עד שהרובוט יפריד בינינו

בכיכר מסריק בתל אביב כבר ניתן לראות שירותים ציבוריים שמנקים את עצמם בתום כל שימוש, ממחזרים מים ועושים שימוש באנרגיה סולארית. במשקי בית רבים יצורים עגולים מטיילים על רצפת הבית, לומדים להכיר את פני השטח שלו ושואבים גרגירי אבק ביעילות הולכת וגוברת. מכוניות רבות יודעות לחנות בעצמן וחוסכות מבעליהן את עוגמת הנפש של נסיונות חניה כושלים לעיניהם הביקורתיות של הממתינים והצופרים בחוסר סבלנות. פיתוחים טכנולוגיים אלה ואחרים העלו טרוניות לגבי צמצום מקומות עבודה של בעלי הצווארון הכחול לטובת מכונות יעילות, אך נדמה שגם הרומנטיקנים יסכימו כי לפיתוחים הטכנולוגיים השפעות חיוביות רבות, או לפחות בעלות פוטנציאל להיות חיוביות, על חיי האדם בעידן המודרני. הפיתוחים הטכנולוגיים המתחדשים תדיר מוסיפים להפוך את חיינו לקלים יותר ומאפשרים לנו להספיק לבצע פעילויות רבות יותר במהלך היום, להשיג מידע בקלות וכדבר המטאפורה, אם כי גם באופן מילולי, ״להגיע לירח״.

כיצד יהיה אפשרי בעידן הרובוטים, המכונות והתבונה המלאכותית, לדבר על מוסר, חופש, יחסים בינאישיים? כיצד ישתנו פניה של המציאות המודרנית?

"זה היה רובוט מקולקל, דמוי אדם. הוא עמד בפינת הרחוב ואמר לכל עובר אורח: 'אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך'. אולי הוא לא היה מקולקל." ("אגדה קטנה על חסד", אלכס אפשטיין)

אם נדמיין את ההיסטוריה האנושית כגרם מדרגות, בו כל תקופה היא מדרגה בהתקדמות החברתית והטכנולוגית של האדם, אלו ודאי תהיינה המדרגות: מהפכת החקלאות, הדפוס, הגאוגרפית, התעשייתית, האורבנית, הטכנולוגית, הפמיניסטית ומהפכת הידע. בתקופה זו אנו עדים לבנייתה של מדרגה נוספת, המעלה שאלות רבות המאתגרות את הנחות האתיקה, את המבנים החברתיים והכלכליים, את מקומו של האדם בטבע, ואף את הנחת היסוד כי חייו של כל אדם הם בעלי תאריך תפוגה. הסינגולריות הטכנולוגית, מה שעוד לא היה אך כמעט כבר כאן, עידן הרובוטים, המכונות והתבונה המלאכותית – כיצד, אם בכלל, מאפשרים כל אלו לדבר על מוסר, חופש, יחסים בינאישיים, וכיצד ישתנו פניה של המציאות המודרנית?

רכב השטח של אפולו 15 נוסע על הירח. תצלום: NASA

כשהטכנולוגיה תגבור על האדם
הסינגולריות הטכנולוגית, כפי שמתאר אותה ריי קורצוויל בספרו "הסינגולריות מתקרבת", היא תקופה בעתיד הקרוב (כמה עשרות שנים מעכשיו) שבה קצב השינוי הטכנולוגי, שמתאפיין בגדילה מעריכית (כזו המכפילה עצמה מקפיצה לקפיצה), יהיה מהיר כל כך, עד שחיי האדם והשקפתנו לגביהם ישתנו ללא הכר והטכנולוגיות פרי יצירתו של האדם תהיינה כבר בעלות בינה גבוהה משל האדם עצמו. אם נשתמש שוב במשל המדרגות, נוכל לתאר את ההתפתחות הטכנולוגית בכך שהמדרגות הולכות ונעשות גבוהות יותר, אך המאמץ לטיפוסן אינו משתנה ואולי אפילו קטן. קורצוויל מזוהה עם זרם הטרנס-הומניזם, אשר שואף להאריך את תוחלת החיים של האדם ולשפר את יכולותיו. לשיטתו של זרם זה, עידן הסינגולריות קרב, ועלינו לוודא שהוא יטיב עם האדם. לפי קורצוויל, הסינגולריות תאפשר לנו להתעלות על המכשולים הביולוגיים על ידי שילוב בין בני האדם (על שלל מאפייניהם הביולוגיים) עם הטכנולוגיות שנפתח לכדי יצירת אדם חדש שאינו רק ביולוגי אלא גם מלאכותי.

