ניתוק לטובה

בתערוכת צילום שכותרתה הייתה Removed (בשנת 2015), אריק פיקרסגיל (Pickersgill) הציג דימויים של אנשים בקרבה אינטימית לאחרים, כולם צולמו כשהם בוהים בפנים אטומות בכפות ידיהם, במקום שבו בדרך כלל נמצאים הטלפונים הסלולאריים שלהם, שהוסרו כדי ליצור דימויים של אנשים לבד ביחד. כך תאר האמן את ההשראה שלו לפרויקט הזה:

״היצירה נולדה כשישבתי בוקר אחד בבית קפה. זה מה שכתבתי על מה שראיתי: משפחה יושבת לידי בקפה איליום בטרוי, ניו יורק, והם כל כך מנותקים זה מזה. אין הרבה דיבורים. אבא ושתי בנות עם טלפונים שלופים. לאימא אין טלפון או שהיא בוחרת לא להוציא אותו. היא בוהה בחוצה מבעד לחלון, עצובה ובודדה בחברת בני משפחתה הקרובים ביותר. אבא מרים מדי פעם את עיניו ומכריז עלן איזו פיסת מידע תלושה שהוא מצא ברשת. פעמיים הוא מדבר על איזה דג גדול שנלכד. איש אינו עונה. אני עצוב לראות את הטכנולוגיה שנועד לתקשורת משמשת לניתוק מגע. זה מעולם לא קרה קודם ואני חושב שזה אפילו לא קצה ההשפעה החברתית של החוויות החדשות הללו. אימא מוציאה כעת את הטלפון״.

שורה של פרקטיקות המקובלות עלינו, כמו יציאה לחופשה מבחירה, קיבלו חותמת פתולוגית. אנחנו, כך נראה, מחויבים להתייצב, להוכיח שניתן לסמוך עלינו, נכונים וזמינים – לטובתנו או לטובת הכלל

היצירה של פיקרסגיל היא עבודה שעוסקת בבעיות חברתיות וכלכליות רחבות יותר הקשורות בתופעה של ניתוק בתרבות שלנו וממנה. לאחרונה, ראש שירותי הבריאות הציבוריים של ארצות הברית הוציא הנחייה לציבור המתארת את מגפת הבדידות והניתוק ההולכת וגדלה, מגפה המוזנת ברובה, אף כי לא באורח בלעדי, על ידי השימוש ההולך וגדל שלנו בטכנולוגיות דיגיטליות כתחליף למפגשים בינאישיים. הנטייה הזו התעצבה עוד לפני מגפת הקורונה שהכריחה אותנו להתרחק במידה ניכרת מאוד מן המרחב הציבורי ומדפוסים מוכרים של חיים משותפים, ורק כעת אנחנו מתחילים להבין את השפעת העידן הזה על רווחתנו האישית והציבורית. בו בזמן, החרדה המוסרית והמנהלית מן ההתפטרות הגדולה, ההתפטרות שאינה מדוברת וצורות אחרות (גם כאלה שאינן מזיקות מאוד) של שיבושים לעבודה בעקבות המגפה, חושפת את המידה שבה הפרקטיקות המקובלות עלינו, כמו יציאה לחופשה מבחירה, קיבלו חותמת פתולוגית. אנחנו, כך נראה, מחויבים להתייצב, להוכיח שניתן לסמוך עלינו, נכונים וזמינים – לטובתנו או לטובת הכלל.

כך נראית היום חוויה משותפת. תצלום: גארי נייט

רק לעתים נדירות אנחנו מפגינים סקרנות אינטלקטואלית כלשהי בנוגע למה שפרקטיקות הנסיגה הללו עשויות לעשות לנו ועבורנו. בשיח הציבורי, פעולות של ניתוק [או הרפיה] נתקלות לרוב בסקפטיות, שיפוט והתנגדות. מה יקרה אם במקום זאת נתייחס אליהן כאל הזדמנויות לחקירה פתוחה ונשאל מה ניתן להרוויח מהן? ברוח זו, אני מציע לקסיקון מורחב שמדבר על היתרונות של הימלטות (ולו זמנית) ממגבלות העבודה בשכר; של ניתוק מן הלכידות של הקיום המודרני; ושל ניצול פסקי זמן לשם בחינה של עולם הדחוס כולו בדרישות והסחות דעת.

