ציוויליזציות

1. אֶייריק

אישה הייתה ושמה אוֹד טובת השכל, בתו של קֵטיל שטוח האף, והיא הייתה מלכה. היא הייתה אלמנתו של אוֹלָף הלבן, המלך הלוחם מאירלנד. עם מות בעלה היא באה לאיי ההֶבְּרידים ומשם לסקוטלנד; בנה, תוֹרסטיין האדום, הוכתר שם למלך, ואז בגדו בו הסקוטים והוא נפל בקרב.

כשנודע לאוד דבר מות בנה, היא יצאה הימה עם עשרים גברים בני חורין, הפליגה לאיסלנד וכבשה את השטחים שבין נהר ארוחת הצהריים ונהר קפיצת סְקְרָאוּמָה.

בחברתה היו אצילים רבים שנלקחו בשבי במסעות הוויקינגים למערב, והיא התייחסה אליהם כאל עבדים.

איש היה ושמו תוֹרְוַולְד, והוא עזב את נורווגיה עם בנו אֶייריק האדום בשל רצח. הם היו איכרים עובדי אדמה. אֵיוֹלְף המטונף, קרובו של אחד משכניו של אֶייריק, הרג באחד הימים כמה מעבדיו של אֶייריק כיוון שגרמו למפולת בוץ. אֶייריק הרג את איולף המטונף. הוא הרג גם את הְראפְן לוחם הדו־קרב.

על כן גורש.

הוא יישב את אי השוורים. הוא השאיל לשכנו את קורות העץ שלו, אך כשבא לקחת אותן בחזרה, השכן סירב להחזירן. הם נלחמו, ואנשים נוספים מתו. אספת התינְג של תוֹרְסְנֶס כונסה, והוא שוב גורש.

לא היה אפשר לו להישאר עוד באיסלנד, וגם לא לחזור לנורווגיה. לכן בחר להפליג לכיוון הארץ שבנו של אוּלְף העורב הבחין בה באחד הימים, כשסטה ממסלולו מערבה. הוא העניק לארץ את השם גרינלנד, כי אמר שאנשים יתאוו ללכת לארץ ההיא אם תיקרא בשם יפה.

הוא נשא לאישה את תוֹרְהילד, נכדתה של תוֹרְבְּיוֹרְג בעלת חזה הספינה, והוליד איתה ילדים רבים. אבל הייתה לו גם בת מאישה אחרת. שמה היה פְרֶיידיס.

2. פְרֶיידיס

על אימה של פְרֶיידיס איננו יודעים דבר. אבל פְרֶיידיס, כמו אחֶיה, ירשה מאביה אֶייריק את החיבה למסעות. וכך היא עלתה על הספינה שאחיה למחצה, לֵייף בר המזל, השאיל לתוֹרְפין קַרְלְסֶפְנִי כדי שימצא את הדרך לווינְלַנְד, ארץ היין.

הם הפליגו מערבה. הם חנו במַרְקְלַנְד, ואחר כך הגיעו לווינלנד, ומצאו את המחנה שלֵייף אייריקסון השאיר מאחור.

הארץ נראתה להם עשירה בעץ, יערותיה קרובים לים וחופיה זרועים חול לבן. היו שם איים רבים ומים רדודים. היום והלילה היו קרובים זה לזה באורכם יותר מבגרינלנד או באיסלנד.

אבל היו גם סְקְרֵלינגים ¹ שדמו לטרולים נמוכי קומה. הם לא היו בעלי רגל אחת כמו בסיפורים, אבל עורם היה כהה והם אהבו בדים אדומים. הגרינלנדים החליפו איתם את הבדים האדומים שהיו להם בתמורה לעורות. נוצר מסחר. אבל יום אחד ברח מהמכלאה שור גועה שהשתייך לקרלספני והבהיל את הסקרלינגים. אז הם תקפו את המחנה, ואנשיו של קרלספני היו ודאי מובסים לולא פְרֶיידיס, בזעמה על בריחתם, לקחה סיף לידה והתייצבה מול פני התוקפים. היא קרעה את חולצתה, הכתה את שדיה בצד הלהב והכבירה קללות על הסקרלינגים. היא הייתה אחוזה זעם מטורף וקיללה את חבריה מוגי הלב. או אז נתקפו הגרינלנדים בושה וחזרו כלעומת שבאו, והסקרלינגים, מבוהלים ממראה הדדנית הקוצפת, נפוצו לארבע רוחות השמיים.

