תבוסה מוזרה, מיתוס צרפתי

שיתוף פעולה, אדישות, אנטישמיות, התקוממות, גבורה ומיתוס של אומה חדשה: צרפת תחת הכיבוש הנאצי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

שרלוט זוכרת כיצד נמלטה עם משפחתה, כילדה, מבלגיה לצרפת כדי לחמוק מהמשלוחים למחנות ההשמדה. כשהגרמנים פלשו לצרפת המשפחה שרדה במהלך המלחמה, תוך שהיא חומקת מן הגסטפו והאס.אס בעזרתם של צרפתים לא יהודים. היום שרלוט מתגוררת באורוגואי וסיפור חוויותיה במלחמה, הוא אחת העדויות המרגשות ביותר המובאות בספר של רופרטו לונג (Ruperto Long) "הילדה שהביטה ברכבות היוצאות". הספר הוא מזמור לאנושיות, מחווה לסולידריות שחצתה גבולות של דת ואמונה בלבה של תקופה ברברית.

דה-גול ביקש להפוך את התבוסה המביכה של צרפת על ידי יצירתו של מיתוס סביב ה"רֶזִיסְטַנְס", המחתרת הצרפתית שהתנגדה לנאצים

אך הסיפור של שרלוט הוא גם נקודת מוצא טובה כדי להתוודע להקשר החברתי והפוליטי המורכב ששרר בצרפת באותם ימים. מדובר במערך עמוס פרדוקסים וסתירות שעד היום קשה לנו לקבל. תודות לעבודתם של היסטוריונים כגון הצרפתי אוליבייה וִיוְויוֹרְקָה (Olivier Wieviorka) והבריטי איש אוניברסיטת אוקספורד רוברט גִ'ילְדֶאָה (Gildea) אנו יודעים היום שהסיוע מצד האוכלוסייה הצרפתית לנרדפים היה אכן רחב – גם בהשוואה לארצות אחרות באירופה – עד כי עלה בידי הצרפתים לשבש אחדים ממעשי הגירוש, על אף הסיכון שהיה כרוך בכך. כפריים קתוליים (מאמינים מהשורה וגם כמרים), וכן קלווניסטים הוּגֶנוֹטים שידעו רדיפות מה הן, סייעו ליהודים להינצל מידי הנאצים.

אך יש להיזהר מלהרכיב משקפיים ורודים. רובם של אלו, המצילים, העריצו וכיבדו את המרשל פֶּטן (Pétain), גיבור מלחמת העולם הראשונה, שכרת ברית עם הנאצים ומשל בצרפת כבובה ממקום מושבו בעיר וישי. פקידים רבים של פטן, אחדים מהם בכירים כמו פייר לָוואל (Laval) – פעלו יחד עם הנאצים במצוד שהתנהל אחר היהודים. לא היה קל להיות צרפתי ולחוש גאווה ככזה.

הסיוע מצד האוכלוסייה הצרפתית לנרדפים היה אכן רחב עד כי עלה בידי הצרפתים לשבש אחדים ממעשי הגירוש, על אף הסיכון שהיה כרוך בכך

שארל דה-גול ידע זאת. רעיון האומה הצרפתית היה נתון במשבר עמוק. כשדה-גול הגיע ללונדון ב-1940, כשהוא נמלט כרבים אחרים מן הכיבוש הגרמני לאחר מלחמת בזק, הוא לא היה ידוע ביותר. דה-גול הבין שעליו להמציא מחדש את האומה כדי להיות מסוגל להביט אל העתיד. מה שקרה לאחר מכן ידוע לכל. דה-גול הצליח לזכות בהכרה כממשלה צרפתית גולה, צרפת החופשית. הוא איחד את המחתרת הצרפתית הפנימית שפעלה נגד הגרמנים, ולאחר השחרור עמד בראש הממשלה הזמנית, שימש נשיא צרפת והיה ציר מרכזי בשיקום שהפך את צרפת למה שהיא היום – מעצמה כלכלית ופוליטית. אך הוא עשה את כל זאת תוך שהוא משקר ומשתמש באמיתות למחצה.

