לבד זה לגמרי חופשי

בשנת 1840, אדגר אלן פו תיאר את 'האנרגיה המטורפת' של גבר מזדקן ששוטט ברחובות לונדון משקיעה ועד עלות השחר. הוא יכול היה להשקיט, ולו לרגע, את הייאוש הנורא שלו, רק כשטבע בשאון המוני האדם בעיר הגדולה. "הוא סירב להיות לבד", כתב פו. הוא "איש פשע גאוני... איש ההמון" [מתוך סיפורו של פו The Man of The Crowd, המרמז כי האיש משוטט בהמון אולי כדי להימלט מפשע שביצע (המתרגמת)].

כמו משוררים והוגים רבים במהלך השנים, פו מדגיש את חשיבות ההתבודדות. הוא חשב שמדובר ב"ביש מזל גדול", כשאדם מאבד את היכולת להיות לבד, עם עצמו, נסחף בהמון, ומפקיר את הייחודיות האישית לקונפורמיות המשתקת מוח. שני עשורים לאחר מכן, רעיון הבדידות לכד את דמיונו של ראלף וולדו אמרסון באורח שונה במקצת. הוא ציטט את פיתגורס כשכתב: " בבוקר – בדידות... כדי שהטבע יוכל לדבר אל הדמיון, כפי שאינו עושה בעת שאתם בחברה". אמרסון עודד את המורים החכמים ביותר להדגיש בפני תלמידיהם את חשיבותם של "פרקי זמן קבועים של בדידות", הרגלים שמאפשרים "מחשבות רציניות ומופשטות".

במאה העשרים, רעיון הבדידות ניצב במרכז מחשבתה של חנה ארנדט. ארנדט, היהודייה הגרמנייה שנמלטה מהנאצים ומצאה מקלט בארצות הברית, בילתה את מרבית חייה בבחינת מערכת היחסים שבין היחיד ל-polis, הקהילה. בעיניה, החירות הייתה קשורה גם במרחב הפרטי – ב-vita contemplativa, חיי ההגות – וגם במרחב הציבורי, הפוליטי, ה-vita activa, חיי המעשה. היא הבינה שחירות מחייבת לא רק את היכולת האנושית לפעול בספונטניות ויצירתיות במרחב הציבורי. היא מחייבת גם יכולת לחשוב ולשפוט בפרטיות, במקום שבו הבדידות מעצימה אותה, כאדם יחיד, ומאפשרת לה להרהר במעשיה, לפתח מצפון משל עצמה, להימלט מבליל הקולות של ההמון – כדי לשמוע את עצמה, סוף, סוף, חושבת.

חברה יכולה לתפקד בחופשיות ובאורח דמוקרטי רק אם היא מורכבת מיחידים העסוקים במחשבה פעילה – פעילות התובעת מהם להיות לבד

בשנת 1961, ה'ניו יורקר' שלח את ארנדט לירושלים, לסקר את משפטו של הקצין הנאצי אדלוף אייכמן. היא רצתה לדעת כיצד יכול היה אדם לבצע מעשים נוראים כאלה... הרי ברור שרק פסיכופט מרושע יכול לקחת חלק בשואה. אבל ארנדט הופתעה מחוסר הדמיון של אייכמן, מהשמרנות הגמורה שלו. היא טענה כי על אף שמעשיו של אייכמן היו מרושעים, אייכמן עצמו – האדם – "היה די רגיל, ממוצע, וכלל לא שטני או מפלצתי. לא היה בו כל אות לשכנוע אידיאולוגי עמוק". היא ייחסה את אי-המוסריות שלו – את יכולתו, ואפילו את הלהט שבו ביצע את הפשעים – ל"חוסר מחשבה". אי היכולת שלו לעצור ולחשוב היא שאפשרה לאייכמן לקחת חלק בטבח ההמוני.

ממש כפי שפוֹ חשד שמשהו זדוני מסתתר בתוככי איש ההמון, ארדנט הבינה כי: "לאדם שאינו מכיר את הדיון הדומם הזה (שבו אנחנו בוחנים את מה שאנחנו אומרים ועושים) לא אכפת יהיה לסתור את עצמו, ופירוש הדבר שהוא לעולם לא יהיה מסוגל, או נכון, לתת דין וחשבון על מה שהוא אומר או עושה. הוא גם יהיה נכון לבצע כל פשע, מאחר שברור לו כי הוא יישכח מיד". אייכמן נמנע מחקירה עצמית סוקרטית. הוא לא טרח להתכנס בתוך עצמו, במצב של בדידות. הוא ויתר על חיי הגות, על ה-vita contemplativa, ולכן לא הצליח לבצע תהליך חיוני של שאלות ותשובות, שהיה מאפשר לו לבחון את משמעות הדברים, להבדיל בין עובדה לבדיון, בין אמת לשקר, בין טוב לרע.

