כשהדברים שהיינו אמורים לכלול בקטגוריית ה"פנאי" הופכים להיות דמויי עבודה, הגיע הזמן שנתחיל לוותר
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
ב-2010 השתתפה בריג'יד שולטה, כתבת של הוושינגטון פוסט, בקבוצה שניסתה להבין למה כל כך מעט נשים קוראות את העיתון, בעיקר נשים בקבוצת הגילאים שבין שמונה עשרה לארבעים ותשע. הנשים שאיתן דיברו אמרו שהן פשוט עסוקות מדי, וקבוצת העבודה קיבלה מן הסתם את הטענה שלהן; אבל כששולטה פנתה לג'ון רובינסון, סוציולוג שחוקר את האופן שבו אנחנו מבלים את הזמן שלנו, הוא אמר לה שזו טעות: לנשים יש שלושים שעות פנאי בשבוע, אמנם פחות ממה שיש לגברים, אבל יותר ממה שהיה להן בשנות הששים. שולטה סירבה להאמין, ורובינסון הזמין אותה לתעד את סדר היום שלה במשך שנה וחצי. הפגישה הזו והדיאלוג שנוצר בעקבותיה הולידו את ספרה של שולטה, Overwhelmed: Work, Love, and Play When No One Has the Time (קורסים: לעבוד, לאהוב ולשחק כשלאף אחד אין זמן).
הספר של שולטה מצטרף לרבים אחרים ששואלים למה כולם עסוקים כל הזמן. ביניהם אפשר למנות גם את המו"לית המפורסמת של ההפינגטון פוסט, אריאנה הפינגטון. מסתבר שב-2007 נפלה הפינגטון ונחבלה בעקבות תשישות יתר וחוסר שינה (או בגרסה הדרמטית מפי אחת מחסידותיה "היא שכבה בתוך שלולית דם, עם עין חתוכה ולחי סדוקה אחרי שפגעה בשולחנה"), וזה גרם לה להבין שהצלחה היא לא רק כסף וכוח. ממש כמו שרי אריסון שגילתה שהשלום מתחיל בתוכה ומיד יצרה לו תחנת רדיו, גם ההארה של הפינגטון הביאה אותה לכתוב ספר בשם Thrive: The Third Metric to Redefining Success and Creating a Life of Well-Being, Wisdom, and Wonder ("לשגשג: המדד השלישי להגדרה מחדש של הצלחה וליצירת חיים של רווחה, תבונה וקסם"), להקים מיני אתר לאותו "מדד שלישי" ולערוך כנס מיוחד בניו יורק בסוף אפריל.
באי הכנס ששילמו בין 300 ל-1000 דולר (סליחה, 999) למדו ש"לכולנו יש מקום של תבונה, הרמוניה, עוצמה ושמחה", וכל שעלינו לעשות הוא לנשום ו"לפתוח את לבנו וראשנו לשאלה איך נוכל לחזור למקום הזה. לפי קו המחשבה של הפינגטון, ההספדים שיינשאו בהלווייתנו לא יעלו את נס את העובדה שנשארנו במשרד במקום לצאת להפסקות צהריים, ולכן כדאי להתמקד בדברים החשובים באמת, שהיא מגדירה בצורה מעורפלת כראוי לז'אנר. האתר המוקדש לנושא מלא מאמרים המפארים את הפינגטון כגורו, ביניהם מאמר של היזם גאי קוואסאקי שמציע להפסיק לעשות גלוריפיקציה להיותנו עסוקים. בשם אריאנה הוא חולק איתנו עשרה טיפים שאין ביניהם שום דבר בלתי צפוי: לישון, להמשיך ללמוד, לתרום לקהילה וכו'.
