סילבוס יקירי

משהו משונה קרה במערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית בחודשים האחרונים: הסילבוס, שבמשך זמן רב לא נראה יותר מרשימת מטלות אקדמית, הפך למרחב מאוד טעון מבחינה פוליטית.

בעוד הוויכוח על אזהרות טריגר נמשך במלוא עוזו, אני מתפתה לקחת צעד לאחור ולחשוב מחדש על הז'אנר המוזר הזה, כמקום מפגש של פוליטיקה, משפט, לוגיסטיקה ואינטלקט, כמקום שבו נשמתם של המורים חשופה יותר מבכל מקום אחר בפני תלמידיהם, הסילבוס אינו סתם רשימת קריאה. הוא הממשק שבין המוסד, המורה והתלמיד. בעיניי, ברור מאוד למה ישנו פתאום עיסוק טעון כל כך בסילבוס.

אם כמוני, גם אתם פטישיסטים של סילבוס, אתם בוודאי מלאים בנוסטלגיה לימים ההם, שבהם קיבלתם את הסילבוס ביום הראשון בכיתה. זה היה חפץ, שמהרגע הראשון שבו אחזת בו (לפני העידן הדיגיטלי, ולפני שהדפסה הפכה בעייתית מבחינת איכות הסביבה)  היה טעון כמעט בקדושה, כזה שגילם בבהירות את עתידו של הסמסטר כולו. כמעט כל שאלה בענייני הקורס שהוצגה על ידי התלמידים, נענתה ב: "זה בסילבוס", כאילו שמדובר בכתבי הקודש.

עסקתי בהרכבת סילבוסים מאז ראשית שנות האלפיים ואני עדיין מתרגשת כשאני מכינה את המסמכים הצנועים האלה, ומקווה שאחרים מתרגשים מהם לא פחות ממני.

הכנת סילבוס היא מעין תהליך הכנת קומפוסט, השתרגות צמחית של הישן אל תוך החדש. מחברים מתים קמים לתחייה באמצעות ההליך הזה, ואולי מונחים לצד כותבים חיים. ואכן, הסילבוס פועל בהתאם להיגיון של קומבינטוריקה ועיבוד מחדש: כיצד ניתן לעצב מחדש את כל הידע בנושא מסוים, כדי להביא תועלת לדור חדש של סטודנטים?

לסילבוס אמורה להיות איכות אל-גילית. הנושאים שלו צריכים להיות רלוונטיים מחדש ועל-זמניים אפילו כשהם עוסקים בבעיה עכשווית שזה עתה צצה. תוקפו של הסילבוס הטוב לעולם אינו פג.

זהו גם מסמך היסטורי. תארו לכם שהייתה לנו גישה לסילבוסים של כל ההוגים הגדולים שאי פעם הכינו כאלה (ולמען הפרוטוקול: אני מעדיף את צורת הרבים הלטינית , syllabi אבל זו אינה מתאימה לסגנון המאמר). היינו יכולים ללמוד אצלם קורס פרטי, ממרחק זמן אבל עדיין בחיבור ישיר למוחם ולבם. והסילבוס קשור לשניהם. היינו יכולים לראות למי העניקו קדימות אינטלקטואלית ודרך אילו טקסטים או פריטי תרבות אחרים האמינו שניתן לגשת בצורה הטובה ביותר לבעיה קונספטואלית. החלום הבלתי ניתן להגשמה הזה רודף אותי לעתים.

מה אמור סילבוס לעשות? מהם חלקיו? מה פוליטי בו?

קודם כל, הוא מציב מדדים וציפיות, כורך חוטים לוגיסטיים ומייצר את האתיקה המרומזת של הקורס. ניתן להבין מיד את מידת הגמישות או הקשיחות של המורה, את הגישה שלו – או שלה – להיררכיה, לדיוק ולכבוד. ניתן לזהות אלמנטים פשיסטיים חבויים בעצם הז'אנר, הבאים לידי ביטוי בבוז הבלתי מתפשר המרומז בו לדמוקרטיה. תכני הסילבוס אינם נבחרים בהצבעה.

ניתן לראות בו גם סוג של חוקה, מערכת של עקרונות מנחים עבור הקהילה שלה הוא מיועד. המסמך המחייב משרטט את האידיאל ומאמין בקולקטיב אידיאלי. הנימה בה הוא כתוב מאפשרת לנו לדעת  האם האב או האֶם המייסדים מאמינים שהאידיאל אכן ניתן להשגה. איזו מידה של אמון בעם משתקפת בחוקה?

המרכיבים הבסיסיים של הסילבוס: שם הקורס והסמסטר, השנה, מקום המפגש ושעת השיעור; שם המורה, פרטי התקשרות ושעות קבלה; טקסטים וחומרי הקורס; מטרות הקורס; לוח זמנים שבועי; חלוקת הציון, המדיניות ואופן ההערכה. בעיני התלמידים, אופן הענקת הציונים מעניקה לעתים תחושה של כימות הערך העצמי. ציון "טוב מאוד" פרושו "אני מדהים" וציון "נכשל" פירושו "אני דפוק". המשבצות שתוחמות את חייהם מיוצגות בסילבוס: חלוקת הזמן העתידית, האופן שבו יעריכו את ביצועיהם. די מלחיץ.