בראשית ימי המגפה (אשר במובנים רבים דמו לסוג של שביתת עובדים כללית) אחדים מאיתנו יכלו לראות כיצד נראים חיים שרובם אינם תלויים בשעות עבודה, כאשר רוב מה שנקרא עבודה מושהה או מצומצם ואנו זכינו ל'פערים קטנים של בדידות ושקט'

בראשית ימי המגפה (אשר במובנים רבים דמו לסוג של שביתת עובדים כללית) אחדים מאיתנו יכלו לראות כיצד נראים חיים שרובם אינם תלויים בשעות עבודה, כאשר רוב מה שנקרא עבודה מושהה או מצומצם ואנו זכינו ל״פערים קטנים של בדידות ושקט״ (כפי שכינה זאת הפילוסוף הצרפתי ז׳יל דלז), יקרים מפז, שבהם יכולנו לעסוק בעיסוקים ראויים, שבתנאים רגילים איננו מצליחים להגיע אליהם. בהפסקה הללו מרבות מן ההתנהלויות הרגילות שלנו, גילינו חירויות אישיות שאין כמותן והזדמנויות חדשות להעשרה וסיפוק.

ואז, כפי שכולם זוכרים, נקראנו לחזור אל המשרד. אולם, מרגע שחווינו את צורת ההוויה החדשה הזו, האפשרות לחזור לסדר הישן – כניעה לשליטה, משטור ומעקב כפי שהיו בחיי העבודה הקודמים שלנו – הפכה לכמעט בלתי מתקבלת על הדעת, בעיקר עבור מי שעובדים במקום שאין בו כל בטחון תעסוקתי והם נאלצים לעבוד בשכר נמוך, ללא הזמנות לקידום, בשעות שאינן גמישות ולספוג שפע עלבונות וזלזול מדי יום. יתכן כי העלבון הגדול מכולם לכולנו הוא ההנחה השלטת כי אנחנו חייבים להתאסף – או להשתלב – כדי לבצע את עבודתנו בצורה הטובה יותר, אף שהדגמנו את יכולתנו לנהל את עצמנו באורח יצרני מן הבית (או ממקומות פרטיים אחרים) בנסיבות הקשות ביותר.

הפיקוח והמעקב אחר עבודה מרחוק הולכים וגוברים, באמצעות תוכנות מעקב ואמצעים טכנולוגיים אחרים שנועדו לנטר את הזמן שמשקיעים עובדים בכל מטלה

עם זאת, הדחף האדמיניסטרטיבי לקבע את הנזילוּת שלנו נמצא כמעט בכל מקום. הפיקוח והמעקב אחר עבודה מרחוק הולכים וגוברים, באמצעות תוכנות מעקב ואמצעים טכנולוגיים אחרים שנועדו לנטר את הזמן שמשקיעים עובדים בכל מטלה. אמזון, גוגל וזום הן רק חלק מרשימה תופחת של חברות שהוציאו צווי חזרה לעבודה, לכאורה כדי לנצל את המקריות המופלאה שעולה ממפגשים פנים אל פנים ועשויה להוביל לרעיונות חדשים וחדשנות רווחית, אבל גם פשוט כדי להצדיק את תשלום שכר הדירה. נתונים מסקר שנערך לאחרונה בארה״ב על ידי ה- Government Accountability Office [סוכנות המייעצת למשרדי ממשלה] עולה כי מרבית הסוכנויות הפדרליות שנבדקו דיווחו בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2023, על נוכחות של רבע או פחות מן העובדים במשרדי המטה שלהן בכל שבוע. הדבר עורר דאגה בקרב משקיפים בענף שאינם יכולים לתרץ את מימון החללים הרבים שאינם בשימוש. ברחבי תבל, כך נאמר לנו, עוקבים בדאגה אחר משרדים שאינם בשימוש או שנותרו ריקים, או במילים אחרות, אנחנו שייכים למקום העבודה.