הסינגולריות תאפשר לנו להתעלות על המכשולים הביולוגיים על ידי שילוב בין בני האדם עם הטכנולוגיות שנפתח לכדי יצירת אדם חדש שאינו רק ביולוגי אלא גם מלאכותי

הביולוג ג'וליאן האקסלי, אחיו של הסופר אלדוס האקסלי, דיבר כבר ב-1957 על ה"טרנס אדם"– האדם שהכיר באפשרות שבויתור על טבעו האנושי. לוצ׳יאנו פלורידי, פרופסור לפילוסופיה ולאתיקה של מידע באקוספורד, מאמין שאנו עוברים מהפכה שניתן לקרוא לה ״מהפכת טיורינג״. לפיו, ההשפעה של חיים בעידן של ידע הביאה לכך שבקרוב לא נוכל להבחין בין חיים online לבין חיים offline ומכונות יצלחו את מבחן טיורינג, אשר בוחן את יכולתן לחשיבה עצמאית. ספרי מדע בדיוני רבים משתמשים ברובוטים כאמצעי לתהות על קנקנו של האדם ולבחון מהו האדם ומה מהותי לו. למשל, סיפורו הקצר של פיליפ קינרד דיק, ״האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות״ (1968), שעובד לכדי סרט הקאלט ״בלייד ראנר״ (1982), עוסק בשאלות של זהות, תודעה ורגשות בעולם בו מטשטשת ההבחנה בין אדם למכונה. לפי קורצוויל, כבר בסוף העשור העשרים של המאה הזו מחשבים יעמדו במבחן טיורינג, ובכך תושווה בינתם לזו של אדם ביולוגי. עד סוף המאה, הבינה הלא ביולוגית (אלא המלאכותית) תשלוט בציוליזציה ותהיה חזקה פי ביליונים מהבינה האנושית. לדעתו של קורצוויל בשלב הסופי של הסינגולריות, אנו כבר נהיה אדונים לגורלנו ובלתי כפופים לנסיבות מקשות כמו חוקי הטבע. אז נוכל לחיות כמה שנים שרק נרצה והאבולוציה כבר לא תוכתב רק על ידי הביולוגיה אלא גם ובעיקר על ידי הטכנולוגיה.

העתיד הטכנולוגי שתואר לעיל מאתגר כמה מהנחות היסוד של ההגות האקזיסטנציאליסטית (כמו החופש, חיים אותנטיים והמוות), שעוסקת בשאלת משמעות החיים והחופש של האדם ומערער כמה מתפישותינו הבסיסיות אודות החיים כאנשים מודרניים.

ומה יהיה עתידו של החופש?
ישנם נביאי זעם, החוששים ממקומה ההולך והגובר של הטכנולוגיה החכמה בחיינו והשפעתה על מידת החופש האנושי. העתיד, כפי שהם מציירים אותו, יכול להיות בעל גוונים רבים של שחור: למשל, עתיד שבו המכונות יקומו על יוצריהן ויילחמו באנושות. הביטוי ״הגולם קם על יוצרו״, המתאר מערכות הפוגעות ביוצריהן, מקורו כבר בסיפור העתיק של הגולם שיצר המהר"ל מפראג. בגרסה הרכה יותר, כמו למשל ברומן של אלדוס האקסלי ״עולם חדש מופלא״ (1932), בני האדם מהונדסים על ידי המכונות, כל תכונותיהם מתוכננות מראש ומצב הרוח שלהם מווסת על ידי סם הזמין להם בכל עת, דבר המונע מהם כל צורך במחשבה ובפעולה. יש גם שחוששים שכוחן של המכונות החכמות ינוצל לצרכים פוליטיים, כמו למשל ברומן ״1984״ (משנת 1949), בו מתאר ג׳ורג׳ אורוול מציאות דיסטופית מסוג אחר, בה כל פעולותיהם של בני האדם מתועדות, להגמון שליטה מלאה על כל התרחשות בהווה וכן על ההיסטוריה (על ידי שיכתובה בכל עת) והאדם נותר ללא חופש מחשבה ופעולה.

אם נשאיר דיוננו בגבולות המציאות ולא בין דפי הדיסטופיות, אפשר כבר לראות פיתוחים טכנולוגיים המעלים שאלות וחששות בקרב רבים: המאגר הביומטרי, למשל, מעלה חשש לאובדן פרטיותם של אזרחי מדינת ישראל והפקרתה בידי המדינה וגורמים אחרים בעלי אינטרס. ב-2009 פירסם כתב העת Proceedings of the National Acadaemy of Sciences מידע על ראיות אודות יעילות שיטות של סריקות מוח וניתוחי דנ"א לצורך זיהוי פושעים פוטנציאליים כבר בגיל שלוש. בארצות הברית ובאירופה כבר נעשה שימוש בראיות המבוססות על סריקות מוח ודנ״א לצרכים פליליים. יתר על כן, דפוסי ההתנהגות שלנו ברשת מנותחים על ידי אלגוריתמים חכמים, שמלמדים את חברות הפרסום אודותינו, כיצד לשווק ולמכור לנו מוצרים. למעשה, תחילתה של המהפכה כבר כאן: אנו לא שמים לב שדברים יומיומיים, הנחשבים בעינינו שגרתיים, מצליחים להדביק את היכולת המרשימה ביותר של המוח האנושי, היכולת לזהות תבניות ותבניתיות. אנחנו אולי לא נותנים לכך חשיבות רבה, אך הסמארטפונים והמחשבים מזהים טביעות אצבע והפייסבוק ומצלמות הכיס יודעים לזהות פנים ולמסגרן. הם כבר מזמן הפכו מאמצעי ליצירת קשר עם חברינו, לחבר הטוב ואיש הסוד של כל אדם, אוגרים מידע ללא הפסקה ומאפשרים מעקב אחר בעליהם. גוגל מזמן אינו מנוע חיפוש אינטרנטי בלבד, אלא מכונה משומנת ומסועפת של מידע מאוד אישי ומדויק על כולנו. הוא יודע מה הם תחומי העניין שלנו, כיצד אנחנו נראים, איפה היינו בעולם, לאן אנחנו טסים ומתי, איזה מידע אנחנו מעוניינים לצרוך, וכו׳. בלי שנשים לב, עובדות אלה מעוררות השתאות לגבי היכולות של הטכנולוגיה של היום. לכן, השאלה המתבקשת בדיון על אופיים של חיי האנוש בהווה הטכנולוגי ובסינגולריות הטכנולוגית הממשמשת ובאה היא, מה מידת החופש שמתאפשרת לנו לנוכח הפיתוחים הטכנולוגיים הקיימים ושעתידים לבוא?