סילבוס אופייני כולל גם סדרה של מה שניתן לכנות בשם 'הצהרות מוסדיות' על עניינים כמו העתקות, אזהרות טריגר או שירותים לתלמידים בעלי מוגבלויות. המשפטים האלה מעבירים את הסילבוס לתחום המשפטי והביופוליטי. לבתי ספר תיכוניים ולמוסדות אקדמיים רבים יש מדיניות ברורה באשר לניסוח של משפטים כאלה, כנראה על מנת לשמר יושר אקדמי והוגנות כלפי כל התלמידים, ועם זאת להתגונן מראש מפני תביעות משפטיות אפשריות. ידו הלא-כל-כך-נעלמת של המוסד מותירה טביעות אצבעות על פני הסילבוס כולו.

מערכת השעות השבועית היא החלק העסיסי של הסילבוס, החלק שאליו משתוקק רעבונם של התלמידים ביום הראשון. ניתן לשאול דימויים מעולם הגסטרונומיה ולהשוות את התאמת המזון והיין לקיבוצם של טקסטים למערך שיעור אחד, המשמש את המורים על מנת לעורר את תאבונם של התלמידים. בסילבוסים שלי, התאמתי את ג'ואן דידיון לוויליאם ג'יימס, את וולטיר לאיטלו קאלווינו, אנג'לה דייוויס לשנטל אקרמן, דה מונטיין לוויקו, ז'אן פול סארטר לפרנץ פאנון, דקארט לוולט ויטמן ואת סימון דה בובאר ל"תלמה ולואיז". ההתאמות האלה, בעיקר הבלתי צפויות שבהן, פותחות מרחב שלם של התכתבויות, זיקות וחיכוכים סמויים. כשקוראים את ולטיר בנפרד יש לו טעם אחר לגמרי מכשקוראים אותו לצד קאלווינו. אני אפילו מעזה לומר שטעמו משתפר.

וישנו גם הפן הגשמי-חפצי של הסילבוס. אני מקדישה תשומת לב מסוימת לאלמנטים ויזואליים (פונט מכובד, חלוקת פסקאות ראויה), אבל אני מכירה מורים שמקפידים מאוד לעצב את הסילבוס שלהם כאובייקט אסתטי. אנחנו מייחסים חשיבות לספרים, למרקמים ולריחות שלהם, אז למה שלא נקדיש את אותה תשומת לב ליופיו של מסמך שנועד לעורר אכפתיות כלפי ספרים אחרים?

יוצר-הסילבוס הוא מעין אמן: מקסימליסט או מינימליסט, בסגנון הבארוק או מודרניסט, עם העדפה לצבעים או לשחור-לבן. במהלך השנים צצו מספר סילבוסים יצירתיים שנוצרו על ידי אנשים מפורסמים, הנודעים ביותר הם כנראה אלה של דייוויד פוסטר וואלאס. הסילבוסים שלו, מהקורסים בספרות אנגלית שלימד בפונומה קולג', נושאים את חותמו המענג, כמו למשל האזהרה הזאת: "מסיבות שונות, כנראה לא אציין על העבודות שתקבלו בחזרה את הציונים. כל מי שיש לו בעיה עם זה, נדרש לבוא ולשוחח אתי אישית; יתכן שאסכים לחרוג ממנהגי עבור מי שאובחן רשמית כסובל מחרדה או משהו כזה".

משום שהתהליך כל כך יצירתי, חשבתי שיהיה מדליק לכתוב אסופה של סילבוסים דמיוניים עבור קורסים שלא יוכלו להתקיים לעולם. יש להניח שלא אכתוב אותם, אבל אתם יכולים לדמיין את התענוג המשועשע בהרכבת סילבוסים לקורסים עם שמות מוזרים כמו "רומנים שנכתבו על ידי סופרים ששם משפחתם מתחיל באות ב'" או "האסתטיקה של האלרגיות", או "ייצוגים נפוצים של חתולים בקולנוע", או "ריצ'ארדים מפורסמים" או קורס בן שלושה חלקים "שנות התשעים: 1790-1890-1990".

כניסוי מחשבתי, נסו להרכיב סילבוס משלכם. איך יקראו לקורס האידיאלי שלכם? מה יהיו הנושאים שילמדו בו? אילו ספרים או סרטים או חפצי תרבות ימצאו את דרכם אל תוך הסילבוס שלכם? אילו כללים ייחודיים תמציאו? ולסיום, אני יכולה להבטיח לכם: הסילבוס שלכם יהיה דיוקן עצמי.

כריסטי ומפול (Wampole) מרצה במחלקה לצרפתית ואיטלקית באוניברסיטת פרינסטון. היא מחברת “Rootedness: The Ramifications of a Metaphor” ו - “The Other Serious: Essays for the New American Generation.” בימים אלה נמצא בדפוס ספרה The Stone Reader: Modern Philosophy in 133 Arguments, אנתולוגיית מאמרים בפילוסופיה.

Published originally by The New York Times© Christy Wampole

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: קולאז' של פרופילים של סטודנטים ונושאי לימוד. תצלום: Stuart Kinlough, אימג'בנק, גטי ישראל