נחש בעל מידות

בשנה שעברה, כשהגיע ליל כל הקדושים, אשתי ואני התכוננו לביקורם של עשרות ילדים ובני נוער, העוברים מבית לבית בתחפושותיהם ומבקשים ממתקים (trick-or-treaters). נאמנים למחשבה שבכל הקשור לממתקים יותר מדי עדיף על פחות מדי, קנינו הרבה-הרבה יותר ממה שהיה צריך, ופשוט שפכנו את העודף לקערה גדולה בסלון ביתנו. אבל הבעיה היא שיש לי תאווה לדברי מתיקה. "אני לא יכול להפסיק לאכול מהממתקים!", אמרתי לאשתי ימים אחדים לאחר מכן, במידה של כעס. כמעט בכל פעם שחלפתי ליד שולחן הקפה, נכנעתי לחשק שלי לחוות מכת סוכר בגוף, הנאה קצרה שאחריה אני מרגיש מתוסכל וכעוס.

כשחזרתי מהעבודה באותו ערב, הבחנתי שהקערה נעלמה. "אה, פשוט לקחתי אותה לעבודה ונתתי הכול לסטודנטים", אמרה אשתי כששאלתי אותה. כך, בבת אחת, נשבר מעגל העבירה והאשמה שלי.

הפרשייה הקטנה הזאת מדגימה שני היבטים באתיקה של המידה הטובה לפי האצטקים, שני היבטים המבדילים בינה ובין צורות "מערביות" כמו של אפלטון ואריסטו. ההיבט הראשון הוא שלא התגברתי על ההרגל הרע שלי, אלא ניהלתי אותו. והשני הוא שלא ניהלתי אותו בכוחות עצמי, אלא עשיתי זאת (כמעט לגמרי) בעזרתו של אדם אחר.

פסל נחש אצטקי דו-ראשי, מוזאיקה של אבני טורקיז, המוזיאון הבריטי, לונדון. תצלום: Akhenatenator

דרך טובה לתאר את הגישה האצטקית היא לומר שמדובר באתיקה של מידה טובה שהמוקד שלה הוא חברתי

בעוד שאפלטון ואריסטו התרכזו באתיקת המידה הטובה המתמקדת באופי, דרך טובה לתאר את הגישה האצטקית היא לומר שמדובר באתיקה של מידה טובה שהמוקד שלה הוא חברתי. אם האצטקים צודקים, הרי שהפילוסופים ה"מערביים" התמקדו יותר מדי ביחידים, הסתמכו יתר על המידה על הערכות של אופי, והיו אופטימיים מדי באשר ליכולתו של הפרט לתקן את הרגליו הרעים. במקום זאת, לפי האצטקים, אם אנחנו מקווים לנהל קיום טוב יותר וראוי יותר, עלינו להביט סביבנו, אל משפחתנו ואל חברינו, וכן לריטואלים ומאפיינים של שיגרה.

להבחנה הזאת יש השלכות על שאלה חשובה: כמה רעים מותר לאנשים טובים להיות? האם אנשים טובים צריכים להיות קדושים מבחינה מוסרית, או שאנשים רגילים יכולים להיות טובים אם יש להם תמיכה מהסוג הנכון? העניין הזה חשוב ליצורים הנוטים להיכשל ולטעות, כמוני, אנשים שמנסים להיות טובים אבל נתקלים בבעיות. אך ההבחנה הזאת חשובה גם ביחס לשאלות של הכללת אנשים בחברה. אם כדי להיות טובים אנו נדרשים להיות בעלי תכונות יוצאות דופן, כמו אינטליגנציה פרקטית, הרי שאנשים רבים לא ייכללו בהגדרה של "טובים" – למשל, אנשים בעלי מוגבלויות קוגניטיביות. וזה לא נראה צודק. אחד היתרונות של העמדה האצטקית, אם כן, היא שהיא נמנעת מהתוצאה הזאת על ידי תפישת המידה הטובה כעניין של שיתוף פעולה, ולא כמשימה אינדיבידואלית.

בלבה, אתיקת המידה הטובה האצטקית כוללת שלושה יסודות. אחד הוא התפישה של החיים הטובים כחיים "מושרשים" או ראויים. השני הוא הרעיון שהפעולה הנכונה היא דרך האמצע, המשעול הממוצע. והשלישי הוא האמונה שהמידה הטובה היא תכונה שמטופחת באורח חברתי.

