העישון

הרופא, שעמו דיברתי על כך, אמר לי להתחיל את עבודתי בניתוח היסטורי של נטייתי לעישון:

– כתוב! כתוב! עוד תיווכח איך תצליח לראות את עצמך בשלמות. אני חושב, בעצם, שעל העישון אוכל לכתוב כאן, ליד שולחני, בלי שאלך לחלום באותה כורסה. אינני יודע במה אתחיל ואני קורא לעזרתי את הסיגריות, שכולן דומות כל כך לזו שבידי.

הנה, היום אני מגלה מיד משהו שלא זכרתי עוד, הסיגריות הראשונות שעישנתי שוב אינן מצויות בשוק. בשנת 1870, בקירוב, היו כאן באוסטריה סיגריות שנמכרו בחפיסות קרטון קטנות, שעליהן מוטבעת חותמת הנשר כפול הראשים. הנה: סביב אחת מאותן חפיסות מצטופפים מיד כמה וכמה אנשים; בקווי פניהם המועטים יש כדי לרמוז לי מה שמם, אך אין בהם כדי לרגש אותי על הפגישה הבלתי צפויה. אני משתדל להשיג יותר ועובר אל הכורסה: דמויות האנשים מיטשטשות ואת מקומן תופסים ליצנים הלועגים לי. אני חוזר בייאוש אל השולחן.

אחת הדמויות, זו שקוֹלה צרוד במקצת, הייתה דמותו של ג'וּזֶפֶּה, נער בן גילי, ואילו השנייה הייתה זו של אחי, שצעיר היה ממני בשנה אחת ונפטר לפני שנים רבות. דומה כי ג'וזפה קיבל כסף רב מאביו ונתן לנו מאותן סיגריות במתנה. אולם אני בטוח שכיבד את אחי בסיגריות רבות יותר משכיבד אותי. מכאן, שנאלצתי להשיג לי סיגריות נוספות בכוחות עצמי. כך קרה שגנבתי. בימי קיץ נהג אבי להניח על כיסא בחדר המגורים את חזייתו, שבכיסהּ הקטן מצויות היו תמיד כמה פרוטות: כך השגתי לי את עשר הפרוטות הנחוצות לרכישת החפיסה הקטנה, יקרת הערך, ועישנתי בזו אחר זו את עשר הסיגריות שבה, כדי שלא לשמור אצלי זמן רב את הפרי המפליל של גניבתי.

כל זה שקוע היה בתודעתי, בהישג יד. הוא קם לתחייה רק עכשיו כי קודם לא ידעתי שייתכן שיש לו חשיבות. הנה, ציינתי מהו מקור ההרגל הרע המזוהם הזה, ואולי (מי יודע?) כבר נגמלתי ממנו. לפיכך, לשם ניסיון, אני מצית סיגריה אחרונה ואולי אשליך אותה מיד, בבחילה.

עוד אני זוכר שיום אחד הפתיע אותי אבי כשחזייתו בידי. אני, בחוצפה שעכשיו לא הייתי מסוגל לה, ושמבחילה אותי עד עצם היום הזה (ומי יודע אם אין לבחילה זו חשיבות רבה לגבי הטיפול שאני עובר), אמרתי לו כי התעוררה בי סקרנות לספור את הכפתורים שבחזייה. אבי צחק לנטייתי זו למתמטיקה או לחייטות ולא שם לב שאצבעותי שקועות בכיס הקטן של חזייתו. לזכותי אוכל לומר שאותו צחוק המכוון לתמימותי, בשעה שכבר לא נותר ממנה כל זֵכֶר, היה דיוֹ למנוע ממני לגנוב אחת ולתמיד. כלומר... עוד גנבתי, אך לא ביודעין. אבי היה מפזר בבית, בשולי שולחנות ושידות, סיגרים "וירג'יניה" שלא עישנם עד הסוף. סבור הייתי כי זו דרכו להשליכם, גם היה נדמה לי שאני יודע כי המשרתת הזקנה שלנו, קאטִינָה, אכן משליכה אותם. נהגתי לעשנם בסתר. מששלחתי בהם יד פשטה בי צמרמורת של בחילה, כי ידעתי איזו הרגשה רעה יגרמו לי. עישנתי אותם עד שמצחי נתכסה זיעה קרה ומעי התהפכו בקרבי. אין לומר שבימי ילדותי הייתי חסר מרץ.

ידוע לי היטב איך גמל אותי אבי גם מהרגל זה. ביום קיץ אחד חזרתי הביתה מטיול של בית הספר, עייף וכולי נוטף זיעה. אמי עזרה לי להתפשט, ואחרי שעטפה אותי במעיל רחצה, השכיבה אותי לישון על ספה והתיישבה גם היא, והתעסקה באיזו מלאכת תפירה. קרוב הייתי להירדם, אולם עיני עדיין היו מלאות שמש והשינה בוששה לבוא. המתיקות המתלווה בגיל זה למנוחה שלאחר עייפות רבה, מוחשית לי כתמונה בפני עצמה, מוחשית כאילו הייתי עכשיו שם, לצדו של אותו גוף יקר שאיננו עוד.

