חשיבותו של המשקל

אני פסיכולוגית, לא מרימת משקולות, אבל האמינו או לא — ההחלטה לכתוב ספר גמלה בלבי כשהייתי בחדר הכושר והרמתי משקולות. שום דבר מוגזם, רק אימון התנגדות שאני עושה כמה פעמים בשבוע כדי להישאר בריאה ובכושר. בשונה ממרימי משקולות מקצועיים, שמתרכזים מאוד בתנועותיהם, אני מניחה למחשבותי לנדוד בשעת עשיית התנועות החוזרות. כבר זמן רב חשבתי לכתוב ספר. אך לפתע, מסיבה כלשהי, דווקא ביום ההוא, בין תרגילי הרגליים, ידעתי שאני צריכה לעשות זאת. הבנתי כמה חשוב לי להציג את הממצאים המדהימים שהצטברו בשנים האחרונות על השפעותיהן של תחושות גופניות על רגשותינו והתנהגותנו. אבל מדוע התגבשה החלטתי דווקא אז, ולא בזמן שכיבה במיטה או הליכה ברחוב?

האם ייתכן שכל עניין נראה לנו חשוב יותר כאשר אנו חושבים עליו בעת הרמת עצמים כבדים? אפשר לומר ששקלתי את האפשרויות שעמדו בפני. הקשר המטפורי בין חשיבות לבין משקל פיזי משתקף בשפה. שקילת האפשרויות העומדות בפנינו, משמעה שאנו חושבים מה מוטב שנעשה. אנו יכולים לבקש מאחרים להשתתף בשיקולים אם אנו מייחסים לדעותיהם משקל רב. משקל הוא דבר רציני. אנו מתארים החלטות ככבדות משקל כאשר יש להן השלכות חשובות. על אדם חשוב, המשתמש בהשפעתו, אנו אומרים שהוא מטיל על העניין את כובד משקלו. אנו אומרים שבעיה מכבידה עלינו וקוראים לבעיות שלנו עול. אנו חשים שאחרים מכבידים עלינו כאשר הם נסמכים עלינו, ואנחנו חשים הקלה כאשר מישהו עוזר לנו ונוטל משא מעל כתפינו. דוגמה קלאסית היא התמונה העתיקה של הטיטן אטלס, שכל גיד בגופו מתוח כשהוא מתאמץ לשאת את הארץ על גבו: גורל האנושות תלוי בו — כל כובד משקלו של העולם מוטל על גבו. מטפורות אלה אינן רק צורות דיבור. המושגים המופשטים שהן כוללות נעוצים בתחושותינו הגופניות, ומושג החשיבות שלנו בפרט מעוגן בחוויה הגופנית של תחושת משקל.

כמה קבוצות של מדענים, החוקרים קוגניציה גופנית, פיתחו ניסויים כדי לבחון את הקשר בין משקל לבין חשיבות. באחד הניסויים התבקשו הנבדקים להעריך מועמדים לעבודה בהתבסס על מסמכי קורות חיים. כל המשתתפים קיבלו בדיוק את אותם קורות החיים. אבל מחציתם קיבלו אותם על לוח כתיבה קל שמשקלו רק 340 גרם, ואילו המחצית האחרת — "קבוצת הכובד" — קיבלה את קורות החיים על לוח כתיבה במשקל שני קילוגרמים. אלה שקיבלו את הלוח הכבד העריכו את המועמד כבעל כישורים טובים יותר, עם עניין רציני יותר בתפקיד. לא היה הבדל בין שתי הקבוצות, כשנשאלו אם המועמד היה חברותי ואם יסתדר עם עמיתיו לעבודה. המשקל הפיזי השפיע אך ורק על שיפוטיהם של המשתתפים בנוגע לתכונות הקשורות לתפקוד ולרצינות, אבל לא בנוגע לאף אחת מן התכונות האחרות שנבדקו. ללוח הכבד יותר היתה השפעה חזקה, אבל היא היתה מוגבלת לתפיסות בנוגע לרצינות ולהתאמה לעבודה.