אם זה נשמע כמו עוד סדרה מלחיצה של מטרות להשלים, זו פחות או יותר הטענה של שולטה. וזה לא דבר מקרי, ככה השיטה עובדת. שולטה מגיעה למסקנה שרובינסון טעה בניתוח שלו, כי הנתונים שלו ערבבו שתי מגמות נפרדות – עלייה בכמות השעות שעובדי צווארון לבן עם תואר משקיעים בעבודה – 40% מהגברים ו-20% מהנשים בארה"ב עובדים חמישים שעות בשבוע; וירידה בסיכוייהם של עניים וחסרי השכלה למצוא עבודה. מודל העובד האידיאלי השתנה מאיש משפחה לאדם ללא מחויבויות, זמין תמידית למרות שמחקרים שבו והוכיחו ששעות עבודה ארוכות מדי אינן יעילות, שמולטי טאסקינג פוגע באיכות העבודה שלנו ושיצירתיות דורשת זמן פנוי. המודל הזה מקשה כמובן על אמהות, ועוד יותר מכך על אמהות חד הוריות, והמצב גרוע במיוחד בארצות הברית, שם כרבע מהעובדים לא זוכים לשום סוג של חופשה בתשלום ומעסיקים לא מחויבים לתת לעובדות שלהם חופשת לידה.
כתוצאה מהמודל החדש "עסוק" הפך להיות מילה נרדפת למצליח: להגיד שאנחנו עסוקים זה כמו להגיד שאנחנו עושים דברים חשובים, שיש לנו קריירה. זה יכול להישמע כמו תלונה, אבל לעתים קרובות אנשים מתגאים בעובדה שהם עסוקים, בסגנון: "אני נוסעת כל הזמן מכנס לכנס ובעלי בקושי מצליח להגיע הביתה בזמן מההרצאה שלו כדי להסיע את ג'וני משיעור סינית לסקווש". התפיסה הזו גורמת לנו לקבל דברים שבעבר היו נחשבים לגסות רוח, כמו אנשים שמציעים לנו להיפגש מתחת לבית שלהם ברבע לארבע "כי יש לי חצי שעה פנויה", חברים שמציעים לנו להתלוות אליהם לסידורים, ואפילו מסעדות שעסוקות מכדי להקדיש לנו יותר משעה וחצי.
אך רובינסון גם מבהיר לשולטה שמבחינתו רבים מהדברים שהיא עושה בעצם נכללים – או יכולים להיכלל – תחת ההגדרה של פנאי. ללכת ליוגה, לשלוח לדודה תמונות של הילדים, להתאמן בשש בבוקר לפני העבודה – זה פנאי. שולטה מתקשה לקבל את ההגדרה הזו, והספר מציע הגדרות נוספות, שלפי חלקן אין לרוב הנשים פנאי כלל. אבל יש משהו בהסתכלות שמציע רובינסון, שמזכירה לנו שרבים מהדברים שמלחיצים אותנו אינם הכרחיים כלל, ויכול להיות שהם אפילו מיותרים. לצד השינויים בעולם העבודה, מה שעוד השתנה הוא הציפיות שלנו מעצמנו. אנחנו רוצים גם לעבוד במשרה מלאה וגם להיות הורים וגם לעשות ספורט שלוש פעמים בשבוע וגם לצאת בלילה (עם חברים וכזוג ואולי לפעמים לבד) וגם לישון שמונה שעות וגם לבשל לעצמנו את הארוחות וגם לקרוא ספרים וגם לראות סרטים. אנחנו לא יכולים לקנות את הירקות שלנו סתם במכולת ליד הבית – אנחנו רוצים לקנות את הירקות הכי אורגניים במקום הכי זול. אנחנו צריכים להספיק לאכול בכל המסעדות. ההיצע תמיד גדל, והיכולת שלנו להשלים אותו למעשה איננה קיימת עוד, כלומר הצורך להספיק הזה אינו יכול להתמלא בכל מקרה: אם פעם היינו יכולים לראות את כל הסרטים שמוקרנים עכשיו בקולנוע, ואולי אפילו את רוב הסרטים שמעניינים אותנו בספריית הוידיאו השכונתית, אף פעם לא נוכל לראות את כל הסרטים שאפשר להוריד, וגם לא את כל הסדרות.
