היי שלום, חלבּ

ממרחק הזמן אירועים הופכים אגדתיים. העובדות הקשוחות מתכרכמות ומתקמטות. השנה היא 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. מזה שנה שהתורכים טובחים בארמנים, מצעידים אותם במדבר בצעדות מוות, מזרזים אותם בקתות רובים שלא לסטות מן השורה, מי שנופל בצד הדרך נורה. מאות נספים בצמא וברעב ומרוב תשישות. הנהרות מלאו גויות והדגים בנהר השמינו מבשר אדם. תורכיה, שהיא אימפריה משלהי המאה ה-13 ובזמן אחד שלטה במזרח התיכון, במצרים, בארצות צפון אפריקה, בבלקן והגיעה אף להונגריה, מתמוטטת וקורסת במהלך מלחמת העולם. המלחמה, כך נדמה,  מתנהלת בכוח האינרציה, מתוך הרגל.

חלבּ, או אָלֶפו – כפי שכונתה בימי המנדט הצרפתי – היא אחד המקומות המיושבים המוכרים העתיקים ביותר בעולם, וממצאים ארכיאולוגים מראים כי המקום יושב כבר באלף ה-11 לפני הספירה. היא הייתה ישוב סחר בעת העתיקה, הודות למיקומה האסטרטגי במפגש דרכי מסחר בין הים התיכון במערב לעמק הפרת במזרח, בין דמשק מדרום לאסיה הקטנה מצפון. היא גם שמרה על חשיבותה במהלך ימי הביניים, על אף שניצבה במוקד קרבות ממושכים בין המונגולים לממלוכּים. העיר ירדה מגדולתה כאשר נפתחו נתיבי מסחר ימיים חלופיים. בתקופה העות'מאנית כרסמה בחשיבותה פתיחת תעלת סואץ. אונסק"ו הכריזה על חלבּ כעל אתר מורשת עולמית.

היום חלבּ היא עיר נצורה. טרם המלחמה גרו בה ארבעה מיליון תושבים – ערבים וכורדים, ארמנים, תורכים וגם נוצרים. היום נותרו בה 1.5 מיליון. הכול בוחשים בקלחת הסורית מזה חמש שנים. בריתות אד הוק, אינטרסים קרים, שיקולים ציניים, הסכמים מופרים ללא מצמוץ עיניים. אנחנו נדונים לחזות  בטבח הנורא של  בשאר אל-אסד בבני עמו כמו שעשה בשעתו עבדול חמיד, הסולטן התורכי האחרון. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, עם סטיות לא משמעותיות? פעם היו אלה הארמנים שנטבחו ועתה הרודן הסורי טובח בבני עמו. היו אלה התורכים הצעירים דווקא, אותם שחיפשו נאורות וערכים ליברליים, שהיו אחראים לטבח הארמנים שהחל באפריל 1915, באמצע מלחמת העולם הראשונה. המהפכה  בתורכיה קרתה כבר בשנת 1909, עבדול חמיד השני הוחלף, אבל האזכריות לא פסה. התורכים שנאו את הארמנים שנאת חינם, האשימו אותם שהם בוגדים, וכל זה מפני שהם היו אחרים, נוצרים בתוך ים של מוסלמים.

ליטוגרפיה יוונית החוגגת את מהפכת התורכים הצעירים ב-1908. תצלום: ויקיפדיה

אבא שלי נולד בחלבּ בשנת 1916, בתחנת מעבר בין איסטנבול לארץ ישראל. זה לא היה מאורע היסטורי ולידתו כבן שני אחרי אחיו סמי, שנולד בתחילת המלחמה, שייכת רק לגנאלוגיה המשפחתית. לידתו מתחילה בניצוץ שבעיני סבי ויקטור טרבס המביט בסבתי סטלה פרנסז, טרם פרוץ המלחמה. סבי היה ממוצא איטלקי ובשל היותו נתין איטלקי למד בבית ספר תיכון איטלקי בחינם. הוא למד באוניברסיטת איסטנבול, שבה דוד בן גוריון ויצחק בן צבי למדו משפטים. הוא היה קוסמופוליטן בקוסטנטינופול, ידע 11 שפות ובהן תורכית, ארמנית, גרמנית, צרפתית וספניולית. הוא ידע גם אנגלית כמובן, וערבית. היה לו קשר עם  התורכים הצעירים ותחילה העתיק עבורם את נאומיהם לנייר קלף, כי היה לו כתב קליגראפי יפהפה. במרוצת הזמן החל לחבר עבורם את הנאומים ולנסח את החוקים החדשים. סבתי, סטלה פרנסז, הייתה מן הצד השני של המתרס, מכוח זה שאביה היה יועץ פיננסי של הסולטן עבדול חמיד. בזמן מסוים מחצית מהחנויות ברחוב גאלאתה היו שייכות לו. תנודות תכופות בבורסה, שלא היה לה חסמים ובלמים, היו משליכות את משפחתו לשפל פיננסי ומותירות אותה מול שוקת שבורה. אך כמו כל העשירים, המשפחה המשיכה להתנהג כאילו יש בידיה לממן את ההתנהגות הפזרנית, בתקווה שערך המניות יחזור ויעלה ואז אפשר יהיה שוב להתרווח בכורסאות שבטרקלין המרוהט רהיטי עץ  מהגוני ועץ דובדבן ומרופד בשטיחי ארגמן.

