אני שוכבת על המיטה הלבנה, המכוסה אל-בד. היא יושבת לידי, בחורה צעירה, שערהּ קצר. אני זעה באי-נוחות. לפני רגע שמעתי אותה צועקת בקוצר רוח על פקידת הקבלה. היא רצתה לצאת להפסקה קצרה, להתאוורר, לדבר רגע בטלפון. האווירה הייתה מתוחה. ניסיתי לשבור את הקרח ומלמלתי איזו בדיחה טיפשית כשנכנסתי לחדר. היא התעצבנה עליי שלא באתי מגולחת לגמרי ושלחה אותי חמושה בסכין גילוח לחדרון אחסון קטן שעבר הסבה חלקית לחדר גילוח.
על התיקייה שלי כתוב בלורד שחור – 1.75, כדי שכל המטפלות ידעו שהרגליים ארוכות וכך גם הטיפול. היא מציירת על רגליי ריבועים של מרקר, כך שלא תפספס אף שערה. הבזק אחר הבזק היא עוברת על חלקי גופי. שקט. אנחנו שותקות. היא מניחה את ידית הלייזר על עורי, מגעה קר. אני מתכוננת, שריריי מתכווצים. ואז קרן הלייזר מופעלת. אני עוצמת עיניים, אפילו שיש לי משקפי מגן. כמה שניות וזה נגמר, עד ההבזק הבא. ריח השיער השרוף עולה באפי. אני משתדלת לשמור על קור רוח, לא לזוז יותר מדי, גם כשזה קצת כואב. "את ממש אמיצה, את לא משמיעה צליל אפילו. יש פה בנות שבאות עם אמא שלהם, שמחזיקה להן את היד", אמרה לי פעם אחת המטפלות. האמת היא, שזה קצת כמו עינוי סיני – החדר שקט כל כך, אנחנו לא מדברות, וכל מה שיש לי להתרכז בו זה יריות הלייזר. אני מנסה להיאחז במחשבות אחרות בעמקי התודעה, להריץ שירים שאני אוהבת בראש, עם כל המילים, כמה שאני זוכרת.
חצי שעה עוברת, ארבעים דקות עוברות, שעה, ואני עוד שם. "את מורידה שיער מהאצבעות בידיים?", היא שואלת אותי. אני עונה לה שלא. "למה שאעשה את זה?", אני תוהה ביני לבין עצמי, "למה צריך להוריד משם שיער בכלל?". אני קצת מזועזעת. אבל הטיפול ארוך ויש לי קצת זמן לעבד את המחשבות שלי, להבין למה השאלה שלה גורמת לי להיות נסערת כל כך. כנראה שאני נעלבת מכך שהיא יכולה לחשוב שאני אהיה מעוניינת בטיפול כזה. ומתביישת, כי גם אם המרחק של הורדת שיער מהאזורים השונים נראה לי עצום, בתרבות שלנו, במקום הספציפי בו אני נמצאת באותו רגע, ההבדל קטן מאוד. אני מתביישת בעצמי שאני שקועה עמוק כל כך בתוך התהליך הזה, שאיני יכולה לוותר עליו. אני הרי תופשת את עצמי כבחורה פמיניסטית.
בכיתה ו', כמה ימים לפני יום הבריכה של השכבה שלי, אחת הילדות בכיתה אמרה לי שאני צריכה להוריד את השיער ברגליים. לבשתי באותו יום מכנסיים קצרים ופתאום התביישתי. לפני כן לא חשבתי על זה בכלל. היא הייתה מפותחת ממני, ואני עוד הייתי קטנטונת. באותו יום ביקשתי מאמא שלי שתוריד לי את השיער מהרגליים. "להוריד" נשמע כאילו שהיא מורידה ספר ממדף, מכסה מקופסה. זה לא היה "להוריד". זה היה לתלוש, עם שעווה חמה ורצועות אל-בד.
עבר מאז המון זמן. מהר מאוד הבנתי שזה לא נושא שמדברים עליו. רובנו מעוניינות שלא ידעו שיש לנו שיער על הגוף באופן טבעי, שבשביל ללבוש חצאית קצרה או ללכת לים אנחנו צריכות לבלות חצי שעה במקלחת, כדי לגלח את הרגליים. וכשגדלנו, אני וחברותיי, חלקנו התחלנו לעבור טיפולי הסרת שיער בלייזר. כי התעייפנו קצת. המרדף המתמיד הזה התיש אותנו. רצינו פתרון קסמים. די, שייעלמו כבר השערות האלה. כדי שנוכל להיות ספונטניות יותר, שלא נצטרך להתגלח כל הזמן, בשביל להיות חלקות כל כך באופן "טבעי", כפי שמצופה מאיתנו.
טכנולוגיית הסרת שיער בלייזר נפוצה החל מאמצע שנות ה-90. בשנת 1997 היא אושרה על ידי ה- FDA מנהל המזון והתרופות האמריקני. באותה שנה נפתחה המחלקה הראשונה להסרת שיער בלייזר ברשת "פרופורציה" הישראלית, ובשנת 2000 נפתח הסניף הראשון של רשת "אמריקן לייזר". אל תתנו לשם להטעות אתכם – מדובר בחברה ישראלית. האם הוספת התואר "אמריקני" מגדילה את האמון שניתן בחברה זו?
