תהרגו אותי וזהו

כל הדיון בהמתת חסד אינו "פוליטיקלי קורקט". רצח הנכים שביצעו הנאצים עומד תמיד ברקע. אבל ההשוואה שגויה. הנאצים רצחו בעלי מוגבלויות, שאיש מהם לא נדרש להסכים, וגם לו נשאלו לדעתם, חלקם הגדול לא היו מבינים את השאלה.  אלה היו אנשים שלא הבינו את מצבם ולא היו כשירים להחליט למות.

ברוב מדינות העולם אדם סובל אינו יכול למות אם הוא נזקק לכך שמישהו אחר יפעל לגרום למותו

כדי להתרחק מהמדרון החלקלק שבתחתיתו הנאצים, אפשר לסייג באלף סייגים חוק המאפשר המתת חסד: אפשר לקבוע שהחוק יתייחס רק לבוגרים כשירים, שמודעים למצבם, שמסוגלים לשקול אפשרויות ולהבין את שצופן עתידם הקודר. אפשר לקבוע שהחוק לא יחול על הלוקים בדיכאון (כי במקרים רבים אפשר להקל את מצבם בטיפול תרופתי). אפשר לקבוע שהחוק לא יחול על צעירים (מתחת לגיל 40, נניח) ואפשר לקבוע בחוק חובת אישור של צוות מורחב, שיכלול בני משפחה, רופאים שמאשרים שאין סיכוי לשיפור במצבו של האדם, פסיכולוג, פסיכיאטר, עו"ד ועוד ועוד. אבל באווירת התקינות הפוליטית הנוכחית, מי שיציע חוק להמתת חסד יוקע עוד לפני שיתחיל לתאר את הסייגים הללו, גם אם ההצעה נועדה להיטיב עם חשוכי מרפא סובלים, אנשים שעבורם המוות הוא גאולה – להם ולאוהביהם גם יחד.

חוק החולה הנוטה למות שאושר בישראל בשנת 2005 מסמל התקדמות בתחום הזכות למות בכבוד. ועדיין, ברוב מדינות העולם אדם סובל אינו יכול למות אם הוא נזקק לכך שמישהו אחר יפעל לגרום למותו. לשם כך עליו לנסוע ל"דיגניטאס" בשוויץ, או לאחת המדינות המעטות שמתירות המתת חסד: בלגיה, הולנד, קולומביה וקנדה. בקולומביה, למשל, קובע החוק שאם המבקש הוא בדעה צלולה, ואם מבחינת הידע הרפואי העכשווי מצבו חשוך מרפא, מי שיהרוג אותו לא ייענש. אבל מי מאתנו מכיר מישהו בקולומביה? ואם הסובל חשוך המרפא אכן מכיר שם מישהו, לא פשוט לבקש ממישהו להרוג אותך, ולגרום לו אגב כך טראומה. בקיצור, זה לא קל.

כשנשללת מאדם האפשרות למות כרצונו, בעוד חלק מאיבריו עדיין ניתנים לשימוש חוזר, נשללת ממנו גם האפשרות לתרום את איבריו

המתת חסד, מלבד היותה מעשה של חסד כלפי החולה הסובל ומשפחתו, עשויה גם להציל חיים של ממתינים להשתלות ולחסוך עלויות אשפוז וטיפול תומך. כשנשללת מאדם האפשרות למות כרצונו, בעוד חלק מאיבריו עדיין ניתנים לשימוש חוזר, נשללת ממנו גם האפשרות לתרום את איבריו. כתוצאה מכך מתים בישראל בלבד כמאה איש בשנה, מקרב יותר מאלף הנזקקים לתרומת איברים.

בנושא תרומת איברים לאחר המוות, המדינה קובעת את ברירת המחדל. אין זה תכתיב נוקשה; האדם יכול לשנות את העדפתו, אבל עליו לנקוט פעולה, ורובנו לא רוצים לעסוק בשאלות מטרידות ומעשיות כמו אלה הנוגעות לקרן הפנסיה, או בשאלות עוכרות מנוחה כגון אלה העוסקות בגורל איברינו לאחר מותנו. הסיבות לכך מגוונות: חשש משינוי, מסורת, רקע דתי,  אי הבנה של השינוי בשל מורכבותו (המדומיינת או האמיתית), או עצלות. רק אי הסכמה עמוקה לברירת המחדל יכולה לגרום לנו לשנות אותה. לעצלות הזו יש תוצאות אבסורדיות: באוסטריה ברירת המחדל הקבועה בחוק היא שימוש באיברים להשתלה, ושיעור התורמים הוא 99.98%. בגרמניה השכנה, ברירת המחדל הפוכה, ושיעור התורמים הוא 12%. לעתים החוק אינו חל מראש על קבוצה דמוגרפית שלמה. למשל, החובה לתרום איברים אינה חלה על המוסלמים בסינגפור, מתוך התחשבות במסורתם הדתית. מוסלמים בסינגפור רשאים להחליט לתרום איברים, אבל המחוקק ציפה מראש שלמוסלמים תהיה התנגדות לכך, וכמו כולנו, גם הם מתעצלים ואינם מתנגדים לברירת המחדל. בכל הקשור לחקיקה העוסקת בתרומת איברים, ישראל מידרדרת: ב-1953 נקבע בחוק שאין צורך בהסכמת הנפטר לשימוש באיבריו. ב-1980 עודכן החוק לחוּמרה: אם הנפטר התנגד, אין ליטול מגופתו איברים. אם לא התנגד, עדיין הדבר תלוי בהסכמת קרובי משפחתו בדרגה ראשונה.

כשאנו אומדים את איכות חיינו ואת איכות חייהם של אחרים, אנו מקנים לפרק הזמן של סוף החיים משקל רב בהרבה מאשר לפרקי זמן אחרים

אבל ישנו פן נוסף לנושא המתת החסד מלבד איכות חייו של הסובל בזמן אמת וסוגיית השתלות האיברים: בחינת איכות החיים במבט לאחור. לפרק הזמן של סוף החיים יש משקל מיוחד במכלול החוויה הסובייקטיבית שלנו, משקל רב מאשר לפרקי זמן אחרים. משקלם של סופי החוויות הוא גדול עד כדי כך, שהוא מכתיב את תפישתנו לגבי כלל כל החוויה ומגדיר את איכותה. חתן פרס נובל, דניאל כהנמן ("לחשוב מהר, לחשוב לאט") סיפר על ניסוי שבו התבקשו מטופלים אצל רופא שיניים לדרג את עוצמת הכאב בפרקי זמן קבועים במהלך הטיפול. חלקם סימנו פסגות כאב באמצע הטיפול, וחלקם סימנו פחות פסגות של כאב – אבל בסוף הטיפול הם דיווחו על פסגת כאב ולא על רוגע יחסי. לימים התבקשו המטופלים להיזכר בטיפול והעריך את מידת הסבל שהייתה כרוכה בו, למיטב זיכרונם. הטיפולים שהיו זכורים למטופלים כקשים יותר לא היו אלה שבזמן אמת נחוו כבעלי פסגות כאב רבות יותר, אלא אלה שנחוו כקלים יותר – אבל סופם נחווה כקשה יותר. כשהסוף רע, החוויה בכללותה זכורה כרעה יותר, גם אם בזמן אמת נחוותה כרעה פחות.

גם לסופנו ולסופם של אחרים אנו מייחסים משקל רב יותר מאשר לפרקי זמן אחרים בחיים. כהנמן מספר על ניסוי נוסף: בפני אנשים הוצג סיפור חייה של אישה, שבפרק זמן כלשהו בראשית או באמצע חייה סבלה מאוד, אבל המשך חייה וסופם היו טובים. בגרסה שנייה הוצג סיפורה של אישה שחייתה אותו משך חיים, באותה איכות, אך פרק הזמן רווי הסבל חל בסוף החיים. כשנשאלו הנחקרים איזה חיים היו טובים יותר, הם הצביעו על חייה של האישה שסבלה באמצע החיים או בתחילתם, ולא בסופם. כשאנו אומדים את איכות חיינו ואת איכות חייהם של אחרים, אנו מקנים לפרק הזמן של סוף החיים משקל רב בהרבה מאשר לפרקי זמן אחרים. זהו אולי שיפוט חסר פרופורציות, לא אובייקטיבי, אבל בפועל אנו נוטים לראות את החיים כולם לאור סופם.

לכן, גם מנקודת מבטם של הסובלים, גם מנקודת מבטם של הזקוקים להשתלות איברים וגם מנקודת המבט המתחשבת בערך שאנו מקנים לסוף הדרך, חקיקה המאפשרת המתת חסד – המלווה בסייגים מפורטים – היא אינטרס של כולנו. היא תתרום לרווחתנו ולרווחת יקירינו, היא תתרום לדרך שבה אנו זוכרים את יקירינו  וכך נדע שאכן, אכן עשינו עמם חסד של אמת.

תמונה ראשית: "לורד ביירון על ערש מותו" (1826), ג'וזף דניס אודוורה. תצלום: ויקיפדיה