבקש ליצור אפקט במציאות, לשנות בה משהו מעצם האמירה. אכן מדובר בטכס, שבו המבע הלשוני הוא בעל תפקיד מרכזי, ואפילו אפשר לראות בו דמות בפני עצמה. אין משמעות ל"אני לוקח אחריות" בלי שהאדם יבצע את האמירה בקולו, אל תיבת תהודה ציבורית משמעותית. טכסים מאפיינים חברה ומקבלים תוקף ממנה. לכן גם אי ביצוע טכס הוא אמירה, פעולה לשונית מובהקת. וכשמדובר בפרפורמטיביות, גם השתיקה היא מבע לשוני, וגם לה יש אפקט במציאות. עניין של אחריות, של עמידה מאחורי הדברים וערבות לעניינים מוחשיים במציאות.
רציתי לשתף
בלשונות רבות יש קבוצות של פעלים בעלי תכונות משותפות. בולטות בכך קבוצות של פעלי תנועה, פעלים פסיכולוגיים ופעלי דיבור. מעניין לעקוב לא רק אחר התכונות הסמנטיות המשותפות לפעלים בקבוצה מסוימת אלא אחר מאפיינים תחביריים המייחדים כל קבוצה, ובלשנים עושים זאת ביחס לשפות שונות וגם עוסקים, למשל, בהשוואה בין תכונות של פעלי תנועה בשפות שונות, בניסיון להיעזר בממצאים משפה אחת כדי להרחיב את הדעת בדבר מה שעשוי להתגלות בשפה אחרת. ויש גם העוסקים בניסיון למפות ולהבין את התהליכים ההיסטוריים המעורבים בהתגבשות הקבוצות הללו ותכונותיהן המיוחדות. יחד עם זאת, מעניין במיוחד לגלות פועל חדש המצטרף לאחת הקבוצות הללו, הנוטות להיות ותיקות ומושרשות מאוד.
נראה כי בעברית העכשווית הדבר קורה ממש לנגד עינינו, בפעלי הדיבור. לומר, להגיד, להצהיר, להודיע וכו' הם פעלי אמירה. והנה הצליח להתדפק על דלת הקבוצה פועל שלא היה בה קודם לכן: "לשתף".
אכן, בעברית העכשווית "לשתף" החל לתפקד כפועל דיבור. דוגמה אופיינית לכך הוא משפט כגון "אני רוצה לשתף שהחל מהשבוע הבא, אני עובר לתפקיד חדש". ברגיל, "לשתף" פירושו "לצרף, לספח, להפוך לחלק, לחבר". לכולנו מוכר השימוש הבסיסי בפועל: לשתף מישהו במשחק הוא לכלול אותו במשחק, להפוך אותו לחלק ממי שמשחקים. אלא ש"לשתף" החדש – ואפשר וצריך לראות בו פועל חדש – פירושו דומה מאוד ל-to share האנגלי, שעלה לגדולה בעולם הרשתות החברתיות, בפרט באלו המציעות כפתור share, כלומר אמצעי להעמדת תוכן אישי לרשות הרבים. האופציה הזאת מאפשרת לחלוק תוכן עם אחרים, להפוך אותם לשותפים לפיסת הטקסט, הווידאו או הצילום, לצרפם לקבוצת מי ש"נחשפים" לו. נורמלי בתכלית, באנגלית, הרבה לפני עידן האינטרנט, לומר משהו כמו I want to share with you that…, כלומר "אני רוצה לחלוק איתכם [את הדבר שמיד אפרט]".
יתכן, אם כי לצורך קביעה ברורה ופסקנית יש צורך במחקר, שזהו המסלול שבו to share עיצב את "לשתף" העברי העכשווי, החדש. אם אכן כך קרה, הרי שהדבר בא לעולם בעזרת דחיפה חזקה ועיקשת של מונחי הרשתות החברתיות ומנהגי ההתנהלות בהן. בכל אופן, התוצאה של הדבר, או המצב הנוכחי, הוא שנורמטיבי לחלוטין לומר היום "אני משתף ש..." כש"לשתף" הוא פועל דיבור.
לכן, יש טעם להתעכב מעט על משמעותו של "לשתף" החדש הזה, הראוי לערך מילוני עצמאי מ"לשתף" הוותיק והמוכר מזה דורות רבים. אם "לומר" קרוב יותר לפעולת הדיבור עצמה ו"להודיע" קרוב יותר לאמירה בפני ציבור, קהל או זירה חברתית כללית יותר, דומה ש"לשתף" תופס מקום כלשהו באמצע, מן הבחינה הסמנטית. יש בו מידה של הודעה אך גם גוון של אמירה. הדבר נקבע על פי ההקשר, וההקשר כולל את המדיום שבו הדברים נאמרים (אם ברשת חברתית, אם במדיום פומבי רחב אחר וכדומה), והוא כולל גם את סוג התוכן הנאמר.
ברור ש"לדבר" מיוחד לשני עניינים: ליכולת לבצע פעולת דיבור, מבחינה טכנית, וגם לפעולה קרובה במהותה ל"לשוחח". "לומר" יכול להיות בעלמא, אך הוא גם נפוץ מאוד בדיבור מאדם לאדם ספציפי. "להודיע" מקל על עמעום היעד – קרוב ל"להכריז" - אם כי היעד יכול להיות גם אדם ספציפי. וכך "לשתף" מוצא את מקומו במרווח אפשרי, ככל הנראה נדרש, ומוגדר למדי על פי ההקשר: הודעות בפני קהל מוגדר פחות או יותר, אמירות שאינן מכוונות בהכרח לאדם ספציפי. יתרה מכך, "לשתף" אינו דיאלוגי במשמעותו. אין בו הדדיות וגם לא מובן הקשור לציפייה למענה להקשבה לאחר ה"שיתוף".
במובנים אלו, "לשתף" הוא בן התקופה באורח רחב ועמוק. בתרבות דיבור שבה משליכים אמירות לאוויר ללא ציפייה או רצון לתגובה עניינית או ליצירת דו-שיח, "לשתף" מתאים בהחלט. יתרה מכך, בגלל ההד ה"שיתופי" שבו יש בו ממד, דוחה למדי, של לשון נקייה, של רוך פסיבי-אגרסיבי: לא מודיעים במובן של "הנחתה", אלא "משתפים", אך באורח חד-צדדי בעליל, ולא פעם גם באטימות. למיטב הבנתי "לשתף" אינו נוגס (עדיין?) ב"לומר" המופנה לאדם ספציפי, אבל לא מן הנמנע שגם כדבר הזה יקרה. בינתיים, נולד בשפה העברית פועל דיבור חדש, שאינו ממתין שנברר כיצד הוא בא לעולם, אלא ממהר לתפוס את מקומו ולתפקד בפיהם של דוברים ודוברות.