כשאני מדבר על אצטקים – העם הדומיננטי בחלקים גדולים של אמריקה המרכזית לפני הכיבוש הספרדי במאה ה-16 – אפילו פילוסופים מקצועיים מופתעים ללמוד שהתרבות האצטקית הייתה תרבות פילוסופית. והם נדהמים עוד יותר לשמוע שיש בידינו (כרכים על כרכים של) טקסטים שנכתבו בלשונם הילידית, שפת נאוואטל. בעוד שמספר מצומצם של ספרים כתובים בהירוגליפים שרדו את המדורות של הספרדים, מקורות המידע העיקריים שלנו בכל הנוגע לאצטקים נובעים מתוך רשומות שהוכנו על ידי אנשי דת קתוליים, עד למאה ה-17. הם השתמשו באלפבית הלטיני והותירו טקסטים המתעדים אמירות מפיהם של ה-tlamatinime, הפילוסופים הילידיים, והעוסקים בעניינים שונים ומגוונים, החל בתבניות מעופן של הציפורים, דרך המידה המוסרית ועד למבנה הקוסמוס.

כדי להסביר את תפישת החיים הטובים על פי האצטקים, מועיל להתחיל בכרך השישי של ספר המכונה "הקודקס הפלורנטיני", שנערך על ידי האב ברנרדינו דה סהגון. רוב הטקסט כולל נאומים מלאים בלקחים ובתובנות המכונים huehuetlatolli, כלומר "נאומי הזקנים". החלק הספציפי הזה מתעד את הנאומים בעקבות מינוי מלך חדש, ונראה שהאצילים התחרו ביניהם מי ייטב לנסח בלשון נאה איך אמור להיות מלך אידאלי ומה עליו לעשות. התוצאה היא סדרה של נאומים כמו אלו המרכיבים את "המשתה" של אפלטון, כשכל משתתף מנסה להביא את הבעת השבח המרגשת ביותר שהוא מסוגל לה.

האצטקים לא האמינו שיש קשר מושגי בין כך שנחייה את חיינו הטובים ביותר מצד אחד, ובין כך שנחווה הנאה או "אושר" מנגד

עם תום נאומי האצילים, המלך עצמו פונה אל עמו. הוא מנסה לנסח קווים לאופיים של גברים ונשים מצוינים, כלומר את הסטנדרט שהוא מצפה לו מנתיניו. על הגברים הוא אומר [בתרגום שלי, כמו הקטעים בהמשך]:

"והוא נישא על נס; אכן, הוא נתפש כמגן וכמקיים. הוא הופך כמו עץ כותנת המשי, כמו עץ הברוש, שבכל מקום אנשים מוצאים מקלט לידו... [ועם זאת] אותו [אדם בעל מידות] בוכה ומצטער. האם יש אדם שאינו מבקש אושר?"

הקטע מעורר התפעלות, כיוון שהוא מדגיש את ההבדל היסודי בין גישתם של היוונים הקדומים לחיים הטובים ובין גישתם של האצטקים – בעיקרו של דבר: האצטקים לא האמינו שיש קשר מושגי בין כך שנחייה את חיינו הטובים ביותר מצד אחד, ובין כך שנחווה הנאה או "אושר" מנגד. הדמות המצוירת כאן של איש המידה הטובה מוצאת את מקבילתה היוונית הקרובה ביותר בדמותו של הקטור מתוך ה"איליאדה", האדם שהכול באו והתקבצו סביבו כדי למצוא מחסה ומקלט, מי שתמך וקיים את כל ביתו, אבל למרות זאת, מוּטט על ידי אכילס.

הקטור מובא בחזרה לטרויה. תבליט על סרקופג רומי, 180-200 לספירה. תצלום: Marie-Lan Nguyen, ויקיפדיה

אמירה שגורה בקרב האצטקים הייתה "האדמה [tlalticpac] חלקלקה, חלקה". במקום אחר, משמעות הדברים מובהרת: "אולי בזמן מסוים, לאדם היו חיים טובים; לאחר מכן הוא שקע בדבר רע, כאילו החליק בבוץ". בקיצור, האצטקים סברו שאין זה מציאותי לחשוב שאדם כלשהו יכול לנהל חיים טובים באורח מושלם, חיים שבהם אינך מחליק לעולם. לכן, מטרה טובה יותר היא לנסות לנהל חיים מושרשים, חיים שהם כינו בשם neltilliztli, מושג שפירושו המילולי הוא "מושרשוּת". בחיים כאלו, אדם יכול לנהל היטב את הטעויות ואת המעידות שלו, במקום להימנע מהן כליל. הפרס על כך אינו בהכרח אושר, אלא הבטחה לחיים ראויים.

