אנחנו הינשוף, אנחנו היער

האקולוגיה וגם הבודהיזם מסרבים להפריד בין הטבע והעולם האנושי, ושתיהן תובעות מאיתנו לנהוג באורח מסוים: להתחבר, להתחבר
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

פעם, בעת שחיכיתי לאישור לצאת לשטח, בתחנה של שומרי יערות בפארק הלאומי של צפון רכס קסקייד במדינת וושינגטון, שמעתי במקרה את ההודעה הבאה, שנשלחה בשידור רדיו על ידי אחת הריינג׳ריות אל המטה הראשי: ״אייל קנדי מת בחלק העליון של ערוץ אנגס נרקב יפה. עבור״. שומרת היערות לא הייתה רק מאמינה גדולה ומעשית בשמירה על הסביבה, הייתה לה גם חוכמה של מאסטר בודהיסטי. ה״עבור״ בשדר שלה נראה מתאים במיוחד. בעיני בודהיסטים, ממש כמו בעיני השומרים על איכות סביבה, כל החיים הפרטיים, הספציפיים, בסופו של דבר ״עוברים״, אבל החלקים המהותיים שלהם ממשיכים ״לחיות״ פחות או יותר לנצח, במין תהליך בלתי פוסק של גלגול ביו-גיאו-כימי.

יער, קנדה, איל

יער בקנדה. תצלום: tjflx2

אנשים שמאמינים במחשבה האקולוגית (ובכלל זה חלק מן המדענים העיקשים ביותר שלנו) אולי אינם מודעים לכך שהם גם מאמצים מסורת רוחנית עתיקת יומין. יתכן שרבים מאוהדי הבודהיזם – שאולי נמשכים לקסם הקורץ, ההוליוודי שלו – אינם מבינים כי הם תומכים גם בתפישת עולם שיש לה השלכות פוליטיות מעבר למדבקות למכוניות התובעות לשחרר את טיבט.

רבים מאיתנו מבינים כי הכתבים הבודהיסטים – בעיקר סיפורי הזן – מהללים את היופי והחוכמה של עולם הטבע. נזיר שואל את המאסטר: ״איך אוכל למצוא את הדרך?״ והמאסטר מצביע על הנחל ועונה: ״אתה שומע את הזרם? שם הכניסה״. בעת הליכה בהרים המאסטר שואל: ״אתה מריח את עץ הדפנה הפורח?״ הנזיר משיב בחיוב. ״אם כך״, מצהיר המאסטר, ״לא הסתרתי ממך דבר״.

האקולוג החלוצי אלדו לאופולד כתב כי מצפון אקולוגי פירושו ״לחיות לבד בעולם של פצעים״. הבודהה עודד את מאמיניו להיות רגישים לסבלם של כל היצורים המודעים. הציווי הראשון שלו תובע מהם להתחייב שלא לגרום נזק

חלק מן הרגישות הזו לטבע נובעת מן התפישה הבודהיסטית של הסבל, שקיומו הוא הראשון מארבעת האמיתות הנאצלות של הבודהיזם. לא במקרה, הנרי דייוויד ת׳ורו, הדובר האמריקני הגדול הראשון למען איכות הסביבה, היה מתלמידי הדת ההודית והמתרגם הראשון של ״סוטרת הלוטוס״ לאנגלית. בטקסט הקלאסי הזה, השאקימוּני בודהא משווה את הדהרמה – טבעה האמיתי של המציאות – לגשם המביא מזור ומזין את כל היצורים.