דה-גול, בי.בי.סי., לונדון

הגנרל דה-גול משדר בבי.בי.סי, מלונדון, אוקטובר 1941. תצלום: ויקיפדיה (מתוך: La France dans la guerre. 1940-1945, jour après jour., by Pierre Lefranc, Plon, Paris, 1990.)

התבוסה המוזרה

הכותרת "התבוסה המוזרה" היא שמו של ספר שכתב ההיסטוריון הצרפתי הדגול מרק בלוך, שגם הוא היה איש מחתרת ואשר נלכד והוצא להורג בידי הגרמנים. הספר מראה שנפילת צרפת בשנת 1940 אינה יכולה להיות מוסברת במונחים צבאיים בלבד. סימני המשבר הפוליטי והמוסרי העמוק שצרפת לקתה בו ניכרו בכל עבר. דה-גול ביקש להפוך את העניין על ידי יצירתו של מיתוס סביב ה"רֶזִיסְטַנְס" ("ההתנגדות"), המחתרת הצרפתית שהתנגדה לנאצים. המיתוס ניצב על שלוש רגליים: ראשית, שההתנגדות על אדמת צרפת הייתה אחת ויחידה והתנהלה ברציפות מאז שדה-גול השמיע את קריאתו באנגליה ועד שהוא צעד עטור ניצחון בשנז-אליזה; שנית, שמיעוט פעיל של אנשי מחתרת זכה לסיוע מצד רוב גדול של האוכלוסייה; ושלישית, שהצרפתים שחררו את עצמם, בסיוע מוגבל של בעלות הברית ואנשי מחתרת זרים אחדים.

כיום, המיתוס הזה עומד לדיון, ויש המטילים בו ספק.  ההיסטוריון הצרפתי ויוויורקה בספרו "The French Resistance" ועמיתו הבריטי ג'ילדאה בספרו "Fighters in the Shadows" מציעים תחמושת בשפע, שיש בה די כדי לקעקע חלק מהמיתוסים. שני ההיסטוריונים מתבססים על עדויות ועל כמות עצומה של נתונים.

הנה למשל המקרה של אטיין אָשָוָואן (Étienne Achavanne). ימים לפני כניעת הצבא הצרפתי, ב-20 ביוני 1940, אשוואן, חקלאי במקצועו, חיבל בקווי הטלפון שחיברו בין שדה תעופה גרמני ובין העיר רואן. הוא עשה זאת ביוזמתו שלו, בלי לקבל פקודה מאיש, ובלי ששמע את דה-גול, שיומיים לפני כן השמיע את קריאתו הפומבית בלונדון. האיש היה חיל במלחמת העולם הראשונה, בעל עיטורים. הוא נעצר, נידון למוות והוצא להורג ב-6 ביולי. אשוואן הפך בכך למת הקדוש הראשון של ה"רזיסטנס". הראשון מבין אלפים.

אנשי מחתרת כמו אטיין היו בוודאי מתוודעים לתפקיד שדה-גול היה עתיד למלא רק בחלוף זמן רב. לדה-גול לא היה קל בלונדון. האנגלים הביטו בו בחוסר אמון, ואמריקנים בזו לו. הוא נהג להשמיע את קריאותיו לצרפת באמצעות הבי.בי.סי., אך צ'רצ'יל הקצה לו חמש דקות ביום בלבד. הוא היה מגיע לתחנת הרדיו ועוזב אותה בליווי חיילים אנגלים. לא כל הצרפתים אהבו אותו. רבים התגייסו לצבא הבריטי. ב-1941 דה-גול היה לא יותר מהבטחה להנהגה.