"חירות", תצלום: ריקרדו קופיני

בהקשר האקזיסטנציאליסטי חופש האדם הוא מאפיין מרכזי בקיומנו. ז'אן פול סארטר מסביר את החופש ההכרחי בחיינו, על ידי הביטוי המפורסם שתבע- "קיום קודם למהות". בשונה מסכין נייר שתוכנן ונוצר לשם מטרה מסוימת, כפי שמתאר זאת סארטר ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", האדם אינו פרי יצירתו של אומן. לשון אחר, אין אלוהים הקובע תכלית עבורנו ואין מן נמצא איזו תכנית לפיה עלינו לנהוג או טבע אנושי המשותף לכולנו כבני אדם. לשיטתו, אנו בני האדם סובלים מחרדה שמקורה באופן זה של הקיום, המחייב אותנו בכל עת לבחור. הכל אפשרי להחריד וכל אדם אינו אלא סך המעשים בהם הוא נקט. כל החלטה לפעולה שאנו מקבלים היא הצהרה לגבי איך ראוי לטעמנו שכל אדם ינהג, ועלינו לנהוג כאילו כולם צופים בנו. האדם נידון לחופש משום שברגע שנזרק לעולם, הוא בלבד אחראי לכל מעשיו. בעידן הסינגולריות הטכנולוגית, כאשר בני האדם יהיו מתוכננים מראש, מהונדסים לגמרי על ידי מכונות ומדענים, האם נוכל גם אז לומר שקיומם קודם למהותם?

טד קצ'ינסקי, הידוע גם גם כ- Unabomber, הטרוריסט האמריקאי שאחראי לשליחתן של חבילות נפץ לאנשים שונים, בחיבורו משנת 1995 "Industrial society and its future", טוען כי ההתפתחויות התעשיתיות והטכנולוגיות יובילו באופן בלתי נמנע לאובדן החופש האנושי וקורא למהפכה נגד הטכנולוגיה. לשיטתו, התפתחויות טכנולוגיות אינן עולות בקנה אחד עם חופש ובהכרח שוללות מהאדם את האוטונומיה שלו. במאבק בין טכנולוגיה לחופש, הטכנולוגיה תמיד מהווה כח חברתי חזק יותר ותמיד הפשרה היא על חשבון החופש האנושי. זאת משום שהחידושים הטכנולוגיים יוצרים בנו תלות כזאת שאינה מאפשרת לנו עוד להסתדר בלעדיהם. לכן, המערכת נעה בכיוון אחד בלבד, לעבר טכנולוגיזציה. על מנת שהמערכת החברתית תתפקד, היא חייבת לווסת את ההתנהגות האנושית בעזרת רגולציה. על מנת לתפקד, החברה הטכנולוגית אינה יכולה להיות מורכבת מקהילות קטנות ושונות, משום שזקוקה לשיתוף פעולה בין אנשים ומכונות בסדר גודל עצום. בחברת המונים, ההחלטות משפיעות על מליונים של בני אדם, אך לכל אחד ואחד מהאנשים הללו כח אפסי בהשפעה על קבלת ההחלטה. כך לבני האדם אין יכולת להשפיע על ההחלטות שמעצבות את חייהם. הטכנולוגיה מאפשרת לממשלה או לבעלי שררה לחדור לפרטיות של אנשים באמצעות אמצעי מעקב, מחשבים שאוספים מידע לגבינו ומעבדים אותו וטכנולוגיות חדשות אחרות. גם אם הרגולציה הפורמלית תפחת, היא תוחלף ברגולציה פסיכולוגית (כמו תעמולה, טכניקות חינוך מדעיות לשליטה בהתפתחות של הילדים, טכניקות לניצחון בבחירות, למכירת מוצרים, בידור אסקפיסטי אשר מפיג את הלחץ, התסכול והחרדה של אלה שאינם מרוצים מן התנאים החברתיים, ועוד). רגולוציה פסיכולוגית זו תגרום לנו "לרצות" לפעול באופנים שהמערכת צריכה על מנת להתקיים, ו"לבחור" בהחלטות החברתיות שהתקבלו. כל אלה, לפי קצ׳ינסקי, יהיו אפקטיביים בוויסות ההתנהגות האנושית לסוג החברה שהטכנולוגיה מייצרת, עד רמה מסוימת. לאחר מכן, תידרש התערבות ביולוגית. כבר היום אנו רואים שימוש גובר והולך בסמים ותרופות פסיכיאטריות. כמו כן, כבר היום אפשר לראות את חיתולי ההנדסה הגנטית של בני אדם, אם כי בעיקר לצרכים של שיפורים פיזיים. אין מניעה מדעית להניח שייעשה שימוש במתודולוגיות דומות כדי לערוך רגולציה גנטית לצרכי תפקודים מנטליים על הדורות הבאים, כדי שיתאמו את דרישות המערכת. אם כך, באשר להנחת היסוד כי קיומנו קודם למהותנו, השיפורים הגנטיים, יהפכו את האדם מתוצר מקרי למוצר מהונדס לעילא ולעילא. הטכנולוגיה כבר לא תהיה כלי עזר בידי האדם, אלא תשיג שליטה על כל אספקט בחיינו ובהתנהגות אנושית.