האקולוג החלוצי אלדו לאופולד כתב כי מצפון אקולוגי פירושו ״לחיות לבד בעולם של פצעים״. הבודהה עודד את מאמיניו להיות רגישים לסבלם של כל היצורים המודעים. הציווי הראשון שלו תובע מהם להתחייב ל״אהימסה״ – שלא לגרום נזק. האידיאל של זרם המאהיאנה בבודהיזם מרחיק לכת עוד יותר, ותובע ממאמיניו להפוך ל״בודהיסטווה״, יחיד מואר שנודר להקל על סבלם של כל היצורים. ב״מטה סטורה״, נזירי טהרוואדה ומאמינים שאינם נזירים נודרים להפגין נדיבות אוהבת: ״כשאם מגינה על ילדה שלה, ילדה היחיד, בלב שאינו יודע גבול יש להוקיר את כל היצורים החיים״. וזהו הפסוק הראשון מתוך ״דרכו של הבודהיסטווה״, טקסט שנכתב על ידי סאנטידֶווה, משורר מוערך מן המאה השמינית: ״מי ייתן שאהיה רופא ורפואה/ ומי ייתן שאהיה אחות/ עבור כל היצורים החולים בעולם/ עד שיחלימו כולם״.

ניו מקסיקו, אביקיו, אמפיתאטרון ההדים, אלדו לאופולד

"אמפיתאטרון ההדים" בניו מקסיקו, שבה זכה אלדו לאופולד להשראה אקולוגית. תצלום: זק סמית

אולם בעיניי, כמדען, יש במסורת הבודהיסטית משהו שמעבר לציווי לדאוג לכלל היצורים החיים. מפגש המוחות הזה, בין הבודהיזם לאקולוגיה, נובע מתובנות דומות באשר לטבעה של המציאות עצמה – שלא ניתן להבחין ביננו ובין מציאות הטבע – ושל מקומנו בתוך כל זה.

״אם אתה משורר״, כותב מאסטר הזן בן ימינו טיק נהאט האן, ״תוכל לראות כי ישנו ענן בדף הנייר הזה. ללא הענן, לא יהיה גשם; ללא הגשם, העצים אינם יכולים לצמוח; וללא העצים, איננו יכולים להכין נייר״. הוא ממשיך וכולל בדבריו את חוטב העצים, את אמו של חוטב העצים וכן הלאה. אם גם אתם יכולים לראות את הענן בדף הנייר, אולי גם אתם משוררים, מורי זן – או אקולוגים. ובלי קשר למי שמבחין בכך, באמת ישנו ענן בדף נייר, כמו גם חיפושית חדקונית, קמצוץ אדמה, מעט לשלשת ציפורים ואפילו הדלק שבעזרתו הפעיל חוטב העצים את המסור שלו. באותה מידה יתכן שלו הייתם מתעדים את תולדות האטומים הללו, המרכיבים את הצג האלקטרוני שממנו אתם קוראים כעת, הייתם מגלים שהם היו פעם חלק מפטר הגדול, ממותה צמרית או (וגם!) כוח ענק.

בעיני בודהיסטים, העצמי אינו קיים במובן העמוק, שבו איש אינו קיים כמבנה יחיד וקבוע הנבדל ומבודד באורח משמעותי כלשהו משאר העולם. המושג הזה תואם לחלוטין את הגישה האבולוציונית והאקולוגית למוצאנו ולאופן שבו אנו משולבים בתהליכים הטבעיים

טבעם המשולב והתלות ההדדית בין הדברים הם שעומדים בלב האקולוגיה. הם גם דומים להפליא לתובנה המהותית של הבודהיזם: היווצרות תוך תלות הדדית, או בסנסקריט ״פראטיטיה-סמוטפאדה״ (pratītyasamutpāda) ובשפת פאלי ״פאטיקהסמופאדה״.  בודהיסטים טיבטים מסורתיים משננים שוב ושוב שכל הדברים היו בשלב כלשהו האימהות שלנו, ממש כפי שאנו היינו מתישהו אימהותיהם. גם באסכולת הטהרוואדה וגם באסכולת המאהיאנה ״חמלה״ היא מושג מרכזי, ויש לו משמעות שונה לגמרי מן האמפתיה או ההזדהות, עשיית הטוב, חביבות, או הפטרת ״אני חש את כאבך״.