האם מוצדק, נדרש, אנושי ובריא מכל בחינה שהיא שכך ייראה מקום העבודה שלנו גם היום? בתצלום: מדפיסות במשרדי חברת הרכבות של ניו זילנד (1959). תצלום: הארכיון הלאומי של ניו זילנד

ישנו מרחק קטן בלבד בין חיבור לכליאה, שאז השייכות הופכת לתחושה של הארגון כי הסובייקט שייך לו

הביטוי ״תחושת שייכות״ הפך למילת הקסם במשרדי כוח האדם בעשור ומשהו האחרונים. כמעט כול מקום שבו מבוצעת עבודה – מקמפוסים של אוניברסיטאות ועד לתאגידים – אימץ את הקריאה ליצירת קשר עמוק למקום. המאמרים העוסקים בתחושת שייכות מבהירים כי יש לכך יתרונות עבור העובדים: שיפור בביצועים, מוטיבציה ומחויבות, וכן תחושה מוגברת של ביטחון. אולם, במובנים רבים, המרוויחים העיקריים הם הארגונים עצמם, שיש להם עניין עמוק בטיפוח הקשרים – או הכבלים – הללו המחברים אותנו אליהם. ישנו מרחק קטן בלבד בין חיבור לכליאה, שאז השייכות הופכת לתחושה של הארגון כי הסובייקט שייך לו.

מי מאיתנו שרוצים למחות על כך, יכולים כמובן להתארגן להתנגדות מתואמת ולדרוש רפורמות רשמיות. אנחנו גם יכולים לאמץ טקטיקות יותר שקטות ופחות גלויות לעין, ובכללן פעולה ישירה של הימלטות. כפי שדימיטריס פפדופולוס, נימה סטיבנסון וואסיליס טסיאנוס טוענים בספרם  משנת 2008, Escape Routes: Control and Subversion in the 21st Century, ״בריחה פועלת לא רק כסוג של גלוּת, וגם לא רק כהתנגדות או מחאה, אלא כהפסקה שמפריעה לשיטור״.

בספר The Scent of Time: A Philosophical Essay on the Art of Lingering (משנת 2009), ביונג-צ׳ול האן (Byung-Chul Han) מציע כי חוויית פסקי הזמן שלנו ״נהרסת כדי לייצר קרבה וסימולטניות מוחלטת״. כשהכול (וכולם) ניתן לתפעול בכל רגע ורגע, אנחנו מאבדים את המשמעות של מצבי מעבר, וגם את היכולת להתענג על זמנים שבין לבין. כתרופת נגד, פפדופולוס, סטיבנסון וטסיאנוס ממליצים שנתמהמה ו״נשאיר מקום למשחק ולפעולה חסרת מטרה״.

במילים אחרות, אנו יכולים לנכס לעצמנו מחדש חלק מהמזמן והמרחב שנלקחו מאיתנו. אלה ניתנים לניכוס מחדש ברגעים חמקניים שאנחנו גונבים מלוח השנה, או שניתן לשקם אותם במה שהאנרכיסט האקים ביי כינה בשנת 1985 ״אזורים עצמאיים זמניים״ – מובלעות מחתרתיות שאינן ניתנות לאיתור, שאותן אנו חוצבים מתוך הנוף של חיי היומיום שלנו כדי למצוא או לשחרר את עצמנו. בו זמנית, פרקטיקות של ניתוק עשויות לשלול מן הארגונים (בעיקר ממקומות העבודה) את כוחם יוצא הדופן לתווך – להכתיב ולנהל –היבטים רבים מדי של קיומנו ושל החוויות שלנו. הבחירה לוותר על שירותים מסוימים שניתנים על ידי מקום העבודה, ואשר תוכננו במומחיות כדי להשאיר אותנו במקום העבודה – הקפטריה, חדר הכושר, שירותי ניקוי יבש, מרפאה – אולי אינה נראית כמו טקטיקה מרדנית במיוחד, אבל היא תורמת את חלקה בהקטנת התלות במעסיק שלנו כתומך, מסייע ומרפא.