"הנדסה גנטית", תצלום: סטו מייהיו

קפיצת המדרגה הטכנולוגית, החל ממודלים שיווקיים של גוגל, שמציג עבורי מידע הנבחר בהתאם לאישיות הצרכנית שנבנתה לי, וכלה ברובוטים בעלי תבונה מלאכותית שיבטלו את הצורך בשיפוט אנושי, מעלה תהיות חדשות לגבי אפשרות של חופש בחירה. אנו יודעים שהבינה המלאכותית תהיה חכמה ומהירה פי כמה וכמה מזו הביולוגית ולפיכך תוכל לקבל החלטות ביעילות רבה יותר. לכן, הגיוני להניח שטווח הסוגיות בהן נכריע אנחנו כיצורים ביולוגיים יצטמצם, ורבות מהחלטותינו יתקבלו על ידי הבינה המלאכותית. לפי קצ׳ינסקי, לאדם כבר לא תהיה ברירה אלא לקבל את החלטותיהן של מכונות (החברה מתקדמת והבעיות שניצבות בפניה נהיות מורכבות יותר, כשבמקביל המכונות נהיות חכמות ומשופרות. האדם ייתן למכונה לקבל יותר ויותר החלטות עבורו, עד הנקודה בה הבעיות יהיו מורכבות כל כך שהאדם כלל לא יוכל לפתור אותן בעצמו). בשלב הזה, לדידו, נהיה כבר כה תלויים במכונות, שלא נוכל לכבותן. כבר היום מדברים על מערכות לחימה ונהיגה אוטונומיות, שחושבות, מחליטות ופועלות על ״דעת עצמן״. לפי דיוויד פירס, מחבר הספר "The hedonistic imperative" משנת 1995, מוטלת עלינו חובה מוסרית להביא לסיום כל הסבל בעולם. לשיטתו, הנדסה גנטית, ננוטכנולוגיה ואף חומרים מסממים, יביאו לתחילת סופו של הסבל, והביוטכנולוגיה תביא לסופו המוחלט. בני האדם המהונדסים להפליא אולי יהיו שמחים, אך בהחלט לא יהיו חופשיים. קצ׳ינסקי משווה אותם לחיות מחמד. המוסר מניח כהנחת יסוד את החופש של הסוכן המוסרי לבחור. אך בהעדר חופש זה, ולנוכח העובדה כי לא נהיה עוד אנו שמקבלים החלטות בסוגיות מוסריות, כיצד נוכל להשתתף במוסר? בעידן בו לא יהיה צורך בתבונתנו לשם קבלת החלטות בעלות אופי מוסרי, מה הטעם בכלל לדבר על מוסר? אם נמשיך את סארטר, בהיעדר החופש, המרכיב המהותי היחיד לשיטתו בחייו של האדם והתנאי ההכרחי למוסר, איזו מהות, אם בכלל, תהיה לחיי האדם והאם מוסר יהיה חלק ממנה?

עם זאת, אפשר לעלות על הדעת גם תרחישים שמאפשרים ואף מרחיבים את החופש שלנו לבחור ולשקול שיקולים מוסריים. התיכנות יכול להיות כזה בו הסובייקט הטכנולוגי מוכוון לפעילות שמטיבה עם הכלל, אך לא נוכל לקרוא לקיום מסוג זה קיום מוסרי, משום שכאמור, החופש כתנאי הכרחי למוסר, לא ישמר. יתכן וניתן לעלות על הדעת גם אפשרויות בהן חופש הבחירה כן ישמר. כאמור קודם לכן, קצ׳ינסקי טען שהפיתוחים הטכנולוגיים מייצרים תלות של האדם במכונה, אך האם באמת נכון להתייחס לטכנולוגיה כאל תלות? אדם זקוק לחמצן בכדי להתקיים, האם נאמר עליו איפוא כי תלות זאת מגבילה את החופש שלו? בנוסף, האם נכון להתייחס לאבולוציה טכנולוגית באופן שונה מאבולוציה ביולוגית, ולומר עליה שהיא פוגעת במקריות של קיומנו ובהיותו קודם למהותנו? האבולוציה הטכנולוגית יכולה להחשב על ידינו כתוצר ישיר של אבולוציה ביולוגית. כך, לא נוכל לומר שישנה מהות שקדמה לקיום, שכן עדיין אין מן הנמצא יד עליונה, חיצונית, המתכננת את הלך המציאות, אלא רק התפתחות ספונטנית התואמת את חוק ״המתאים-שורד״. קורצוויל מפציר בנו להכיר בהתפתחות הטכנולוגית כהתפתחות אבולוציונית לכל דבר, אפילו שאינה ביולוגית. אם איננו מתייחסים לאבולוציה ביולוגית ככזו הפוגעת בהנחת היסוד כי קיום קודם למהות, מדוע עלינו לשפוט באופן שונה את האבולוציה הטכנולוגית? החיבור בין מכונה ואדם עשוי דווקא להגדיל את החופש של האדם, על ידי הגדלת האמצעים העומדים ברשותו והאצת מהירות קבלת ההחלטות (והמידע הרלוונטי לצורך קבלת ההחלטה). כפי שתואר, בעולם של סינגולריות טכנולוגית כולם אונליין. במצב זה הכל מתקשרים זה עם זה ללא מגבלות של מרחק וזמן, באופן בלתי אמצעי לחלוטין. אז, ניתן לדבר על הימצאו של חופש: חופש מחשבה, דיון, תקשורת ושיתוף בקנה מידה עצום ואולי נטול מגבלות. במצב זה, הרבה יותר קל לאדם להתנהג כאילו כל העולם צופה בו, כפי שמתאר סארטר את האדם הניצב בפני קבלת החלטה בעלת אופי מוסרי.