אם קו המחשבה הזה משכנע אותנו – כלומר שהחיים הטובים הם חיים שבהם אנחנו עושים את מה שראוי, ללא קשר לשאלה האם הדבר גורם לנו לאושר – הרי שהשאלה הבאה היא: מה צריך כדי לנהל חיים מושרשים?

כשאנחנו נוהגים על פי המידה הטובה, אנחנו שומרים על איזון, מושרשים כמו עץ שאחרים מתקבצים סביבו כדי לקבל מחסה

עבור האצטקים, חיים מושרשים הם חיים שנחיים היטב, מתוך מצוינות. המלה המסורתית המשמשת באנגלית לציון המושג הזה היא "virtue" ("מידה טובה", בעברית). המושג האנגלי מקורו בלטינית, virtu, ביטוי מטונימי המנסה לאגד את הדברים הטובים ביותר באדם (vir הוא אדם בלטינית) – או בקיצור, גבריות. גם האצטקים השתמשו בביטוי פואטי לציון המידה הטובה, ה-virtue. הביטוי שלהם לכך היה in qualli in yectli, שפירושו "מה שטוב ומה שישר". למשל, בפולחן של וידוי, שגם הוא מתועד כנאום מוסר בכרך השישי של הקודקס הפלורנטיני, המוודה אומר למכפר שלפני שהוא עשה דברים לא ראויים:

"היית מצוין כשנשלחת לכאן... היית יצוק היטב, מנוקב כמו אבן ירוקה יקרה, צמיד, טורקיז יקר ערך".

הרעיון עצמו ברור: לפני שאתה עושה מעשים מרושעים, אתה ניחן במידות טובות, אתה כמו הדבר היקר ביותר שיש, טורקיז ואבן ירקן. לאחר מכן, כך אומר המוודה למכפר, אינך מאוזן, אתה מזוהם. וכך, כשאנחנו נוהגים על פי המידה הטובה, אנחנו שומרים על איזון, מושרשים כמו עץ שאחרים מתקבצים סביבו כדי לקבל מחסה. המידות הללו כוללות מתינות, צדק, שיקול דעת ואומץ לב.

מה שרשימת המידות הטובות אינה משיבה עליו היא השאלה מה בדיוק מבדיל בין מעשה אמיץ ומעשה נמהר? מדוע שחוסר היכולת שלי לשלוט בהשתוקקות שלי לסוכר ייחשב לחוסר מתינות? התשובה של האצטקים היא שמעשים טובים, שאפשר לייחס להם מידות טובות, הולכים בדרך האמצע. באחד הנאומים, אם מספרת לבתה על אודות הקשיים שבחיים בעולם הזה (tlalticpac):

"בעולם הזה אנו חיים, נוסעים לאורך פסגות הרים. כאן יש תהום, שם יש תהום. אם תלכי לשם, או אם תלכי לכאן, תפלי. רק באמצע [tlanepantla] אנו הולכים, [רק שם] אנו חיים. הניחי את הדבר הזה, בתי, יונה, קטנה, היטב בין חדרי לבך".

כפי שהקטע אומר, דרך האמצע אינה דווקא אמצע של משהו, אלא מטפורה לביטוי הנכון של בחירה, של פעולה או של רגש. בקטעים אחרים, הברירה האמצעית היא זאת המייצגת את הדרך הנכונה להתלבש, בבגדים שאינם מרופטים מדי וגם לא פורמליים מדי. למשל, הטקסט מציג כרע את המקרה של אישה תאוותנית מדי, שמתנהגת ומציגה את עצמה באורח מיני אפילו כשהיא עורכת קניות בכיכר השוק.

השוק הגדול של Tenochtitlan, הבירה האצטקית, ב-Tlatelolco הסמוכה. ציור המוצג במוזיאון פילד בשיקגו. תצלום: ג'ו ראווי, ויקיפדיה

אם כן, המעשים שלנו מגלמים מידה טובה כשהם מבוטאים בצורה הנאותה. נאותות הביטוי הזאת תלויה בנסיבות (למשל, עד כמה עלינו להתלבש באורח פורמלי), בתפקידנו החברתי (למשל אם אנחנו לוחמים או רופאים) ובשאלה האם אנו מבצעים טקס פולחני מאיזשהו סוג. דוגמה ראויה לציון לסוג האחרון הזה נוגעת לשכרות. שכרות ברבים הייתה עבירה שהעונש עליה היה חמור בעיר טנוצ'טיטלן, בירת האימפריה האצטקית. במקרה של אצילים, שכרות ברבים גררה עונש מוות. אך בחתונה, לא רק שהרשו לזקנים להפריז בשתייה, אלא ציפו מהם לשתות לשוכרה.