השאלה הגדולה יותר היא אם נוכל אי פעם להימלט לגמרי מן העמל והטרחה האלה. לעתים קרובות נראה כאילו נגזר עלינו לתחזק את המערכות והמבנים שמותירים אותנו במעגלים של תשישות, כניעה או אומללות

מבחינה מסוימת, ניתן להבין ניתוק כמאמץ לחמוק מכלי השליטה בכל מקום שבו אנו נתקלים בהם. חשבו על כך כעל שביתה שנועדה להעצים את העובדים. אולם, השאלה הגדולה יותר היא אם נוכל אי פעם להימלט לגמרי מן העמל והטרחה האלה. לעתים קרובות נראה כאילו נגזר עלינו לתחזק את המערכות והמבנים שמותירים אותנו במעגלים של תשישות, כניעה או אומללות.

הפוגה היא תגובה אדפטיבית טבעית לעולם שמכביד עלינו יותר מדי, כפי שהמשורר הרומנטי ויליאם וורדסוורת׳ אמר, עולם שעשוי להשתפר אם יהיה בתוכו פחות (ולא מעטים יותר) מאיתנו. כשאנשים מותשים, הניתוק מספק הקלה זמנית מתחושה בלתי פוסקת של עומס יתר, וחופש מבורך מהמעורבויות המתישות. מה שהחברה כנראה אינה יכולה לעודד, הוא ניתוק ממושך, שנוטה להתקשר לאדישות או חוסר אכפתיות אזרחית.

רק לעתים רחוקות אנחנו מתמודדים עם המחיר של הניתוק האזרחי או אפילו רואים בכך בעיה בפני עצמה. עם זאת, כשאנו נשארים מעודכנים בהתרחשויות במסווה של מילוי חובתנו האזרחית הדבר אינו מוליד רק אזרחות מיודעת (ולעתים כזו הניזונה ממידע שגוי או שקרי במכוון), אלא גם עלול להביא למקרים, מתועדים, של תסמונת עייפות המידע. בשנת 2022, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים גילה כי ישנה סבירות גבוהה שדיווחים על אירועי מזג אוויר קיצוניים, ששולטים יותר ויותר במהדורות החדשות (כראוי), משפיעים לרעה על בריאות הנפש. הרשתות החברתיות שמהן רבים מאיתנו מלקטים, ללא מחשבה, את המידע והתחזיות, הולכות ומשתלטות על תשומת הלב שלנו וממש שוחקות הזדמנויות לחשיבה עצמאית. בקצרה, יש לא מעט ממה לחשוש, ורגעים של נסיגה (בנוסח תורו) שבהם אנחנו מתנתקים מהרשת עשויים לאפשר מידה מסוימת של הגנה עצמית ושפיות.

אבל לא מדובר כאן בחיפוש מפלט מסערות הקיום המודרני, המחובר, וגם לא רק במילוי מצברים כדי שנוכל לספוג עוד קיטוב פוליטי, רשתות חברתיות רעילות או אסונות אקלימיים. מדובר גם במעורבות במדיניות חברתית של צמצום הצמיחה כתיקון לפרקטיקות המדלדלות את כדור הארץ, מרתיחות את הפוליטיקה שלנו ומכבידות על בריאותנו האישית והקולקטיבית.

