אין כמו הבית

מהיזם המסתובב בעולם ועד לגולה שנאלץ לעזוב את מולדתו, הבית הפך למושג חמקמק, משתנה, גמיש ושנוי במחלוקת
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הבית הזעיר הוא אחד האוקסימורונים הרבים של התקופה המשונה שאנו חיים בה. אלפי אנשים, בעיקר בחוף המערבי של צפון אמריקה, בנו להם בתים קטנים, מעט גדולים יותר מצריף, שהם גוררים בכבישים אחרי המכוניות שלהם. מאז שהתחילו להופיע לפני שנים אחדות, הפכו הבתים הזעירים לתנועה של "מייקרים" שבמסגרתה אלפי אנשים חולקים זה עם זה את העיצובים שלהם למיני-בתים ניידים. רבים מהבתים הקטנים האלה מושקעים מאוד, והם גם זולים – חלקם עולים בסך הכול חמשת אלפים דולר. התופעה הזאת היא תופעה חברתית חדשה שהתפשטה לאחר המשבר הכלכלי של 2008, והיא מרוממת את הרוח, מדהימה ואף מטלטלת בעת ובעונה אחת.

אנשים רוצים לייצר תחושת בית וליצור תחושה של שייכות, גם אם הבית הפיזי נזילמתנועת הבתים הזעירים מנשבת רוח חלוצית של אנשים המנסים לשקם את חייהם לאחר אסון. מכיוון שהבתים האלה עומדים על גלגלים ואינם נוגעים בקרקע, בעליהם פטורים מתשלום ארנונה במדינות שבהן הם אינם נחשבים לשטח מגורים אלא לכלי רכב. זאת אחת הסיבות לעלותם הנמוכה. בעלי הבתים הזעירים מתאספים לעתים קרובות בקהילות שיתופיות מאולתרות. אך כבעלי כלי רכב, הם חייבים להמשיך לנוע. קשה להרגיש שיש לך שורשים כשהבית שלך על גלגלים.

בית זעיר

"כפר" של בתים זעירים בוושינגטון די.סי, ארה"ב. תצלום: Inhabitat

הבית הזעיר הוא רק דוגמה אחת למאמצים שאנשים מוכנים להשקיע כדי לייצר תחושת בית אפילו כשאין להם את האמצעים הנדרשים לכך. זהו רק תסמין אחד של חיפוש נרחב הרבה יותר שרק מתעצם והולך: החיפוש אחר שייכות. זאת הסיבה שהבית חשוב לפוליטיקה לא פחות מאשר מושגים כגון מעמדות או זכויות – בייחוד כיום, כשאנשים רבים כל כך חשים שהם איבדו את מקומם, מילולית ומטאפורית, בעקבות החיים בחברה קפיטליסטית מרושתת ומקושרת, היי-טקיסטית החותרת ללא הרף לחדשנות. יתרה מזאת, המחלוקות לגבי מקומו האמיתי של הבית ולגבי הזכות לגור בו – המתגלמות כיום במשבר ההגירה – מעוררות דיון פוליטי כלל-עולמי.

הבית יכול להיות מקום מגורים, המקום שאנו חוזרים אליו מיום עבודה, המקום שגדלנו בו, שאליו אנו חוזרים בזיכרונותינואומרים שהבית הוא המקום שהלב נמצא בו, ושאין כמו בבית, ובכל זאת, דברים רבים עשויים להעניק לנו תחושה של בית. הבית יכול להיות מקום מגורים, המקום שאנו חוזרים אליו מיום עבודה. הוא יכול להיות המקום שבאנו ממנו: המקום שגדלנו בו, שאליו אנו חוזרים בזיכרונותינו, או כדי לקיים טקסים משפחתיים חשובים. תחושה של בית יכולה להתעורר בנו בעקבות פעילות שמסבה לנו נחת, פעילות שגורמת לנו להרגיש כאילו אנו בסביבה מוכרת ומעודדת. גם עבודה מסַפקת יכולה לעורר בנו תחושה של בית, וכמוה גם חברים, או טיול על החוף בחברת אדם אהוב.

