הגונדולייר המשייט בתעלות הכמו-ונציאניות מנצל את השלווה שסביבו להרהורים. השמיים שמעל בהירים תמיד, משום שהם אינם שמיים אלא תקרה מצויירת, והשיט כולו מתרחש בתוך קניון בקטאר. זו אינה מציאות דיגיטלית, היא גשמית אבל גם וירטואלית לגמרי, והסרט שמתעד אותה הוא יצירה של האמן היפני מייקה נאהו מטסודה (Maike Naho Matsuda), החי בלונדון ובוחן את הפן האבסורדי שמביאה לחיינו טכנולוגיה מתקדמת.
בסרטון ״שירים ללא מילים״ מטסודה לוקח את צופיו למסע המלווה בטקסט, אשר נכתב על פי ראיונות עם חמישה עובדים פיליפינים, החיים בקטאר אבל המציאות שלהם רחוקה מאוד מן המציאות המלאכותית-חלומית שאנו רואים. בעיר היפהפייה חזיתות הבתים משכפלות את איטליה הרנסאנסית, המוזיקה מהדהדת מן המים - אבל איך נראים החיים של מי שעובדים כדי לתפעל את הפנטזיה הזו? איך נראים המפגשים שלהם עם התיירים?
עבודות נוספות ומסקרנות מאוד של מטסודה אפשר למצוא באתר שלו.
Songs without Words from Naho Matsuda on Vimeo.
תגובות פייסבוק
איפה אני?
דניאל דֶנֶטמה קורה אם מפרידים בין מוחי ובין גופי, ומותירים את התקשורת ביניהם?...
X חצי שעה
איפה ישנתם הלילה, ילדים?
אי אפשר להתנהל בעולם הפודקאסטים בלי לחזור ולהזכיר מדי פעם את האם הגדולה של הז׳אנר, תוכנית הרדיו הציבורי האמריקני שהפכה לפודקאסט, אחרי שהמציאה ז׳אנר דוקו-סיפורי-אינטימי משלה, This American LIfe.
בפרק הראשון של שנת 2022 שכותרתו The Ghost in the Machine, איירה גלאס מגיש שלושה סיפורים, שבהם נחשפות רוחות רפאים, צלליות של רגש או כוונה, טביעות אצבע של קשרים אנושיים רחוקים וקרובים, בתוך סיפורים שנראים טכניים לגמרי. זה נשמע מסובך, אבל זה מרגש ועדין ומעניין מאוד, כרגיל בפודקאסט הזה, רק מוצלח עוד יותר.
בחלק הראשון מספרת ווהיני וארה (Vauhini Vara) על הקושי שלה לכתוב על אחותה המתה. היא מנסה להיעזר ב״סופרת צללים״, בינה מלאכותית שהוזנה באינספור משפטים וטקסטים וכותבת עבורה המשך למשפטים הבודדים שכתבה על אחותה. הפינג פונג בין האישה למכונה נמשך לאורך מספר סבבים, כי המכונה אמנם מכירה רגשות אנושיים, אבל הפרטים שהיא בוחרת לא תואמים את האחות שהלכה לעולמה. המכונה לומדת לאט, ובהדרגה הטקסט שהיא מציעה הולך ומתכנס עד שמגיע היום שבו ווהיני מגלה בו את עצמה, את רגשותיה, את מה שהיא מנסה לומר.
בחלק השני ג׳ין האנה אפשטיין ( Jean Hannah Edelstein) מספרת על אביה, אחד מממציאי הסורק המגנטי, שנהג לרתום אותה בילדותה לניסויים במעבדה שלו, בלי לדעת שדווקא היא סובלת מקלאסטרופוביה. הקשר בין האב לבתו, בפועל וגם בזיכרונותיה של הבת, הושפע עמוקות מן המכונה, זו שהאב המציא. החלק השלישי הוא הזדמנות למפגש עם משפחה יוצאת דופן: משפחת פורמן משיקאגו: הורים וארבעה ילדים שבגרו ועזבו את הבית. האב מתקשה להיפרד, ובונה מערך חישובי מסובך שנשען על נתונים שילדיו צריכים למסור לו מדי חודש ומאפשרים לו לחשב את ״המקום המשפחתי הממוצע״ בכל לילה ולילה. זה משונה, כמעט בלתי מובן, עד שמתקלפות מספיק שכבות והרגשות שמניעים את המערך הזה מתגלים.