במקום אלה, מדובר במושג בודהיסטי, מן הקשים ביותר להבנה על ידי מערביים: מושג ה- anatman או ה״אי-עצמי״. בואו נבהיר זאת: הבודהיסטים אינם טוענים כי אנשים אינם קיימים. כשהדלאי לאמה טס לכינוס בז׳נבה או בלונדון הוא רוכש כרטיס טיסה שעליו כתוב שמו ״טנזין גיאטסו״, וגופו תופס מושב במטוס. אולם בעיני בודהיסטים, העצמי אינו קיים במובן העמוק, שבו איש אינו קיים כמבנה יחיד וקבוע הנבדל ומבודד באורח משמעותי כלשהו משאר העולם. המושג הזה תואם לחלוטין את הגישה האבולוציונית והאקולוגית למוצאנו ולאופן שבו אנו משולבים בתהליכים הטבעיים.

טיבט, בודהיזם

בטיבט. תצלום: אטול וינאיאק

כל אחד מאיתנו נוצר בשילוב עם אחרים, תלוי ואינו ניתן להפרדה מהם. הניסיון למצוא חלקיק שלם של עצמי בתוך מישהו (או בתוך כל יצור חי) אינו כמו מציאת חרצן בתוך משמש. הדבר דומה יותר לקילוף בצל: אנו עשויים שכבות על שכבות, ללא דבר במרכז. או כמו נהר גועש, כל אחד מאיתנו ניתן לזיהוי ולאבחנה, אבל באותה מידה, לא קיים כל ״אנחנו״ עקבי: רק תבניות זרימה הנעות ללא הרף, כולן מורכבות לגמרי מלא-אני חולף. בעיני בודהיסטים ואקולוגים גם יחד, כולנו נוצרנו מחלקי חילוף שלוקטו מתוך אותה ערימת גרוטאות קוסמית, שממנה האטומים והמולקולות המרכיבים ״אותנו״ ניתנו לנו בהשאלה, ואליה הם יחזרו בסופו של דבר לשימוש חוזר.

הקיום שלנו אינו תופעה מובחנת או נבדלת. חמלה של ממש, במובן של ״סבל ביחד״, אמורה להיות קלה – למעשה, היא בלתי נמנעת – משום שאיש אינו נבדל ממי שאליו מופנית דאגתו

לכן הקיום שלנו אינו תופעה מובחנת או נבדלת. חמלה של ממש, במובן של ״סבל ביחד״, אמורה להיות קלה – למעשה, היא בלתי נמנעת – משום שאיש אינו נבדל ממי שאליו מופנית דאגתו. ג׳ון מיור, החוקר ואיש שמירת הטבע בן המאה ה-19, ציין את אותו עקרון: ״כשאנו מנסים לבחור דבר מה נבדל, אנו מגלים כי הוא קשור לכל הדברים האחרים ביקום״. עבור אקולוגים, ממש כפי שרואים זאת משוררים או בודהיסטים, זהו הכלל המהותי ביותר, בין אם הוא מכונה קישוריות, אי יכולת הפרדה, או בשפת המדע, רשתות מזון, רמת הזנה ואינטראקציות קהילתיות.

במקום כלשהו ב״מוצא המינים״, צ׳רלס דרווין מהרהר בשעשוע באפשרות שעל ידי גידול חתולים, קשישות אנגליות שלא נישאו מעולם הפכו את לונדון למקום נעים ושופע פרחים. זה היה הטיעון שלו: חתולים, כך יודעים כולם, אוכלים עכברים. עכברים, כפי שמעטים יותר יודעים, הורסים מדי פעם קינים של דבורי בומבוס, קינים שעל פי רוב נמצאים במחילות באדמה. ודבורים כאלה, כמובן, מאבקות פרחים. לכן ככל שיש יותר חתולים, יש פחות עכברים. פחות עכברים, יותר דבורים. יותר דבורים, יותר פרחים. מכאן שיותר רווקות אנגליות קשישות המגדלות חתולים פירושו יותר פרחים. איש לא בחן את התאוריה של דרווין. אבל שרשראות הסיבות והתוצאות המפתיעות הללו מוכרות מאוד לחוקרי הסביבה, ממש כפי שהן מוכרות במטפיזיקה הבודהיסטית.