החוט המקשר בין כל המשמעויות האלה ל"בית" הוא העוגן שהן מספקות לנו: תחושת זהות. הבית חשוב כיום הרבה יותר מבעבר מכיוון שרבים כל כך מרגישים שאבד להם העוגן.

הפילוסוף שהבין את החיפוש הזה טוב יותר מכולם שנוי במחלוקת: מרטין היידגר. היידגר, שהיה חבר במפלגה הנאצית, מעולם לא הביע חרטה על השואה, ולעתים קרובות נהג ביהירות, דו-פרצופיות ובריונות. מבקרים אחדים טוענים שהגותו מזוהמת מדי בגזענות, שכבר אי אפשר להצילה. רבים אומרים שתפישותיו צרות אופק, נוסטלגיות ורגרסיביות. אפילו חסידיו מודים שהוא כתב במכוון בסגנון קשה להבנה.

אך כפי שהראה הפילוסוף האוסטרלי ג'ף מַלְפּאס (Malpas) במספר ספרים ומאמרים מעמיקים, הגותו של היידגר עוזרת לנו להבין מדוע אנו מוטרדים כל כך מתחושות של אובדן מקום, אשר גורמות לנו לצאת לחיפוש אחר בית. לאור הזיקה של היידגר לנאצים, ולאור עליית הימין הפופוליסטי בחלקים רבים של העולם המפותח, ייתכן כי נראה שכר בעמלנו אם נתעמק בכתביו.

היידגר תיעב את אמירתו הידועה של דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים", שהציבה את החיפוש אחר זהות בתוך מוחנו. החיפוש של דקארט הוא תהליך חשיבה רציונלי המנותק מהעולם הגשמי, המתגלה בפני הסובייקט כחידה שיש לפתור. תפישותיו של דקארט חוללו תהליך שבמסגרתו פנתה הפילוסופיה פנימה והציבה את הסובייקט במרכז הדרמה, מול העולם האובייקטיבי שעל אודותיו הוא מנסה לרכוש ידע.

לוּ היידגר היה ממציא אִמרה משלו לסיכום הגותו, היא הייתה: "אני שוכן, משמע אני קיים". מבחינתו, זהותו של האדם כרוכה בהיותו בעולם, ומשמעות הדבר שהיא תלויה בכך שיהיה לו מקום בעולם. איננו חיים במרחב המופשט החביב על הפילוסופים, אלא במקום מובחן בעל מאפיינים ברורים והיסטוריה ברורה. מרגע לידתנו אנו כבר חלק מהעולם, לא מנותקים ממנו. הזהות שלנו אינה מעוגנת אך ורק במחשבותינו, אלא גם בגופינו: בהרגשותינו ובתנועותינו.

היער השחור

נוף ביער השחור. תצלום: micagoto

במקום להציג את העולם כחידה שיש לפתור, היידגר חשב שעלינו להתמזג בעולם ולדאוג לו: הוא חלק מקיום גדול יותר שכולנו משתייכים אליו. כפי שכותב מלפאס, היידגר טוען שעלינו לשגר את עצמנו לעולם, למצוא את מקומנו בדפוסיו ובתבניותיו, במקום לנתק את עצמנו ממנו בניסיון לשלוט בו.

להיידגר יש תיאור משלו למשמעותה של ההשתכנות: הוא בילה חלק ניכר מזמנו בכתיבה בבקתה צנועה על הר בעומק היער השחור. הוא הרגיש בבית בקרחת יער, על אדמת המולדת, אפוף תחושה נוסטלגית של חיי הכפר הגרמניים. הוא אינו טוען שעלינו לעבור לגור ביער, אלא שעלינו למצוא את המקבילה המתאימה לנו: מקום שגורם לנו להרגיש בנוח בעולם. אולי נמצא אותו אם נשכב מתחת לעץ בפארק עירוני כשפנינו אל העננים, או אם נשב בבית קפה ונביט באנשים מסביב.