אם כך, לא היה מבחן פורמלי לביטוי הנאות של פעולה, אך אדם היה יכול לפתח תחושה ביחס אליו באופן דומה למה שהיינו יכולים לומר כיום על רגישויות אסתטיות. בדיוק כפי שאנחנו יכולים לומר שחוש הסגנון של חברתנו לעבודה הוא ללא דופי, אנחנו גם מכירים אנשים שהם פשוט טובים בהבנת יחסים בין בני-אדם על כל דקויותיהם, אנשים שנדמה שהם יודעים תמיד מה עליהם לעשות. האופן שבו אנו מפתחים את ההבנה הזאת ביחס למעשה שמגלם מידות טובות מוביל אותנו לעמוד התווך הסופי של האתיקה האצטקית.

מבחינת האצטקים, חיינו מתנהלים על משעול חלקלק. החינוך המוסרי, אם כן, אינו משהו שאדם משלים בילדותו או בגיל ההתבגרות. מדובר בעניין שנדרש לכל אורך חייו של אדם

עלינו לזכור שמבחינת האצטקים, חיינו מתנהלים על משעול חלקלק. החינוך המוסרי, אם כן, אינו משהו שאדם משלים בילדותו או בגיל ההתבגרות. מדובר בעניין שנדרש לכל אורך חייו של אדם. לכן אפילו המלך זוכה לתוכחה מצד הזקנים, ולכן הזקנים מוכיחים זה את זה. כתוצאה מכך, המידות הטובות נשמרות לכל אורך החיים וגם זוכות לטיפוח מחודש פעם אחר פעם.

הטיפוח הזה, האימון הזה למידות טובות, יכול להתרחש לפחות בשלוש דרכים. הראשונה היא מין חינוך מוסרי, מקביל למה שמתרחש ב"רפובליקה" של אפלטון (ספרים 3 ו-4), או ב"פוליטיקה" של אריסטו (ספר 8). בכרך השלישי של הקודקס הפלורנטיני, למשל, יש סדרה מפורטת של קטעים העוסקים בחינוך בקרב צעירים ומתבגרים. מוקדם בחיים, עד סביבות גיל שש, ילדים זוכים לחינוך בבית, מידי ההורים, והם אמורים לקבל חינוך מעשי, פרט להנחיה בדבר העקרונות המוסריים הבסיסיים. כשהילדים הולכים לבית הספר, הם מחולקים לשתי קבוצות: אלו שלומדים מקצוע מסוים או הופכים ללוחמים, ואלו שעתידים ללמוד את האומנויות היאות לחצרות האצולה, כגון משפטים, אסטרונומיה, היסטוריה, פילוסופיה וענייני דת.

בקרב אותם תלמידים שזכו לחינוך "אצילי", היה דגש מיוחד על פיתוח המידות הטובות. ההיגיון בכך היה שרמה גבוהה יותר של המידות הטובות, וביחוד מידת המתינות, תידרש אם הם אי-פעם יהפכו לאצילים, לאדונים. וכך, על התלמיד היה לקום השכם בבוקר כדי לבצע מטלות, לצרור את חפציהם בעלים של שיחים קוצניים, לישון בקור ולהקפיד לצום. כל הדרישות הללו, וגם אחרות, הוגדרו במטרה לאפשר לתלמידים להתאמן ולהתרגל למתינות בצורותיה השונות. בהשוואה לכך, כפי שמציין אחד מכוהני הדת, "צורת החיים של הצעירים ה[אחרים] לא הייתה טובה ביותר", שכן לא דרשו מהם את אותם הסטנדרטים של מצוינות.