דבורה, דבור, בומבוס

דבורת בומבוס, קשורה לפרח, שקשור ל... ול..., תצלום: alvesgaspar, ויקיפדיה

לאחרונה נערך מחקר שנועד לבחון את המתרחש בהתפרצויות תקופתיות של עש – מזיק שהגיע מאירופה ובערך אחת לעשור גורם נזק גדול ליערות בצפון אמריקה. חוקרים במכון קארי (Cary) לחקר מערכות אקולוגיות במילברוק, ניו יורק, חשדו שעשוי להיות קשר בין ההתפרצויות התקופתיות של העש לבין עלייה במספר האצטרובלים, בגלל התערבותם של עכברים מסוג white-footed deer mice, מכרסמים הנפוצים ביערות של מזרח ארצות הברית. מספר העכברים הללו גדל בכל פעם שישנו יבול אצטרובלים משובח, המתרחש בערך אחת לשנתיים או אחת לחמש שנים. ועכברים אלה אינם אוכלים רק אצטרובלים. הם גם הטורפים העיקריים של גלמי העש. לכן, נראה הגיוני שמיד אחרי יבול גדול במיוחד של אצטרובלים, אוכלוסיית העכברים תגדל, והיא תגביל את גודל אוכלוסיית העש. וממש כך, בשנה שבה יבול האצטרובלים זעום, אמורים להיות מעט עכברים יחסית, ולכן גם יחסית מעט עש.

באחד הקיצים במהלך המחקר – אחרי יבול עשיר במיוחד של אצטרובלים – אתר המחקר, ביער במדינת ניו יורק, היה שופע עכברים. האקולוגים סילקו את מרבית העכברים משלושה חלקים של היער, שכל אחד מהם השתרע על כעשרה דונמים (לא מטלה פשוטה!). לאחר מכן הם השוו את מספר גלמי העש באותם אזורי ניסוי, עם מספר הגלמים בחלקות היער שמהן לא סולקו עכברים. ואכן, במקום שבו היו פחות עכברים היו יותר עשים. פי 45 יותר, ליתר דיוק.

הצעד הבא היה הדמיה של שנה שופעת אצטרובלים במיוחד. בעזרת גדוד מקומי של חניכות הצופים, פוזרו כמעט ארבעה טונות של אצטרובלים בשטחי בניסוי שמהם סולקו העכברים – וחיש קל האזורים התמלאו בעכברים. הדבר הראה כי ששפע אצטרובלים אכן מוביל לשפע עכברים. התפתחות חיובית, אם אנו מעוניינים למנוע התפרצות של עש. אבל זה אינו סוף הסיפור.

העכברים שלנו אינם רק צרכנים של אצטרובלים וזחלי עש. הם גם מהווים מאגר שופע של טפילים הגורמים למחלת ליים – קרצייה שזחליה חיים על גבי עכברים, ובבגרותה היא חיה על צבאים. עלייה במספר האצטרובלים לא הביאה רק לגידול באוכלוסיית העכברים, אלא גם ליותר צבאים, שנמשכו אל האצטרובלים, והביאו עמם את הקרציות הבוגרות, שהתרבו והטילו זחלים על המוני העכברים. עכברים באזורים עשירים באצטרובלים נשאו על גופם 40% יותר זחלי קרציות לעומת עכברים בחלקות היער ששימשו לבקרה.