אני זוכר את החדר הקריר והגדול שבו נהגנו אנו הילדים לשחק. הוא החדר שעכשיו כאשר השטח הוא דבר כה יקר, מחולק לשניים. בתמונה זאת אחי אינו מופיע, וזה מפתיע אותי כי אני חושב שבוודאי אף הוא נטל חלק באותו טיול ועל כן צריך היה להיות שותף למנוחה. שמא ישן גם הוא בקצה השני של הספה הגדולה? אני מביט אל אותו מקום, אך הוא נראה לי ריק. אינני רואה אלא את עצמי, את מתיקות המנוחה, את אמי, ואחר כך את אבי, שדבריו מהדהדים באוזני. הוא נכנס לחדר ובתחילה לא ראה אותי, שכן קרא בקול רם:

– מאריה!

בתנועה מלווה בקול שפתיים חרישי רמזה אימא כלפי, השקוע – כך חשבה – בשינה, ואילו אני צפתי על פני השינה בהכרה מלאה. כל כך נהניתי מהעובדה שאבא נאלץ להתחשב בי, שלא נעתי ולא זעתי.

אבי, בקול נמוך, רטן:

– נדמה לי שעוד מעט אשתגע. אני כמעט בטוח שלפני חצי שעה השארתי על השידה הזאת חצי סיגר ועכשיו אינני מוצא אותו. מצבי חמור יותר מהרגיל. אני שוכח דברים.

אימא, אף היא בקול נמוך שניכר בו שמץ של עליצות מאופקת רק מפני חששהּ להעירני, ענתה:

– והרי איש לא היה בחדר ההוא אחרי ארוחת הצהריים.

אבי מלמל:

– דווקא משום שאני יודע את זה, נדמה לי שעוד מעט אשתגע!

הוא פנה לאחור ויצא.

פקחתי עיני למחצה והבטתי באמי. היא שבה למלאכתה, אולם עדיין הוסיפה לחייך. ודאי לא חשבה שאבי הולך להשתגע, אם חרדותיו העלו על שפתיה חיוך כזה. עד כדי כך נחרת אותו חיוך בזיכרוני, שזיהיתי אותו מיד כאשר ראיתי אותו שוב, יום אחד, על שפתיה של אשתי.

בעצם לא היה זה חסרון הכיס שהקשה עלי לספק את הרגלי הרע, ואילו האיסורים הועילו לגרותו.

אני זוכר שעישנתי הרבה, בהיחבא, בכל מקום אפשרי. בגלל הבחילה הגופנית שפקדה אותי לאחר מכן, זכורה לי שהות ממושכת של כחצי שעה באיזה מרתף אפל יחד עם שני ילדים, שלגביהם איני מוצא בזיכרוני דבר פרט לילדותיוּת לבושם: שני זוגות מכנסיים קצרים העומדים על רגליהם רק משום שפעם היה בתוכם גוף שהזמן חיסלו. בידינו היו סיגריות רבות ורצינו לבדוק מי יוכל לכלות בהן יותר בזמן הקצר ביותר. ניצחתי, ובגבורה הסתרתי את ההרגשה הרעה שנגרמה לי מן התרגיל המוזר. אחרי כן יצאנו אל השמש ואל האוויר הצח. נאלצתי לעצום עיניים כדי לא ליפול ארצה, מחמת טשטוש. התאוששתי והתרברבתי על ניצחוני. אז אמר לי אחד משני הגברברים הקטנים:

– לי לא אכפת אם הפסדתי כי אני אינני מעשן אלא כמה שנחוץ לי.

אני זוכר את דיבורו הבריא אך לא את הפנים הקטנות, הבריאות בוודאי אף הן, שהיו מופנות מן הסתם אלי באותו רגע.

אולם אז לא ידעתי אם אני אוהב או שונא את הסיגריה ואת טעמה ואת המצב שבו אני שרוי בהשפעת הניקוטין. כאשר התברר לי שאני שונא את כל אלה, נעשה מצבי גרוע עוד יותר. הדבר התברר לי כשהייתי בערך בן עשרים. באותם הימים סבלתי במשך כמה שבועות מכאב גרון קשה מלווה בחום. הרופא ציווה על שכיבה במיטה ועל הימנעות מוחלטת מעישון. אני זוכר את המילה הזו – מוחלטת! היא פגעה בי וקדחת החום הוסיפה לה צבע: חלל ריק גדול, ללא אמצעים להתגונן מפני הלחץ הכביר שנוצר מיד סביב כל חלל כזה.

כשהלך ממני הרופא, נשאר אבי (אמי נפטרה כבר שנים רבות לפני כן) לארוח עמי לחברה עוד זמן מה, וסיגר תקוע לראווה בפיו. כשעמד להסתלק, לאחר שהעביר בעדינות את ידו על מצחי הלוהט, אמר לי:

– אל תעשן, הא!

