ידביל

ההסבר המקדים לוקח אותנו לפומפיי. מזה שנים רבות מגלים החוקרים עניין בגרפיטי של פומפיי. אוספי הכתובות ראו אור בכרכים ערוכים בשיטתיות מדעית ראויה, וזמינים לכל המעוניין. עיר חיה ותוססת, אוכלוסייה מגוונת, רבת מעמדות, פעילות מסחר, קולינריה, חיי לילה מכל סוג, מאבק מתמיד על תשומת לבם של לקוחות, דעות פוליטיות מגוונות ועוד. כל אלו יצרו קורפוס יחיד במינו, בלטינית, הכולל כתובות קיר, גרפיטי של מלים, ביטויים, משפטים וגם טקסטים ארוכים יותר. אנשים כתבו בשפתם, וכמעט הכול נכתב במאה הראשונה לספירה, בימי הקיסרים שמשלו באימפריה הרומית. מה שמרתק בכתובות האלו, מבחינה לשונית, הוא שהן משקפות תופעות בלטינית החיה של התקופה, בשפה הממשית שבני-אדם דיברו בה.

גם לנו, בני המחצית הראשונה של המאה ה-21, כמעט אלפיים שנה לאחר שפומפיי חרבה בערך בסתיו של שנת 79, יש מקומות מגוונים שבהם אנחנו מתבטאים בשפתנו החיה. לא רק קירות לאורך רחובות הערים משמשים אותנו לכתיבה ספונטנית או בכל אופן טבעית ולא מאוד מבוקרת, אלא גם מרחב כמעט אינסופי של כתיבה כזאת – הטוקבקים באתרי האינטרנט. שם, כמעט ללא סינון, בהחלטה של שבריר שנייה, יכול כל אחד להותיר כיתוב זועק, מדמם, מתחנחן, תוקפני, מצחיק, מביך, יצירתי, מקורי, קלישאתי, ככל אשר עולה ברוחו או חולף לרגע במוחו הקודח, הנסער. והכול ללא עין נורמטיבית מפקחת, ללא יד מתקנת. פליטות מהירות כאלו לא התאפשרו בימים של האימפריה הרומית, כיוון שמבחינה טכנית, כתיבה על קיר דורשת מאמץ רב יותר מאשר הקלדה. אך העיקרון אינו שונה במיוחד, בוודאי מן הבחינה הלשונית.

תודות לכתובות הגרפיטי של פומפיי יש לנו מושג חי וישיר למדי על אודות הלטינית שהייתה שגורה בפיהם של התושבים. בעיקר מעניין המרחק בינה ובין הלטינית הפורמלית, כמו זאת שאנו מוצאים אצל פליניוס הצעיר, שהותיר עדות כתובה על חורבנה של העיר עם התפרצות הר הגעש וזוב. המרחק הזה מרתק, שכן רבות מדוגמאות הלשון מפומפיי מראות תופעות שתופענה בכתובים מאות שנים לאחר מכן, וחלקן אף מבשרות את השינויים שייראו בשפות הרומאניות ביחס ללטינית. לא פעם, מה שהיה לא תקני, לא תקין, "שגיאה", בלטינית החיה על קירות העיר שחרבה, הוא בדיוק מה שיופיע לקראת התגבשותן ההדרגתית של האיטלקית, הספרדית, הפורטוגזית, הצרפתית ואחיותיהן. יתרה מכך, תופעות שאנו מוצאים בפומפיי, מרוחות בצבע או חרוטות על אבני בניין או פיסות עץ, מתועדות בכתיבה הספרותית של מחזאים וסופרים רומיים ששמו בפיהן של דמויות מסוימות "דיבור עממי" או "דיבור של עבד". פלאוטוס, פטרוניוס ומחברים אחרים הותירו דוגמאות לשון שמתאימות לממצאים בפומפיי.

כל ההסבר הזה בא לומר שבטוקבקים העבריים של תקופתנו אפשר למצוא דוגמאות לשון מרתקות, שחלקן מצביעות על אפשרויות התפתחות בעברית החיה, העכשווית, העברית המודרנית. נכון שמבחינת התכנים, הטון, הטמפרמנט וניקיון הדעת, סביבת הטוקבקים העבריים העכשוויים היא ביצה לא נעימה שמימיה אינם מזמינים טבילה. אך הבלשן בעל הגישה האמפירית נוטל את הממצאים ומנסה למצוא בהם תופעות ותהליכים, ולתאר אותם באורח ענייני.

ערך מיוחד מבחינה זאת יש למרחב התגובות העצבניות במדורי הספורט המקוונים. ייאמר מיד: בעולם העברי העכשווי, קשה למצוא מקום נמוך יותר מבחינת הרהיטות, התחכום ורמת הטיעון. רמת האלימות, הגזענות, הזדון והנכונות להעליב בכל דרך, מדאיגות מאוד מבחינה חברתית-לאומית ומטלטלות מבחינה אנושית. אך דוגמאות הלשון רבות ערך, אולי אפילו דווקא בגלל המזג הרע, המשחרר עכבות.

ושם, לאחרונה, מתגלה תופעה מעניינת. היות שמגיבים משיבים למגיבים אחרים, נוצרת מין שיחה קפואה, רישום של אמירה ותגובה ותגובת נגד. בחסות האנונימיות, האצבעות משוחררות והפילטרים, אם היו בכלל, נשמטים. וכך אנשים מגיבים לאחרים ואומרים "יבכיין", "ידביל", ואפילו "יזבל" ו"יחמור". מהי אותה י' תחילית? אפשר לשמוע אותה גם בדיבור, שהרי מקורה באלמנט הקדום המשמש בערבית, מימי הלשון הקלאסית, לצורך פניה: "יא" (يا). אחריה, בערבית, מופיע שם עצם או שם תואר, שהם מה שהדובר מייחס לשומע, או האופן שבו הוא פונה אליו. כך גם בעברית המדובר: "יא חמור", "יא טומטום" וכדומה, המתועדים בספרות העברית מזה עשרות שנים.

אלא שהממצאים החדשים יותר מהטוקבקים כוללים מידע לשוני נוסף. נראה כי כותבים כיום כבר ניתקו מן המקור הערבי וקיבלו באורח מלא את התחילית העברית החדשה "יָ-" כחלק אינטגרלי מלשונם החיה. עד כדי כך, שיש בהם מי שמוכנים להקליד ברצף "יחמור" בלי לחשוב על היחמוּר המוכר לנו מן הערבה, שאולי כלל אינו נמצא בתודעתם או במרחב ידיעותיהם. ממילא, ההקשר הוא הכול, ו"יחמור" מופיע כפנייה למגיב הקודם, כהבעה של דעתו של הכותב על מי שהוא מגיב לו. אם אכן כך הדבר, אפשר לומר ש"י-" מתקרבת לכניסה לדקדוק של העברית העכשווית. יתכן מאוד שיבוא יום שבו יהיה מוצדק וגם יידרש להגדיר אותה שם. ככל הנראה, היא תוגדר כסימן לפנייה, ותהיה מקרה מעניין בשפה שאין בה הרבה תחיליות. המעטות שיש בה, כמו פרה (הן pre- והן para-) – במידה שהיא ממש תחילית, שכן לרוב היא מופיעה ואחריה מקף ואחריו המילה העיקרית בצירוף -, וגם סופר-, מיני-, מגה- ואחרות ואולי גם קווזי- (quasi), הן ממקור לטיני. והנה "י-" תתואר שם כבעלת מקור ערבי, עניין מיוחד למדי.

הכתיבה ברצף מעידה על ההטמעה של ה-יא הערבית כתחילית עברית לכל דבר. אם זהו הרגל של כתיבה שמתגבש והולך, יש עניין בדוגמה שמצאתי (והיא אינה יחידה): "י'עכברים". נראה כי הגרש הוא סימן לשלב מעבר בהיווצרותה של התחילית, כשהכותב עדיין רוצה גם להיות בטוח ששם העצם ייקרא היטב ויהיה ברור.

וצריך גם להסתכל בתוצאה, בצירוף המתקבל כיחידה אחת. גרמנית מצמידה מילים ויוצרת כך מילים חדשות, וגם באנגלית עושים זאת במידה מסוימת. לא כך עברית. בעברית יש משמעות להצמדה של אלמנטים מבחינה גרפית, לפחות כהצהרה על כך שמדובר בשימוש במורפולוגיה. הנכונות להצמיד אלמנט לפני פריט מילוני היא חידוש לא קטן. אלא שכך בדיוק משתנות שפות: מבִּיצה עצבנית של אנשים שכותבים כמעט כפי שהם מדברים, דרך נורמות שמשתנות באיטיות ועד לספרי הדקדוק המתעדים או לפחות מסבירים מה "מותר" ומה "אסור". ולא מיותר להזכיר שהנורמטיביות והכתבת הכללים מלמעלה היא מגוחכת. הרי בחיים תמיד יכול להתפרץ הר-געש, ולהזכיר לנו שהלשון שורדת טוב יותר מאיתנו, וממשיכה בחייה התוססים.