אצטרובלים

אצטרובלים: אוכלים ונאכלים, מזינים ומוזנים. תצלום: סמואל פררה

אפילו שלב הסיבתיות הראשון במחקר הזה, שנערך ב-1998 – יותר אצטרובלים, יותר עכברים, פחות עש – הוא מורכב מאוד. אבל הסיבתיות הנובעת מיחסי הגומלין הרבה יותר מורכבת אם מוספים לה את גורם המחלה. מהן ההשלכות המעשיות? יערנים עשויים להתפתות לפזר אצטרובלים נוספים, כדי למנוע התפרצויות עש ולשפר את תפוקת העץ של היער. אבל הדבר עלול להביא למגפה של מחלת ליים: יותר עכברים, פחות עש, אבל גם יותר קרציות. לחלופין, נציגי בריאות הציבור המעוניינים לצמצם את היקף מחלת ליים, עשויים לבחון דרכים לדכא באמצעים כימיים את ייצור הזרעים, מעשה שבתורו יביא למתקפה של עש. לבסוף, יתכן שהתפרצויות של מחלת ליים קשורות, למרבה הפלא, באופן שבו נוצרים אצטרובלים ביער באותה שנה.

אסור לנו להניח שהמקבילות בין הבודהיזם והאקולוגיה מדויקות לגמרי, או שיש בין שתי הגישות חפיפה מלאה

הכול, כנראה, קשור. הבודהא היה מבין זאת.

למרות זאת, אסור לנו להניח שהמקבילות בין הבודהיזם והאקולוגיה מדויקות לגמרי, או שיש בין שתי הגישות חפיפה מלאה. בעיניי – כמדען אתיאיסט לחלוטין – ישנם היבטים רבים במסורת הבודהיסטית שנראים מגוחכים לגמרי.

בראש רשימת האבסורדים נמצאת תופעת ה״אידהי״, אירועים על-טבעיים שלכאורה מתרחשים בכוחה של מדיטציה מסורה ומיומנת. הם מוזכרים רבות בטקסטים בודהיסטים, ואיני מאמין לאף מילה שנכתבת עליהם. מודטים מומחים הם לכאורה בעלי יכולות על-טבעיות שונות, הם מסוגלים להפוך ברצונם לבלתי נראים, לעבור דרך קירות, לצעוד על מים או באוויר, לשמוע אנשים ויצורים אחרים ממרחק רב מאוד, לקרוא מחשבות, להיזכר בחיים קודמים ויש להם אפילו ״עיניים אלוהיות״ המאפשרות להם לראות את הופעתה והיעלמותה של הקארמה.

על הבודהא עצמו אומרים כי מיד לאחר שנולד הוא צעד שבעה צעדים והכריז כי זו תהיה הפעם האחרונה שבה הוא ייוולד מחדש. כשמת, שכוב על צדו בין העצים, הללו החלו מיד, באורח פלא, פורחים, שלא בעונתם. הבודהא הבהיר כי הוא אינו אל, ואין לעבוד אותו כאילו היה אל, אבל מיליוני בני אדם מפרים את הצו הזה שלו מדי יום, וממשיכים ללמד את תורתו כאילו הייתה דת.

הקוסמולוגיה הבודהיסטית המסורתית היא מורכבת מאוד, ואף מוזרה מאוד. על פיה, העולם מורכב מ-31 רמות, שהתחתונה בהן היא מין גיהינום, ואחריה באים בעלי החיים, רוחות רפאים, ענקים, בני אדם, חמש רמות של אלים פחותי חשיבות, 15 רמות של אלים חשובים יותר, ואחריהם מגיעים אל ״החלל האינסופי״, ״המודעות האינסופית״ ו״הכלוּם״ ולבסוף את מה ״שאינו תפישה ואף לא אי-תפישה״. הדלאי לאמה (המעיד כי הוא עצמו מעריץ את המדע המערבי) הודה לאחרונה כי הוא כבר אינו מאמין בכך שהעולם הוא שטוח ובמרכזו הר עצום – הר מֶרוּ. איני יודע במה מאמינים מנהיגים בודהיסטים אחרים.