גם בצרפת העניינים היו מסובכים. היחס לכובש הגרמני נע על פני קשת רחבה מאוד. מכעס אמתי ועד לשיתוף פעולה, דרך סקטורים גדולים באוכלוסייה שנמנעו מלהתחייב ביחסם לגרמנים. בקרב הראשונים היה מיעוט נכון לפעולה, במדינה שבאותם ימים מנתה 40 מיליון תושבים. אחדים בחרו לפעול בעיתונות המחתרתית. אחרים בחרו בפעולה צבאית. מדובר היה בקבוצות גמישות, אוטונומיות, שהייתה להן יכולת להשתחרר מגרעין המייסדים שלהן ולגדול. קבוצות המחתרת הללו לא נשמעו למערכת הפוליטית וגם לא קמו כתגובה לה (פרט לקומוניסטים). הן צמחו מתוך החברה הצרפתית  ושיקפו אותה על כל חלקיה, תוך שהן מתפתחות על פי הנסיבות ונמנעות מלהילכד במסגרות נוקשות. "היכולת הזאת להתאים את עצמם מסבירה מדוע הארגונים הללו שרדו ושגשגו, למרות הסביבה העוינת של המלחמה והכיבוש", מסביר ויוויורקה. קבוצות אחדות התמזגו וצמחו כמו ה-OCM, ה-Combat ואפילו הרשת של ה-Musée de l’Homme.

אנשי הרזיסטנס היו פרושים גם על קשת אידאולוגית מפליאה ברוחבה. היו בהם לוחמים אנשי המפלגה הקומוניסטית, התארגנות מלאת תסביכים בשל ההסכם בין הנאצים והסובייטיים, אם כי לאחר פלישת היטלר לברית-המועצות המחתרת יישרה קו ואף דחפה להתקוממות כללית נגד הגרמנים. דה-גול חשש מכך בשל המחיר בחיי אדם שהדבר היה גובה כתוצאה ממעשי תגמול של הגרמנים, וכיוון שבמצב של התקוממות מהפכנית כללית, עמדתו בהנהגה תוטל בספק.

והיו גם אנשי המחתרת מהימין הקיצוני כמו קבוצת Combat רבת העוצמה, שבראשות אנרי פְרֶנֶיי (Henri Frenay), נאמנו של פטן, לאומן ואנטישמי, שלא היסס לפרסם בעיתוניו המחתרתיים אזהרות בדבר "הבעיה היהודית". בשנת 1942 מהדורות העיתון Combat היו בהיקף של 300 אלף עותקים. Combat, שאזור הפעולה שלה הייתה הדרום שבשליטת וישי, הייתה אחת הקבוצות הפעילות ביותר מבחינה צבאית נגד הכיבוש, והיא כללה ברשת שלה גם את ה-maquis, עד כי פרניי דרש מדה-גול את ההנהגה על כל המחתרת הצרפתית בשטח המטרופוליטני, אך ללא הצלחה.

פרט לכך היו תאי ההתנגדות האנטי-גוליסטים, שתמיד חשדו בדה-גול, בעיקר תאים שכללו אנשי שמאל. זיכרון פרשת דרייפוס, איש הצבא היהודי-צרפתי שנרדף על רקע אנטישמי בסוף המאה ה-19, גרם להם לחשוד בכל צרפתי שהעלה על נס את צמד המושגים "כבוד ומולדת" – עניין שחזר על עצמו בשידורים בבי.בי.סי – לפני הסיסמה "חירות, שוויון ואחווה".

"כדי להבין את הרזיסטנס על המגוון שבה", מזהיר ויוויורקה, "עלינו להתחיל עם האנשים, לפני שאנו פונים לאידאולוגיות, בעיקר כיוון שאותם יסודות דוקטרינריים גרמו להם לעתים לבחור באפשרויות מנוגדות בתכלית, בתלות בעדיפויות הפוליטיות והמוסריות של כל אדם".

פירינאים, מחתרת צרפתית, מלחמת העולם השנייה

כנסייה עתיקה בכפר Baillestavy בפירינאים על גבול ספרד, תצפית למארבים של המחתרת. תצלום: תיירי לנסאד.