פְרֶיידיס הייתה הרה ונרגנת. היא הסתכסכה עם צמד אחים שהיו שותפיה. כיוון שרצתה לעצמה את הסירה שלהם, שהייתה גדולה משלה, היא הורתה לבעלה תורוַורְד שיהרוג אותם ואת אנשיהם, וכך עשה. פְרֶיידיס הרגה את נשותיהם בגרזן.

החורף חלף והקיץ קרב. אבל פְרֶיידיס לא העזה לחזור לגרינלנד, כי פחדה מהזעם שימלא את לֵייף אחיה כשייוודע לו שהיא אשמה ברצח. עם זה, היא הרגישה שאנשי המחנה איבדו את אמונם בה ושאינה רצויה שם עוד. היא הכינה את ספינתם של שני האחים ואז הפליגה עם בעלה, כמה גברים, בקר וסוסים. אלה מאנשי המושבה הקטנה שנותרו בווינלנד חשו הקלה בעזיבתה. אבל לפני שיצאה שוב לים היא אמרה להם: ״אני, פְרֶיידיס בת אֶייריק, נשבעת שעוד אשוב.״

הם הפליגו דרומה.

3. הדרום

ספינת הקְנוֹר רחבת הדפנות שייטה לאורך החוף. סופה פרצה, ופְרֶיידיס התפללה לאל תוֹר. הספינה כמעט התנפצה על המצוקים. על הסיפון החיות המבועתות השתוללו כל כך עד שהאנשים עמדו להשליכן הימה, כי חששו שיהפכו את הספינה. אבל בסוף שכך זעם האל.

המסע ארך זמן רב יותר משחישבו. הצוות לא מצא מעגן כי המצוקים היו גבוהים מדי, ובכל חוף שגילו ראו סקרלינגים מאיימים, מנופפים בקשתות ומשליכים עליהם אבנים. היה מאוחר מכדי להתחיל להפליג מזרחה, ופְרֶיידיס לא רצתה לפנות לאחור. הגברים דגו דגים למאכל, ואחדים שתו ממי הים וחלו.

בינות לחותרים, בין שני ספסלים, ביום שבו שום רוח מצפון לא באה לעזרתם ומילאה את מפרשיהם, ילדה פְרֶיידיס תינוק מת. היא התכוונה לקרוא לו אֶייריק, על שם סבו; היא מסרה אותו לים.

לבסוף מצאו מפרצון לעגינה.

4. ארץ השחר

רדידות המים אפשרה להם להגיע לחוף החולי ברגל. הם הביאו איתם בהמות מכל סוג. הארץ הייתה יפה. חוץ מחֵקֶר המקום, לא היה דבר שיעסיק אותם.

היו שם כרי מרעה ויערות מרווחים. בשר הציד נמצא בשפע. הנהרות היו מלאים דגים. פְרֶיידיס וחבריה למסע החליטו להקים מחנה בקרבת החוף, במקום מוגן מהרוחות. לא חסרה להם צידה, על כן הם חשבו לבלות שם את החורף, כי ניחשו שהחורפים שם ודאי קלים מאלה שבמולדתם, או לפחות קצרים מהם. הצעירים ביותר היו גרינלנדים מלידה, והאחרים באו מאיסלנד או מנורווגיה, כמו אביה של פְרֶיידיס.