גם לבדידות יש עתיד
רנה דקארט דיבר על כך שההכרה היחידה שלי עם סובייקט היא ההכרה שלי את עצמי כסובייקט. זו ההכרה היחידה המתאפשרת לי באופן בלתי אמצעי, כאמת פרפורמטיבית, בעודי חושב על היותי. סרן קירקגור, שנחשב בפני רבים ״אבי האקזיסטנציאליזם״, מתאר את הקיום כמלווה בתחושת בדידות, במסגרתה לא ניתן לחוות את הקיום של הזולת כפי שאנו מבינים את שלנו ולשתף אותו בחווית הקיום שלנו. כל שניתן לנו הוא להיות עדים להשתקפויות זה של זה. באופן דומה, סארטר מפורסם באמירתו כי "הגיהינום הוא הזולת", בהתכוונו לכך שכשאחר מביט בי, אני מתפקד כמושא מבטו. הוא רואה אותי כאובייקט ולא כסובייקט, ומלמד אותי גם כן להסתכל על עצמי כאובייקט. הבדידות, שמהווה מוטיב במחשבה שמציגים ההוגים האקזיסטנציאליסטיים, דווקא עשויה להצטמצם עם שילובה של הטכנולוגיה החכמה בחיינו.
כך למשל, כפי שפורסם בעיתון כלכליסט (21/1/16), פרופ' טומוטקה טקהאשי מיפן, עובד על ה"רובוהון" – רובוט קטן בעל חזות אנושית שנועד להחליף את הצורך שבשיחה עם בני אדם. הוא יהיה חבר שלנו, ידע להקשיב לשעל ליבנו ולתת לנו עיצות חכמות. בספר ״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״ מאת דאגלס אדמס, חברת ״סיריוס קיברנטיקה״ מגדירה את הרובוט כ״ידיד הפלסטיק שלך, שכיף לשהות במחציתו״. הסרט Her משנת 2013 מציג חזון של עולם בו חלק לא מבוטל מבני האדם מצויים בזוגיות רומנטית עם מערכות הפעלה מתוכנתות בעלות אינטליגנציה מלאכותית מתקדמת. עם זאת, קשר זוגי בין בני אדם בעידן הסינגולריות עדיין יהיה רלוונטי. כך למשל, קורצוויל טוען שבעידן הסינגולריות, "מקריני התנסות" יאפשרו לנו לחוות את ההתנסויות החושיות והרגשיות של אחרים וכך בעצם לחוות את הזהות של אותו האדם. מדובר בקרבה ישירה ובלתי אמצעית ביני לבין זולתי. נוכל להיות עדים לעולמם הפנימי של סובבינו באופן מושלם ואולי להיפטר כליל מן הבדידות והתסכול שבחוסר היכולת לחוש ולגעת נפש בנפש.

אף על פי כן, כדאי לשאול האם הבדידות אינה מרכיב המשמר את האינדיבידואל ככזה. הבדידות הקיומית איננה בהכרח שלילית, כי בסופו של דבר היא יוצרת אותנו כייחודיים, על אף המחסומים שהיא מקימה בין אנשים. מה יקרה גם אם נחווה הכל עם כולם ביחד, בבת אחת. האם תתכן אינדיוידואליות במצב שכזה? ומה יעלה בגורל הרפלקסיביות האישית, ההתבוננות פנימה, החקירה העצמית?