במאמר שכתב בשנת 2020 בכתב העת Big Issue, האנתרופולוג והאקטיביסט דייויד גרייבר (Greaber), ניסח זאת בחדות: ״אם ברצוננו להציל את העולם, עלינו להפסיק לעבוד״. ההבחנה שלו מהדהדת את דברי הפילוסוף ברטרנד ראסל, שאמר בחיבורו ״בשבחי הבטלה״:

״אני חושב שבעולם מבוצעת הרבה יותר מדי עבודה, שנזק עצום נגרם בשל האמונה שעבודה היא מוסרית, ושיש להטיף במדינות מודרניות מתועשות לדבר אחר לגמרי מכפי שהטיפו לו תמיד״.

הצהרות כאלה מכירות בתפקיד שלנו בתחזוק המערך הנוכחי – תרבות העבודות הזמניות, עוני בזמן, קפיטליזם צרכני, צמיחה אינסופית – שמאיימים על עצם ההישרדות שלנו כמין, או מחבלים בסיכויים שלנו לחיים מספקים יותר.

אנחנו לא מעריכים מספיק את הרגעים האלו. תצלום: מריה אקלינד

לרוב, אנחנו מבינים רק בזמני הביניים עד כמה חיינו העסוקים הם קונספירציה פעילה נגד עצם הדברים שאמורים להעניק לקיום שלנו משמעות ותכלית עמוקות. הפרעות קטנות לשגרה יכולות להיות הזמנה לעצור ולהרהר, הזדמנות נדירה להבחין בעומקם של דברים ולהגביר את המודעות למה שהפולחן והשגרה מסתירים לעתים קרובות.

אי אפשר להתעלם מכך שמרבית העבודה האינטלקטואלית היא, בבסיסה, עניין פרטי, כזה שתלוי בפעולה (ולעתים במרחב) של נסיגה

פירוש שאינו מוערך דיו של תופעת הניתוק הוא שמדובר במה שאנחנו עושים – או במקום אליו אנחנו הולכים – כדי להתענג על מה שמבקר הספרות א.ד. נטאל (Nuttle) כינה בספרו משנת 2003, Dead from the Waist Down ״החיים הבלתי נראים, חיי התודעה״. השפה הזו הולכת ונעלמת מחיינו, במקומות שבהם השיח והתבניות התאגידיים הולכים ומעמיקים שורש; תוצאות נראות לעין, השפעות מדידות ופריון ביצועי הם מה שנחשב (ומה שנלקח בחשבון), כפי שכולם כבר יודעים. עם זאת – ולמרבה עוגמת הנפש של מי שחוזים עולם שבו מאמציהם של בני האדם עומדים תמיד ובבירור לשירות צרכי הציבור – אי אפשר להתעלם מכך שמרבית העבודה האינטלקטואלית היא, בבסיסה, עניין פרטי, כזה שתלוי בפעולה (ולעתים במרחב) של נסיגה.

לנסיגה [או פרישה] יש כמעט תמיד קונוטציה שלילית בחיים הציבוריים, שם מתייחסים אליה כאל העבירה האולטימטיבית ובזים לה כאילו מדובר בכישלון או תבוסה – הניגוד המושלם למעורבות מחויבת. אולם, חשוב לשים לב כי לסגת פירושו גם לתקן – ללכת למקום וגם להחלים. מנקודת מבט כזו, נסיגה אינה רק צעד תבוסתני, אלא היא – או שהיא יכולה להיות – פעולה ישירה לשיקום החיים האינטלקטואליים – שיש בהם חופש לשאול שאלות בלתי מנומסות (ולהיות מעורבים בהן באופן מלא) – בסביבה שכבר כמעט אינה מאפשרת זאת, שהפכה חיים כאלה לבלתי נגישים או שמנסה לנטר אותם ולתרגם אותם להון במונחים ניתנים לבחירתנו.