בזמן מלחמת העולם השנייה גויס ויקטור טרבס לצבא. כיהודי בעל מקצוע, הוא הצליח להתברג למקום נוח. הוא היה בעת ובעונה אחת קצין אספקה וגם מנהל הרכבת החיג'אזית, שיצאה מחלבּ, סוריה, עברה דרך ארץ ישראל והמשיכה עד מצרים. הרכבות יצאו עמוסות בשקי חיטה ונועדו לצבא המוצב בדרום. פליטים ארמנים שהצליחו להינצל מצעדת המוות הסתתרו בחלבּ וסביבותיה. רעב שרר בכל המחוזות של האימפריה והארמנים סבלו ממנו יותר מאחרים. ויקטור, שידע להסתדר עם נאמנות כפולה, היה יותר מכול נאמן לעצמו ולאנושיותו. הוא  הגה רעיון פקחי מאין כמוהו. הוא הורה לפקודיו לנתק את השלשלת של הקרון האחרון, כך שעם עלות הבוקר, כאשר יצאה הרכבת לדרכה, הקרון האחרון נותר בתחנה. מספר ארמנים שארבו לרגע הזה, בשלוש לפנות בוקר, מיהרו לרוקן את הקרון משקי התבואה והאחרים המתינו בתחנה ונשאו את השקים כדי לחלק אותם בין המשפחות הארמניות. כך ויקטור טרבס הציל מאות בני אדם מרעב ומאז נחשב לחסיד אומות העולם של הארמנים. הארמנים ברובע הארמני בירושלים הכירו אותו כאשר בא והתיישב בעיר. הוא היה שותה איתם קפה שחור בעיר העתיקה ליד שער יפו.

כאשר נולד אבי יעקוב שלחו הארמנים לסבי וסבתי מתנה להולדת בנם – גמל עשוי פוסטוק חלבּי ומודבק בדבש, בגודל של גמל אמיתי. זה היה יותר מדי מתוק. כשאבי יצא מבטן אימו הוא לא בכה. תינוק שאינו בוכה כשהוא יוצא לעולם זו תופעה נדירה ביותר. אין זאת אומרת שחייו של יעקוב היו קלים. לאו דווקא. הוא עבר תלאות אינספור ומספר מלחמות. היה לו זמן להיאנח, להצטער וגם להזיל דמעה  במהלך חייו.

בשנת 1917 הוצב ויקטור טרבס בארץ ישראל ועבר עם משפחתו להתגורר במושבה הגרמנית  בירושלים. כאשר הסתיימה המלחמה אמר סבי ויקטור לסבתי סטלה, "נחזור לאיסטנבול?" היא אמרה, "הכול נגמר באיסטנבול. אין לאן לחזור". הם נשארו בירושלים ובנו בית ברחביה,  שהיו בו שמונה חדרים וסלון אליפטי, עליית גג, מרתף וחדרי משרתים. בית המשפחה ברחוב אברבנאל 15 נבנה בשנת 1926. הוא היה ממוקם בין  בית פרומקין (של ה"חבצלת") לבין בית רופין (של האדמות). שתי בחורות ארמניות שהצילו היו לאוֹמנות וטיפלו בילדים שנולדו בזה אחר זה. האומנות שרו שירי ערש בארמנית  לילדים, על מלכים, על נסיכות ועל הים הרחוק. אבא שלי לא זכר את המילים של שירי הערש הללו ובמקומם שר לי כשהייתי ילדה "דוגית נוסעת מפרשיה שניים, כל מלחיה נרדמו כולם". מאוד דאגתי כילדה קטנה ש"אם לא ייעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף"?

