תיקון גלוי

כשאנחנו מתבוננים בציור או מאזינים למוזיקה, הפרטים חשובים. יתרה מכך, אנחנו מייחסים חשיבות וערך לגוונים, להבדלים קטנים, לדקויות שמתגלות לנו, עוד לפני שאנחנו מייחסים להן משמעות כחלק מן המכלול המתבטא מולנו וקורא לנו לשקוע בו, לספוג ולהיספג בו. רמת הפירוט שאנו קולטים, המכונה בעידן הטכנולוגי גם "רזולוציה", היא עניין אישי, ואולי היא תלויה ברגע או בתנאים סביבתיים משתנים. היצירה, אותו מכלול שאנו פוגשים, כוללת דברים שאנו קולטים וגם דברים שאנחנו מחמיצים, ויש מי שיראו פרטים וגוונים שאחרים לא יבחינו בהם או אפילו יטענו שהם חסרי חשיבות.

בתחום הלשון, אפילו ברמה הראשונית של המפגש עם היצירה הכתובה, רבות הדוגמאות לגוונים ולפרטים שאפשר להתווכח על הכוונה שמאחוריהם או על הרלוונטיות שלהם. אפשר להתווכח על כגון אלו כי הדברים נתונים לפרשנות, תלויים באינספור גורמים שלא כולם ברורים לנו או נוכחים בתודעתנו ממש. ובכל זאת, לא רק לספירות של פרשנות מעמיקה מכוונים הדברים: הבעיות הללו עולות בפשטות מול הדבר המיידי ביותר בלשון: הכתיב.

דוגמה קלאסית לבעייתיות הזאת עולה בנוגע לצמד השורשים תפ"ש ו-תפ"ס. במקרא, משמש רק השורש תפ"ש, וידוע לנו כי במשנה ובלשון חכמים חלה תנועה מקיפה ושיטתית למדי מ-שׂ' ל-ס'. העברית המודרנית מגלה נטייה לאמץ את ההעדפה לס', גם אם לא בדיוק אימצנו באורח מלא את "סרטוט" במקום "שרטוט" וגם אם רבים מתנדנדים בין "משור" ו"מסור" בהתייחסנו לכלי העבודה בתחום הנגרות. עד כדי כך מובהקת התנועה המודרנית לעבר ס', שדוברי עברית עכשוויים מחקו כמעט כליל את פר"ש לטובת פר"ס, על אף שבמקור מדובר בשני שורשים נפרדים, ככל הנראה ממקורות קדומים שונים. והנה אנחנו מדברים על "פריסת הכוח", כלומר פיזורו על פני שטח, וגם על "פרוסת לחם" כלומר חתיכה שאנו חותכים מכיכר של לחם. בכל הנוגע למילים שהיו פעם בש' וכעת מוצעות לנו בס', אפשר לומר שלכותבים בעברית יש דרגת חופש. הם יכולים להביע את קרבתם להתחדשות ההיסטורית של הכתיב, או להראות זיקה למקרא בהקשר של מילה מסוימת – כשהם בוחרים לכתוב אותה בצורה הקדומה יותר, בש'. כלומר, לפנינו אפשרות להביע דקויות אסתטיות, אידיאולוגיות ואחרות, באמצעות החלטה קטנה בתחום הכתיב. הרזולוציה הזאת מוצעת לנו מכוח התהליך ההיסטורי שעובר על הכתיב העברי עד ימינו. אמצעי הבעה כאלו מוכרים גם בלשונות אחרות שעוברות גלים של התחדשות הכתיב, מפורטוגזית דרך אנגלית ועד אירית.

יחד עם זאת, שונה מעט המצב בכל הנוגע לתפ"ש ותפ"ס. כאמור, לא היו בעברית הקדומה יותר, המקראית, שני שורשים מובחנים, ותפ"ס הוא תוצר מאוחר. ככזה יכולנו לומר שההתפשטות שלו עולה בקנה אחד עם המעבר הכללי למדי לס'. ובכל זאת, יש מקום לעצור לרגע בטרם נשמוט את "תפש" כישות עצמאית. פה מדובר שוב בעניין של דקויות, של רזולוציה. במקרה הזה, מבחינת מי שמשתמשים בעברית כיום אין בהכרח חשיבות לשאלה ההיסטורית. גלגוליה של הלשון ושל הכתיב המסוים הזה מותירים בידינו שני שורשים שאנו יכולים לעשות בהם שימוש ולהפעיל ביניהם הבחנה. הנטייה של מי שעושים זאת (ואני מודה שאני בין אלו) היא לייחד את תפ"ש להבנה, לפעולת הדעת והשכל, ואילו את תפ"ס לאחיזה הפיזית. אנחנו תופשים תאוריה בפיזיקה אבל תופסים כדור במגרש, תופשים מה שאומרים לנו אבל תופסים אוטובוס הביתה.

האפשרות להבדיל בין שני השורשים, תפ"ש ותפ"ס, גם אם היא זומנה לנו במקרה, בשל תהליך מהוסס ולא מושלם של מעבר מ-ש' ל-ס', היא כעת שלנו. יש מי שמרגישים שכמו בצליל ובצבע, האפשרות להבדיל בנגיעה קלה בין שני מובנים, שני עולמות של הבעה, היא דבר נעים, שימושי ואולי גם חשוב. אלה יתעקשו יותר לראות בשני השורשים ישויות נפרדות. מי שהדקות הזאת פחות מדברת אליהם, ינועו ביניהם על פי מנהגי הכתיב שהשתרשו בהם, על פי השפעות הסביבה, ואולי יסייעו לבני הדור בהשלמת המעבר המלא ל-ס', בין אם במודע ובין אם לאו. עניין של תפיסת ההזדמנות, עניין של תפישת עולם לשונית-אסתטית.