והעולם שותק ומותיר לנו את האבסורד
אלבר קאמי היטיב לתאר בספר "הזר" (1942) את תחושת האבסורד ולנסח את מקורותיה בספרו "המיתוס של סיזיפוס" (1942). הוא מתאר את האבסורד כרגש שנולד מעימות בין השאיפה האנושית לבהירות לבין השתיקה חסרת ההגיון של העולם. אנו מבקשים למצוא הגיון בדבר שרירותי כחוקי הטבע ונתקלים בתחושת האבסורד בכל פעם שמתבדה ציפייתנו. לפי קורצוויל, הבינה המלאכותית תרווה את גופנו הביולוגי ואת כל שאר החומרים בסביבתנו, ותהפוך כל חומר לחומר חכם. למרות שהחומר יוסיף להיות כפוף לחוקי הפיזיקה, תבונתנו תוכל לערוך בו מניפולציות כרצונה, לתמרן אותו ולשלוט בו. כך היקום יהונדס באופן תבוני, אשר יתיישב עם הציפייה לבהירות שמתאר קאמי, דבר שאולי יאפשר את הפסקת תחושת הניכור שאנו חשים כלפי העולם שמסרב להתיישב בתבניותינו התבוניות. ואם לא די בכך, באיזשהו שלב הישויות שלנו לא יתקיימו כלל בתוך העולם הטבעי, אלא במימד הווירטואלי. הווייתן תהיה וירטואלית ואותה תחושה של זרות האדם בעולם הטבע, שיהיה רווי בעצמו בתבונה, תהיה בלתי רלוונטית.

עם זאת, קשה שלא לראות בחזון זה מן האובדן. זה עלול לצמצם, לרדד ולשטח את החוויה האנושית כמעט לדרגת אפתיות. הבהירות שתשלוט לא תותיר מקום לספקות, שאלות ומחשבה אנושית עצמאית. תחושת האבסורד, על אף אי הנוחות שבה, מעוררת אותנו לחשוב ולנסות להבין את מה שלא מסתדר עם התבניות והציפיות שלנו. היא מדרבנת את המאמץ האנושי האינטלקטואלי. עם זאת, ניתן להציע כיוון מחשבה שונה: סוקרטס הבין שסוד חוכמתו טמון בכך שהוא יודע שאינו יודע דבר. אולי דווקא התבונה הרבה לה נזכה עם חיבורינו למכונה, תרחיב את הבנתנו לגבי כמה איננו יודעים דבר ותגדיל את סקרנותנו לגבי העולם. אז, לטוב ולרע, תחושת האבסורד השזורה בחייו של אדם תוסיף להתקיים ואף תתעצם. אם כך ואם כך, אין ספק שחויית הקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותה תשתנה לחלוטין.

האם עוד נהיה אנו עצמנו?
בספרו "The concept of anxiety", מתאר קירקגור, תחת השם הבדוי Vigilius Haufniensis, אדם העומד על קצה הצוק, מביט מעבר לקצה וחווה את פחד הנפילה. הרגע הזה בו חש האדם מחד תשוקה בלתי מוסברת להשליך את עצמו, ומאידך פחד נוראי ממחשבה זו, הוא, לשיטתו של קירקגור, החרדה. מקורה של חרדה זו בהכרת החופש שלנו לבחור בין קפיצה לעמידה במקום, בין קיום לחידלון. ברגע זה, בו צפה אפשרות ההתאבדות, אנו גם מבינים כמה רדיקלי החופש שניתן לנו. אנו יכולים בכל עת לשים קץ לקיומנו. ברגע זה מתעוררת בנו סחרחורת החופש. גם אצל היידגר משחקת מחשבת המוות תפקיד חשוב בחייו של אדם. ב"הוויה וזמן" (״Sein und Zeit״, 1927), היידגר מציג את האדם האותנטי. האדם האותנטי הוא זה שמכיר בקיומו, בפוטנציאל של סיום קיומו ושואל את עצמו מה זה אומר ״להיות״. לפי היידגר, רוב הזמן אנחנו מדחיקים את המחשבות אודות הקיום (das Sein) והמוות ( Nichtsdas). אנחנו מתנהלים במרחב, עושים פעולות יומיומיות מתוך הרגל ולא שוקלים אותן או מודעים לכך שאנו עושים אותן. עם זאת, ישנם רגעים בהם המוות צף לתודעתנו. אז אנחנו מודעים לקיומנו ומודים על הזמן שיש לנו עד שהמוות הבלתי נמנע יופיע.

כשמשהו קוטע את הרצף ומפריע לנו לקיים את הפעולות, כמו למשל כשנשבר פטיש בידיו המיומנות של בעל המקצוע, מגיעה להכרתו המחשבה על ההבדל בינו לבין חפצים שקיימים בנפרד ממנו, כמו הפטיש. אז הוא מבין לא רק את הקונספט של הפסקת קיומם של דברים, אלא גם את של עצמו. היינו, את אפשרות מותו. תודעת המוות, לפי היידגר, נחוצה לשם קיומם של חיים אותנטיים. משום שאף אחד אחר לא יכול למות את מותי שלי ואני לא יכול לחלוק אותו עם אף אחד, האדם האותנטי מודע כל הזמן לקיומו כקיומו שלו, כזה המוגדר רק על ידי עצמו ולא על ידי אף אחד אחר. האדם הלא אותנטי, לעומת זאת, כל פעילותיו שקועות בטרדות של סביבתו, בפטפטת האינסופית סביבו, וכך הוא מובנה לגמרי על ידי הסביבה. הוא שוכח להיות חופשי ולחיות עבור עצמו. זהו מצב לו קורא היידגר "Das Man" (באנגלית תורגם ל- Theyself), מצב של היעדר אותנטיות. היידגר מאיץ בנו לחיות למען עצמנו, למצות את קיומנו, לממש את האפשרויות והפוטנציאל המצויים בכל אחד מאתנו, ובעיקר להפוך את חיינו לשלנו ולא של אחרים לעצב עבורנו. כדי לעשות כן, היידגר טוען שעלינו להגות במותנו. רק כשאנו מבינים שאיש לא יכול להצילנו מהמוות, אנו מפסיקים לחיות למען אחרים, לנסות להרשים אחרים ולהיות מוטרדים ממה הם חושבים עלינו. בהרצאה שנתן היידגר ב-1961, הוא טען שעלינו לבלות זמן רב יותר בבתי קברות. המודעות למוות גורמת לנו להפסיק לדחות את סגנון החיים האותנטי לעתיד, משום שאנו מבינים, שאף רגע עתידי אינו מובטח לנו.