אבל יום אחד, כשהתרחקו מן החוף לפנים הארץ, גילו שדה מעובד. היו שם ערוגות סדורות של דגן צהוב דמוי שעורה שגרגריו פריכים ועסיסיים. כך הבינו שאינם לבד.

גם הם רצו לגדל את השעורה הפריכה, אבל הם לא ידעו איך.

כעבור שבועות אחדים הופיעו סקרלינגים בראש הגבעה הצופה על המחנה. הם היו גבוהים ובנויים לתלפיות, עורם שמנוני ופניהם צבועים בפסים שחורים ארוכים; המחזה הבהיל את הגרינלנדים, אך הפעם איש לא העז לזוז בנוכחות פְרֶיידיס, מחשש שייחשב למוג לב. יתרה מזאת, נדמָה שהסקרנות מניעה את הסקרלינגים, יותר מהעוינות. אחד הגרינלנדים רצה לתת להם גרזן קטן במתנה כדי לרכך את ליבם, אך פְרֶיידיס אסרה עליו, והוא הציע להם במקום זה מחרוזת פנינים וסיכת ברזל. הסיכה במיוחד צדה את עין הסקרלינגים, כמדומה, כי הם העבירו את החפץ מיד ליד והתווכחו עליו, ואז הבינו פְרֶיידיס וחבריה שהם מבקשים להזמינם לכפר שלהם. פְרֶיידיס לבדה נענתה להזמנה. בעלה והאחרים נשארו במחנה, לא מתוך פחד מהלא נודע, ונהפוך הוא, מפני שכמעט מתו לפני כן במקרה דומה לזה. הם מינו את פְרֶיידיס לנציגתם ולשליחתם, והיא צחקה כי הבינה שאיש מהם לא יעז להתלוות אליה. שוב הטיחה בהם עלבונות, אבל הפעם הבושה לא פעלה את פעולתה. אז היא הלכה לבדה אחר הסקרלינגים, ואלה משחו את עורה הלבן ואת שערה האדמוני בשומן דוב, ואחר כך נכנסו איתה ללב הבִּיצה בסירה חצובה מגזע עץ. הסירה הכילה עשרה נוסעים בלי קושי — עד כדי כך היו העצים גדולים בארץ הזו. הסירה התרחקה, ופְרֶיידיס נעלמה עם הסקרלינגים.

שלושה ימים ושלושה לילות חיכו לשובה, אבל איש לא יצא לחפשה. אפילו בעלה תורוורד לא היה מעז להסתכן ולהיכנס לבִּיצה ההיא.

ואז, ביום הרביעי, היא חזרה עם מנהיג סקרלינגים שצווארו ואוזניו עדויים תכשיטים ססגוניים. שערו היה ארוך אך מגולח בצד אחד, והיה קשה לדמיין גבר מרשים ממנו.

פְרֶיידיס אמרה לחבריה שהם נמצאים בארץ השחר, ושהסקרלינגים הללו קוראים לעצמם אנשי האור הראשון. הם שרויים במלחמה נגד עם אחר שמתגורר מערבה משם, ופְרֶיידיס סבורה שיש לעזור להם. וכששאלו אותה איך הבינה את שפתם, היא צחקה וענתה: ״טוב, אולי אני גם בעלת אוב?״

היא קראה לאיש שרצה לתת את גרזינו לסקרלינגים, והפעם הורתה לו לתת את הכלי לסאצ׳ים שהתלווה אליה (כך כינו הסקרלינגים את מנהיגיהם). כעבור תשעה חודשים תלד בת ותקרא לה בשם גוּדְריד, על שם גיסתה לשעבר, אשתו של קרלספני, אלמנתו של תוֹרסטיין בן אֶייריק שהייתה מאוסה עליה מימים ימימה (אבל אין טעם לדבר על אנשים שלא יופיעו בסיפור זה).