על ידי כך שתחושה של משקל פיזי מעוררת אסוציאציות מנטליות ורגשיות הקשורות אלה לאלה היא משפיעה על דעותינו בדבר הערך, החשיבות והרצינות שאנו מייחסים לדברים

בניסוי השני יצאו החוקרים אל מחוץ לגבולות האוניברסיטה. הם ביקשו מעוברים ושבים להשלים סקר על מימון פרויקטים ציבוריים שונים, ולציין לגבי כל אחד מהם אם הוא צריך לקבל מימון גדול או קטן יותר לעומת האחרים. הסקר כלל נושאים כלליים חשובים כמו חינוך וזיהום אוויר לצד נושאים מיוחדים, עם פחות עניין לציבור הרחב — כגון משכורותיהם של עובדי שירות הדואר, או בעיה לגמרי לא דוחקת כמו פיקוח על כיורים בבתי שימוש ציבוריים. גם הפעם מילאו מחצית המשתתפים את הסקר על לוח כתיבה קל, שמשקלו היה כ־450 גרם, ואילו המחצית האחרת על לוח כתיבה כבד במשקל קילוגרם וחצי. שוב היתה השפעה למשקל הכבד. ואולם הפעם היתה ללוח שהחזיקו השפעה רק על גברים, ורק בנושאים החברתיים אך לא בנושאים הייחודיים יותר.

נשים רצו לממן את המטרות החברתיות בלא תלות בהיות הלוח שבידיהן כבד או קל. גברים, לעומת זאת, נטו יותר לחשוב שכדאי לממן את המטרות החברתיות כאשר בידיהם היה הלוח הכבד יותר. המשקל הפיזי של הלוח השפיע אצלם על ה"משקל" המטפורי שהעניקו למטרות החברתיות. מחקרים קודמים הראו כי נשים נוטות יותר לתמוך במימון שירותי רווחה חברתיים, בבריאות, בחינוך ובמדיניות לטובת קבוצות חלשות, ולכן, היות שכבר האמינו שיש לממן מטרות חברתיות, המשקל של הלוח לא השפיע על החלטתן. לעומת זאת, מכיוון שגברים יחסית פחות מוטרדים מבעיות חברתיות, הם הושפעו יותר ממשקל הלוח.

כמה חוקרים הולנדים ביקשו מקבוצה גדולה של סטודנטים למלא שאלונים שהעריכו את ערכם של מטבעות זרים שונים. גם כאן, מחצית המשתתפים מילאו את שאלוניהם על לוחות כתיבה קלים, במשקל 650 גרם, בעוד שהמחצית האחרת השתמשה בלוחות כתיבה כבדים במשקל קילוגרם אחד. הערכותיהם של הסטודנטים שהחזיקו את לוחות הכתיבה הכבדים יותר בדבר ערך המטבעות היו גבוהות במידה משמעותית לעומת הערכותיהם של אלה שהחזיקו את הלוחות הקלים יותר. המשקל שבידיהם הוסיף "משקל" למטבעות. בניסוי שני ביקשו חוקרים אלה מסטודנטים לקרוא תרחיש על ועדה אוניברסיטאית שקיבלה החלטות בנוגע למתן מענקים לסטודנטים הנוסעים לחו"ל. הוועדה לא אפשרה לסטודנטים להשמיע את דעתם על החלטותיה. המשתתפים נשאלו כמה חשוב בעיניהם לאפשר לסטודנטים להביע את דעתם בפני הוועדה. כל המשתתפים השיבו כשהם עומדים ומחזיקים את השאלון על לוח הכתיבה. מחציתם קיבלו לוח כתיבה כבד ומחציתם האחרת לוח קל יותר. המשתתפים שהחזיקו לוח כבד אמרו שחשוב יותר שהוועדה תשקול את דעתם של הסטודנטים בהשוואה למשתתפים שהחזיקו את הלוח הקל יותר.