האותנטיות שמטרידה את היידגר, מאבדת גם היא מהרלוונטיות שלה בעידן הסינגולריות הטכנולוגית והארכת החיים המלאכותית. אחר מהפכות הגנטיקה, ננוטכנולוגיה ורובוטיקה, לפי קורצוויל, ננובוטים שישוטטו במערכת הדם שלנו יערכו תיקונים בדנ"א שלנו וישמידו רעלנים, ואנו נוכל לחיות לנצח מבלי להזדקן. אם חשיבה על המוות תפסיק להיות מכוננת בחיינו – כיצד נוכל להיות אותנטיים? נדמה שהשער שמציע לנו היידגר לחיים אותנטיים יהיה סגור בפנינו, אך ניתן להתנחם בכך שהוגים אחרים מציעים שערים אחרים.

כך למשל, לפי סארטר, על מנת להיות אותנטיים, יש לקבל על עצמנו את החופש הרדיקלי שהוא מנת חלקנו. אמנם, אין זו אמת פשוטה לעיכול, כפי שתואר כבר קודם לכן, אך הכחשתה מובילה אותנו לכדי חיים לא אותנטיים של רמייה עצמית, מה שקורא לו סארטר "אמונה רעה". הדרך להימנע מחיים כאלה היא באמצעות ביצוע בחירות שמתיישבות עם ההבנה כי אנחנו אמנם מכלול העובדות שנולדנו עימן ואינן תלויות בנו (להן קורא סארטר, facticité. בתרגום לאנגלית- facticities) כמו המאפיינים הגופניים שלנו, למשל. אך מאידך גם חופש (זהו המרכיב השני, לו קורא סארטר Transcendence, "היות דבר מעבר להווייה הגשמית"). לפי סארטר, בכל סיטואציה בה אנו ניצבים יש לנו טווח מסוים של בחירה. גם עצם החיים, לשיטתו, הם בחירה מתמדת שאל לה להיות מובנת מאליה. האדם המתכחש לחופש שלו, שטוען כי "ידיו כבולות" ו״אין ברירה״ במקום לעשות מעשה, והאדם המתעלם מהמרכיב העובדתי של כל סיטואציה וטוען כי יכול הוא לעשות כל דבר רק מעצם רצייתו בדבר, מצויים במצב של אמונה רעה ושל היעדר אותנטיות. ההבנה של השילוב בין שני המרכיבים, העובדתי והחופשי, ולקיחת האחריות לפעול בהתאם לשתי עובדות אלו, היא הדרך שלנו לחיים אותנטיים.

כשנחיה במציאות וירטואלית נוכל לשנות את מראנו כאוות נפשנו, לא נהיה מוגבלים עוד לחזות ואישיות אחת בלבד ושותפינו לפעילות הגומלין יוכלו גם כן לבחור כיצד רוצים הם שנהיה מוצגים בפניהם. אולי דווקא בנקודה זו נוכל להתנער בקלות רבה יותר מן האמונה הרעה שמגנה אותה סארטר. המרכיב העובדתי יצטמצם במידה ניכרת, אולי אפילו באופן מוחלט, משום שיהיה נטול מאפיינים שרירותיים מולדים, כמו צבע עור או מעמד. לכולנו תהיה תבונה עצומה והזדמנויות שוות וכל אחד יוכל בקלות רבה יותר לתרגל את החופש שלו. כל זאת כמובן, בהנחה ובתקווה שהתבונה לא תהיה משאב המוקצה באופן שונה בין הסובייקטים, דבר שיביא לכך שאחדים יוכלו לתרגל את החופש שלהם בשונה מאחרים, או גרוע מכך, על חשבונם של אחרים.

"סייבורג", תצלום: לילי מונסטר

קירקגור מציג תפישה שונה של אותנטיות, שאולי מתאימה יותר לשימוש היומיומי במילה זו ושעידן הטכנולוגיה התבונית אינו מעלה קשיים מיוחדים להשגתה. קירקגור מדבר על נאמנות לעצמי המתבטאת באחיזה בעמדות ועקרונות ונאמנות מוחלטת להם. הוא מציע לנו להשיג זאת על ידי בחירה אקטיבית בכניעה לדבר עצום, קפיצת אמונה לעבר מה שאינו ניתן להכלה בתפישתנו, שלשיטתו של קירקגור, זו היא האמונה הדתית. כך גם תפישתו של ניטשה את האותנטיות, שהיא מעין פרשנות אתאיסטית לרעיון של קירקגור, תתאפשר. בדומה לקירקגור, ניטשה מטיל גם הוא אחריות על הפרט בעיצוב אמונותיו ופעולה לפיהן. עם זאת, ניטשה דוחה את תפקידה של הדת בהשגת אותנטיות ותופש את האדם האותנטי ככזה שמתעלה מעל גבולות המוסר הקונבנציונלי וקובע עבור עצמו מהו הטוב ומה הרע. את המוסר הקונבנציונלי הוא מכנה מוסר של עבדים. לשיטתו, האדם צריך להימנע מעקרונות המובנים על ידי הדת או מבנים חברתיים אחרים ולהיות יצירתי. עליו ליצור ערכים בעצמו. לכן, גם אותנטיות מסוג זו תתאפשר ביתר קלות בעולם בו התבונה של כל אחד מאתנו תתעצם ותאפשר יצירתיות והתנסות חוזרת ונשנית בסיטואציות, בזכות הבטחת המשך החיים.