 

כישלון ההיסטוריונים

דמותו המסתורית וההרואית של איש המחתרת הצרפתית, שעדיין מתקיימת בימינו, משבשת כל ניסיון לפרשנות. אפילו את האפשרות להשיב לשאלה המעוררת סקרנות: כמה נטלו לידיהם נשק? ההערכה היא שבשנת 1941 היה מדובר באלפים בודדים, אך שעד 1944 הגיע מספרם ל-200 אלף. כל מספר יכול לשמש בוויכוח הפוליטי העכשווי בצרפת, שבה עדיין מתנהלים ויכוחים על בגידות ונאמנויות. במובן הזה, ספריהם של שני ההיסטוריונים, ויוויורקה וג'ילדאה ועדויות כמו של שרלוט ב"הילדה שהביטה ברכבות היוצאות" מוסיפות מורכבות אנושית לתהליך הבירור, עם כל עומס הסתירות שבו.

המחתרת הצרפתית הייתה היחידה באירופה שעלה בידה להתאחד, בסופו של דבר. אלא שהיחסים בינה ובין דה-גול היו תמיד יחסים של עימות. למשל, במקרה של ז'ן מוּלַן (Jean Moulin). האיש שנשלח מלונדון לשטחה של צרפת כדי לאחד את המחתרת, פעל בחשאי כדי לרקום, במלאכת מחשבת פוליטית עדינה ביותר, מערך שלם של הסכמים שלא תועדו. בתוך כך היה עליו לביית מנהיגים של קבוצות שונות. אלא שמולן נפל קורבן לבגידה, נעצר על ידי הגסטפו, והתאבד כדי לא לגלות סודות. הייתה זאת מכת-מוות, והצרפתים לא התאוששו ממנה. הרעיון בדבר תיאום בין דה-גול והמחתרת הפך מבחינתם של רבים לחלום רחוק. מולן הוא דמות שנויה במחלוקת עד היום, וספר שראה אור לא מזמן מגלה שהוא היה סוכן קומוניסטי שביקש לקעקע את המיתוס של דה-גול.

בינתיים, אנשי המחתרת המשיכו במעשי החבלה וההרג שלהם, ועשו זאת באופן אוטונומי. גם המעצרים והבגידות נמשכו, שכן הגסטפו היה יעיל ביותר (תוך שימוש בטכניקות של סחיטה ועינויים), וידע לשבור נאמנויות. קבוצות במחתרת גם התעמתו זו עם זו, כמו למשל באזור מִידִי-פִּירִינֶה (Midi-Pyrénées), בלימוּזַן (Limousin) ובאוֹבֶרְנְיי (Auvergne) בשנת 1943. פרט לכך, היו אסטרטגיות פעולה מסוימות שיכלו להיות בעלות השלכות נוראות מבחינת האוכלוסייה האזרחית נוכח זעמם של הגרמנים, כפי שקרה בהתקוממות הכושלת בוֶורְקוֹר (Vercors) ב-1944. עם ההודעה על יום הפלישה, D-Day, הנחיתה בנורמנדי, השמחה הייתה גדולה ונראה שעל צרפת שוב מאיר האור. אנשי מחתרת רבים נעשו לא זהירים. הפעולות נגדם גברו. מאוחר יותר, ייזכר חודש יוני 1944 כ"חודש המוּצאים להורג" הצרפתים בידי הגרמנים. "המחתרת הייתה יעילה כשבראשה עמדו מנהיגים נחושים אך זהירים, וכשפעולותיה היו מתואמות עם האסטרטגיה של בעלות הברית", מבהיר ויוויורקה. במובן הזה, ובימים שלאחר הנחיתה של בעלות הברית ב-6 ביוני 1944, המודיעין של בעלות הברית התענג נוכח אנשי המחתרת הצרפתית שסייעו לכוחות בהתקדמותם. למעשה, המודיעין הבריטי, ובעיקר ה-SEO שהוקם על ידי צ'רצ'יל, ידעו מי הוא מי במחתרת בכל כפר. האמריקנים לא היו במצב הזה. סדרת הטלוויזיה Band of Brothers משנת 2001, בבימויו של סטיבן שפילברג ובכיכובו של טום הנקס, מיטיבה להראות את היחס של הכוחות האמריקניים כלפי המחתרת הצרפתית: חשדנות או פשוט בוז.