"עדיף לסבול עוול מלעולל עוול", כתבה ארנדט, "כי כך ניתן להישאר מיודדים עם הסובל; ומי ירצה להתיידד או לחיות עם רוצח? אפילו לא רוצח אחר". זה לא שאנשים שאינם חושבים הם מפלצות, או שבני האדם שלמרבה הצער חיים את חייהם מתוך שינה מעדיפים לרצוח ורק לא לפגוש את עצמם בבדידותם. מה שאייכמן גרם לארנדט להבין הוא שחברה יכולה לתפקד בחופשיות ובאורח דמוקרטי רק אם היא מורכבת מיחידים העסוקים במחשבה פעילה – פעילות התובעת מהם להיות לבד. ארנדט האמינה כי "החיים בצוותא עם אחרים, מתחילים בחיים עם עצמך".

אבל – אנחנו עשויים לשאול – מה אם נחוש בודדים בתוך אותה התבודדות? האם אין סכנה כי נהפוך ליחידים מבודדים, מנותקים מכל הנאות החברוּת? דורות של פילוסופים הקפידו להצביע על הבחנה זהירה וחשובה בין התבודדות לבין בדידות. ב"המדינה", אפלטון מספר משל, שבו סוקרטס מהלל את הפילוסוף הבודד. במשל המערה, הפילוסוף נמלט מן החשיכה של המאורה התת קרקעית – ומחברתם של בני אדם אחרים – אל אור השמש של המחשבה וההגות. הפילוסוף, לבד אך לא בודד, מצליח להקשיב לעצמו ולעולם. בבדידות, הדיאלוג הדומם "שהנפש מקיימת עם עצמה", נשמע סוף סוף בקול.

בדומה לאפלטון, ארנדט מציינת: "מחשבה, דיבור קיומי, הם עניין בודד אבל אין בהם בדידות. הלבד הוא מצב אנושי שבו אני מארחת לעצמי לחברה. הבדידות מגיעה... כשאני לבדי, ללא חברה, אבל משתוקקת לחברה ואיני מסוגלת למצוא אותה". ארנדט מעולם לא השתוקקה לחברה או לשותפות כשהייתה לבדה, משום שמעולם לא חשה בדידות. האני הפנימי שלה היה חבר שאיתו יכלה לנהל שיחות, אותו קול דומם שהציג את השאלה הסוקרטית החשובה: "למה את מתכוונת כשאת אומרת...?" העצמי, מצהירה ארדנט: "הוא היחיד ממנו לעולם אינך יכולה להסתלק – אלא אם תפסיקי לחשוב".

בתקופתנו, כדאי מאוד לזכור את אזהרתה של ארנדט. בעולם ההיפר-מקושר שלנו, עולם שבו אנחנו יכולים לתקשר ללא הרף ומיד ברשת, אנחנו זוכרים רק לעתים נדירות לדרוש לעצמנו מקום למחשבות בבדידות. אנחנו בודקים את תיבת המייל שלנו מאות פעמים ביום, אנחנו משגרים אלפי הודעות טקסט בחודש, אנחנו מעיינים באובססיביות בטוויטר, בפייסבוק ובאינסטגרם, וכמהים להתחבר בכל רגע ובאותה מידה לחברים קרובים ולמכרים אקראיים. אנחנו מחפשים חברים של חברים, מאהבים לשעבר, אנשים שאנחנו מכירים בקושי, אנשים שאין לנו סיבה להכיר. אנחנו כמהים לחברה מתמדת.

אבל ארנדט מזכירה לנו, שאם נאבד את היכולת להתקיים בבדידות, את היכולת שלנו להיות לבד עם עצמנו, נאבד את עצם היכולת שלנו לחשוב. אנחנו עלולים לטבוע אז בהמון. אנחנו עלולים "להיסחף", כהגדרתה, "על ידי מה שכל האחרים עושים ומאמינים" – ומאחר שנהיה כלואים בכלוב של חוסר מחשבה ושל קונפורמיות, לא נוכל עוד להבחין בין טוב לרע, בין יופי לכיעור. להיות לבד אינו רק מצב נפשי החיוני להתפתחות המודעות, והמצפון של היחיד – אלא גם פעולה המכינה אותנו להשתתפות בחיים החברתיים והפוליטיים. לפני שנוכל לחיות בחברת אחרים, אנחנו חייבים ללמוד לחיות בחברת עצמנו.

ג'ניפר סטיט (Stitt) היא תלמידת מחקר בפילוסופיה, באוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "חופר הצדפות", אדוארד הופר, 1935. תצלום: שרון מולרוס.