לאהוב עכשיו

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה ¹

את השורות האלו כתב קאלידאסה, שחי בצפון הודו בתחילת המאה החמישית ושנחשב לגדול משוררי המסורת הקלאסית ההודית. קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת. כאשר אנחנו בנוכחות דבר יפה, גם אם נהיה מסופקים מכל בחינה, עולה בנו געגוע. האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין החוסר ושביעות-הרצון סותרים האחד את תאומו? ואם כן, מהו סודו של היופי, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים? הייתכן שביופי קיים כוח מיוחד המסוגל להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו? אם כן, ייתכן שמתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שאינו מוגבל.

היופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. אפשר שבצורה פרדוקסלית גם הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה. אולי זהו געגוע לשלמות ההוויה שמתעורר על ידי השלמות שביפה. כאשר נִגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לשלמות, למושלמות, שכן היופי הוא שגרירו של המושלם על פני האדמה. אף אפלטון רצה, על גבי נציג זה של המוחלט, להעפיל ולהגיע אל מה שהוא כינה "היפה כשלעצמו". לא קשה לראות כי היופי נגלה לנו כשלמות: כאשר דבר-מה יפה בעיננו פירושו של דבר שלדעתנו הוא "טוב בדיוק כפי שהוא". אדם יפה הוא "מודל", כלומר אידיאל שיש לנסות ולהידמות אליו, שכן היפה הוא "כפי שצריך להיות" ובכל הקשור לדבר יפה איננו רוצים לשנות דבר. ביפה יש כבר עכשיו את כל מה שצריך, וכל מה שיהיה אי פעם צורך בו – הוא מלא.

היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות

הדבר היפה מהווה שלמות, והשלמות שבו מזכירה לנו את השלמות של ההוויה כולה. החפץ היפה, הניגון היפה, הרעיון היפה הינם מהותו של היופי המוחלט בזעיר אנפין. הם אינם רק בבואות שלו, או צלליות, אלא נציגים אותנטיים שלו, התגשמויותיו בפועל, בשר מבשרו. והבשר חשוב, לא רק מפני שכמה מהדברים היפים ביותר בעולם עשויים, בסופו של דבר, מבשר, אלא גם כי בעולמנו, הפלא ופלא, היופי מתגלה בראש ובראשונה בגופים, ולא ברוח חסרת-הצורה. הרומאים, למשל, לא חשבו שייתכן יופי שאינו מובנה: התואר forma בלטינית הוא גם "בעל צורה", וגם "יפה". כך ידע גם קלידסה: rūpa בסנסקריט משמעותה הן "צורה" והן "יפה".

הגעגוע אל היופי שמתרחש בהווה אינו אפוא רק געגוע למה שהיה (או אף פעם לא ממש היה, אבל תמיד נחלם) – הגעגוע הזה מחבר אותנו, על כנפי היופי, אל אותה שלמות שהיא יפה תמיד. היופי שניצב עכשיו מולנו אינו רק חץ המצביע לעבר משהו קודם – הוא אמיתי בפני עצמו, חי בפני עצמו. הפריצה של היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם.

היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות. היופי מכניס צבע למציאות דהויה, או בעצם מכריח אותנו לעצור ולראות כי המציאות לא היתה אף פעם דהויה – אם רק היינו בוחנים את הדברים מקרוב, בעניין אמיתי ופליאה רעננה, היינו רואים כי יש יופי בכל דבר. היתרון של הדברים היפים על פני כל שאר התופעות הוא שהיופי בהם שופע ועולה על גדותיו – לכן הוא פורץ ונובע אלינו, שוטף אל תוכנו ומנקה אותנו.
כך גם האהבה.

אני מזהה את עקבות אהבתי הישנה

כאשר מתאהבת דידו, מלכת קרתגו, באניאס אלוף טרויה היא מתביישת בכך, שכן כאלמנה נשבעה לא לתת את ליבה לגבר נוסף. כשהיא מבשרת על אהבתה החדשה לאחותה היא אומרת לה: agnosco veteris vestigia flammae, כלומר "אני מזהה את עקבות אהבתי (או: להבתי) הישנה". "האהבה הישנה" היא משמעותית, ולא רק משום שדידו לא רוצה להפר את נאמנותה לבעלה המת. האהבה הישנה היא העדשה דרכה מציצה דידו, דרכה היא מזהה אל נכון את אהבתה החדשה. היא הלקסיקון דרכו היא יכולה כלל לדבר על אהבה חדשה שעולה בה. האהבה החדשה, מסתבר, תלויה מאוד בזו הקודמת. האם כל אהבה שנחווה היא שחזור של אהבה ישנה? האם כל רומן חדש הוא רק תרגום עדכני, מהדורה מחודשת של רומן אחר שלנו, של אהבה אחרת? האם מה שמיוחד ב"אהבה הראשונה" אינו אלא שבמקרה שלה אנחנו לא זוכרים איזו אהבה היא שבה ומשקפת? ואולי כל פעם מחדש אנחנו אוהבים את אותה האהבה ממש, ורק מושא האהבה משתנה?