Oradour-sur-Glane, לימוזן, מחתרת צרפתית, נאצים

רחובות חרבים ב-Oradour-sur-Glane באזור לימוזן, שריד לפעולת ענישה נאצית. תצלום: ויקיפידה

הן ג'ילדאה והן ויוויורקה אינם מציירים את ארצות הברית באור חיובי. כשהאמריקנים נחתו באפריקה, ב-1942, כדי ללחום בגרמנים ולהכניע את המושבות הצרפתיות שהיו נאמנות לווישי, הם "קידמו" כמנהיג צרפתי גולה את הגנרל אנרי ז'ירו (Giraud) והציבו אותו באפריקה. הייתה זאת דרכם לקעקע את עלייתו של דה-גול ולשאת חן בעיני החלקים השמרניים יותר בחברה הצרפתית. הכישלון היה מהדהד. בעוד דה-גול מתפוצץ מכעס, ז'ירו בדה לעצמו זהות דמוקרטית. על אף שהוא הודה בפני מקורביו שהוא שואף ל"רפובליקה חדשה נקייה וללא יהודים". הזיכרונות מהשלב הזה כואבים. למשל, ההפצצות של בעלות הברית בצרפת בניסיון לבלום את יצור חומרי המלחמה במפעלים בשליטת הנאצים. האנגלים חיפשו הזדמנויות להפצצות מדויקות, כדי להפחית למינימום את הנזקים לאוכלוסייה האזרחית. אך החל ב-1943 האמריקנים הצטרפו ב"הפְצצות שטיח" מגובה רב, הפְצצות שהיו מאוד לא מדויקות. לקראת סוף המלחמה הטקטיקה הזאת הותירה 60 אלף הרוגים צרפתים, מספר כמעט זהה למספרם של היהודים הצרפתים שגורשו למחנות ההשמדה, או של ההרוגים בהפצצות הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, באנגליה. למשל, בעיר נאנט לבדה הותירו ההפצצות הללו בשנת 1943 סך של 3000 הורגים וכמעט 4000 נעדרים.

 

נשים ויהודים

על פי המיתוס הגוֹליסטי המחתרת הייתה גברית. לאמיתו של דבר, נשים מילאו תפקידים רבים בפעילות המחתרתית, אם כי מעטות בלבד נשאו נשק. החברה של טרום המלחמה הייתה גברית ודכאנית כלפי נשים. נשים בצרפת לא הצביעו מעולם, ואם הן הצטרפו למחתרת הייתה בכך גם מידה של ניסיון להשיג עצמאות אישית. אגנס הומברט, למשל, פוטרה ממשרתה כאוצרת ב-Musée des Arts et Traditions. היא זוכרת את המפגשים החשאיים שנועדו להפקתו של עיתון חדש בשם "Résistance", שבהם "גברים ונשים דנו וכתבו, אני הייתי מקלידה את המאמרים. הייתי הקלדנית, כמובן". ויש לזכור את האלימות כלפי נשים מיד לאחר השחרור. ראשיהן של כ-20 אלף נשים גולחו ורבות עברו השפלות פומביות על כך שהן נטלו חלק ב"שיתוף פעולה אופקי" (כלומר יחסי אישות עם הכובש), בעוד שלפי ויוויורקה ההאשמה הייתה מבוססת בלא יותר ממחצית המקרים, נתון שלמעשה אינו בעל חשיבות רבה ביותר.

ניקול, מחתרת צרפתית, פרטיזנית, נאצים

"ניקול", פרטיזנית צרפתית שלכדה 25 נאצים, שנת 1944. תצלום: ויקיפדיה

ואין לשכוח את האנטישמיות הנרחבת בחברה הצרפתית, תופעה בעלת שורשים היסטוריים עמוקים, והוחמרה עם המשבר של שנות ה-30. האנטישמיות הנרחבת רוסנה אך בקושי על ידי דמוקרטיה מושחתת ודמגוגית, במקביל לאיוּם מתמיד במלחמת אזרחים בין הצרפתים – כפי שכמעט קרה ב-1934. עם פרוץ המלחמה, גברו הדעות הקדומות, שנאת הזרים והגזענות. לאחר 1940, בצפונה של צרפת הכבושה, האס.אס. והגסטפו פעלו בחופשיות יחסית כדי לצוד יהודים. אך הצלחתם הגדולה ביותר הייתה בצרפת של וישי, בדרום, שכן שם הם נהנו מסיוע פעיל מצד המשטרה והמיליציה של פטן. פייר לוואל הציניקן אף העיר כי "מסיבות אנושיות, לילדים, אפילו לצעירים מתחת לגיל 16, מאפשרים להיות מלווים בידי הוריהם", בדרכם למחנות ההשמדה – עניין שהנאצים עצמם לא הכריעו לגביו טרם מעשה.

פעולות הציד והמעצרים הללו, כמו הגיוס הכפוי של כוח עבודה שנשלח לגרמניה, יצרו גלים של מתנדבים שפנו למחתרת, שמצדה לא תמיד הייתה מסוגלת לקבלם. במקביל, מספר רב של לוחמים היו זרים, ורבים מהם היו יהודים. דוגמה לפלורליזם הבינלאומי הייתה הקבוצה בראשותו של המשורר והפעיל הפוליטי מיסק מנוצ'יאן (Missak Manouchian) שכללה פולנים, גרמנים, יהודים וכן ספרדים רפובליקנים אנטי-פשיסטים. רובם נלכדו והוצאו להורג ושימשו את התעמולה הנאצית כדי לעורר אהדה בקרב הלאומנים הצרפתים. מקרה מעניין אחר היה "הצבא היהודי" ("L’Armée Juive"), שהוקם באוגוסט 1941, פעלה לפי ההנחיות הכלליות של ה"רזיסטנס" אך לא נשמע לשום ארגון צרפתי או של בעלות הברית אלא ל"הגנה", בארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. העדיפות של הכוח הזה היה ביצוע פעולות נגד האס.אס. כדי להכשיל את ציד היהודים ואת הגירושים. אנשי "הצבא היהודי" נקטו זהירות כדי לא לגרום למעשי תגמול, והם נודעו כמי שנהגו להוציא להורג כל שופט צבאי צרפתי שגזר דין מוות על אחד מאנשיהם.

אתרי זיכרון וזיכרונות

עם חלוף השנים, הסיפור כפי שדה-גול ביקש להנחיל נותר על כנו, אך זוהרו התעמם. הוכחה לכך היא המוזיאון הקטן והמרגש שנמצא היום על הגג של תחנת הרכבת מונפרנס, בעל השם הארוך: "Musée du Général Leclerc de Hautecloque et de la Libération de Paris Musée Jean Moulin" ("מוזיאון הגנרל לקלרק דה אוטקלוק ושל שחרור פריס מוזיאון ז'ן מולן") – נאמן לסיפור הזה, כיוון שמולן ולקלרק היו שניהם פרי יצירתו של דה-גול, וכיוון שבמונפרנס נכנע מפקדה הגרמני של פריס, דיטריך פון קולטיץ (von Choltitz). המוזיאון, שאינו תחנה מקובלת בקרב תיירים בפריס, ראוי לביקור בגלל המספר הרב של פריטים המוצגים בו, המראים על כוחם של חיי היומיום במחתרת. לפני שנים אחדות, מחבר שורות אלו ביקר במקום יחד עם ילדיו הקטנים, ומראה התכניות המדוקדקות לפעולות חבלה, ששורטטו ביד באמצעות עט כדורי על דפים שנתלשו ממחברות מרגש מאוד.