המושבה הקטנה השתקעה בסמיכות לכפר הסקרלינגים, ושתי הקבוצות לא הסתפקו בחיים שלווים יחד, והחלו לסייע זו לזו. הגרינלנדים לימדו את הסקרלינגים לצרוף ברזל ממדורת הכבול ולעבדו כדי לייצר גרזינים, חניתות וראשי חץ. כך יכלו הסקרלינגים לייצר כלי נשק טובים ולהביס את אויביהם. בתמורה לימדו הם את הגרינלנדים לגדל את השעורה הפריכה, ולטמון את הגרגרים בערמות עפר קטנות לצד שעועית וקישוא, כדי שאלה יתלפפו על הגבעולים הגדולים. הדבר יסייע בידם לאגור מזון לחורף, שאז בשר הציד מתמעט. הגרינלנדים רצו רק להישאר בארץ הזאת. כאות לידידותם, הם נתנו לסקרלינגים פרה.

אך יום אחד חלו כמה מהסקרלינגים. אחד מהם קדח ומת. ולא עבר זמן רב ואנשים החלו למות בזה אחר זה. הגרינלנדים נבהלו ורצו לעזור, אבל פְרֶיידיס התנגדה. חבריה אמרו לה שבמוקדם או במאוחר תגיע המגפה אליהם, אך לשווא — היא סירבה לנטוש את הכפר שהקימו, ואמרה שהם מצאו כאן אדמה פורייה ושאין כל ערובה שבמקום אחר ייתקלו בסקרלינגים ידידותיים שאפשר לסחור איתם.

אך הסאצ׳ים הבנוי לתלפיות לקה בתורו במחלה. כשנכנס לביתו, העשוי כיפה הנישאת על מוטות מעוקלים מכוסים קליפת עץ, ראה על הארץ מתים לא מוכרים, וכעין נחשול נושא איתו את כפרו ואת הכפר של הגרינלנדים. וכשנמוג החיזיון הוא נשכב, קודח מחום, וביקש שיקראו לפְרֶיידיס. כשבאה זו אל מיטתו, הוא לחש כמה מילים על אוזניה בלבד, אך הכריז לאוזני כול שאשרי האיש שהעולם כולו ביתו, ושמתת הברזל שהנוסעים נתנו לעמו לא תישכח. הוא דיבר איתה על מצבהּ ואמר שעתיד גדול מאוד מצפה לה ולבנה. אחר כך נשמט גופו. פְרֶיידיס שמרה עליו כל הלילה אך בבוקר הוא היה קר. אז היא חזרה אל חבריה ואמרה: ״בואו עכשיו, נעלה את הבקר אל הקנור.״

5. קובה

פְרֶיידיס עדיין שאפה רק להדרים עוד. הם שטו שבועות ארוכים לאורך החוף, וכל צידתם אזלה עד שהתקיימו רק מדיג וממי הגשמים, אך בכל פעם שנראה שהיבשה נוחה סירבה פְרֶיידיס לעגון, והדבר עורר בחבריה עצבנות, אחר כך חשד ולבסוף זעם. פְרֶיידיס אמרה להם: ״אתם רוצים שוב להיקלע לסכנת מוות? אתם רוצים שחץ של חד־רגלי יפלח את בטנכם?״ (כי כך מת אחיה למחצה האחר, תורוולד בן אֶייריק, והיא ידעה שהכול זוכרים את אותו יום אפל). ״אנחנו נפליג עד סוף הדרך או שנמות בלב ים, אם כך יחפוץ נְיוֹרד או כך תרצה הֵל.״ ² אבל איש לא ידע מהו אותו סוף הדרך.

לבסוף הם מצאו ארץ, אולי אי. פְרֶיידיס הרגישה שלא תוכל לרסן לאורך זמן את קוצר רוחם של חבריה והסכימה לעגון שם.

הקנור נכנסה לנהר נפלא. לכל אורך הדרך עד שעגנו היו המים שלצד הגדה צלולים להפליא.