אנחנו רק נשים בחדר ההמתנה, ובדלפק הקבלה בחורות צעירות בלבוש מחויט ועקבים, שערן מוחלק. בחדרי הטיפול נשים רוסיות, רובן בגיל של אמא שלי, הן עובדות שעות ארוכות והמשמרות לא פשוטות. "מדוע כולן רוסיות?", אני שואלת את עצמי. האם יש להן זיקה מיוחדת לתחום הקוסמטיקה והטיפוח הנשי? או שמא העלייה הרוסית הגדולה של שנות ה-90 פשוט התאימה מבחינה כרונולוגית לפריצת טכנולוגיית הסרת השיער בלייזר לשוק הישראלי, והנשים המהגרות ביקשו למצוא עבודה שאינה מצריכה ידע קודם (ההכשרה מתבצעת לאחר הקבלה לעבודה) ועברית ברמה גבוהה במיוחד?
רצפת חדר ההמתנה מבריקה, הקירות בגוונים של לבן ואדום. הם מכוסים בפוסטרים, על כולם תמונות של נשים, חלקן אלגנטיות ומבוגרות יותר, וחלקן צעירות, "חופשיות ומשוחררות". יש כרזה אחת בלבד בה נראה בחור צעיר, אבל גם היא מנוסחת בלשון נקבה. האם מדובר בטעות פרוידיאנית? באחד מביקוריי נתקלתי בגבר שהגיע לטיפול הורדת שיער מהגב. הוא התקבל במשרד מנהלת הסניף כמו מלך, זה עד כדי כך יוצא דופן. זה עולם של נשים, שממשטרות נשים אחרות, לפחות כך זה נראה. זה תהליך כל כך עמוק וממוסד, עד שהתדמית ה"רפואית" של המכון מצליחה לעבוד עליי לרגע. החלוקים הלבנים של המטפלות, החדרים הלבנים, תעודות ההכשרה על הקירות, המכשור המתקדם, שצריך להקפיא את החדר במזגן כדי לשמור שלא יתחמם יתר על המידה. הדימוי הפסאוּדו-רפואי רק מחזק את התפישה שמדובר בהליך סטנדרטי ונחוץ. על מסך LCD קטן מוקרן סרטון הסבר על נפלאות הבוטוקס, כדי שאדע באיזו אמתלה ינסו להביא אותי לכאן בעוד כמה עשורים.
ישנו עולם שלם של פרקטיקות נשיות שעובר בלחש מאם לבת או מחברה לחברה. הזמן שאנו משקיעות בלבחור את התלבושת הלא-מתאמצת שתתאים בדיוק לתכשיטים, השעות שאנו מעבירות בהסתכלות במראה בשביל להתאפר (באופן טבעי ועדין, כמובן) ובשביל לסדר את התסרוקת, והמבטים החטופים שאנו שולחות לחלונות ראווה ומכוניות, רק כדי לראות את בבואתנו לרגע ולוודא שהכול עדיין מונח במקומו. להחזיק את הבטן בפנים. לגלח את הרגליים, או להוריד שיער בלייזר.
ולמרות הקונפליקטים, בינתיים אני ממשיכה ללכת לטיפולי הלייזר. טחנות הרוח עוד יהיו שם כשאהיה מוכנה להיאבק בהן בהמשך. חוץ מזה שהעור שלי מושלם לטיפול – בהיר עם שיער כהה. שאני אוותר ככה על כל הטוב הזה? בטיפול האחרון אפילו היה רדיו – "שמתי לי פודרה" של אביתר בנאי עוד תקוע לי בראש מאז.
תמר טיין סטודנטית לפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. היא עורכת תוכנית מוזיקה בשם קו 19 ואת המוזיקה לתוכנית the bush (שיח מגדרי) בJlm.fm (רדיו מרכז העיר ירושלים)
תגובות פייסבוק
המהפכן המתמיד
יורם רובובסקיהתאוריה של תומס קון ביחס למהפכות מדעיות מעוררת מחלוקת עד היום, והדיון...
X 17 דקות
עושים היסטוריה
מתחילים. אבל מי מתחיל? לא אני, לא אתה, לא את, לא אתן, לא אתם, ובעצם לא אנחנו וגם לא הם.
העניין הוא בכך שיש בעברית העכשווית גוף נוסף, גוף שאינו ראשון, אינו שני וגם אינו שלישי.
כשאנחנו רואים משפט מסוג ״עושים היסטוריה״ או ״עוברים לשעון קיץ״ או ״לא קוטפים פרחים״, יש מקום לשאול למי הדברים מתייחסים, מי הם אלו שעושים את הפעולה, או שהאמירה פונה אליהם לעשות או לא לעשות דבר מסוים. בוודאי אין סיבה לחשוב שמדובר בגוף ראשון רבים דווקא, וגם לא באף אחד מהגופים האחרים. לא בכדי כינה הבלשן המנוח חיים רוזן את הגוף שהצורות הללו מתייחסות אליו ״גוף רביעי״. מדובר בכולם ובאף אחד ספציפי, באדם הכללי, התאורטי, המתבקש, אדם אחד כשהוא נתפש כחלק ממכלול, מקבוצה ומקולקטיב.