להיידגר הייתה אבחנה פסימית באשר לתחלואי החברה המודרנית חסרת המנוחה וחסרת השורשים, המונעת על-ידי מדע וטכנולוגיה. הוא אומר שהחברה הזאת גוזלת מאיתנו את התחושה שאנו בבית בעולם. היא מונעת מאיתנו את מה שאנו זקוקים לו יותר מכול כדי לגבש תחושת זהות ותחושת תכלית. עבור היידגר, נוסטלגיה – אותה כמיהה בלתי ממומשת לשוב הביתה – היא מצב הכרחי להיותנו אנשים מודרניים. לטכנולוגיה יש חלק גדול בכך.

בימים שבהם הטכנולוגיה של הבית הייתה מעין כלי להעצמת כוחו של האדם – מקום לשים בו את מכונת הכביסה, המקרר, הדוד – הבית היה מרחב פרטי בעל גבולות ברורים. כיום הטכנולוגיה פורצת את הגבולות האלה. כשהורים דואגים לאן מועדות פני ילדיהם (במובן המטאפורי) ותוהים אם מי הם מדברים במדיה החברתית, הם מכירים בכך שאנשים מסוגלים להיות בבית, בחדר השינה שלהם, ובה בעת גם במקום אחר. נדמה שצעירים מרגישים בבית יותר מכול כשהם "נמצאים" בטלפונים שלהם, מדלגים בין אפליקציות, גולשים ברשתות החברתיות.

יתר על כן, הבית, שמאז ומתמיד היה מקום עבודה עבור נשים, הפך כעת למקום עבודה עבור חלק גדול הרבה יותר מהאוכלוסייה, או לפחות עבור אלה שהדבר הראשון שהם עושים כשהם מתעוררים הוא לבדוק מיילים. השולחן הקטן במטבח שבבית הוריי שימש אך ורק לארוחת הבוקר. השולחן בפינת האוכל היה ערוך להגשת תה. אף אחד מהם לא שימש לעבודה. לעומת זאת, כדי לאכול על השולחן אצלי בבית, אנחנו צריכים לפנות ממנו ציוד שיכול למלא חנות של "אפל".

אתר Airbnb הוא אחד הביטויים לתמורה הטכנולוגית של בתינו. את הטיוטה הראשונה של המאמר הזה כתבתי בבית תה יפני בגן של מישהו בברקלי, ליד סן פרנסיסקו, שאותו שכרתי דרך אתר לשיתוף בתים עם זרים למטרות רווח. כך חדר שינה הופך לנכס מניב רווחים: בלחיצת עכבר בפלטפורמה דיגיטלית שינינו את תפקידו בחיינו.

לופט, AirBnB

לופט AirBnB, תצלום: ניקי דוגן פוג

ובשעה שבתינו הופכים לנכסים גמישים שבהם אנו עובדים, מנהלים את חשבונותינו ועורכים קניות, חללי העבודה של ימינו נעשים דומים יותר ויותר לבתים. רבים מתושבי הערים עובדים בבתי קפה. חלל העבודה השיתופי החם ביותר בלונדון נקרא Second Home ("בית שני"). חברת WeWork, ספקית חללי העבודה המשותפים בעלת שיעור הצמיחה המהיר ביותר בארצות הברית, השיקה כעת חברה-אחות בשם WeLive, שדרכה יכולים צעירים לשכור חדרים שבקושי אפשר לדחוס לתוכם מיטה, רק כדי שיוכלו להיות קרובים יותר לשולחנות העבודה הקטנטנים שלהם.