כמה עשו הפועל?
האם קבוצת כדורגל או כדורסל היא יצור ממין זכר או שמא היא נקבה? פעם, בעיתונות העברית, היה מקובל להתייחס לקבוצות ספורט בלשון זכר: "הפועל תל אביב זכה בגביע" ו"מכבי חיפה ניצח במשחק הקובע". לאחר מכן נפוצה התייחסות בלשון נקבה: "הפועל באר שבע הפסידה בשבת" ו"בית"ר הודחה מהמוקדמות". אין פה עניין של זהות מגדרית: הדברים נכונים לקבוצות גברים וגם לקבוצות נשים, למועדונים שיש בשמותיהם רכיב זכרי או נקבי, והדבר גם אינו קשור לכך ששמות של ערים בעברית זוכים על פי רוב להתייחסות נקבית.
ואם לא די בכך, במשך השנים, ובעיקר בלשון הדבוּרה, נעשה מקובל להתייחס לקבוצה בלשון רבים: "בית"ר צריכים להחליף מאמן", "בשבת הפועל משחקים על כל הקופה". כלומר, לא רק שעם הזמן, בעברית, השתנה המין של קבוצות ספורט, אלא שבהמשך גורלן היה גם לשנות את אופיין מיחיד לרבים. והדבר אינו שמור רק לקבוצות ספורט. גם יחידות צבאיות זוכות לא פעם להתייחסות בלשון רבים: "גולני כבשו את החרמון" היא צורה מקובלת לחלוטין. גם חברות מסחריות מסוימות מופיעות בהתייחסות בלשון רבים, מהסוג "בזק עושים עבודות בשכונה", והדבר נכון גם לגורמים רשמיים, כמו במשפט "מס הכנסה עיקלו לו את המכונית". אפשר לשער שכשאנו רואים את הקבוצה, את הגוף המוגדר, אך גם את היחידים המרכיבים אותו, יש לנו, כדוברי עברית, נטייה להתייחס לגוף בלשון רבים.
וכך קורה הפלא הלשוני: מזכר לנקבה, מיחיד לרבים, ואין לעניין שום הקשר פוליטי-מגדרי אופנתי או אחר, אלא הגמישות של השפה והתהליכים הפנימיים בה הם שמתבטאים.
השפה העברית החיה מאפשרת לראות קבוצה או ארגון, יחידה מוגדרת, ובה בעת להתייחס לאנשים הפועלים בשם הגוף הכולל ובמסגרתו, ולשקף את כפל המבט הזה באמצעי לשוני זמין ופשוט: השם נותר על כנו – "בזק", "גולני", "בית"ר" – ואילו הפעלים או התארים יכולים להיות ברבים, לרמוז שגוף או ארגון אמנם יכול להיות חסר פנים ולהחליף את הפועלים או המוציאים לפועל בשמו ומטעמו, אך תמיד מדובר בבני אדם: שחקני כדורגל, טכנאי טלפון, שחקניות כדורסל או חיילים קרביים. כלומר לא המין או המגדר קובע, לא מינו של שם העצם ולא המגדר המיוחס למייצגים אותו, אלא ההקשר ונקודת המבט של מה שמסופר לנו.
אילו גופים, קבוצות או ארגונים משוקפים כך בעברית? כדי לדעת זאת נצטרך לאסוף דוגמאות אמיתיות מכמות משמעותית של טקסטים בעברית. במבט ראשון נראה כי גודל הגוף המדובר וגם אופיו הם פרמטרים רלוונטיים. דומה שהגוף האמור צריך להיות מגובש ומוגדר, וגם לא גדול מאוד או קטן ביותר.
דבר מכל אלו לא נמצא בספרי הדקדוק, ובוודאי אין הדברים נלמדים בבית הספר. השפה מתפתחת בפי דובריה, ומתגבשות בה תופעות שאינן ממתינות לאישור משום אקדמיה או סטנדרט המוקנה ללומדים. ביום שתימצא דוגמה מהסוג "האקדמיה קבעו כלל חדש" נדע שהכוונה היא להאיר על אנשיה, וכשנקרא ש"אנגליה לקחה את הגביע" נדע שהכוונה להצלחה של שחקניה, יותר מאשר להצלחה של המדינה שהם מייצגים.