עולם חדש, מופלא?
כמו כל שינוי פרדיגמה בהיסטוריה האנושית, גם עידן הסינגולריות הטכנולוגית זוכה לקיתונות של חשש ונורות אזהרה. אין ברצוני לומר שאל לנו להטריד עצמנו בשאלות, להפך. עידן הסינגולריות הטכנולוגית אמנם מאתגר את מושג החופש כפי שאנו מכירים אותו; הטכנולוגיות החדשניות שנוכחות בחיינו מהוות במידה מסוימת מגבלה על החופש שלנו, אך ניתן לאמץ תפישה מחייבת חופש גם בתנאים אלה. אלה הרואים בההתפתחות הטכנולוגית והתמזגות האדם עם המכונה כפן נוסף של האבולוציה שלנו, לא יראו בהן פגיעה בחופש, אלא מפצירים בנו לראות תמונה אחרת של חיים בעידן זה, מפחידה פחות, או לכל הפחות הבנה מחודשת של המושג. באשר לתחושות האבסורד, הבדידות והמוות, שתופסים מקום משמעותי ומכונן בחיינו, לא רק שהקדמה הטכנולוגית תאפשר לנו להכיר חברים מלאכותיים מסוג חדש, אלא גם תאפשר לנו דרך חדשה, בלתי אמצעית, לחוות את עולמו הפנימי של הזולת ולתקשר זה עם זה. יחד עם זאת, ראוי שנטריח את עצמנו בשאלה, האם לבדידות, לפחות ברמה ואופן מסוימים, אין תפקיד חיובי בכינונו של העצמי שלנו. לבסוף, אם בעתיד חרדת המוות לא תשחק עוד תפקיד מכריע בחיינו, משום שהמוות עצמו יוטל בספק, אין הכרח בכך שהאפשרות לחיים אותנטיים תינטל מאיתנו. כך למשל, קירקגור מציע לנו את ההתמסרות הדתית כשער לחיים אותנטיים וניטשה מציע את החופש ליצור ערכים בעצמנו. אמנם פניה של המציאות הולכים להשתנות ללא הכר, אך נראה כי אם נשקיע מחשבה, ניווכח לגלות כי אין סתירה מהותית בין קידמה טכנולוגית לבין טובת האדם, חופש המחשבה והפעולה שלנו והיכולת הייחודית שלנו לקיים רפלקסיה ולעסוק בשאלות של מוסר.

היכולת שלנו לעצב את חיינו ולבחור, תיוותר מנת חלקנו.

סמדר ארדיטי היא סטודנטית לפילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב

ביבליוגרפיה
גולומב, י׳. 1999 . אביר האמונה או גיבור הכפירה, חיפושי האותנטיות מקירקגור ועד קאמי. תל אביב: שוקן.
סארטר, ז'אן פ. 1988 . האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם. ירושלים: הוצאת כרמל.
סיגד, ר׳. 1975 . אכסיסטנציאליזם. ירושלים: מוסד ביאליק.
קאמי, א׳. 1982 . המיתוס של סיזיפוס. תל אביב: עם עובד.
קורצוויל, ר׳. 2012 . הסינגולריות מתקרבת: כאשר האנושות מתעלה על הביולוגיה. ירושלים: כנרת.

Floridi, L. (2014). The fourth revolution : How the infosphere is reshaping humanreality (First ed.).
Heidegger, M., Macquarri, J., & Robinson, E. (1978). Being and time. Oxford: Blackwell.
Holt, K. (2012, January 31). Authentic Journalism? A Critical Discussion about Existential Authenticity in Journalism Ethics. Retrieved February 1, 2016, from
http://www.tandfonline.com/doi/pdf/10.1080/08900523.2012.636244
Kaczynski, T. (1995). Industrial Society and Its Future. Retrieved February 3, 2016, from http://editions-hache.com/essais/pdf/kaczynski2.pdf
Kierkegaard, S., & Lowrie, W. (1944). The concept of dread. London: Oxford University Press.
National Academy of Sciences. (2009). Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America.
Pearce, D. (2007). THE HEDONISTIC IMPERATIVE. Retrieved February 1, 2016, from https://cl.nfshost.com/david-pearce-the-hedonistic-imperative.pdf
What Philosophy Can Tell Us About Everyday Life. (2015, September 18). Retrieved March 7, 2016, from http://sites.psu.edu/philosophyandeverydaylife/2015/09/18/post-2-how-can-we-live-authentic-lives-heidegger/

Save

Save

Save