אבל על התהליך הדו-כיווני הזה – ביות העבודה מחד גיסא ומסחור הבית מאידך גיסא – מאפילה תחושה קשה של אובדן מקום. התחושה הזאת היא תוצר של הטכנולוגיה. חלק ניכר מהזעם הפופוליסטי הסוחף את הכלכלות המתקדמות, מקורו בגברים החשים כי הם איבדו את מקומם בעולם, בגלל ירידה בהיצע העבודות המסוגלות להעניק להם משמעות או מעמד. לפי מבול הספרים העוסקים בעתידנו העגום נטול העבודה, נראה כי בעשרות השנים הקרובות אנו עומדים לחיות בצל הפחד מכך שהטכנולוגיות שאנו עצמנו יצרנו יתפסו את מקומנו בעולם.

המודרניות, כפי שטען היידגר, גוזרת עלינו חיפוש נוסטלגי כואב אחר תחושה של בית בעולם המקשה עלינו למצוא אותה, ורובנו ניכשל בחיפוש הזה. טענותיו מרמזות על מתח ועל סיכון. קל לנו לדמיין את הגרסה האישית שלנו לבית, כפי שהיה בנקודת זמן מוגדרת, כאידיאל אוניברסלי – כאילו הבית הוא מהות בלתי משתנה שיש להגן עליה בכל מחיר.

בית, סרביה, דרינה

בית על סלע באמצע נהר הדרינה, סרביה. תצלום: Dunja072

כך מרגישים בני הדור המשכיל שנכנסו לשוק העבודה הבריטי לאחר המשבר הכלכלי של 2008. השכר תקוע במקום, מחירי הבתים בערים עולים, ובני דור ה-Y מתקשים לקנות לעצמם בית. "דור שכר הדירה" הזה, שגדל בעיקר בלונדון ובדרום-מזרח אנגליה, מרגיש נבגד, מכיוון שבתי ילדותו רחוקים כעת מהישג ידו. הצעירים האלה מתלוננים על כך שהם נאלצים להישאר בבית הוריהם, כמו ילדים, זמן רב יותר משהם רוצים, או מוצאים את עצמם בדירות שכורות עלובות וחסרות אופי. הזעם הצדקני של דור שכר הדירה נובע, בין היתר, מהחיפוש הכושל אחר דבר מה שגרתי ביותר, שאותו הם מכירים מימי ילדותם: מקום לקרוא לו בית.

אבל המאמצים שבני דור ה-Y נאלצים להשקיע בחיפוש אחר בית מחווירים לעומת הקשיים שניצבים בפני רוב המהגרים, מבקשי המקלט והפליטים. חיפושיהם אחר בית מספקים חומר בעירה לכעס פוליטי עז הרבה יותר.

אנו בעיצומו של משבר פליטים עם שישים וחמישה מיליון אנשים הנעים ברחבי העולם. באירופה קיבלו את פניהם אזרחים רבים המוכנים לפתוח בפניהם את בתיהם: אלפי גרמנים הכניסו לביתם פליטים מתוך אדיבות. אך בה בעת ישנה תגובה פופוליסטית חזקה לא פחות נגד זרים לא רצויים, המוצגים כפולשים הנחושים להרוס את הבית "שלנו" ולנצל אותו, לחיות על קצבאות רווחה ולעשוק את השירותים הציבוריים.

מחנה פליטים, בורקינה פאסו, מאלי

מחנה פליטים בבורקינה פאסו, לפליטים ממאלי. תצלום: Oxfam International

ההצבעה בעד ה"ברקזיט", עליית מפלגת העם הדנית, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה והחזית הלאומית בצרפת – כל אלה מוכיחים עד כמה קל לעורר פחד מפני זרים הבאים להחריב בית לאומי טהור, דמיוני. קנדה, לעומת זאת, היא חֶברה המעודדת הגעת מהגרים באופן יזום, וראש הממשלה ג'סטין טרודו הוא אחד הפוליטיקאים היחידים שפונה לאזרחי מדינתו בקריאה לקבל מגוון של זרים בזרועות פתוחות. כמעט בכל מקום אחר, מאוסטריה ועד אוסטרליה, הפוליטיקאים מבוהלים מהימין הפופוליסטי, המלבה את הפחד על הבית שעומד ללכת לאבדון, או להשתנות לבלי הכר.

