איך אנחנו יודעים כמה זמן חלף מאז שהתחלנו לאכול או לפני כמה דקות ירדנו מהאוטובוס? המוח שלנו מסוגל למדוד את חלוף הזמן, כלומר לזכור כמה זמן חלף מאז שהתחלנו לעשות פעולה מסוימת. מחקר חדש שפורסם ב- Journal of Neuroscience בדק היכן במוח מאוחסן הזיכרון הזה, ומצא שהתשובה ככל הנראה קשורה בפרק הזמן שחלף מאז האירוע.
השעון הביולוגי המרכזי אצל בני האדם, כמו אצל רוב היונקים, מבוסס על המקצב הצירקדי, שפועל במחזוריות של כ-24 שעות (המונח צירקדי מגיע מלטינית – circa diem, בערך יום). ומסנכרן אותנו עם סיבוב כדור הארץ. השעון הפנימי שלנו אמנם מתקיים גם במנותק מגורמים חיצוניים, אך הוא מושפע מגורמים כמו אור ואוכל, שמכווננים אותו ושבאמצעותם גם ניתן להפעיל עליו מניפולציות. לצד המקצב הדומיננטי הזה מתקיימים בגופנו גם מקצבים ביולוגיים שונים, כמו אלה ששולטים בשינה או במחזור הביוץ.
בעבר חשבו שהמקצב הצירקדי נשלט בידי הגרעין העל-תצלובתי, אחד מהגרעינים המרכיבים את ההיפוקמפוס, ושאר הגוף מציית לו. אולם בסוף שנות ה-90 הסתבר כי התמונה מורכבת יותר, כשמדענים גילו שכמעט בכל רקמת גוף נמצאים גנים ששולטים בשעון הביולוגי שלנו. כעת מתברר כי מערכות עצביות שונות משמשות אותנו כדי לעבד סוגים שונים של זמן.
במחקר הנוכחי, מדענים מאוניברסיטת קליפורניה באירווין ביקשו לבדוק את ההנחה שחישוב משך זמן שחלף מאז אירוע מסוים מתבצע בהיפוקמפוס. מחקרים קודמים הראו שתאי עצב בהיפוקמפוס מסמנים רגעים בזמן, כדי לאפשר לנו לעקוב אחר מהלך האירועים בחוויות שונות ולגשר על פערי זמן באירועים בלתי רציפים. "תאי הזמן" הללו מייצגים את הזמן החולף בפער שבין אירועים מרכזיים, וכך אנו יכולים לייצג לעצמנו חוויות שונות באופן מנותק ומאורגן. אולם עד כה, לא היו ראיות לכך שההיפוקמפוס חיוני למדידת זמן.
כדי לבדוק את הנחתם, אימנו המדענים עכברושים להבחין בין מקטעי זמן שונים באורכם. לאחר מכן, שיתקו את פעילות ההיפוקמפוס אצל חלקם ובדקו את התוצאה. הממצאים שהעלו מראים כי העכברושים הצליחו לזהות את ההבדל בין מקטעי זמן שונים מאד באורכם (למשל ההבדל בין שתי דקות לעשר דקות) גם כשההיפוקמפוס שלהם היה משותק, אך התקשו להבחין בין מקטעי זמן ארוכים דומים באורכם (עשר דקות או שתים עשרה דקות). לעומת זאת, לא הייתה לעכברושים שההיפוקמפוס שלהם שותק בעיה להבחין בין מקטעי זמן קצרים דומים באורכם (דקה או דקה וחצי).
נראה שזו הסיבה לכך שמחקרים קודמים, שהתייחסו לפרקי זמן קצרים (שניות), לא הצליחו למצוא קשר בין ההיפוקמפוס לעיבוד משך זמן.. הזיכרון של פרקי זמן גדולים יותר או קטנים יותר נמצא ככל הנראה באזורים אחרים.
מקורות:Critical Role of the Hippocampus in Memory for Elapsed Timeכתבות על המחקר ב-Scientific American וב-Medical Daily
תגובות פייסבוק
רילוקיישן
אביב פרץכמהגר חדש יחסית, הייטקיסט בעמק הסיליקון בקליפורניה, אני מוצא את עצמי מהרהר...