שוב, משקל הלוח השפיע על שיפוטיהם בדבר חשיבותו של נושא. כדיקנית סטודנטים לשעבר וכחברת הוועד המנהל באוניברסיטה שלי, טיפלתי במלגות שניתנו לסטודנטים ובבקשות של סטודנטים להשתתף בהחלטות האוניברסיטה — במיוחד בהחלטות המשפיעות עליהם ישירות. הרי למלגות ולדרך שבה הן מחולקות יש בסופו של דבר השפעה ישירה על חייהם של סטודנטים ועל הקריירה האקדמית שלהם. בהתבסס על ניסיוני עם סטודנטים הייתי חושבת שרובם, אם היו נשאלים, היו אומרים שכל ועדה צריכה לשמוע את הסטודנטים שהיא משרתת בלא תלות במשקל לוח הכתיבה שבידיהם. אבל תוצאות אלה, יחד עם תוצאותיהם של מחקרים אחרים, מצביעות בבירור על כך שמבלי שאנו מודעים לכך אנחנו מקשרים חשיבות עם משקל כבד. מחקרים אלה גם מראים שהקשר בין חשיבות לבין משקל פיזי אינו רק סמנטי, אלא חלק ממשי מן הדרך שבה אנו חווים את העולם באמצעות קשרים ופיגומים. על ידי כך שתחושה של משקל פיזי מעוררת אסוציאציות מנטליות ורגשיות הקשורות אלה לאלה היא משפיעה על דעותינו בדבר הערך, החשיבות והרצינות שאנו מייחסים לדברים.

אל תשפטו ספר לפי כריכתו (אלא לפי משקלו!)

אם כן, דברים כבדים משפיעים על שיפוטינו בנוגע לחשיבות. אם לנסח זאת בלשון מדעית, תחושה של משקל כבד מפעילה מושג מופשט של חשיבות, וכתוצאה מכך מובילה לייחוס חשיבות. האם הקשר הזה דו־כיווני? במילים אחרות, האם אנו תופסים עצם חשוב ככבד יותר? האם מושג החשיבות המופשט משפיע על תפיסתנו את משקלם של עצמים? זו בדיוק השאלה שבדקה קבוצה של חוקרים הולנדים. הם ערכו את המחקר שלהם בשני חלקים. בראשון הם ביקשו מן המשתתפים להחזיק בידיהם ספר ולהעריך את משקלו. לכל המשתתפים סיפרו שזהו ספר שמשתמשים בו באוניברסיטה, אבל למחצית הסטודנטים נאמר שזהו ספר חשוב, בעוד שלמחצית האחרת לא נאמר דבר בנוגע לחשיבותו. כל אחד מן הסטודנטים החזיק בדיוק את אותו הספר. הסטודנטים שלהם נאמר שהספר חשוב העריכו אותו ככבד יותר מאלה שלהם לא נאמר דבר לגבי חשיבותו.

לאחר מכן רצו החוקרים לבדוק אם קשר זה בין חשיבות לבין משקל יימצא גם אם המשתתפים רק יביטו בספר, בלי להחזיק אותו. הם חזרו אפוא על הניסוי פעם נוספת, והפעם כללו בו קבוצת בקרה שמשתתפיה רק הביטו בספר ולא החזיקו אותו. הם מצאו שרק הסטודנטים שהחזיקו את הספר הושפעו מכך שאמרו להם שהוא "חשוב". הקשר בין משקל לחשיבות לא הופעל אלא אם כן המשתתפים החזיקו את הספר בידיהם. התוצאות מראות שמושג החשיבות המופשט מגולם בתחושת המשקל הפיזי. יחד עם תוצאות המחקרים הקודמים, ממצאים אלה מראים כי הקשר בין חשיבות לבין משקל הוא דו־כיווני.