ילד, נזיר, בודהיסט, מיאנמר

בודהיזם: מבט על העולם ועל האדם. תצלום: פיליפ בורהיס

״בודהיזם״ גם אינו יחידה אחידה וחסרת גוונים. יש הטוענים כי בודהיזם ״אמיתי״ אמור להתבסס על הקאנון הפאלי. אבל הוא שונה מאוד מהבודהיזם שהחזון שלו דומה כל כך לאקולוגיה המודרנית. הבודהא ההיסטורי כנראה התעניין יותר בסילוקו של הסבל האנושי ובעידוד ההארה האישית מאשר ברגישות לסביבה. במקום להתמוגג מן הקישוריות של הכול, המחשבה הבודהיסטית המוקדמת התמקדה בחסרונות של אשליית ה״מאיה״ – החשיבות המוקנית בטעות לעולם החומרי.

נכון, גם בין חוקרי אקולוגיה ישנם חילוקי דעות: למילה אקולוגיה ישנה משמעות כפולה, והיא משמשת לציון תחום המחקר הכמותי וגם לציון האחריות המוסרית כלפי עולם הטבע המורכב.

אף שמרבית המסורות הרוחניות כוללות מידה של אחריות מוסרית כלפי עולם הטבע, לרוע המזל ההפרדה – של הנפש מן הגוף, יחידים אלה מאלה, גן עדן מגיהינום, בני אדם ושאר עולם הטבע וכן הלאה – היא הנחת הפעולה העיקרית, ובוודאי בדתות המונותיאיסטיות

למרות זאת, ישנם הרבה קשרים מדהימים ועדינים בין המטפיזיקה והאתיקה הבודהיסטית מצד אחד, והנטייה האקולוגית מנגד. בודהיזם מודרני, בעיקר כפי שהוא מוצג ואף בא לידי ביטוי במערב, עבר סוג של שיפוץ אינטלקטואלי. הוא מדגיש כעת את האחריות החברתית והסביבתית, יותר מכפי שהבודהא או תלמידיו המידיים כנראה העדיפו – אולי גם בשל השפעת הזן.

ומה עם המסורות הרוחניות של המערב עצמו? בבסיס החשיבה המערבית ישנה חשיבה דיכוטומית, שנובעת, אולי, מהמבנים האפלטוניים היווניים, של אידיאל מול מציאות ואינטלקט מול רגש. דואליות כזו השפיעה רבות על השקפת העולם היהודית-נוצרית: אלוהים מול הבריאה, נפש מול גוף, חטא מול כפרה והכי חשוב מבחינתו: אנושות מול הטבע.

אף שמרבית המסורות הרוחניות כוללות מידה של אחריות מוסרית כלפי עולם הטבע (מן הניהול הנוצרי ועד ההזדהות השמאנית), לרוע המזל ההפרדה – של הנפש מן הגוף, יחידים אלה מאלה, גן עדן מגיהינום, בני אדם ושאר עולם הטבע וכן הלאה – היא הנחת הפעולה העיקרית (ובעיקר ביהדות, בנצרות ובאסלאם).

רשתות מזון, כמו אלה המחברות את העכבר, האצטרובל והעש, אינן רק תיאור של מי אוכל את מי – הן מתארות את עצם מהותם

האקולוגיה הוגדרה, מסורתית, כחקר מערכות הגומלין בין אורגניזמים וסביבותיהם – ויש בכך מן הדואליזם. חשוב לציין כי האקולוגים של היום משנים את ההגדרה הזו, ושמים דגש על זהות בסיסית בין הסובייקט לסביבתו. איננו יכולים להפריד את הביזון מן הערבה או את הינשוף מיער עצי המחט. מאחר שהבחנות כאלה הן שרירותיות, האקולוגים חוקרים יחידות של ביזון-ערבה, ינשוף-יער. רשתות מזון, כמו אלה המחברות את העכבר, האצטרובל והעש, אינן רק תיאור של מי אוכל את מי – הן מתארות את עצם מהותם. האמירה הבודהיסטית שלפיה עורו של אורגניזם אינו מפריד אותו מן הסביבה אלא להפך, מחבר את השניים, יכולה הייתה להישמע באותה מידה מפיו של ״מאסטר״ מתחום האקולוגיה הפיזיולוגית.

ציפור, דג, ים, ג'מייקה

הים בג'מייקה, תמונה חלקית משולבת. תצלום: דייוויד גרובס.

אם מתגברים על הדואליזם ורואים את העולם בשלמותו האורגנית המורכבת, מגוחך לחשוב על כל תהליך טבעי כ״לא נכון״. הוא מה שהוא. ״אף שרגלי הברווז קצרות, לא ניתן להאריך אותן בלי להחריד את הברווז, ואף שרגלי העגור ארוכות, לא ניתן לקצר אותן בלי לייסר את העגור״. המחשבה המערבית נטתה יותר לעבר תו תקן אחיד, וחיפשה כיצד לקטוע, למתוח או לעוות באופנים אחרים את עולם הטבע כדי שיתאים לתשוקות שלנו: להפוך אותו ליפה, מרהיב עין או מקסים. ממש כפי שהבודהיסטים הטיבטים עורכים קבורות שמים כדי להשיב את מרכיבי הגוף האנושי לעופות הדורסים, ובסופו של דבר לאדמה, מתוך הכרה חסרת שאינה רגשנית במהותנו הגשמית – כך האקולוגיה מרוצה מריקבון גוויית האייל ביער. במהלך השנים, האקולוגים התווכחו עם מנהלי שטחים עד שלבסוף הגיעו להבנה (הבודהיסטית) כי לריקבון, לטריפה ואפילו לשריפות היער, יש תפקיד בשימורה של מערכת אקולוגית בריאה.

תפישת הזרימה הבלתי פוסקת של הדברים היא חלק בלתי נפרד מראיית עולם אקולוגית, והיא חיונית במיוחד לנקודת המבט האבולוציונית – מחזור החיים, ההשלכות המהותיות והבלתי צפויות של יחסי הגומלין

אפילו מושגי הסיבה והתוצאה המערביים המסורתיים שלנו השתנו, באמצעות ניתוחי מערכות ותרשימי זרימה מורכבים המייצגים אינספור נתונים ומגוון מדהים של קישורים הדדיים, מעין ״רשת נוירונים״ עצומה. תפישת הזרימה הבלתי פוסקת של הדברים (כמו מושג השינוי, ה״אנטיאה״ הבודהיסטי) היא חלק בלתי נפרד מראיית עולם אקולוגית, והיא חיונית במיוחד לנקודת המבט האבולוציונית – מחזור החיים, ההשלכות המהותיות והבלתי צפויות של יחסי הגומלין. למעשה, ישנם מרכיבים בבודהיזם שכנראה הקדימו את תפישתן של מערכות אקולוגיות כמשתנות, דינמיות ונתונות להפרעות אבל גם עמידות מאוד ומבוססות על קשרי גומלין.

בניסיון למצוא דרכים לתיאור מערכות מורכבות כאלה, המסורת הבודהיסטית יצרה מטפורות ודימויים רבים. קחו למשל את ״רשת אינדרה״, מבנה המתואר בסוטרת אווטאמסקה. על פי הסיפור, הקיסר אינדרה ציווה על טווייתה או אריגתה של רשת, אולי כדי לשעשע את בתו. בכל מקרה, הרשת הייתה גדולה עד אין קץ והכילה אבן חן טהורה ומושלמת בכל הצטלבות חוטים. במבט מקרוב בכל אחת מאבני החן הללו, אפשר היה לראות את יתר האבנים משתקפות (זכרו, הרשת היא אינסופית). כל אבן שיקפה על פניה את כל האבנים האחרות. אם הבטתם בכל אחת מהן, יכולתם לראות את כל האחרות משקפות בתורן את כל האחרות. ״לראות את העולם בגרגר חול״, כפי שכתב המשורר ויליאם בלייק, ״ואת הרקיע בפרח בר״.