אך אין מדובר אך ורק בסוגיה פופוליסטית. הקיום הנזיל ונטול השורשים של עידן הגלובליזציה, שעד לאחרונה זכה לשבחים מצעירים משכילים ועירוניים, קורע קרע חדש בין אלה שמעוניינים בחיים עירוניים קוסמופוליטיים לבין אלה שמעדיפים חיים פרובינציאליים מיושבים; בין אלה שחושבים ששדות תעופה הם חלק מחיי היומיום לבין אלה שמגיעים לשם רק כשהם יוצאים לחופשה; בין אלה שאוהבים את הכלכלה הגמישה, הדיגיטלית והמרושתת לבין אלה שכמהים לביטחון המאפיין את החיים באותו מקום, עם אותם אנשים ואותן שגרות.

היידגר טוען שהמודרניות גורמת לכולנו להרגיש חסרי בית בחלק גדול מהזמן. אחת הסיבות לחוסר האמון הרב בתאגידים, היא שנדמה כי הם מתענגים בדיוק על הדבר שאנו נרתעים ממנו: היות חסרי בית, "אזרחי שום מקום", כפי שאמרה לאחרונה תרזה מיי, העומדת בראש הממשלה הבריטית החדשה, בנאום בפני המפלגה השמרנית. תאגידים נהנים משיעורי מס מזעריים כי הם מאיימים לעבור למדינה אחרת בלי היסוס. המשרות שבתינו תלויים בהן הפכו לבנות ערובה בידי אנשים שחושבים כי קיום נטול שורשים הוא המצב המיטבי. הטענה שהיידגר מנסה לטעון היא שהמתחים האלה רק יגברו ככל שיואץ תהליך המודרניות.

יש תנועה גדולה אף יותר מתנועת הפליטים: קרוב ל-740 מיליון איש המהגרים מדי שנה בתוך מדינתם, אל הערים. ובארבעים השנה הקרובות, המאבק האמיתי למציאת בית יתרחש אצל האנשים האלה, בייחוד בערי סין. המרשמים שפיתחה חוקרת הערים ג'יין ג'ייקובס בשעה שיצרה תחושה של בית בלב מנהטן – שכונות מעורבות עם בנייני דירות נמוכים וחיי רחוב תוססים – לא יתאימו לתנאים העירוניים הקיצוניים שישררו בערים הרבות שסין מתכננת לבנות במסגרת תוכנית "חגורה אחת, דרך אחת" לבניית דרך משי חדשה המובילה אל אסיה ואירופה. הערים האלה לעולם לא ייכנסו לרשימת המקומות הטובים ביותר למגורים בעולם של מגזין Monocle. מדובר בפלאים של בניית בזק, המאיימים להפוך לסיוטים חברתיים אלא אם יושבע תאבונם של התושבים למוצרי צריכה עבור בתיהם.

מעל כל זה מרחף איום קיומי משותף: שינוי האקלים והעליות בגובה פני הים, שעלולים לעקור מיליוני אנשים, רובם עניים, מבתיהם. יותר ממאה ערים גדולות ברחבי העולם שוכנות על חופים שיושפעו מהעלייה בגובה פני הים (מיאמי היא הקנרית במכרה, עיר המתפתחת מהר כל כך עד שהיא שוקעת); מכיוון שאיננו מצמצמים את פליטות הפחמן בקצב הנדרש, כוכב הלכת שלנו עלול להפוך לבית שאינו ראוי למגורים; ורק עכשיו אנו מתחילים להפנים את השלכות היצירה שלנו, תקופת האנתרופוקן, שבמהלכה הגיעו בני האדם לכל פינה על פני כוכב הלכת, וטבע פראי אמיתי קיים רק במובלעות. העולם הוא שלנו – השאלה היא האם נתייחס אליו כאל משאב שיש למצות או כאל בית משותף? כדי לטפל בו כבבית משותף, אנו זקוקים לא רק לפיתוחים מדעיים טובים יותר ולטכנולוגיות נקיות יותר, אלא גם לסגנון חיים חסכני יותר ואולי לחזרה לגישתן של התרבויות הילידיות: תלות הדדית בינינו לבין הטבע.