אבי למד בגימנסיה העברית ואחר כך הצטרף להגנה. כאשר הוצב באֶריתריאה ועבד בבנק "ברקליס" הוא יצר קשר עם אנשי האצ"ל שהיו שם במחנה מעצר. אלה חפרו מנהרה אל מחוץ למחנה ויצאו לחופשי. יצחק שמיר, אליהו מרידור ועוד שני פעילי מחתרת יצאו אל מחוץ למנהרה, שם חיכה להם יעקוב טרבס. הוא סיפק להם דרכונים מזויפים וכך ועזר להם לברוח מאריתריאה כדי לשוב לארץ ישראל ולהמשיך במאבק נגד הבריטים. הוא עשה זאת  תוך כדי סיכון חייו,  והאנגלים אכן חשדו בו שהוא משתף פעולה עם אנשי האצ"ל ובעצם יש לו חלק בבריחה שלהם.  במבט לאחור, נדמה כי  היה עליו להמשיך את מורשת האומץ, ההקרבה והתושייה של אביו, שבעצם נבעה ממורשת אחרת, יותר נושנה, זו של ההומניזם אשר נולד ברנסנס של איטליה שם חיו אבות אבותיי.

1916, חלבּ, עיר מחוז של האימפריה העות'מאנית. התורכים סובלים מכאב ראש מתמיד בגלל הבלקנים או בגלל הארמנים וגם בשל בעיות אחרות שצצו במהלך המלחמה כנגד אנגליה, צרפת ורוסיה. בשנה זו גם נחתם הסכם סייקס פיקו. האנגלים והצרפתים, בנונשלנטיות אופיינית ומתוך גישה קולוניאליסטית פטרנליסטית, חותמים על הסכם סייקס פיקו ומחליטים בינם לבין עצמן איזה נתח מגיע לאנגלים – עירק, ואיזה נתח לצרפתים – סוריה. ההסכם חילק את המחוזות באופן שרירותי, מבלי להתחשב בקבוצות האתניות השונות בממלכה. כך עורבבו סוּנים ושיעים וכורדים ועלווים, במהלך שעתיד היה לגרום לבעיות אינסופיות גם במאה ה-21.

חלבּ. תצלום: Michał Unolt

חמש שנים. חמש שנים ארוכות של המרד בסוריה, שהיה חלק מ"האביב הערבי" והפך בינתיים לחורף ועוד חורף ועוד חורף ואין הכרעה, ואין סוף, ואין מנוחה. שיאים חדשים של אכזריות נשברים. חלבּ עיר נצורה, מכותרת מכל הצדדים. מי שיכול היה נמלט, מי שהיה לו מזומן לקנות דרכון ולעשות את הדרך לתורכיה ואחר כך לאירופה כבר עשה זאת. מיליוני סורים מציפים את תורכיה, מתדפקים על שערי מקדוניה, הונגריה, גרמניה, צרפת. מי שיכול היה ברח דרומה או צפונה ואחר כך מערבה. האוכלוסייה שנשארה מורכבת מהעניים ביותר, מהזקנים, מהנשים, מהילדים או מהמורדים, שבשיניים חשוקות מנסים להפיל את משטרו של אסד. והכתישה של צבא אסד ממשיכה ללא רחם. המסדרון ההומניטארי לא החזיק מעמד אפילו יממה וההסכמה לקיימו הופרה על ידי הרוסים. אסד כבר הגיע למזרח העיר.

ברשתות החברתיות סורים קוראים SOS, הצילו את נפשותינו. אפר ועפר, אבק ותמרות עשן. מורדים מתארים את מצב הדברים ברשת. אחד התושבים של חלבּ מדווח מדי יום בקור רוח – כך וכך הרוגים היום, מזכיר שמות של שכונות, ממה שרואות עיניו, והוא אומר בכל דיווח, 'אם לא תשמעו ממני יותר תדעו שאני מת'. אנשי הקסדות הלבנות מחלצים פצועים מן התופת, שולים את הגוויות ומניחים אותן על משטחים של אדמה, גופות עירומות של מתים, ערימות של ילדים מומתים. אי אפשר יותר. בכל העולם אומרים די, מספיק. אבל אחרי 'מספיק' יש כנראה תמיד עוד גבול, רחוק יותר. כנראה שאינך יודע מתי זה מספיק עד אשר הנך יודע מתי זה יותר ממספיק.