מימיהם לא ראו ארץ יפה כל כך. בקרבת הנהר היו רק עצים ירוקים, ועל כל עץ פרחיו ופירותיו. טעם הפירות היה נהדר. ציפורים וגוזלים הפליאו בשיר מכל עבר. עלי העצים היו כה גדולים עד שאפשר היה לכסות בהם בתים. הקרקע הייתה שטוחה מאוד.

פְרֶיידיס קפצה ליבשה. היא הגיעה לבתים שחשבה לבקתות דייגים, אבל יושביהם נמלטו בבהלה. באחד הבתים מצאה כלב שלא נבח.

הגרינלנדים הורידו את חיות המשק לחוף, והסקרלינגים, סקרנים למראה הסוסים, הופיעו שוב. הם היו עירומים ונמוכי קומה, אך טובי מראה; עורם היה כהה ושערם שחור. פְרֶיידיס התקדמה לקראתם, במחשבה שמראה אישה הרה ירגיע את חששם. היא הציעה לאחד מהם לעלות לגב סוס, אחזה ברתמה והוליכה אותו ברחבי הכפר. הסקרלינגים התמלאו עליזות ופליאה. הם הציעו לאורחיהם מזון והכניסו אותם לבתיהם. הם הציעו להם גם עלים מגולגלים שהציתו והגישו לפיהם כדי לשאוף את העשן.

פְרֶיידיס וחבריה השתקעו במקום, וכפר הסקרלינגים היה לכפרם. הם בנו בתים משל עצמם, בתים עגולים מכוסים קש כמו של מארחיהם. הם גם הקימו לאל תוֹר מקדש שעמודיו וקורותיו עשויים מעץ. הסקרלינגים הראו להם איך להוציא את המים מהאגוזים הגדולים שצמחו על העצים גדולי העלים, כי המים האלה היו טעימים להפליא. הם לימדו אותם את שמות הדברים: למשל, השעורה הפריכה נקראה בשפתם ״תירס״. הם הראו להם איך לישון ברשת התלויה בין שני עצים, שכינו ״ערסל״. היה שם חם כל כך כל ימות השנה, עד שהם לא ידעו שלג מהו.

כאן ילדה פְרֶיידיס את בתה. בעלה תורוורד נהג בגודריד כאילו הייתה בתו, והדבר נגע לליבה של פְרֶיידיס. יחסה אל תורוורד התמתן קמעה.

הסקרלינגים נעשו רוכבים טובים ולמדו לחשל ברזל. הגרינלנדים למדו לזהות את החיות ולירות בקשת. היו שם צבים ונחשים שונים ומשונים, וגם לטאות ארוכות לסת, מכוסות קשקשי אבן. בשמיים עפו נשרים אדומי ראש.

שתי הקבוצות התערו זו בזו כה טוב עד שנולדו עוד ילדים. אחדים מהם היו שחורי שיער ואחרים בלונדינים או אדמונים. הם הבינו את לשונות שני הוריהם.

אך שוב לקו כמה מהסקרלינגים בקדחת ומתו. כיוון שאיש מהגרינלנדים לא חלה, הם הבינו שאין להם סיבה לחשוש מהמחלה ושהם הביאו אותה איתם. הם הבינו שהם־הם המחלה. האנשים מהצפון הקימו למתים קברים וחקקו עליהם רוּנוֹת. הם התפללו לתור ולאודין. אך הסקרלינגים המשיכו לחלות. הגרינלנדים חשבו שאם יישארו יגוועו כל מארחיהם, והם ייוותרו לבדם. רחמיהם נכמרו. בלב נחמץ החליטו לעזוב. הם פירקו את מקדש תור כדי לקחתו איתם, אך השאירו לסקרלינגים כמה חיות משק כמתנת פרדה.

אחרי עזיבתם הקדחת לא חדלה. הסקרלינגים הוסיפו למות, וכמעט נכחדו כליל. השורדים נפוצו ברחבי האי עם חיות המשק.