תקף אותי אי-שקט עצום. חשבתי: "כיוון שזה מזיק לי לא אעשן עוד לעולם, אבל לפני כן אעשה זאת בפעם האחרונה." הצתּי סיגריה ומיד הרגשתי את עצמי משוחרר מאותו אי-שקט, למרות שהחום מן הסתם עלה ושבכל שאיפת עשן חשתי צריבה בשקדי הגרון כאילו נגע בהם אוּד בוער. עישנתי את הסיגריה עד תומה, באותה הקפדה שבה מקיימים נדר. וכך, תמיד בסבל נוראי, עישנתי עוד סיגריות רבות בימי מחלתי. אבי היה יוצא ונכנס כשהסיגר שלו בפיו והיה אומר לי:

– יפה! עוד כמה ימים של התנזרות מעישון ותהיה בריא!

די היה במשפט זה לעורר בי תשוקה שיסתלק לו מהר, מהר, כך שיתאפשר לי לרוץ אל הסיגריה שלי. אפילו העמדתי פני ישן כדי להניעו להסתלק מוקדם יותר.

אותה מחלה הביאה עלי את ההפרעה השנייה, שממנה אני סובל: המאמץ להשתחרר מן הראשונה. ימי התמלאו לבסוף בסיגריות ובכוונות להפסיק לעשן. ואם לומר מיד את הכול, מזמן לזמן עדיין הם כאלה. מחול השדים של הסיגריות האחרונות, שהחל לובש צורה כשהייתי בן עשרים, עדיין לא פסק. תקיפה פחות היא הכוונה, וחולשתי מוצאת בנפשי שׂבעת הימים סלחנות רבה יותר. לעת זִקנה מביטים בחיוך על החיים ועל תוכנם. אוכל אף לומר, שזה זמן מה אני מעשן סיגריות רבות... שאינן האחרונות.

בעמוד השער של מילון מוצא אני הערה זו שרשמתי בכתב יד יפה, ועיטרתיה כמה עיטורים:

"היום, 2 בפברואר 1886, אני עובר מלימודי משפטים ללימודי כימיה. סיגריה אחרונה!!"

הייתה זו סיגריה אחרונה חשובה מאוד. אני זוכר את כל התקוות שליוו אותה. רגזתי מאוד על המשפט הקאנוני שנראה לי כה מרוחק מהחיים ומיהרתי לעבר המדע, שהוא עצם החיים, אף אם חיים מצומצמים לכדי תכולת אביק. אותה סיגריה אחרונה סימלה דווקא את השאיפה לפעילות (גם למלאכת כפיים) ולחשיבה רוגעת, מרוסנת ומוצקה.

כדי להימלט משרשרת תרכובות הפחמן, שבה לא האמנתי, חזרתי למשפטים. וחבל! הייתה זו שגיאה וגם זו נרשמה בעזרת סיגריה אחרונה, שאת תאריך עישונה אני מוצא רשום על גבי ספר. גם סיגריה זו הייתה חשובה, ואני השלמתי עם הצורך לשוב, מלא כוונות מצוינות, אל אותן תסבוכות השלי-שלך-שלו. וסוף סוף תוך כדי התרתן של שרשרות הפחמן. הוכחתי את עצמי כמוכשר אך מעט לכימיה גם עקב חוסר כישרוני למלאכת הכפיים. ואיך יכול היה להיות לי כישרון כזה אם הוספתי לעשן כמו קטר?

עכשיו שאני כאן, בוחן את עצמי, תוקף אותי ספק: האם אהבתי כל כך את הסיגריה כדי שאוכל להאשימה בחוסר הכישרון שלי? לו הפסקתי לעשן, האם הייתי הופך לאותו אדם אידיאלי וחזק שציפיתי להיות? אולי היה זה אותו ספק אשר ריתק אותי להרגלי הרע, כיוון שדרך נוחה לחיות היא לחשוב שיש בנו איזו גדולה טמירה. אני מעלה השערה זו כדי להסביר את חולשתי בימי נעורי, אך בלא שכנוע רב. עתה, כשאני זקן ואיש אינו דורש ממני דבר, בכל זאת אני עובר מסיגריה לכוונה, ומכוונה לסיגריה. מה פירושן של כוונות אלה כיום? האם כאותו הִיגְיֶינִיסט זקן, שגוֹלְדוֹנִי מתאר, הייתי רוצה למות בריא לאחר שחייתי כחולה כל ימי?

מתוך "תודעתו של זֶנו", מאת איטאלו סבֶבו, תרגמו מאיטלקית והוסיפו אחרית דבר והערות: גאיו שילוני ואריאל רטהאוז, הוצאת "מפרשים" 2019.

התרגום ראה אור לראשונה בהוצאת כרמל, ובתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת, תשמ"ח / 1988

תמונה ראשית: עישון. תצלום: מליסה מיואן, unsplash.com

Photo by melissa mjoen on Unsplash