באידיאל הקלאסי של הפנאי היו מן החירות, העליונות והלמידה לשם למידה

את חיי התודעה חיים בעת הפנאי, אבל זה אינו הפנאי שנראה כמו נופש או מנוחה. כפי שהפילוסוף הפוליטי סבסטיאן דה גראציה (Sebastian de Grazia) כתב בספרו משנת 1962,  Of Time, Work and Leisure, ״מחשבה מעמיקה במובנה היווני קרובה כל כך לפנאי שאין ברירה אלא לחזור על מונחים כשמתארים את זו או את זה״. הוא הוסיף: ״באידיאל הקלאסי של הפנאי היו מן החירות, העליונות והלמידה לשם למידה״. כפי שסוזן נימן (Nieman) מזכירה לנו בספרה Why Grow Up? (משנת 2014): ״אפלטון ואריסטו האמינו כי חיים המוקדשים למחשבה זו צורת החיים העליונה״.

״הפנאי... הוא מחוץ לעבודה וגם מחוץ לאי-פעילות״, מסביר ביונג-צ׳ול האן. ״זו אינה פרקטיקה של ׳הירגעות׳ או ׳כיבוי׳״, ולכן, כך הוא ממשיך, ״אוגוסטינוס מבחין בין פנאי (otium) לאי עשייה פסיבית: כוח המשיכה של חיי פנאי אינו צריך לנבוע מאפשרות של חוסר פעילות עצל, אלא מההזדמנות לחקירה וגילוי של אמת״.

עבודה אינטלקטולאית בבדידות, והבנה שפנאי אינו אי-עשייה פסיבית: אוגוסטינוס הקדוש (1645), פיליפ דה שמפיין, המוזיאון לאמנות של לוס אנג'לס. תצלום: ויקיפדיה

בפרקי זמן מסוימים במהלך המגפה, כשאפשר היה לראות לרגע לראות סוף מטלטל לפינוי שלא מרצון שלנו ממרחבים ציבוריים רבים, שמענו חברים, בני משפחה ועמיתים לעבודה אומרים שהם יתגעגעו לקצב החיים השונה שנכפה בשל הסגרים; הם יתגעגעו להזדמנות להאט, לחשוב, לעסוק בתחביבים ובדברים שמעניינים אותם, או לחוות את רוב מה שהעיסוקים הבלתי פוסקים שלנו מסתירים בחיים

אחדות מהשאלות שחלק מאיתנו חוקר ברגעי ההרהור המעמיקים בעת ניתוק, נסיגה, התרחקות, הסתגרות או הימלטות – ולא משנה איך נבחר לכנות את המקרים שבהם אנחנו פורשים מרצוננו – הן אלה: מתי, או באיזו מידה, מוסכמות השייכוּת והקשרים הארגוניים שלנו גורמות לנו לחלות או יוצרות באופן אחר את עצם הבעיות שקשרים מסוג זה אמורים לפתור? באילו דרכים ההיעדרות שלנו מדי פעם יכלה לשפר את החוויות המבודדות או אפילו המשותפות שלנו בעבודה ובחיים בכלל?

כן, אפשר להשתעשע במידת מה ברעיון שהמצב שלנו (והרוויה שלנו) ישתפר מאוד בלי שחלקנו ייקחו בו חלק. אבל ישנן גם הצעות רציניות יותר שיש לקחת בחשבון. כפי שמורה הדאו דה ג'ינג, חיבורו של הפילוסוף הסיני לאו דזה: ״בגלל הריקנות שלו החדר מלא״. דרך אחרת לומר זאת היא שבהיעדר ישנה גם אפשרות – משהו הופך לזמין בזכות ההיעדר. בחיים הציבוריים אנחנו מותנים לראות בריקנות או היעדר בבחינת פגם או עריקה. לא בהכרח.