פרסקו מפומפיי של דידו ואיניאס

את מילותיה של דידו כתב ורגיליוס לקראת סופה של המאה האחרונה לפני הספירה, באפוס שלו, ה"אניאס". ורגיליוס נחשב על ידי בני רומא לגדול משורריהם, ודידו היא אולי הדמות הזכורה ביותר מחיבורו - זאת אף שהיא לא הגיבורה שלו, אלא אהובתו של הגיבור. סיפור אהבתה של דידו לאניאס הוא מהמפורסמים בעת העתיקה. אוגוסטינוס מספר שבכה כאשר קרא איך דידו לבסוף מתאבדת מתוך שברון לב. בשורה שלעיל, שורגיליוס שם בפיה, מגלה לנו דידו, כאמור, סוד: האהבה הנוכחית היא געגוע לקודמת.

והקודמת? ודאי גם היא היתה געגוע לזו שלפניה. והאהבה הראשונה? היא ודאי געגוע לאהבה בכלל, לאהבה שאין לה מספר, לאהבה עצמה. לכן האהבה הנוכחית אינה רק געגוע, היא גם הזמנה: זכרון אהבתה הקודמת לא מציף את דידו לא קרוא, אלא מהדהד את פעימות ליבה הנוכחיות. דידו מאוהבת באניאס, ועל כן דידו נזכרת באהבתה לבעלה המת, סיכאאוס. דווקא מתוך הבערה ששורפת אותה עכשיו יודעת דידו על האש שבערה בה אז. משום שהיא אוהבת, היא מבינה שאהבה. האהבה החדשה, אם כן, מביאה את הישנה לא פחות מאשר הקודמת מביאה את זו הנוכחית. לא פחות מאשר היופי הוא קריאה ליפה כשלעצמו.

כאשר מרגישה דידו את עקבות אהבתה הישנה אין מדובר בפרשנות, וגם לא בשום תובנה חדשה שנגלית למלכה המאוהבת על רגשותיה, או ימי אהבותיה, שהיו. אהבתה של דידו לאניאס חזקה מספיק, חמה מספיק כדי ליילד מתוכה את אהבתה הקודמת עצמה, שכן מה שמתרחש כאן הוא כדלהלן: דידו נמשחת בשמן אהבתה לאניאס, ושמן זה הוא שמדליק שוב בעוצמה את גחלי אהבתה לסיכאאוס. רגשותיה למאהבה הצעיר סוחפים איתם כל אבק ואפר שכיסה על רגשותיה לאהובה משכבר הימים, ואלו מתגלים מחדש בכל להט עוצמתם. בדרך זו, על כנפי ארוס, ההווה מיילד מתוכנו את העבר, ואהבה נוכחית מעלה אהבה קודמת באוב.

ההווה וההוויה

האהבה היא סוג של מוזה, ואם היא מצליחה להוציא מאיתנו ולגלות את מה שהיה בנו נסתר זה מפני שיש בה את אותו כוח פלאי שיש למוזות כאשר הן מעוררת בנו שירה, או נבואה. מה היא הפואטיקה אם לא עליה על פני השטח של יופי שהיה בנו חבוי? כך גם בכתיבה של ספר או מסה פילוסופית: המקסם המוזי מיילד מתוך הסופר את הסיפור שבתוכו, או את הידע שהיה בו כבר, אלא שהוא לא היה כלל מודע לו. הרבה פעמים אנחנו לומדים על עצמנו, או על מושא כתיבתנו, תוך כדי הכתיבה – אפילו תוך כדי דיבור. כך גם ורגיליוס: האם הוא גילה לנו את סודות האהבה החוזרת, או גם, ראש וראשון, לו עצמו?

מה היא הפואטיקה אם לא עליה על פני השטח של יופי שהיה בנו חבוי? כך גם בכתיבה של ספר או מסה פילוסופית: המקסם המוזי מיילד מתוך הסופר את הסיפור שבתוכו, או את הידע שהיה בו כבר, אלא שהוא לא היה כלל מודע לו

הפואטיקה היא פריצתו על פני השטח, כפריחת הלוטוס מתוך המים, של יופי שהיה מוסתר. והיופי, כאמור, הוא הגעגוע ליפה כשלעצמו. ומהי הנבואה? זאת ידענו מאז ומתמיד: היא התגלות אלוהית בנו עצמנו. האהבה הנוכחית, שמעלה בתוכנו את הווית האהבה עצמה, היא אפוא כוח נבואי. השירה, היופי, הנבואה, האהבה – חוט אחד של חסד מחבר את כל אלה.

הפריצה של האהבה או היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם. במובן זה האהבה כעת דווקא שואבת עוצמה מכל האהבות שהיו לפניה ומהאהבה בכלל, והיופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו. השבירה של ההתקדמות המכאנית, השלשלתית מהעבר אל העתיד מתקיימת דרך היופי ודרך האהבה בהווה: מלאכים אלו נושאים אותנו איתם מעלה, או במילים אחרות: מחדשים אותנו. היופי מפתה אותנו לצאת מעצמנו. האהבה שוברת את השריון שסביבנו, קורעת אותנו מתוך קליפתנו. מנכיחה אותנו, מקדשת אותנו. וההווה הוא המאפשר זאת, משום שההווה הוא האמת של העבר: הוא מעלה אותו על פני השטח, נותן לו תוקף ומשמעות. ההווה הוא חלון שקוף דרכו נראה מה שהיה, והוא עצמו נשאר חלול עד לעתיד לבוא, עת יתמלא בחומר ובצבע, בפינות ובכאב. העתיד הוא אשר יתן משמעות להווה. ההווה במהותו הוא חסר משמעות, רחב וריק, בלתי-נמדד, ממתין להיות ממומש.

ד"ר תומר פרסיקו הוא חוקר ומרצה בתחומי דתות העולם, העידן החדש והיהדות.