במבט מדויק אפשר לראות שזהות הגוף עולה מתוך דגמי המשפט שהצורות הללו משתתפות בהם. למשל, ״מחליטים לאכול בריא״ זו המלצה, קריאה ואולי תיאור של ראשית השלב שבו ההמלצה מתקבלת ומתחילה להתבטא הלכה למעשה. כמו תמיד, ההקשר קובע והוא כמעט כל הסיפור. אם המשפט ״מחליטים לאכול בריא״ מופיע על כרזה במרפאה או בבית חולים, יש להניח שהכרזה מפרטת כיצד אפשר אכן לשנות את הרגלי האכילה, ושהכרזה כולה, כלומר הטקסט שבתוכו משובץ המשפט, מטרתם להניע אותנו לפעולה וגם להסביר לנו כיצד לעשות זאת. במצב כזה, על איזה גוף מדובר? אפשר לומר שמדובר ב״אנחנו״ שנוצר דינמית מהצטרפות אנשים בודדים להמלצה. ואפשר גם לומר שמדובר ב״אנחנו רפואי״, המוכר לנו מסגנון לשוני ישן יותר שבו היה נהוג לדבר אל המטופלים בלשון רבים, שכללה את הרופא כדרך לקרב בין הסמכות הרפואית המקצועית למי שאמורים להישמע לה או לאמץ את המלצותיה. אותה לשון רבים רפואית כללה את הרופא גם כדרך להקטין את הפער ולרכך את הפעלת הסמכות.
התובנה שהגוף נגזר מן ההקשר אינה צריכה להפתיע אותנו, גם אם היא אינה חלק ממה שמלמדים אותנו בבית הספר. בשפה, דבר אינו קיים מחוץ להקשר, וכל הגורמים המשתתפים כרוכים יחד בדרכים גלויות או סמויות, קלות להבחנה או סמויות מהעין במבט הראשון, השטחי.
בדומה, משפט כמו ״עושים היסטוריה״ יכול להיות הבעה של משאלה, קריאה להתגייסות, דרך לעודד את מי שיקרא את המשפט, את מי שיקראו אותו. שוב, ה״רבים״ אינם נתונים מראש, והגוף הדקדוקי הוא אותו ״גוף רביעי״ עברי שתואר למעלה בקצרה. באשר לזמן שאליו מתייחס המשפט ״עושים היסטוריה״, הרי שאנו שוב נתונים בידי ההקשר: הוא יכול להיות זמן עבר, זמן הווה וגם זמן עתיד (אולי קרוב יותר מאשר רחוק). ובמי מדובר? אולי במנסחי המשפט הכוללים את עצמם מראש בקבוצת ״עושי ההיסטוריה״, אולי מדובר בקול רשמי – מעין ״אח גדול״ – הפונה אלינו, ואולי כמו ב״מחליטים לאכול בריא״ הכוונה לקבוצה שתיווצר באורח הדרגתי, דינמי.
הבדל דק נוסף מתגלה כשמביטים במשפט כמו ״לא רוצים לישון, רוצים להשתגע״ – והנה, כתבתי ״כשמביטים...״, כלומר כל מי שיביט יוכל לגלות את ההבדל הדק הנוסף, ויצטרף בכך לאותו ״גוף רביעי״. בכל אופן, ״לא רוצים לישון, רוצים להשתגע״ הוא משפט הצהרתי, אפילו מתריס, שהאומר או האומרים אותו רואים בקבוצה גוף אחד, שאמנם מורכב מרבים אך באורח כזה שהקבוצה גוברת על הפרטים המרכיבים אותה. הבודדים נמחקים אחד-אחד אל תוך ה״רבים״ ויחד הם גוף רביעי, כלומר גוף כללי, של ״כל אחד״ שהאמירה חלה עליו.
מעבר לשאלת ״הגוף הרביעי״, שקיומו מובהר ומוכח מזה שנים, עולה כאן חשיבותו של ההקשר בכל פרט ופרט של הממצאים הלשוניים שאנו מניחים על השולחן. גם אם לא כך לימדו אותנו בבית הספר (ובמיוחד כיוון שאכן לא לימדו אותנו כך בבית הספר), מסתבר שגם שאלות כמו באיזה גוף מדובר ובאיזה זמן מדובר, אינן רק מובהרות מן ההקשר אלא שהן כרוכות יחד, הרחק-הרחק מתמונת הטבלאות הנפוצה כל כך בספרי הלימוד.
למה חפים מפשע מודים באשמה?
ג'ד רייקוףזה לכאורה פשוט: אם אתם לא אשמים, בית המשפט יזכה אתכם. אבל...
X 18 דקות