חשוב לציין כי הרגעים שאנו מבלים בבדידות – ״אותה אהבה אסורה הקוסמת המפתה אותנו מן הנישואים ההגונים שלנו לחובות עם תענוגות ביתיים או האחריות האזרחית של היותנו חלק מן החברה״, כפי שניסחה זאת פטרישה המפל (Hampl) בספרה  The Art of the Wasted Day (משנת 2018) – מרשים לנו לראות את טבע הדברים כמעט כאילו זו הפעם הראשונה. תובנות כאלה הן, כמובן, כמעט תמיד איום על הסדר הטוב ולכן הן חייבות להיפסק או להצטמצם על ידי המעמדות המנהליים לפני שייצרו הרגלים חדשים ומערערים בקרב החיילים הפשוטים.

בפרקי זמן מסוימים במהלך המגפה, כשאפשר היה לראות לרגע לראות סוף מטלטל לפינוי שלא מרצון שלנו ממרחבים ציבוריים רבים, שמענו חברים, בני משפחה ועמיתים לעבודה אומרים שהם יתגעגעו לקצב החיים השונה שנכפה בשל הסגרים; הם יתגעגעו להזדמנות להאט, לחשוב, לעסוק בתחביבים ובדברים שמעניינים אותם, או לחוות את רוב מה שהעיסוקים הבלתי פוסקים שלנו מסתירים בחיים. איש לא רמז שהוא מעדיף מוות ומחלות או אובדן פרנסה, שהיו מרכיבים לא רצויים במגפה, אבל הייתה תחושה ברורה – שלעתים תכופות שותפה בלחש ובהסתייגויות הדרושות, כאילו איש אינו רוצה שיטעו בכוונתו – שבמובנים רבים מדובר היה בפסק זמן טוב (בצורת התקיימות יותר אנושית ומתאימה יותר לבני אדם), כזה שעלינו לנקוט כעת בצעדים חדשים כדי לשמר ולהגן עליו. רבים מאיתנו ממשיכים להתנסות באופנים של הינתקות מההתשה והשחיקה של שגרת העבודה.

אין ספק שלא דרוש אירוע רב נפגעים כדי להעניק לנו זמן ומרחב לחיות את חיינו באורח יותר מודע ומכוון. ההפסקות שאנו לוקחים לעצמנו – בכל קנה מידה שהוא, מהפסקות אקראיות ועד להפסקות מתמשכות – הן בדיוק ההזדמנויות הללו

אין ספק שלא דרוש אירוע רב נפגעים כדי להעניק לנו זמן ומרחב לחיות את חיינו באורח יותר מודע ומכוון. ההפסקות שאנו לוקחים לעצמנו – בכל קנה מידה שהוא, מהפסקות אקראיות ועד להפסקות מתמשכות – הן בדיוק ההזדמנויות הללו. יתכן שנדרש לתלוש לנו מתוך השתי וערב של שגרת העבודה שלנו, את מה שגרייבר כינה, בספרו Revolution in Reverse (משנת 2007), ״רגעי התקוממות״.

כדי להגיע לשם נדרש מאמץ, אבל ישנן חלופות לאופן שבו אנחנו חיים כעת, ופסקי זמן מעניקים את המרחק שאנחנו צריכים כדי להכיר בהן. פסק זמן מוצלח יכול להביא אותנו לראות חלק גדול ממה שאנחנו מחמיצים. כפי שניסחה זאת המפל: ״איזו הפתעה זו – לגלות שהכול קשור לפנאי, 'החיים האמיתיים' בני החלוף הללו, שנזנחו במשך שנים רבות לטובת ״היכולת חסרת הגבולות לעמול״.

דייוויד ג׳ סיגל (Siegel) מלמד מנהיגות חינוכית באוניברסיטה של מזרח קרולינה בקרולינה הצפונית. ספרו האחרון The Interlude in Academe: Reclaiming Time and Space for Intellectual Life ראה אור בשנת 2023.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: להרפות, להתנתק, להתרחק מההמולה: כמה חשוב. תצלום: PeskyMonkey, אימג'בנק / גטי ישראל