משקל פיזי מפעיל חשיבות, ומושג החשיבות מפעיל תחושת משקל פיזית. ממצאים אלה יכולים לשפוך אור על כמה התנהגויות שלנו. האם תרמילאים המטיילים בעולם עם חפציהם על גבם חושבים שלחוויותיהם יש יותר משקל והשפעה מפני שהם נושאים משקל כבד? האם הרגשתם היתה זהה אם היו מטיילים ללא המשקל הכבד? אם אתם לוקחים איתכם הביתה כל יום הרבה ניירת בתיק כבד, האם יש לכם נטייה חזקה יותר לחוש שאתם כורעים תחת נטל בבית ושאינכם זמינים
למשפחתכם? לממצאים אלה יש גם השלכות אחרות. נתחיל בקורות החיים. המחקר מראה שחשוב גם על מה הם מופיעים. מובן שלתוכנם יש הרבה משקל (מטפורי, כמובן); ואם אדם אינו מתאים לתפקיד, קרוב לוודאי שמשקלם הפיזי של קורות החיים שלו לא יעזור. אבל במקרים רבים יש מועמדים מתאימים רבים המגישים את מועמדותם לתפקיד, והמראיין או המראיינת חייבים לבחור את מעט קורות החיים שנראים המבטיחים ביותר. ההחלטה אילו מועמדים הם הטובים ביותר היא החלטה קשה מפני שבדרך כלל קשה לראיין את כל המועמדים בעלי הכישורים המתאימים. כעת, כשאתם כבר יודעים שככל שמשקלו של דבר מה גדול יותר כך הוא נראה לנו חשוב יותר באופן תת־ תודעתי, נראה ששימוש בנייר מכתבים כבד יותר יהיה דרך טובה להשפיע על מעסיק פוטנציאלי. לפעמים צריך רק יתרון זעיר כדי להגיע לראש הרשימה, וייתכן ששימוש יצירתי בהשפעה שיש למשקל יוכל לעשות את העבודה.

ממצאים אלה עשויים להיראות לכם מטרידים, כמובן, מפני שבאמת היינו רוצים להאמין שמועמדים להעסקה נשפטים אך ורק לפי כישוריהם. אבל למרבה הצער, אנו יודעים שלעתים קרובות זה לא כך. גורמים כמו מין, נטייה מינית, גיל וגזע, לדוגמה, עלולים להטות את ההחלטות שאנו מקבלים לגבי אנשים, בין השאר בנוגע להעסקתם. האם משקל הנייר שעליו מודפסים קורות החיים שלכם באמת יכול להביא להחמצת הזדמנות להתקבל לעבודה או להגדיל את סיכויי הקבלה שלכם? מושג ההטיה (bias) בפסיכולוגיה יכול להתייחס לכל דבר שמשפיע עלינו בכיוון מסוים, גם אם זו רק השפעה דקה ובלתי מודעת. כיום, במקרים רבים נשלחים קורות חיים בדואר אלקטרוני, וכאשר הם נקראים על מסך המחשב משקלם אינו גורם משפיע.

עטיפת הספר

ייתכן שזה תורם ליותר שוויון בהתמודדות על העבודה. אבל ייתכן ששליחת קורות החיים פיזית, על נייר באיכות גבוהה, תוכל לעזור למועמדות המוגשת גם בדרך אלקטרונית ולשנות את הדרך שבה אתם נתפסים. בסך הכול, נוכחותם הפיזית של קורות החיים יכולה להעניק לכם יותר משקל בעיני מי שיצטרכו להעריך אותם. כמרצה לפסיכולוגיה שנותנת לסטודנטים ציונים על עבודות כבר כמעט שלושים שנה שאלתי את עצמי, לאחר שלמדתי על ממצאים אלה, אם ייתכן שבמתן הציונים הושפעתי ממשקל הנייר שבו השתמשו הסטודנטים. אני נוהגת לקרוא כשאני יושבת ומחזיקה את הניירות בידי, לא כשהנייר מונח על שולחן. פסיכולוגיה אינה מתמטיקה, והציון הוא בסופו של דבר הערכתי הסובייקטיבית את הרעיונות המוצגים בעבודה ואת הדרך שבה היא כתובה. יש אירוניה באפשרות שמבלי להשגיח בכך הייתי נתונה במקרים כאלה להשפעתו הפסיכולוגית של משקלן הפיזי של העבודות. מי יודע — אולי נתתי ציון 90 לסטודנט שהיה מקבל ציון קצת יותר נמוך אלמלא מסר לי עבודה על נייר כבד יותר משאר התלמידים, שהדפיסו את עבודותיהם על נייר קל יותר. על אף השימוש הנרחב בדואר אלקטרוני, עדיין יש לא מעט מסמכים — הצעות מחקר, דוחות ומאמרים אקדמיים — שנשלחים להערכה ונקראים כשהם מודפסים על נייר. בפעם הבאה שאתם מגישים מסמך כמו קורות חיים, מאמר או הצעת מחקר להערכה, או כאשר אתם שולחים מכתב, חשבו על כך שאפשר להעניק לתוכן קצת יותר משקל על ידי שימוש בנייר עבה או על ידי הצגתו בתיק כבד. ייתכן שזה מה שיבדיל אותו לטובה ממה שמגישים מועמדים אחרים.