היום, 70 שנה לאחר מכן, המאבק על הסיפור נמשך. כל צד מבטל הישגים של יריבים ומפריז בהישגיו שלו. בתוך כך, במאמץ להצביע על מה ששרד מהרשתות המחתרתיות, משכיחים מהציבור את העובדה ש"רובן נהרסו בשל מעצרים, מאסרים או גירוש", כדברי ג'ילדאה. לאלו היום אין דוברים. גם הנשים ממשיכות להיאבק למען הכרה. הסרט "Le Chagrin et la Pitié" ("הצער והחמלה") של מרסל אופולס (Marcel Ophüls) משנת 1969 קעקע בשעתו את המיתוס בדבר התמיכה העממית במחתרת וטען שרוב הצרפתים גילו אדישות, או היו מוגי-לב, או פשוט בגדו (הסרט נאסר להקרנה במשך 10 שנים). זכרם של אנשי המחתרת הקומוניסטים מטופח בפרבר של פריס, במוזיאון "Musée de la Résistance nationale" בשַמְפִּינִי-סִיר-מַרְן (Champigny-sur-Marne), שמבטל את המיתוס הגוליסטי, וגם עוסק בחלקם של הזרים והיהודים במחתרת, עניין שלא נשא חן בעיניו של הפוליטיקאי איש הימין הקיצוני ז'אן-מארי לה פן. מצד אחר, אנדרטת הזיכרון המרגשת לשואה ב-Hôtel de Ville (בניין העירייה) של פריס מדגישה באורח מובהק את זכר השואה אך אינה מבליטה את תפקידה של המחתרת היהודית.

אנדרטה לגירוש היהודים, פריס, עירייה

האנדרטה לזכר גירוש היהודים, Hotel de Ville, פריס. תצלום: אלדן ווייקלי-מלרוני

לעתים רעש טוב יותר מדממה. בספרו של רופרטו לונג מובאת גם עדותו של דומינגו לופס דלגדו (Domingo López Delgado), מתנדב מאורוגוואי שלחם בצבא צרפת החופשית של דה-גול באפריקה ובאירופה. המקרה שלו מדגים יסודות רבים בסיפור מלא הסתירות הזה. האיש, ליברל מאורוגוואי, הופתע מהאפליה שהילידים באפריקה סובלים מידי האירופים, ומהיר להבין את הסכנה הנשקפת ליהודים נוכח התקדמות הגרמנים. אך היום אנו יודעים גם שהקהילה הצרפתית באפריקה, ה-pied noir, תמכה בהתלהבות בווישי והייתה אנטישמית, עד כדי כך שהם גם חוללו "ליל בדולח קטן" כדי להטיל אימה על הקהילה היהודים, ב-12 בספטמבר 1940.

עדותה של שרלוט הקטנה נוגעת ללב, כיוון שהיא מביאה בצלילות את מבטה של ילדה שמנסה להבין את הסימנים בעולם של מבוגרים שנראה לה בלתי-הפיך ומלא אימה, עולם ששולטות בו צרחות מגרונם של מי ששולטים בגורלם של אחרים, עולם של כלבי משטרה ומדים שחורים עם גולגולות וצלבי קרס. ובעדותה בולט התפקיד האנושי של צרפתים רבים שעזרו לה ולמשפחתה אף בלי לדעת במי בדיוק מדובר. כך שרדו שרלוט ובני משפחה במשך שנות המלחמה, בצרפת שהייתה נתונה בכאוס, ממתינה להיות מוקמת מחדש על ידי המיתוס של דה-גול, המנהיג שהכתיר את עצמו כמושיעה במקום מושבו בלונדון.

לסלו אֶרְדֵיִי (Laszlo Erdelyi) הוא עיתונאי ועורך. הוא משמש כעורך מוסף התרבות בעיתון El País באורוגוואי

תרגם מספרדית: יורם מלצר

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לסלו אֶרְדֶיי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תבוסה מוזרה, מיתוס צרפתי

01
benny

לקרוא לשיחרור צרפת "שיחרור עצמי" זה לא מיתוס,זה בדיחה לא מוצלחת. כוחות הברית אפשרו לדה גול המנופח מחשיבות להכנס ראשון לפריז, רך מעבר לסימבוליות לצרפתים לא היתה שום השפעה על מהלכי המלחמה ,למעט עזרה לנאצים.
מלחמת העולם השניה היא כתם גדול ומכוער על האופי והעם הצרפתי.