X 3 דקות
ולתפארת מעופפי ישראל
בקטע אחר במדור "מילים" התייחסתי לאוסף השמות שניתן בעברית העכשווית למשפחה של כלי טיס, שהמשותף ביניהם הוא שהם בלתי מאוישים. למערך השמות הזה יש היסטוריה ומהלך התפתחותי עשיר ומסקרן, המתנהל ללא הפוגה, במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות והמסחריות בתחום. כיוון שמדובר בעברית שבעיקרה מגויסת לצרכים הצבאיים-מלחמתיים, אין פלא שהשמות הם ראשי תיבות ושרבים מהם נגזרים משם של פיתוח קודם, שזכה שתתי-דגמים ווריאנטים יבואו לעולם על סמך הצלחתו המוכחת. כך נוצרת היררכיה צבאית-טכנולוגית המבוטאת גם בהיררכיה של שמות: מל"ט, המטוס ללא טייס הישן, הוליד את מזל"ט, ולידו בא לעולם מסל"ט, הוא המסוק ללא טייס, וכטב"מ, שהוא כלי טיס בלתי מאויש, הנביט מתוכו כטב"מ קרב וכטב"מ צילום ועוד מיני יצורים המנקדים את שמינו בראשי תיבות.
בתוך כך, בא לעולם גם "רחפן", שביחס אליו העליתי השערה שהריחוק של שמו מכל תהודה אווירונאוטית, ובפרט מהסוג היוקרתי הכוללת אזכור של אחד ה"טובים ל-", כלומר "טייס" (אין שום כלי טיס שהוא "ללא טייסת" במובן המפורש והמכוון), מפחיתה את השימוש בו והוא אינו מניב שמות ליצורי טיס נוספים. "רחפן" גם אינו מצביע על קשר לתנועה מהירה קדימה, אלא להפך, על עמידה במקום, דבר שהמנטליות הצבאית מתעקשת לבוז לו. העובדה שהוא אינו ראשי תיבות מצמצמת מאוד את הגירוי למערכת העצבים הטרמינולוגית הצבאית, שאינה יכולה לקבוע בקלות מנהלית מרוצה מעצמה עוד ועוד שמות של נגזרות וקרובי משפחה מעופפים.
בסוף הקטע הקצר "מזמזמים בשמיים" הפניתי את המבט לאנגלית ולאפשרות אחרת לגמרי:
קורא בשם ניר הגיב וכתב: "הכול טוב ויפה אבל איפה הצעה למונח עברי מקביל ל-drone שיביא גם אותנו אל המנוחה והנחלה הלשונית בכל הנוגע למגוון היצורים המעופפים האלה?"
לגבי מנוחה ונחלה קשה להתחייב, אבל אפשר לגייס לפחות שני מרכיבים שנעדרים ברגיל ממערכת הביטחון, אפילו כשמדובר בסך הכול בבירוקרטיה הלשונית הפעלתנית שלה: חוש הומור ורגישות היסטורית.
ראשית, נתרחק מהשימוש העייף והמכני בראשי תיבות. יותר כיף בלי, מה גם שכך נתרחק ממערכת הביטחון חמורת הסבר. לאחר מכן, נעיין בשני שורשים עבריים טובים ויפים: "זמזם" ו"המהם". הראשון קרוב ל"זמם" והשני ל"המם", וכבר מתרבים הצעצועים העומדים לרשותנו בארגז החול. כלי הטיס הללו מזמזמים, מי יותר, מי פחות, מה גם שבימינו כמעט לכולם יש מנוע חשמלי וסוללות. הם גם משמיעים המייה, לעתים מין נהמה, חרישית אך נוכחת. מהצד הצבאי, הם גם ביטוי לכך שמישהו זומם בכך שהוא מפעיל אותם, ואולי מבקש בסופו של דבר גם להמם את היריב. לשני השורשים, ובעצם לכל הארבעה, יש אופי של אונומטופאה, כלומר הצליל שלהם מזכיר את הצליל של הדבר במציאות. במובן הזה, אנחנו בסביבה טובה, כמו הסביבה האקוסטית של ה-drone החביב.