קבורה, טיבט, דגלים, שמים, נשרים, דגים

קבורה בטיבט: פעם לנשרים בשמיים, פעם לדגים באגם. תצלום: דניס ג'רוויס

שלא במפתיע, ניתוח מילולי, שאין לו ברירה אלא להיות לינארי, אינו מתאים לאקולוגים ממש כפי שהסתייגו ממנו מורי הזן. בעוד שמורה הזן הבודהיסטי מעדיף לשחק בדימויים פואטיים, הדמיון האקולוגי פונה לדימויים ומטפורות משל עצמו.

אנו זקוקים נואשות לאקולוגיה כדי לקדם טיפול ראוי יותר בכדור הארץ ולמתן את היוהרה האנושית

האקולוגיה היא דברים רבים: מדע, השקפת עולם, משל מתריע. היא עלולה להיות כמעט בלתי מובנת בשל מורכבותה המתמטית, ומשעממת מאוד בנפיחותה המילולית. התיאוריות שלה עלולות להישמע סתומות, אך היא עשויה להיות מעשית להפליא. תכופות מתעלמים ממנה ומזלזלים בה, אף כי אנו זקוקים לה נואשות כדי לקדם טיפול ראוי יותר בכדור הארץ ולמתן את היוהרה האנושית. קראו לה ״מדע חתרני״, משום שהיא חותרת תחת ההתעקשות האגוצנטרית שלנו על היותנו נפרדים, ועמה הנטייה שלנו לנצל באכזריות את יתר עולם הטבע. הבודהיזם הוא חתרני לא פחות, ובעיקר ההשלכות האקולוגיות שלו המובילות את המאמין המסור אל הרבה מעבר להערצה נרגשת של הדלאי לאמה או ההיקסמות מבודהיסטים סלבריטאים כמו ריצ׳רד גיר.

לציווי של הסופר א.מ. פורסטר ״לקשר תמיד״ (only connect) בודהיסטים ואקולוגים יוסיפו כי אנו כבר מקושרים. תפקידנו הוא לזהות את הקישורים, ולפעול בהתאם, לשים לב למקום שאנו תופסים ולא רק לנשימה לנו. אבל ההשלכות האקולוגיות של הבודהיזם – או ההשלכות הבודהיסטיות של האקולוגיה – אינן קלות. הן תובעות פעילות אמיצה ונחושה, ולא רק רגש. זמן קצר לאחר שהוכנה בתאילנד, בשנת 1961, התוכנית הראשונה לפיתוח כלכלי, הממשלה בבנגקוק שלחה נזירים לבית הסוהר משום שלימדו ״סאנטוטהי״, הסתפקות במה שיש – מחשש שהאידיאל הבודהיסטי הזה יפריע לפיתוח הכלכלי קצר הרואי. והוא, כמובן, הפריע.

זה העניין בנקודות מבט רוחנית-דתית-מוסרית: הן מציבות לנו דרישות. בימים אלה כבר לא אופנתי להיות קדושים מעונים, אבל כשאנו חושבים על רצח ״איש הדת מן המעמד הנמוך״ תומאס בקט בקתדרלה, או על נזירים בודהיסטים מתנגדים לחונטה הצבאית במיאנמר (בורמה) בשנת 2007, אנו עשויים להיזכר שעמידה נחושה מול בעלי הכוח היא חלק מעמידה על עקרונותינו. בכל הקשור ליחסי הגומלין של החוכמה הבודהיסטית והאקולוגית, התוצאה של היצמדות נחושה לעקרונות עשויה להיות נוראה פחות, אף כי חשובה באותה מידה. במקום לאבד את חיינו, אנו עשויים להרחיב אותם.

דייוויד פ. ברש (Barash) הוא ביולוג אבולוציוני ופרופסור (אמריטוס) לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. ספריו האחרונים הם   Through a Glass Brightly ו-Strength Through Peace  (אשר ראו אור ב 2018)  – האחרון נכתב בשיתוף רעייתו, הפסיכיאטרית ג׳ודית איב ליפטון (Lipton).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: שלושה ינשופים מסוג Athene brama, בתאילנד. תצלום: Thanit Weerawan, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד פ ברש, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אנחנו הינשוף, אנחנו היער