לאחר החינוך הזה בבית הספר, המידות הטובות טופחו על ידי טקסים שלא היו דתיים במובן הצר של המלה. אפשר לכנות אותם טקסים חברתיים. למשל, כשסוחרים התכוננו לנסוע לעיר אחרת, הם ערכו הכנות מיוחדות. יום שנחשב למבשר טובות היה נבחר על ידי קורא-סימנים, והסוחרים היו מעלים באש מנחה לאלים המתאימים בלילה שלפני כן. ואז, עם עלות השחר של יום היציאה לדרך, הם היו מבקשים ממנהיגי השכונה שלהם להופיע. ישובים במעגל ששיקף את מעמדם, הסוחרים היו מתארים את פרטי המסע, והמנהיגים היו משיבים בעצות לקראת הנסיעה, בהצעת תכניות חלופיות למקרה הצורך, ודוחקים לשמור על מידות מוסריות מסוימות כדי לא להעליב אחרים בארצות זרות.

טכס "פרח אחד", כפי שהוא מתואר בקודקס הפלורנטיני מהמאה ה-16. תצלום: ויקיפדיה

אף כי מדובר בעניין שהיה לריטואל, הנוהג אפשר לסוחרים להסדיר את ענייניהם לפני שהם יצאו לפעילות שלא פעם הייתה כרוכה בסכנות. הסיכון הזה מסביר מדוע הם רצו להשלים עם האלוהות ועם הקהילה שלהם בטרם ייצאו לדרך, אל מחוץ לקהילה. אך המנהג גם סיפק ערוצים מקובלים מבחינה חברתית כדי לשתף במידע רלוונטי ביחס למסע, וכן כדי לקדם מידות טובות של אופי, כולל מתינות ואיפוק. בקיצור, הריטואל שימש כמין "קורס ריענון" במידות המוסריות הטובות.

יחד עם זאת, הקבוצות עצמן אורגנו בדרכים שאפשרו לסוחרים לתמוך אלו באלו. אימהות ואבות היו דואגים לכך שילדיהם ייסעו עם אחרים, מתוך מחשבה ש"אולי, בעזרתם, הם יהפכו למתונים, בוגרים ובעלי הבנה". הצעירים, עם זאת, גם לא נשאו סחורה כבדה (לאצטקים לא היו סוסים, ונשאו הרבה מן המשא בכוחות עצמם). המנוסים ביותר היו מובילים את הקבוצה, ואילו האחרים היו נושאים את המטען המתאים, וכל אחד מהמשתתפים בקבוצה עודד את האחרים לשמור על מתינות ואיפוק.

האצטקים חשבו שהיגיון מעשי פועל בצורה הטובה ביותר במסגרת קבוצות, ולכן הם העניקו משקל רב יותר לתהליך שיקול הדעת של בעלי הניסיון המעשי הרב ביותר

לבסוף, הריטואל של הסוחרים מדגיש נקודה שנרמזה לכל אורך הטיעון שלי, והיא שהמצוינות בכל הקשור להיגיון המעשי או לשיקול הדעת (מה שמכונה ביוונית phronēsis) לא הייתה בעיקרה תכונה של יחידים. למשל, מבחינת אריסטו, ה-phronimos הוא אדם נדיר שיכול להבחין באמצעים הנכונים להשגתן של מטרות. הדבר מסביר מדוע אריסטו חשב שהחברה הטובה ביותר היא מלוכה שנשלטת על ידי אדם אחד, האדם החכם ביותר. האצטקים, לעומת זאת, חשבו שהיגיון מעשי פועל בצורה הטובה ביותר במסגרת קבוצות – ואנחנו מוצאים ראיות לכך בכל אשר נביט, החל בריטואלים של הסוחרים, דרך בחירת בתי הספר לילדים וכלה בהחלטות של המלך עצמו. יתרה מכך, האצטקים לא היו דמוקרטים בעניין הזה. במקום לשקול את כל העצות כשוות מעמד, הם העניקו משקל רב יותר לתהליך שיקול הדעת של אלו שהיה להם הניסיון המעשי הרב ביותר (ixtlamatiliztli), שלעתים קרובות היו הזקנים. הדבר מסביר מדוע מנהיג הסוחרים מבקש את עצתם של הזקנים והזקנות, על אף שהוא נחשב למאמן והמכשיר הראשי של הצעירים.