אם יהיה צורך להצדיק בפני הצבא ושאר זרועות הביטחון הפועלות בכל האמצעים נגד האיומים וה"איומים" בשטח ובמרחב, גם במובנו הגאומטרי וגם במובנו הגאוגרפי, נוכל תמיד לבצע תרגיל של מדרש בדיעבד ולהזכיר את הגבעונים מספר שופטים שעליהם נאמר "ויעשו גם המה בעורמה". "המה" רוצה לומר "בהמייה דקה", בגניבת דעת שקטה. ואם אויבינו, קל וחומר גם אנחנו והסוף כתוב בספר הספרים וידוע מזה אלפי שנים. נופך עדכני נפיק מ"המה" לאור השימוש הרחב והמוכלל ב"מהמם", מה גם שאת אויבינו אנחנו רוצים להמום, להמום בהם היטב, ואולי במיטב שכלולינו אף נשיג הלם מהמם של הסברה מזמזמת. והרי הכלים הללו משמשים גם להפגנת יכולת ולהשגת מיני יתרונות המכונים לעתים גם "עליונות אסטרטגית".
וכך, אחרי כל ההכנות הלשוניות והמנטליות, אחרי הכשרת השורשים והלבבות, אפשר להציג את המועמדים למסדר כנפיים (או חסרי כנפיים), עברי, ללא טייס או טייסת, ללא העדפה לכלי משחית וללא סדר מחייב:
זממון, זממית, זמזמית, המהמת, מהממון, מזממה, זמזמה, המייתן, מהממה, מהום, זממה, מזמית.
בזאת לא נגענו אלא בקצה קצהו של עולם המונחים האפשרי, תוך שימוש בכלים עבריים מוכרים לצורך הגזירה ורמיזות גלויות לעולמות משמעות רלוונטיים.
הקוראות והקוראים, שהם הטייסים והטייסות של הכלים הלשוניים של כולנו, ישפטו, ישתמשו, ינסו, יפריחו באוויר ויראו מה נותר יציב ומה נעלם ומתפוגג, או אולי מתרסק על הקרקע.
האישה השקופה
קוֹלֵךְ הָיָה מַשְׁקֶה שֶׁלָּגַמְתִּי חֶרֶשׁ
בִּפְנֵי הַמַּבָּטִים הַנִּדְהָמִים
צִפּוֹר אַחַת שֶׁל אוֹר
יָצְאָה מִגּוּפֵךְ הַשָּׁקוּף
צִפּוֹר שֶׁל אוֹר
הֶרֶף עַיִן מְשַׁקְשֵׁק
בִּמְהִירוּת מְסַחְרֶרֶת
חוֹצָה עוֹד וְעוֹד רְחוֹבוֹת
רוֹדְפִים אַחַר גּוּפֵךְ הַנִּמְלָט
מָתַי תּוּכְלִי לְהַרְחִיק אֶת כַּלְבֵי הַצַּיָּד הַמְטֹרָפִים?
חַסְרַת אוֹנִים
הִתְנַפַּצְתְּ כְּשֶׁנָּפַלְתְּ
שְׂרִידֵי גּוּפֵךְ נִגְרָרִים בְּכֹל הַפִּנּוֹת
שֶׁל הָעוֹלָם
הוֹ יוֹם אֶחָד תִּוָּלְדִי מְחַדֵּשׁ
הַשְּׁקוּפָה
יִחוּדִית, שֶׁאֵין לִטְעוֹת בָּהּ
נוֹטָה מְעַט, לְעוֹלָם לֹא נְפוּלָה
מֻקֶּפֶת בִּשְׁתִיקָה בִּלְתִּי חֲדִירָה
כַּף רַגְלֵךְ הַשְּׁבִירָה תִּתְקַדֵּם מִבְּעַד הַמּוֹנוֹטוֹנִיּוּת הַמְּהֻסֶּסֶת
הוֹ יוֹם אֶחָד יִוָּלֵד מְחַדֵּשׁ צְחוֹקֵךְ
צְחוֹקֵךְ כֶּשֶׁל צִפּוֹר שְׁקוּפָה
צְחוֹקֵךְ הַפָּצוּעַ.
אלדו פלגריני (Aldo Pellegrini), שנולד ב-1903 והלך לעולמו ב-1973,היה רופא, משורר, מסאי ומבקר אמנות ארגנטינאי, נולד בעיר רוסאריו במחוז סנטה פה, ארגנטינה. בשנת 1926, שנתיים לאחר פרסומו של המניפסט הסוריאליסטי הראשון מאת אנדרה ברטון, ייסד פלגריני בבואנוס איירס את הקבוצה הסוריאליסטית הראשונה באמריקה הלטינית. הוא נמנה בין נציגיה הבולטים של השירה הסוריאליסטית בשפה הספרדית ומובא כעת לראשונה בתרגום עברי.
תרגום מספרדית: ליה תמיר