אף על פי שסקרים וחתימה על עצומות נעשים כיום בדרך מקוונת, לעתים קרובות עדיין ניגשים אלינו ברחוב אנשים עם לוחות כתיבה ועפרונות ומבקשים מאיתנו לעצור לרגע כדי לענות על כמה שאלות או כדי לחתום על עצומה. עצומות יכולות לעסוק בנושאים רבים — פוליטיים, חברתיים, חינוכיים וסביבתיים. חלק מהנושאים חשובים בעינינו יותר מאחרים שכלל אינם נראים לנו חשובים. רבים פשוט אינם עוצרים כשניגשים אליהם מתנדבים עם לוח כתיבה שעליו שאלון. אבל בהחלט ייתכן שהגורם לפיו מחליטים אלה שכן עוצרים וקוראים את העצומה אם לחתום או לא, במיוחד בנושאים שלגביהם אין להם עמדות מוצקות, הוא פשוט משקלו של לוח הכתיבה. אנו נושאים משקל לעתים קרובות, קרוב לוודאי שיותר מכפי שאנו שמים לב: שקיות מן הסופר, תיקים כבדים ואת ילדינו בזרועותינו. בפעם הבאה שאתם מגיעים להחלטה בזמן שאתם נושאים דבר מה כבד יחסית, שאלו את עצמכם אם הייתם מקבלים החלטה דומה אם דבר לא היה מכביד עליכם.

אני נושאת עמי תיק כבד המכיל את המחשב שלי, טלפון, ארנק, תכשירי איפור, מברשת שיער, כמה ניירות שאני רוצה לקרוא (וכמעט תמיד שוכחת לעשות זאת), ספר, ומי יודע מה עוד. הוא באמת כבד. כאשר אני נכנסת למשרדי אני מניחה אותו בצד. אבל כאשר אני הולכת להרצות בכיתה ובחזרה למשרד אני בדרך כלל נושאת את התיק איתי. בתום הרצאותי קורה לא פעם שסטודנטים ניגשים אלי כדי להעלות בפני רעיונות או כדי לבקש בקשות מיוחדות. בדרך כלל אני מבקשת מהם ללכת איתי למשרדי ולדבר בדרך. אני תוהה אם כאשר אני נושאת את התיק הכבד, בקשותיהם ורעיונותיהם נראים לי חשובים יותר מכפי שהיו נראים לי אם הייתי יושבת במשרדי כאשר איני נושאת משקל. למחקרים בנושא זה יש פוטנציאל לשנות את יחסינו עם סביבתנו. כל חיינו מאורגנים סביב הפעילויות שחשובות בעינינו, ולכן קשה לקבל את העובדה שהדרך שבה אנו ניגשים אליהן אינה דרך הגיונית. לוח כתיבה כבד אמנם אינו מּועד לשנות את אמונותינו מן הקצה אל הקצה, אבל בכל זאת מטרידה העובדה שבכלל יכולה להיות לו השפעה. כדי לאפשר להחלטותינו להיות יותר שלנו עצמנו, ולא תוצאה של השפעות של גורמים פשוטים כגון מרקם ומשקל, עלינו לפתח יותר מודעות לתעתועים פסיכולוגיים דקים אלה.

וידויים בלב כבד: משקל וסודות

עול ירד מעל כתפי לאחר שחשפתי את סודי. הרגשתי שעלי להשתחרר מן הסוד שמכביד עלי ולגלות אותו. כובד משקלם של הסודות הכריע אותו. ל ֶס ֶגן ג'וש סיפריד (Seefried) מחיל האוויר האמריקאי היה סוד. חבריו בחיל האוויר לא היו מודעים לזהותו המינית האמיתית. הם לא ידעו שהוא הומו ולא ידעו עד כמה התבייש להסתיר את זהותו והרגיש מבודד כאשר שאלו אותו אם יש לו בבית חברה. סגן סיפריד שמר בסוד על זהותו במשך שנים רבות בשל המדיניות שהיתה נהוגה בצבא ארצות הברית ונודעה בשם Don’t ask, don’t tell ("אל תשאל, אל תספר"), או DADT. בשנים 1993 עד 2011 היא מנעה מהומוסקסואלים מוצהרים — נשים וגברים — מלשרת בצבא.

יש מי שמתביישים בסודותיהם ומסתירים אותם מחשש שילעגו להם או שיפלו אותם לרעה. אחרים יכולים לשמור דבר מה בסוד מכיוון שאינם רוצים לחרוג מן המקובל בחברה או לפגוע באחרים

סגן סיפריד הסתיר את סודו מחבריו ומעמיתיו מפני שידע שהצהרה בגלוי על נטייתו המינית תוביל לסילוקו מן הצבא, ואולי אפילו להליכים משפטיים נגדו. כדי לשמור על סודו חיפש סגן סיפריד תמיכה בקרב לסביות והומוסקסואלים אחרים בצבא באמצעות רשתות חברתיות פופולריות, שבהן השתמש בשם הבדוי ג'יי די סמית. הוא ידע שרבים מבין המשרתים בצבא שומרים בסוד על נטייתם המינית, ולכן הקים רשת תמיכה בשם OutServe. בשמו הבדוי פעל סיפריד לקידום השוויון ולביטול מדיניות DADT. הוא הפך לדמות מוכרת ואף הופיע בראיונות שבהם טושטשו פניו. אך זהותו האמיתית המשיכה להישמר בסוד במשך שנתיים. לאחר שהחליט הקונגרס האמריקאי לבטל את המדיניות ב־18 בדצמבר 2010 גילה ג'וש שהוא ג'יי די סמית. בריאיון לרשת CNN סיפר שכעת הוא יכול לחזור לעבודתו "...כשסוף סוף ירד העול הזה מעל כתפי ואיני צריך להמשיך לדאוג בגללו."

מחקרים חדשים מצביעים על כך שהתייחסותו של סגן ג'וש סיפריד לסוד שלו כאל עול או נטל מכביד היא יותר ממטפורה מקרית. במשך כל חיינו אנו שומרים על סודות אישיים ומקצועיים. לכולנו יש סודות שיכולים להיות קטנים ובלתי משמעותיים או בעלי השלכות אדירות. סודות בנוגע לאי־נאמנות או בנוגע לנטייה מינית הם סודות חשובים, בעוד שסודה של סבתא שנותנת לנכדתה ממתקים אף על פי שהורי הילדה לא רוצים שתעשה זאת הוא סוד קטן יותר. יש סודות משפחתיים, סודות מכאיבים וטראומטיים, כמו סודותיהם של מי שעברו התעללות בילדותם; או מחלות שנשמרות בסוד. שמעתי סיפורים על מפרנסים שפוטרו מעבודתם והסתירו זאת מילדיהם ומבני הזוג שלהם, ומדי בוקר העמידו פנים שהם ממשיכים ללכת לעבודה. הסיבה העיקרית לכך שיש לאנשים סודות היא שההשלכות של גילוי הסודות עלולות להיות מזיקות להם או לאחרים. יש מי שמתביישים בסודותיהם ומסתירים אותם מחשש שילעגו להם או שיפלו אותם לרעה. אחרים יכולים לשמור דבר מה בסוד מכיוון שאינם רוצים לחרוג מן המקובל בחברה או לפגוע באחרים.

שמירת סודות, אם הם שלכם ואם של מישהו אחר, היא עול מנטלי ומשקל המכביד על הנפש. היא מצריכה עמידה מתמדת על המשמר כדי למנוע מן הסוד להתגלות ולפגוע באנשים שהוא נוגע להם. אבל לא פעם אנשים אינם מצליחים לשמור על סודות, ולפעמים הם מחליטים לגלות את סודותיהם. נהוג להאמין שטוב להתוודות: אנשים מרגישים טוב יותר לאחר שהם מתוודים. פסיכולוגים אכן מצאו ששמירה ממושכת על סודות מזיקה לבריאותם הגופנית של אנשים. אבל יש מקרים רבים שבהם סודות חייבים להישמר מכיוון שאם יתגלו, האנשים שקשורים לסודות אלה עלולים להיפגע קשות.