רצף המטלות הזה בעצם גורם לכך שגם הדברים שהיינו אמורים לכלול בקטגוריית ה"פנאי" הופכים להיות דמויי עבודה: כשיוצאים מהעבודה בריצה כדי לפגוש חברים אחרי יום שלם שלא הספקנו לאכול בו כלום, באותם בגדים, בידיעה שנגיע הביתה ונישן פחות משש שעות, אנחנו עלולים להתקשות ליהנות.
מול הגישה של הפינגטון שאומרת לנו שהדרך "לשגשג" ולהירגע היא לדחוס עוד כל מיני דברים שצריך להספיק לסדר היום שלנו, שולטה מציעה לנו פשוט לוותר: הטריק הוא שנצטרך לוותר לא רק על דברים מיותרים ממש, אלא גם על דברים שהיינו רוצים לעשות, אבל לא נעשה אותם, כי אי אפשר הכול. הבית לא חייב להיות מצוחצח, לא חייבים לקפל את הכביסה ברגע שהיא יוצאת מהמייבש או יורדת מהחבל. אין טעם ללכת ליוגה שלוש פעמים בשבוע אם אנחנו קורסים מרוב לחץ להגיע לשיעור בזמן. להיות עסוקים זה מצב נפשי שקשור במחשבה על הדבר הבא. אם נכיר בעובדה שלעולם לא נספיק הכול, נוכל לעבוד, להכין ארוחת ערב, לעשות קניות או להשתתף בשיעור יוגה בלי להיות עסוקים תוך כדי. אם ממילא אי אפשר לנצח במשחק, אפשר לפחות להפסיק לנסות.
תגובות פייסבוק
הקושי המסייע לאינטלגנטים
בר חיוןלכולנו היכולת האוטומטית, במידה כזו או אחרת, להתעלם מהדברים הבולטים והרועשים סביבנו,...
X דקה
אז איפה הן, הבחורות ההן?
רבקה ראג סייקסלא כל הניאנדרטלים היו הגברים המגודלים שאנו נוהגים לדמיין: חציים היו נשים....
X חצי שעה
ההנהלה נותנת גיבוי
מי שקוראים את מדורי הספורט מכירים את התופעה, שראויה אפילו להיקרא ריטואל. קבוצת כדורגל מפסידה, מצבה הכללי אינו מן המשופרים, הכול נתונים במתח, וזמן קצר לאחר ההפסד ההנהלה מתכנסת, אולי אפילו מדברים על "ישיבת חירום". לאחר שעות אחדות, יוצאת הודעה לעיתונות, שעיקרה הוא ש"ההנהלה נותנת גיבוי למאמן". הקוראים המנוסים, אוהדים, עיתונאים, פרשנים ומקורבים, שלא לדבר על המאמן האמור עצמו, יודעים בדיוק במה מדובר: בתוך זמן קצר, אולי אפילו 24 שעות, המאמן שזכה זה עתה לגיבוי – יפוטר מעבודתו.
ובכן, מהו אותו "גיבוי" נחשק ומטיל אימה, מרגיע לשעה קלה ומבשר על הקץ הקרב רגע לאחר מכן? מקור הביטוי "גיבוי" הוא במילה "גב", ואבן שושן במילונו אומר כי מדובר ב"תרגום רווח בלשון הדיבור ובעיתונות למונח האנגלי backing"", ומגדיר: "מתן תמיכה, היות לגב ולמגן למישהו בפעולתו". איני יודע אם אברהם אבן שושן, המילונאי הידוע, היה אוהד כדורגל. אם כן, הגדרתו מדיפה קרירות אירונית משעשעת. בכל אופן, הקשר לגב מבוסס וברור, גם מתוך ה"גיבוי" האחר, מעולם המחשבים. "גיבוי" הוא עותק של נתונים שנשמר במקום בטוח למקרה הצורך, והפעולה היא, כידוע, "לגבות". אנחנו "מגבים נתונים", כלומר מכינים backup, גרסה שלהם שתומכת בנו בשעת צרה, בשעת היעלמות הנתונים בעותק המקורי שלהם.