היירוגליפים אצטקיים לציון חברות הברית המשולשת האצטקית: Texcoco, Tenochtitlan, Tlacopan. תצלום: Goldenbrook, ויקיפדיה

החוכמה בעניינים האנושיים טמונה בהכרה שהטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא ללמוד לעמוד על רגלינו בעזרתם של אחרים, לשנות לטובה את הנסיבות שלנו ולשלב ידיים, כך שנוכל לשוב ולהרים את עצמנו כשניפול

כך, המידות הטובות מטופחות באורח חברתי, בכל מהלך החיים. הדבר מתחיל בשלב מוקדם בילדות, ממשיך בחינוך הפורמלי, מתקדם אל המקצוע שלך, כשעמיתיך "מרעננים" את המידות הטובות שלך, אשר גם מתוחזקות באמצעות ריטואלים חברתיים. אפילו הערכתה של "דרך האמצע" היא תמיד עניין קולקטיבי ולא מאמץ אישי, שכן האצטקים האמינו שהחוכמה המעשית פועלת בצורה הטובה ביותר בקבוצות המייחסות ערך גבוה לדעותיהם של החברים המנוסים ביותר. האצטקים חשבו את כל זאת כיוון שהם האמינו שאנו, בני האדם, מנהלים את חיינו על האדמה החלקלקה (tlaticpac). ונוכח הסכנה הזאת, הדרך הטובה ביותר להישמר הוא להיסמך אלו על אלו.

ה"רפובליקה" של אפלטון מסתיים במיתוס של אר, לוחם שמת ושב לארץ כדי לספר לאחרים על החיים שלאחר המוות. כמו רבים מהמיתוסים בקורפוס האפלטוני, המיתוס אינו מבטא משהו שאפלטון מאמין בו, אלא משהו שאנו עשויים לקוות לו. בחוויה של אר מעבר לחיים האלו, הוא רואה שבעולם הבא בעלי המידות הטובות זוכים לפרס ואילו הרעים נענשים במשך 1000 שנה. לאחר פרק הזמן הזה, הם עורכים הגרלה, כדי לדעת כיצד הם ישובו לחיים בגלגול נוסף, והבחירות שלהם ניזונות ממצבי האופי שלהם (כלומר, האם הם בעלי מידות טובות או רשעים). לאודיסאוס יש מזל רע, והוא זוכה בבחירה האחרונה, לאחר שכולם בחרו כבר, לפניו. אך הוא בוחר את אותם החיים שהוא היה בוחר אילו קיבל את אפשרות הבחירה הראשונה. וכך, ה"רפובליקה" מסתיים במסר: אם אתם בעלי מידות טובות, לא רק שתזכו בפרס בעולם הבא, אלא שמעל לכל – תגברו על הגורל עצמו.

האצטקים לעולם לא היו כותבים סיפור כזה. אפלטון מחליף, כמובן, את הלוחם ההרואי אכילס באדם החושב, אודיסאוס. ראינו קודם לכן שסביר שהאצטקים היו מעדיפים את הקטור – הקורה התומכת בכל בית טרויה, על אף שהוא בצד המפסיד. אך ההעדפה הזאת מצביעה על הבדל חד יותר, שכן האצטקים היו סוברים שזאת שגיאה לחשוב שהמידה הטובה יכולה להציל אותך מתהפוכות הגורל וקשייו. תהיה בעל מידות טובות ככל שתהיה, תמיד יש אפשרות שאדם צעיר יותר, מיומן יותר ובעל דחפים חזקים יותר, שבידו חרב, יכה אותך. ואנו עצמנו תמיד נוטים להחליק, על אף החינוך הטוב שלנו. החוכמה בעניינים האנושיים טמונה בהכרה שהטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא ללמוד לעמוד על רגלינו בעזרתם של אחרים, לשנות לטובה את הנסיבות שלנו ולשלב ידיים, כך שנוכל לשוב ולהרים את עצמנו כשניפול. זוהי התובנה הבסיסית העולה מתוך הממד החברתי של האתיקה האצטקית. ככל שהדבר נראה מאתגר לרגישויות "מערביות", אולי יש בתפישות הללו מספיק יסודות של אמת, כך שנוכל להיעזר בהן כדי לנהל חיים טובים יותר, מושרשים יותר.

סבסטיאן פרסל (Sebastian Purcell) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת SUNY-Cortland בניו יורק. מחקריו עוסקים בהיסטוריה, בתנאים חברתיים, בגלובליזציה ובתפישות של צדק וכן בפילוסופיה לטינו-אמריקנית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי ק' קרצר

תמונה ראשית: נחש זהב אצטקי חורץ תכשיט-לשון. תכשיטי הלשון סמלו דיבור צח ואמירת אמת, כמצופה מבני מלוכה ואצילים. תצלום: מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק