אלוהי האוויר, הים והיבשה

החיים אינם רק רצף של חוויות. האדם מנסה לראות תמונה גדולה יותר, למצוא משמעות. בהתבודדות או בהתחברות לאחרים, במבט פנימה או למעלה, האדם זקוק לנשגב
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בבואנו להתמודד עם חוויות החיים השונות – עם היופי, הכאב והמסתורין הטבועים במציאות – אנו נוטים לפתח תפישות עולם מגוונות. אנו מרוממים (או מרמים) את עצמנו באמצעות מפעלים רוחניים כגון דת, פילוסופיה, מדע, הגות או שירה, בניסיון ליצוק משמעות בקיום –לקשור את תרבותנו אל העולם שסביב, ומעבר לו.

שלוש תגובות קיומיות הן נפוצות ביותר בקרב מחפשים רוחניים: התבודדות, לימוד או קבלה. כשהאבסורדיות של החיים וחוסר ההיגיון של היקום כופים עצמם עלינו רבים מאיתנו נוטים לנסות אחת מן התגובות הללו

בין שלל התפישות הללו, שלוש תגובות קיומיות הן נפוצות ביותר בקרב מחפשים רוחניים: התבודדות, לימוד או קבלה. אלו אינן התגובות היחידות, כמובן, אך כשהאבסורדיות של החיים וחוסר ההיגיון של היקום כופים עצמם עלינו – בדרך כלל בתקופת ההתבגרות או בעת משבר – רבים מאיתנו נוטים לנסות אחת מן התגובות הללו: להתרחק כליל מתופעות העולם, לתארן ולהבינן עד תום, או להסכים ולנוע איתן באופן מוחלט.

תגובות אלו (ושילובים שלהן) מופיעות כמעט בכל הדרכים הרוחניות שהתפתחו ברחבי העולם. חלקן אף הציבו את ההתבודדות, הלימוד או הקבלה במרכז עשייתן, אך בכל מקרה, קשה למצוא שיטה רוחנית שלא נתנה לתגובות אלו מקום כלשהו בהגותן. בהודו, למשל, מי שהשלים את חובותיו החברתיות והכשיר את בנו למקצוע, רשאי ואף מצופה לפרוש אל היער, ושם להתחיל שלב חדש, רוחני וסגפני יותר, בגלגול הנוכחי. ביוון העתיקה, האדם המשכיל נדרש אמנם לחיות חיים מוסריים, אך באותה מידה גם התבקש לתרום מרעיונותיו למען הבנת הקוסמולוגיה הכוללת. ובסין, המורה החכם ביקש לא רק לכבד את אביו ואת הקיסר, אלא גם ובעיקר את תנועת הטבע, ואת הדרך לזרום עמה בקלילות.

סאדהו, נזיר, ורנאסי

סאדהו, נזיר סגפן בוורנאסי, הודו. תצלום: אדם כהן

במילים אחרות, השאיפה הרוחנית האוניברסלית, זו המשותפת לכל 'המחפשים', נוטה להתבטא בשלוש דרכי הקיום הבאות: של הסגפן, של המלומד, או של החכם.

גישתו של הסגפן עשויה להוביל לפרקטיקות שונות של פרישות, המתורגלות על ידי נזירים, מתבודדים ומיסטיקנים בכל דתות העולם. גישה זו מתבטאת בניסיון להפחית עד כמה שניתן את המפגש עם הסחות הדעת של המציאות, ובה בעת לנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת להתמקד בחוויה משמעותית ומצומצמת.

גישתו של המלומד עשויה להוביל לפרקטיקות שונות של רציונליזציה, הבהרה ורכישת ידע, כפי שאלו מופיעות במסורות החשיבה של תרבות המערב – ביהדות, בנצרות ובפילוסופיה היוונית-רומאית. גישה זו מתבטאת בניסיון האטומיסטי לפרק כל בעיה לחלקיה הבסיסיים ביותר (תהליך שאינו נגמר, כך נראה), ואז לארגנה מחדש בהתאם למערכת פילוסופית מקיפה.

גישתו של החכם עשויה להוביל לפרקטיקות שונות של שוויון-נפש, זרימה, כניעה או קבלה, כפי שאלו מופיעות באסכולות מסוימות של בודהיזם וטאואיזם, בזרם הסופי באסלאם, בתפישות מערביות של קשיבות, ובמסורות שבטיות וילידיות שונות. גישה זו מתבטאת בפתיחות רדיקלית כלפי המציאות, ובהסכמה מתמשכת עם מה שמתרחש (בוב מארלי, למשל, סירב לקטוע את בוהן רגלו לאחר שהחלה להתפשט בה מחלת הסרטן, מתוך אמונתו הדתית בשלמות הגוף ובגורל שיועד לו).

התרבות האנושית היא אסופה של דרכי הבעה, דרכים של תקשורת, ביטוי, חיבור או היקשרות עם היקום

התרבות האנושית, אפוא, היא אסופה של דרכי הבעה, דרכים של תקשורת, ביטוי, חיבור או היקשרות עם היקום. וכפי שראינו, דרכים רוחניות רבות מציעות שנכרוך את עצמנו בעולם באמצעות צמצום ומיקוד של חווייתו (התבודדות), הבנה מתמדת שלו (לימוד), או תנועה מתמשכת עמו (קבלה).

אך התרבות מייצגת לא רק אסופה של דרכי הבעה, אלא גם, ובעיקר, אסופה של בני אדם. ואכן, שלוש הדרכים להיקשרות עם היקום, הננקטות על ידי חברות שונות בעולם, מהדהדות את שלושת סוגי ההיקשרות המרכזיים שבני אדם מבטאים, כשהם מתחברים לאמם בתקופת הינקות.

היקשרות קדומה זו מתוארת על ידי פסיכולוגים התפתחותיים באמצעות 'תאוריית ההיקשרות'. באופן כללי, מדובר במודל המנסה להתחקות אחר הדרך שבה בני אדם מפתחים יחסים בין-אישיים. ביתר פירוט, זהו מודל המתאר כיצד שינויים אינדיבידואלים בין פעוטות, כמו גם בין דרכי התגובה של כל אם (או של הדמות המטפלת הראשית) משפיעים על הדרך שבה אנו מתחברים לעולם. מכיוון שכל פעוט נקשר לדמות מטפלת – אם היא נמצאת שם – כדי לקבל מחסה, הגנה, מזון, הדרכה ותמיכה רגשית, תאוריית ההיקשרות טוענת שאותה היקשרות ראשונית משפיעה עמוקות על תגובותינו במערכות יחסים עתידיות.

אימהות, מארי קאסאט

"אימהות" (1890), מארי קאסאט. תצלום: ויקיפדיה

השוואה זו בין היקשרות פסיכולוגית להיקשרות קוסמית אינה צריכה להפתיע אותנו. שכן מהו היקום –טבעי או אלוהי – אם לא הדמות הטיפולית האולטימטיבית, האם והאב העליונים? אכן, זהו היקום המקיף אותנו, אותו מקור עתיק-יומין של השגחה, סכנה והדרכה, אשר שימש מאז ומתמיד נמען לכל משאלותינו, תקוותינו, פחדינו וחלומותינו, וגם המגשים האפשרי שלהם.

במצרים הקדומה, במסופוטמיה, בכנען, ביוון ובאפריקה, פנתאון האלים אכלס אבות, אימהות, אחים ואחיות, שיחסיהם המשתנים היוו הסבר לאופיו של העולם

זו הסיבה שקהילות פגאניות אשר עבדו את הטבע, ראו בעבודתם פולחן 'האם הגדולה', בעוד שעמים אחרים מתפללים עד היום ל'אביהם שבשמיים'. חכמי סין אשר ביקשו לתאר את הטאו – את 'הדרך' הקוסמית של הטבע והאדם – בחרו בין השאר בביטוי 'אמם של ריבוא הדברים', בעוד שאיש הטאו שאף לתודעה זכה כשל תינוק. במצרים הקדומה, במסופוטמיה, בכנען, ביוון ובאפריקה, פנתאון האלים אכלס אבות, אימהות, אחים ואחיות, שיחסיהם המשתנים היוו הסבר לאופיו של העולם. ובנצרות, הקשר בין בני המשפחה האלוהית – בין האל האב לבנו שהתגשם בבשר – עומד עד היום במרכז האמונה ובהשלכותיה. היקשרותנו ליקום, כך נראה, דומה פעמים רבות להיקשרות להורים.

אך כדי להעמיק את ההשוואה שלנו, עלינו להמשיך ולבחון את סוגי ההיקשרות השונים. עלינו לבחון מה בין יחסינו הפרטיים להורינו ובין יחסינו החברתיים לנשגב.

בהכללה גסה – שכן תאוריה זו עדיין נחקרת ומתפתחת – ניתן לתמצת את סוגי ההיקשרות הפסיכולוגית באופן הבא:

היקשרות נמנעת מתרחשת כאשר הפעוט נמנע מאמו, וממעט להביע רגש כשהיא חוזרת. האֵם אינה קשובה בצורה מספקת ואף אינה מגיבה כראוי אל הפעוט, המוביל לביטוי בלתי מספיק של היקשרות מצידו.

היקשרות חרדתית מתרחשת כאשר הפעוט מרגיש חרדת נטישה כשהוא מופרד מאמו, ואינו נרגע כאשר היא שבה אליו. האֵם מתנהגת באופן שאינו עקבי כלפי הפעוט, המוביל לביטוי עודף של היקשרות מצידו.

היקשרות בטוחה מתרחשת כאשר הפעוט מרגיש שהוא יכול לסמוך על אמו, וחש שהיא דואגת לצרכי הקרבה, התמיכה הרגשית וההגנה שלו. האֵם נוהגת בו באופן קשוב ותגובתי, המוביל לביטוי מאוזן של היקשרות מצידו.

אפילו הבחנה זו בין הטבעי לאלוהי, בין היומיומי לנשגב, היא תוצאה של אותה התפתחות. שכן זהו תהליך הפירוש והשימוש של הטבע, תהליך השינוי של יחסנו לעולם

עד כה סקרנו בקצרה את תאוריית ההיקשרות הפסיכולוגית. כעת, נוכל להסיט את מבטנו משלבי ההתפתחות המוקדמים של בני אדם ספציפיים, ולהתמקד בשלבי ההתפתחות הקדומים של החברה בכללה. נוכל לבחון כיצד מתפתחת התרבות האנושית כולה, וכן כיצד היא קושרת עצמה לדמות הטיפולית הראשית שלה – היקום הטבעי או האלוהי. כפי שנראה, אפילו הבחנה זו בין הטבעי לאלוהי, בין היומיומי לנשגב, היא תוצאה של אותה התפתחות. שכן זהו תהליך הפירוש והשימוש של הטבע, תהליך השינוי של יחסנו לעולם, אשר גרם לתרבויות שונות להקשר ליקום בדרכים מגוונות, וכך ליצור את מנעד השיטות, התובנות והפרקטיקות הרוחניות שבהן אנו נתקלים כיום. במילים אחרות, האדם הוא הומו-טרנצנדנזיס – זה הפונה אל הנשגב – ודתות העולם נובעות מיחסה המגוון של האנושות אל היקום, מביטוי של סוגי היקשרות לנשגב.

צ'יצ'ן איצה, יוקטאן, מאיה, מצפה כוכבים

מה לא יעשו בני האדם כדי לקרוא בשמיים? מצפה הכוכבים של בני המאיה בצ'יצ'ן איצה (Chichen Itza), חצי האי יוקטאן, מקסיקו. תצלום: דניאל שוון

על מנת להמשיך ולבחון את האנלוגיה הפסיכו-תיאולוגית שלנו, נוכל להציג את התרחיש הבא, המתרחש לפני כ-4000 שנה:

משפחת חקלאים מעבדת במשך כמה שנים שטח אדמה קטן, בתקווה שיוכלו לכלכל עצמם בכבוד. הם מקימים סכרים על הנחל המקומי כדי להבטיח אספקה סדירה של מים, חורשים את האדמה כדי לגדל מזון, ומחזקים את הגדרות הטבעיות באזור כדי להרחיק חיות ומזיקים.

במשך כל תקופת ההקמה, בני המשפחה נוקטים בכל האמצעים האפשריים כדי להבטיח את בוא הגשמים. הם מתפללים ללא הרף, משלמים את המיסים לכהונה המקומית, ואפילו מקריבים את בנם הבכור לאלים, על ידי קבירתו ביסודות ביתם החדש. הם עושים כל מה שאבותיהם לימדו אותם, כל מה שתרבותם הנחילה להם, כל שהם יודעים כי עליהם לעשות.

כעת, הבה נדמיין כמה התפתחויות אפשריות לתרחיש שלנו. 1. הגשמים אינם מגיעים כלל, והבצורת הופכת את החיים לקשים ומדכאים יותר. 2. גשמים מעטים יורדים עד תום העונה, אך הסכרים כושלים, והדבר מוביל לאיבוד המתנה השמימית. 3. גשמי ברכה מגיעים כצפוי, והמשפחה משגשגת.

איזו חוויה פסיכולוגית עלולה להתגבש אצל בני המשפחה לאחר כל התפתחות שכזו? אילו סיפורים יונחלו לילדי המשפחה בעקבות כל אירוע, ואילו שאלות ישאלו הילדים, כשיגיע זמנם לחקור את עולמם בעצמם? בהתאם להתפתחויות שתיארנו, עולות מספר שאלות: 1. האם המחסור בגשמים נובע מאמונה בלתי מספקת? 2. האם כמות המים המועטה, והיעלמותה המהירה, נובעת מחוסר הבנה של רצון האלים? 3. האם הצלחת המשפחה נובעת מהתנהגות אדוקה וחסודה מצדם?

בניסיוננו לענות על שאלות אלו, ניתן לראות כיצד אסטרטגיות רוחניות שונות עשויות להתפתח עם הזמן; כיצד דפוסים דתיים שונים, או סגנונות של היקשרות לנשגב, יכולים ליצור תפישות עולם ומערכות אמונה מגוונות.

נהר הנילוס, מצרים, סירה, משוטים

על נהר הנילוס במצרים, נהר שמעיד על רצונם הטוב או כעסם של האלים. תצלום: מייקל גווייתר-ג'ונס

בסיום הראשון שהצענו, למשל, הבצורת עשויה להתפרש כחוסר-עניין מצד האלים, ולכן תוביל את המשפחה לתפישה מעורטלת של הנשגב. במערכת תפישתית זו, תופעות העולם נראות כאילו אינן קשורות למצב האנושי, ובני המשפחה מתחילים להתעלם מ'סימנים' נוספים מהיקום, בעודם מלמדים את ילדיהם כי העולם הזה פשוט אינו חשוב. בחיפוש אחר דרכה בעולם, עלולה הבת הבכורה במשפחה לעבור את מסע החניכה שלה במדבר מרוחק ומבודד, בתקווה למצוא את האמת העמוקה יותר מאחורי עולם אשלייתי זה. בכך, היא מבטאת היקשרות נמנעת לנשגב, ודרכיה הסגפניות הופכות אט אט לבסיס של חיי הנזירות בעולם.

הסיום השני לתרחיש – שבו כמות מים קטנה אכן מגיעה, אך נעלמת במהרה – עלולה ליצור בקלות תפישה רוחנית מעורערת. שכן תחילה נראה כי האלים בחרו לעודד ולעורר את רוח המשפחה, אך בסופו של דבר, הם עשו זאת רק כדי למחוץ אותה לחלוטין. האם חברי המשפחה פעלו כשורה בהכנותיהם? האם מפלתם נבעה מהתנהגותם? מתי סטו מהדרך, ומה עליהם לעשות בעתיד כדי לא לחזור על הטעות? בהתמודדותו עם שאלות אלו, יכול בן המשפחה השני להסיק כי האלים מרוצים מחלק ממעשיו, אך סולדים ממעשים אחרים. אם הוא רוצה לשרוד, נראה כי עליו להבין מהי הדרך הנכונה והראויה, ולעולם לא לסור מדרך זו. עליו ללמוד בשקדנות וביראה את משמעותם האמיתית של הסימנים האלוהיים, שכן הוא תלוי בהם לחלוטין. ומנקודה זו, קל לראות את המשיכה של הגישה המלומדת, המתאימה לסגנון ההיקשרות החרדתית לנשגב.

כשאנו בוחנים ציוויליזציות שונות, ניתן בהחלט לראות כיצד גישתה הכללית של חברה קשורה הדוקות לסביבתה ולמקור החיים הבסיסי שלה

באופן דומה, ביכולתנו לראות גם את התוצאות הנובעות מהסיום השלישי לתרחיש: כיצד התאמה בת-מזל בין המשאלות והפעולות של המשפחה ובין האירועים האקראיים בעולם עשויה לעודד היקשרות בטוחה לנשגב. אכן, כשהיקום מגיב אלינו כראוי בעינינו, בצורה של נהרות איתנים, שפע של מזון והיעדר באיומים, לא קשה לפתח גישה אשר סומכת על המציאות, וחברה המכבדת את החכם ואת יכולתו 'לזרום' עמה. באמצעות התרבות והחינוך, גישה זו עשויה להתחזק מדור לדור ולהוביל  ליצירה של תפישת-עולם הרמונית יותר – היקשרות חיובית בין החברה בכללה ובין הנשגב המקיף אותה.

וכשאנו בוחנים ציוויליזציות שונות, ניתן בהחלט לראות כיצד גישתה הכללית של חברה קשורה הדוקות לסביבתה ולמקור החיים הבסיסי שלה. נהר האינדוס, למשל, היה ידוע לאורך ההיסטוריה כנהר צפוי, אמין, שליו וקל לניווט. הפרת והחידקל, לעומת זאת, נחשבו לנהרות בלתי-צפויים, אלימים, פראיים וקשים לניווט. לכן אין זה מפתיע לגלות כי התרבויות אשר צמחו בעמק האינדוס פיתחו מערכות אלים סובלניות, רגועות ומקבלות באופן יחסי, בעוד שהתרבויות המסופוטמיות, אשר צמחו באזור הפרת והחידקל, דמיינו מיתולוגיה של אלים כועסים, קפריזיים ובלתי-מסופקים הרבה יותר.

ציד האריות, אשורבניפאל

חלק מתבליט "ציד האריות של אשורבניפאל" (המאה ה-7 לפנה"ס), המוזיאון הבריטי. תצלום: קרול רדאטו, ויקיפדיה

מתוך השבר וההלם שנגרם בגלל מבול נורא, סביר להניח כי חלק מהשורדים ישאלו שאלות בסגנון 'האם המבול הוא עונש על כך שכשלנו להקריב את הבן הנכון?'

דוגמה טובה למיתולוגיה זו נמצאת בסיפור המסופוטמי המפורסם על המבול. בהקשר של התרחיש שלנו, ביכולתנו לדמיין כעת סיום נוסף, שבו יורדים גשמים רבים כל כך, עד שמבול אכזרי מציף את האזור, בעודו מחריב את חוות המשפחה ואף גורם למותם של כמה מבניה. מתוך השבר וההלם, סביר להניח כי חלק מהשורדים ישאלו שאלות בסגנון 'האם המבול הוא עונש על כך שכשלנו להקריב את הבן הנכון?' שכן כפי שראינו, המשפחה עשתה כל שביכולתה כדי לפייס את האלים, אך נראה שזה לא הספיק.

אם נמשיך לתאר את תרחיש המבול, נוכל, כמובן, גם להדגיש את התחדשות החיים. נוכל לבחון כיצד בני המשפחה הנותרים יוצאים לדרך חדשה, במקום אחר, ואיך לאחר מאמץ רב, עבודתם סוף סוף משתלמת: נולדים להם ילדים חדשים, והם גרים בבית קטן. אך למרות אותה התחדשות, ניתן להניח שסיפורי המשפחה הם כעת אחרים לגמרי. צאצאיהם לומדים עתה על אל קפריזי ובלתי צפוי, כזה אשר דורש יותר ויותר ממאמיניו כדי שיעניק את מתנותיו, על אף שאינו תמיד שש לעשות זאת.

לכן, במקום לשפר את הטכנולוגיות שלהם, משפרים בני המשפחה את יחסיהם לכהונה המקומית. במקום להבין את סביבתם, הם מנסים להבין את הגחמות של 'אביהם' המתעלל. במקום לסמוך על השפע וההוד של הטבע, הם סומכים כעת על מציאת הדרך הנכונה לפייס את האל. דורות ספורים לאחר מכן – יש לנו דת אברהמית בסיסית: היקשרות חרדתית-עם-קורטוב-של-ביטחון ביחס לנשגב (מה שמתאים אולי לסוג אחר של היקשרות – היקשרות בלתי מאורגנת – אשר נוספה בשלב מאוחר יותר לתאוריה כדי לאפיין אנשים שמערכת ההיקשרות שלהם אינה פועלת בצורה סדירה).

מריאן, צרפת

דמותה של מריאן, סמל הרוח הלאומית הצרפתית, פסל בסנאט הצרפתי. תצלום: Super Sapin, ויקיפדיה

דברים אלו, מן הסתם, אינם מתיימרים לסיים את הדיון על התהוות הדתות, החברות, ההורות והמודעות. כמו כל רעיון בראשית דרכו, גם 'תאוריית ההיקשרות לנשגב' מבקשת רק להתחיל את חייה בהארה של תופעה מעניינת, ובדיון אפשרי על משמעותה. ואכן, אם האנלוגיה שלנו נכונה, וניתן להשוות בין היקשרות פסיכולוגית של אדם כלפי הוריו ובין היקשרות תרבותית של חברה כלפי היקום, מה נוכל ללמוד מכך? האם ביכולתנו ליצור מודל לטיפוח מיטבי של החברה, בדומה לתאוריות המנסות לתאר דרכי חינוך מיטביות? האם נוכל לתאר במדויק כיצד נראית היקשרות בטוחה אל הנשגב, ואז לפרוט זאת לעצות פוליטיות ופדגוגיות?

ביחס למגוון המושגים המשייכים נשמה או אופי לקהילות אנושיות שונות – מושגים עבריים כמו 'רוח העם', 'נשמת ישראל' או 'הציבור הקדוש', מושגים גרמניים כמו Volksgeist (רוח העם), או צרפתיים כמו Esprit de la nation (רוח האומה), נראה שעלינו לעשות זאת. במילים אחרות, עלינו לדבר על Spiritology, על רוחולוגיה או על מדעי הציבור. זהו מדע החוקר את היווצרות תפישת העולם של כל קבוצת אנשים, כפי שזו מתעצבת לאור ההיסטוריה שלהם, מתבטאת ביחס לחוויות שלהם, ומכוונת אל המציאות הנשגבת שאיתה הם שואפים להתחבר. במילים אחרות, עלינו לדבר על האדם-ביחס-ליקום, ועל תאוריית ההיקשרות לנשגב.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: תפילה באמצע הדרך. תצלום: ראיצ'אן, unsplash.com

Photo by Raychan on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אלוהי האוויר, הים והיבשה

01
אוהד בן יעקב

כתיבה יפה עם הרבה רעיונות מעניינים.

שתי נקודות שאני חושב שבכל זאת צריך לאתגר:

- היקשרות נמנעת אל הנשגב תתבטא לדעתי דווקא באדם שמקדיש את חייו לתענוגות הבשר, לא באדם שחי חיי פרישות שמטרתם בסופו של דבר היא התעלות רוחנית.
אדם שרוצה להימנע מהנשגב ינסה לעמעם או אפילו להעלים את ההיבט הזה בעולמו, ולשקוע לחלוטין בארציות.

- היקשרות בדרך כלל מתפתחת כנגטיב ליחס בין הסובייקט (התינוק) לעולם שסובב אותו: אם העולם מפחיד ההיקשרות לאם תהיה חרדה, מתוך מוטיבציה שהאם תשמור ותגן. אם העולם בטוח, ההיקשרות תהיה בטוחה.
לכן בעיני קיימת קורלציה חיובית בין היקשרות חרדה עם האם להיקשרות חרדה עם הנשגב רק במידה והאדם מאמין שהנשגב הוא למעשה אל - המהווה עבורו דמות אב. במצב כזה באמת ייתכן שיהיה שחזור של דפוס ההיקשרות.
לעומת זאת, במידה והאדם מאמין שהנשגב איננו אל, אלא פשוט יקום אדיש וחסר משמעות כשלעצמו (תפיסה חילונית נפוצה בימינו), אז ההגיון יצביע על הכיוון ההפוך: היקשרות חרדה אל האם היא בד בבד מעין היקשרות נמנעת אל הנשגב - שמשמעותה היא הימנעות מיצירת מגע עמו והתרחקות ממנו.
לדעתי אפשר לומר כי בעולם המושגים החילוני הסובייקט עומד באמצע חבל שקצותיו נמשכים מצד אחד על ידי סביבתו החברתית (על דרישותיה ויתרונותיה), ומצד שני על ידי נפלאות היקום - על היופי והמסתורין הטמונים בהן.