כלומר, שני מונחים אנגליים המבוססים על "back" הם המקור לשני המונחים העבריים – "גיבוי" במובן של תמיכה ו"גיבוי" במובן של יצירת עותק של מידע לשמירה. בשני המקרים מדובר בתמיכה, אך ההבדל חד. "גיבוי" במובן של "backup" תומך בנו לעתיד לבוא, מעניק לנו גב למקרה שנצטרך לו בעתיד; ואילו "גיבוי" במובן של תמיכה מוראלית, ארגונית או מנהלית ניתן כעת, בהווה. אין להקל ראש בהבדל בין גיבוי מוחשי, כמו במקרה של עותק של נתונים (שאפילו יכול להיות עותק פיזי) ובין גיבוי מוסרי או פסיכולוגי. מצבו של מאמן הכדורגל מראשית הדברים מדגים זאת באורח כואב. כשהמאמן שומע שההנהלה "נותנת לו גיבוי", אין בידיו דבר שלא היה לו קודם לכן, ואין הוא יכול להסתמך על שום דבר. מדובר בהצהרה: על פניו, הצהרת תמיכה, אך ללא כל התחייבות, ערובה או היבט מוחשי.
ההנהלה של אותה קבוצת כדורגל יכלה לעשות צעד ממשי לטובת המאמן, אילו הייתה מעוניינת בכך. היא הייתה יכולה להודיע שהיא תומכת בו, שהיא מאמינה בו ומסכימה לדרך הפעולה שלו. הרי תמיכה היא יותר מגיבוי. אמנם גם לתמיכה יש כפל מופעים – תמיכה מוחשית-חומרית ותמיכה מוסרית-פסיכולוגית – אבל בסולם הממשות והמחויבות המקובל בין דוברי העברית העכשווית, מוטב לקבל תמיכה מאשר גיבוי, גם במישור המנהלי או הפסיכולוגי. גיבוי הוא פסיבי, ובתמיכה יש פוטנציאל של התערבות פעילה, של מעשה יזום. זהו המצב העברי על אף שבאנגלית backing ו-support שניהם ממקור חסר תנועה, כשההבדל האטימולוגי ביניהם נוגע לזווית או לכיוון: backing בא מאחור, ואילו support הוא מתן בסיס, משענת מלמטה. היות שכך, הדיון האנגלי אינו רלוונטי לחלוקת המשמעות בעברית בין גיבוי ותמיכה.
הלשון המשמשת בעולם הספורט, כפי שהיא מתגלה לנו במדורי הספורט בעיתונות וגם בדיבור הפומבי של כל המעורבים בדבר, ובעיקר בתחומי הכדורגל והכדורסל, היא שילוב מרתק של יצירתיות ונוקשות. הנוקשות מתבטאת בנוסחאות מקובעות, ש"לתת גיבוי" היא אחת מהן. נוסחאות כאלו ממסגרות ריטואלים המוכרים לכל מי שעוקבים אחר התחום ולכל העוסקים בו. במובן הזה, מילון עדכני, חי וראוי לשמו היה מגדיר "לגבות" או "לתת גיבוי" בעולמות הכדורגל והכדורסל ביושר ובפשטות כאיתות לכך שיש חוסר שביעות רצון מהמאמן, שימיו בקבוצה קצרים בעליל ושהוא עומד להיות מפוטר ברגע שיימצא לו מחליף ויוסכם על סידורי הפיצויים ("מודים לו על העבודה ומאחלים לו הצלחה בהמשך הדרך" תהיה הנוסחה לריטואל הבא, המתבקש והמחויב). הכול יודעים זאת, והנתונים גם תומכים בכך וגם מגבים זאת: רוב המאמנים בליגת העל של הכדורגל הישראלי אינם מסיימים את העונה בקבוצה ששכרה את שירותיהם בראשיתה.