בכל הסוגיות האלה – הטכנולוגיה וההגירה, העיור ושינוי האקלים – מושג הבית הוא בעל חשיבות מרכזית. הפחד מפני איבוד מקומנו מתפשט והולך. אנו חיים בעולם חסר מנוחה וחסר שורשים המעודד נוסטלגיה, כמיהה לחזרה בלתי אפשרית לבית דמיוני. אולי זאת הסיבה שיש כל כך הרבה ספרים באנגלית בנושא המושג הדני hygge, העוסק ביצירת תחושה חמימה ונעימה (יש צורך בשמיכות, אח, ישיבה במעגלים, שיחות נעימות וחברה).

hygge, דנמרק

Hygge, תחושת הביתיות והביחד הדנית. תצלום: julochka

אם ברצונכם לדעת לאילו דברים אנשים כמהים, פנו לתרבות הפופולרית. יש שם רמזים בשפע: סדרות טלוויזיה כמו דאונטון אבּי, העוסקת במשפחת אצילים בריטית הנאחזת בביתה, וכפועל יוצא בסדר חברתי שהולך וחולף מהעולם; או The Great British Bake Off, שכעת משודרת בכל העולם: מה ביתי יותר מאפייה?; אפילו I’m a Celebrity… Get Me Out of Here! עוסקת בניסיונותיה של חבורה מעצבנת למדי להקים בית משותף בג'ונגל האוסטרלי: המנצחים הם תמיד אלה שמקריבים מעצמם כדי להשיג אוכל, להדליק מדורות, לתלות ערסלים ולהעניק לחבריהם אוזן קשבת ולב אוהד.

נכון, לא כל הדילמות שלנו לגבי בתים קשורות לקפיטליזם הנייד של העידן הטכנולוגי שאנו חיים בו. גם תהליכי ההזדקנות מערערים את תחושת הבית שלנו. בכל העולם, אנשים ניצבים בפני דילמה כואבת – האם להכניס את הוריהם הקשישים, הנכים, לבית אבות. עבור רבים, מדובר במעבר השקול למוות, כיוון שלמרות שמו של המוסד, הכניסה לבית אבות היא למעשה היציאה הסופית מהבית.

התפשטות הדמנציה – שבקרוב תהפוך למגפה כלל-עולמית – רק תחריף את אי-הנוחות הזאת. קשישים פגיעים הרבה יותר מחוץ לביתם: הם מאבדים את התמיכה הנדרשת להם כדי לשמור על תקינות חייהם. כשחולי דמנציה מאבדים את הזיכרון קצר-הטווח שלהם, זיכרונות הילדות מקבלים משנה חשיבות. אישה שאני מכיר, חולת דמנציה, מעגנת כעת את זהותה בסיפורים מימי המלחמה. היא חוזרת עליהם שוב ושוב ומספרת כיצד ישנה במקלט אנדרסון עם אמהּ. אלה חלק מהזיכרונות הבודדים שהיא עדיין מסוגלת להעלות במוחה. הבית הוא מקום ישן נושן, ולא רק הדירה שבה היא מתגוררת כעת, אשר אינה נושאת בעבורה שום משמעות.