אנשים מספרים לא אחת כי לאחר שגילו סוד הרגישו כאילו משקל הוסר מעל לבם. בשנת 2010 פרסם זמר הפופ הלטיני ריקי מרטין הצהרה פומבית באתר הרשמי שלו שבה גילה שהוא "גבר הומוסקסואל בר מזל". הוא הסביר שלפני כן נהג להסתיר את נטייתו המינית כתוצאה מלחץ חברתי שהופעל עליו. "במשך זמן רב נשאתי בתוכי דברים שהיו לי כבדים מכדי לשמור אותם בפנים", כתב.  אם רגשותינו באמת נעוצים בתחושותינו הגופניות, האם ייתכן אפוא שאנו חווים סודות לא רק כעול רגשי אלא גם כמשא פיזי? קבוצת חוקרים שיערה שאנשים השומרים סודות חשובים יפגינו התנהגויות הדומות לאלה של מי שבאמת נושאים משקל פיזי. ניסויים אחרים הראו כי אנשים שנשאו תרמיל גב כבד העריכו גבעה כתלולה יותר, ומרחק כגדול יותר מאשר אלה שלא נשאו כל משקל. זה הגיוני לגמרי. טיפוס במעלה גבעה עם תרמיל גב כבד מצריך יותר מאמץ גופני, ולכן טבעי שהגבעה נראית תלולה יותר. בדרך כלל קל מאוד לעבור מחדר אחד למשנהו, אבל עם חבילה כבדה זו יכולה להיות משימה קשה למדי שתביא אותנו לספור כל צעד. לכן אנו מעריכים את המרחק כגדול מכפי שהוא באמת, או מכפי שהיינו תופסים אותו בלא המשקל.

כדי לבדוק אם לשמירת סודות יש השפעה דומה לזו של נשיאת משקל כבד ערכו החוקרים ארבעה ניסויים. בניסוי הראשון ביקשו החוקרים מן המשתתפים להיזכר בסוד. חלקם התבקשו להיזכר בסוד אישי משמעותי וחשוב והמחצית האחרת, בסוד אישי קטן. לאחר מכן, בניסוי שכביכול לא היה קשור לקודם, התבקשו המשתתפים להעריך את תלילותה של גבעה. התוצאות הראו בבירור שאלה שחשבו על סודות משמעותיים וחשובים העריכו את הגבעה כתלולה יותר בהשוואה לאלה שחשבו על סודות קטנים ובלתי חשובים. הסודות החשובים אכן נתפסו כמשקל פיזי, וכתוצאה מכך השפיעו על האנשים כפי שמשקל היה משפיע עליהם: למי שנשאו סודות נראו הגבעות תלולות יותר. בניסוי שני שוב ביקשו החוקרים ממחצית המשתתפים להיזכר בסוד חשוב ומשמעותי, ומן המחצית האחרת ביקשו להיזכר בסוד טריוויאלי. לאחר מכן ביקשו מהם להשליך שקיק מלא אפונים למכל שהוצב במרחק של כשני מטרים וחצי מהם, כדי לבדוק את תפיסת המרחק שלהם. הרעיון מאחורי המשימה היה שתפיסה של המרחק כגדול יותר תגרום לאנשים לזרוק את השקיק למרחק רב מדי, ושתפיסה של המרחק כקרוב יותר תגרום להם לא לזרוק את השקיק בכוח מספיק. החוקרים מצאו שבדומה לאלה שנשאו משקל ממשי, אלה שנזכרו בסודות חשובים תפסו את המרחק כגדול יותר — ולכן השליכו את השקיק בכוח רב יותר בהשוואה לאלה שנזכרו בסוד טריוויאלי.

בניסוי שלישי התמקדו החוקרים בסוד מסוים — אי־נאמנות לבני זוג. הם גייסו משתתפים שדיווחו לאחרונה על אי־נאמנות כזאת, ושאלו אותם עד כמה הטרידה אותם אי־נאמנותם וכמה חשבו עליה. לאחר מכן ביקשו החוקרים מן המשתתפים להעריך את המאמץ ואת האנרגיה שיידרשו להם כדי לבצע שש משימות יומיומיות. מחצית המשימות היו כאלה שהצריכו כוח פיזי, למשל לעלות במדרגות עם מצרכים או עזרה במעבר דירה. המחצית האחרת היתה של משימות שאינן כרוכות במאמץ, כמו לתת הוראות נסיעה או לפרוט כסף למישהו. ככל שהמשתתפים אמרו שחשבו יותר על אי־נאמנותם ושהיא הטרידה אותם, הערכתם את המאמץ ואת האנרגיה שיידרשו להם כדי לבצע את המשימות הפיזיות היתה גדולה יותר.

הבדל זה לא נמצא לגבי משימות שלא הצריכו מאמץ פיזי כמו מתן הוראות נסיעה. במילים אחרות, ככל שאנשים חשו שהסוד מטריד אותם ומעיק עליהם יותר, כך הם חשבו שמשימות יומיומיות הכרוכות במאמץ פיזי יהיו להם קשות יותר. אפשר היה לטעון שמצבם הנפשי של אנשים שעסוקים בסודות שלהם עצמם אינו מצב של נדיבות ופתיחות לעזור לאחרים, אבל החוקרים הראו שאין זה כך. האנשים ששמרו על סוד היו נכונים בכל זאת לעזור לאחרים כאשר העזרה לא הצריכה מאמץ גופני.

בניסוי הרביעי ביקשו החוקרים משלושים גברים הומוסקסואלים להשתתף במחקר שעניינו הצגה עצמית. הם ביקשו מן המשתתפים לענות על שאלות בזמן שצולמו. מחצית המשתתפים התבקשו להסתיר את נטייתם המינית בעוד מן המחצית האחרת ביקשו להסתיר תכונה אחרת, מ ּו ְח ָצנ ּות. הרעיון היה שהסתרה של נטייה מינית היא סוד חשוב ומשמעותי יותר מאשר הסתרה של מּוְחָצנּות. בסוף הניסוי התבקשו המשתתפים לעזור לשאת ספרים מן המעבדה בתירוץ שהמעבדה עוברת למקום אחר. מה שנמדד לאמיתו של דבר היה כמות הספרים שלקח כל משתתף, בהנחה שככל שייקח יותר ספרים כך יעיד הדבר על נכונות למאמץ גופני גדול יותר. התוצאות הראו בבירור שאלה אשר הסתירו את נטייתם המינית נשאו פחות ספרים מאשר אלה שהסתירו את אישיותם המוחצנת. הסוד החשוב והמשמעותי יותר השפיע על המשתתפים כמו משקל פיזי.

לסיכום: אל תסחבו משקל מיותר

אנשים שנושאים סודות מרגישים שרובץ עליהם עול פיזי. הם חווים תחושה דומה לנשיאה מתמדת של משקל כבד על כתפיהם. סודות גדולים עם השלכות רציניות — כמו לגבי נטייתו המינית האמיתית של אדם, חוויה טראומטית, אי־נאמנות לבני זוג או מחלה — מכבידים עלינו ויוצרים בנו תחושה של נשיאת משקל פיזי ממשי. כדי להקל את העול יכול שומר הסוד להפיק תועלת מכתיבת יומן, משיחה עם תרפיסט או מגילוי הסוד לחבר קרוב שבו הוא בוטח. קבוצות תמיכה באינטרנט או ערוצי ביטוי בטוחים אחרים יכולים לאפשר את השחרור שנחוץ לנו מאוד, ולהסיר מעלינו את הנטל מבלי לחשוף את זהותנו. משקלם של סודות יכול להיות קשה מאוד לנשיאה. מחקרים אלה מלמדים אותנו כי אלו מעמסות שחשוב שנסיר מעל עצמנו מפני שיש להן השפעות על גופנו.

פרופ' תלמה ליבל היא פסיכולוגית, בעבר ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, דקאנית הסטודנטים וחברת הוועד המנהל של האוניברסיטה. כיום היא מכהנת כראש מרכז אדלר למחקר בהתפתחות הילד ובפסיכופתולוגיה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא הייתה מרצה אורחת באוניברסיטת הרווארד וחוקרת אורחת באוניברסיטאות טאפטס, באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ובאוניברסיטת ניו יורק. המאמר מבוסס על פרק מספרה החדש של פרופ׳ ליבל ״כוס הקפה שגרמה לי להתאהב״, שרואה אור בימים אלה בהוצאת מטר. מאנגלית: עֹפר קובר