בשאר אל-אסד, רופא עיניים (חשבתי שהוא למד רפואת שיניים, ואולי התאווה לקדוח התחילה שם, אך לא) שנזקק במקצועו לעדינות רבה במיוחד, הוא איש מוזר ביותר. איש חיוור וגבוה ודק וחסר שפתיים. אין להאמין לאדם ששפתיו דקות מדי או לזה שאין לו שפתיים בכלל. זה מה שחוכמת הפרצוף אומרת. אין הוא לוקה בשיגעון גדלות גרידא. על פי הדיאגנוזה הפסיכולוגית הוא אמור להיות פסיכופת הסובל בבירור מניתוק גמור בין מוח ללב. החוש המוסרי, המצפון, אינו משחק אצלו תפקיד כלל וכלל. צחוקו צחוק משונה, מבהיל. בקול מונוטוני הוא מסביר לעיתונאי זה או אחר מן המערב על הצורך של סוריה להגן על עצמה. מפני מי? מפני מה? מכוּתר בארמון בדמשק, מגיח לעיתים רחוקות אל המסגד וכורע ברך בתפילה, למי? על מה?

על ציר הרשע: איראן, חיזבאללה, השיעה והעלווים,  בסיוע הרוסים, הוא כותש את המורדים הסוּנים בחלבּ לאבק אדם. אמור לי מי ידידיך ואומר לך מי אתה. אבל בסוריה אין לדעת מי אויבך. כי אויבך – דאעש, או חללי הירמוך הקשורים באל קאעידה, או גַ'בְּהַת א-נוּסְרָה, או הדרוזים בדרום סוריה – בנסיבות מסוימות, יכול להיות בן ברית לשעה. ועכשיו בשעה הזאת, מנוי וגמור עם העריץ להכריע את הכף בחלבּ, למגר, להשמיד, להרוג, לאבד. הקרבות ממשיכים ברחובות, צלפים אירנים יורים באנשים שמנסים לעבור ממקום אחד למקום שני. חלבּ – עיר נצורה, כמו סרייבו בשעתה, כמו לנינגרד בשעתה, מסביבה צבאות שוטמים, מלמעלה מפציצים, במרתפים נחנקים הילדים והנשים. והאמריקנים עם הבדלנות החדשה והצרפתים עם הטרוריסטים האסלאמיים בפריז אינם יכולים לעצור את העריץ.

מה הקשר בין טבח הארמנים לפני מאה שנה וטבח המורדים הסונים היום? אין קשר. אולי רק אפשר לומר שיש אנרגיה מסוימת בסוריה, כזו שהייתה פעם, מזמן, חלק ממסופוטמיה ערש התרבות, אנרגיה שמחפשת מוצא ועשויה לנטות לחיוב או לשלילה. יצרים עזים מפכים באנשי המקום לצד מנהגים, מסורות, מוסכמות.

קורות המשפחה שלי שזורים במה שהתרחש לפני מאה שנה בתורכיה ובסוריה. כל בן משפחה בתורו, בדורו, עשה מה שעשה. נבחן ברגע אחד דרמטי. ויקטור טרבס ואחריו בנו יעקוב ואח שלי במלחמת יום כיפור. אבל המורשת מתחילה הרבה לפני כן. באיטליה, בתקופת הרנסנס, היכן שנולד ההומניזם. הם היו מו"לים, מהמצאת הדפוס ועד עליית מוסוליני לשלטון. במאה ה-19 העניק להם המלך ויטוריו עמנואל תואר אצולה על כי הוציאו לאור את "התופת" של דנטה אלייגיירי במהדורה מפוארת שהכריכה שלה הייתה משובצת אבנים יקרות. המוטו של המשפחה  בלטינית הוא הוא בן ארבע מילים: NEC TEMERE NEC TIMIDITE, שמשמעו "ללא התלהמות וללא ביישנות".  אבל מוטו זה הוא מעודן מדי, אני יודעת, במציאות של הזמן הזה.

חלבּ הנצורה נפלה בידי אסד, שהכריז על ניצחון בחיוך שטני על השפתיים. במלחמות שני הצדדים מפסידים וזה דבר ידוע. הפצצות מן האוויר של הרוסים והמשך מלחמה בסמטאות לא מרשים לשיירות האנשים אפילו להתפנות. כואב. אחרי חלבּ יבוא תורן של ערים אחרות. חלבּ היא סמל חשוב, שמתמוטט לנגד עינינו. המואזין צורח בראש המסגד. אללה הוא אכבר. אללה אינו שומע.

נוגה טרבס היא סופרת ועיתונאית. ספרה "מחשבות עירומות" יופיע באביב 2017. מספריה: האיש במעיל הגשם הורוד - סיפור אהבה בלשי, זוכה פרס קוגל וכן "הר האושר", שהיה מועמד לפרס ספיר.

תמונה ראשית: פז'ו 404. תצלום: אולי סולופואיסטו