דמנציה, זיקנה

"אמא", תמונה של דמנציה. תצלום: shadowmother

המתחים לגבי משמעותו של הבית רק יתעצמו וילכו. מי שירגיש שמסכלים את ניסיונו למצוא מקום בעולם, עלול להתרגז, לשקוע בדיכאון, להרגיש מובס ועצוב. רבים מהאנשים האלה יתמכו בצעדים המעניקים להם שליטה רבה יותר בבתים, בבניית חומות, בהקמת שערים ובריסון כוחות סוררים המאיימים לגזול מהם את בתיהם. הם ירצו להשיב סדר לביתם, אפילו אם מדובר בבית דמיוני. נכון לעכשיו, מבחינה פוליטית, נראה שרק הימין הפופוליסטי מבין את עוצמתו של מושג הבית לאשורה, ואנו זקוקים לתגובה יצירתית, משותפת שתעזור לנו לחדש ולרענן את תחושת הבית שלנו.

אולי מוגזם לקוות שנצליח ליצור קפיטליזם ביתי עם קפיטליסטים ביתיים, אבל במובן מסוים זה בדיוק מה שאנשים רוצים: מערכת כלכלית שתעזור להם לייצר תחושה משותפת של בית. אחרי ככלות הכול, זה בדיוק מה שעשו הקפיטליסטים בעלי החזון של המאה התשע עשרה בימים שבהם פעלו מפעלי הכותנה של רוברט אואן בניו לנארק ומפעל קדבּרי בבורנוויל. לאחר מלחמת העולם השנייה, הקפיטליזם המודרני היה בשיא הצלחתו ותפוקתו: לא רק מפעלים נבנו אז, אלא מיליוני בתים, מדגנאם עד דטרויט. דיירים מילאו את בתיהם באופן שיטתי במוצרי צריכה בני-קיימא – תוצרים של קפיטליזם המבוסס על כוחן של דמוקרטיות לאומיות. גם כיום הקפיטליזם צריך לתת לאנשים תחושת בית הטומנת בחובה שיטתיות וסדר, במקום להשליך אותם לקיום חסר ביטחון, כאילו כל דבר שיש ברשותם עלול להילקח מהם כהרף עין.

בה בעת, השמאל הפרוגרסיבי לא יצבור תנופה מחודשת אם לא ימצא גישה אופטימית, פלורליסטית ודמוקרטית ליצירת תחושת בית משותפת. אולי עלינו לשאת עיניים למקומות כמו קנדה ודנמרק; או לערים שצומחות ומתפתחות ובכל זאת שומרות על רמה גבוהה של איכות חיים; ואפילו לגישות חדשות לטיפול בקשישים, או לדיור שיתופי, או לטכנולוגיות חדשות לבניית בתים בזול באמצעות הדפסה בתלת-ממד.

אנו זקוקים לסוג חדש של כלכלת בית משותפת, לגישה חדשה ליצירת בתים ולבנייתם. הדרך המובילה לשינוי חברתי מתחילה בבית.

צ'רלס לֶדבּיטר (Leadbeater) מייעץ לארגונים, ערים וממשלות בנושא חדשנות ויצירתיות. הוא חבר במועצת המנהלים של  Apps for Good ועמית ב- Centre for London. ספרו האחרון הוא The Frugal Innovator (משנת 2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: קרוון ישן. תצלום: בן סאווג'

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי צ'רלס לדביטר, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על אין כמו הבית

02
סומסום היפח

צודק מאד גיל. מאמר שטחי ובומבסטי המנסה להכליל עולם ומלואו ואף למצוא מערכת מכלילה ובעצם לא אומר דבר משמעותי. לא תמיד אוסף עובדות הנכון כשלעצמו נמצא בהקשר משמעותי או אפילו בהתניה הדדית. איני יודע עד כמה הציטוטים וההבנות המובאות בשם הידיגר נכונות אבל קשה להאמין (למרות הסלידה הברורה) שהנ"ל היה כ"כ שטחי וזאת גם אם זוכרים שלהטריף את ההמון או לשבות את נפשם של "האליטות" (עוד מושג שטחי למדי) לא צריך עומק חשיבתי מיוחד אלא בעיקר רהבתנות מילולית ,עזות מצח וחלקלקות מוסרית וגם שפע שנאה מבעבעת.