בא לנו בחלום

החלום הנבואי המפורסם ביותר הופיע כנראה בתנ״ך. חלומותיו של פרעה העומד ליד הנילוס. שבע פחות עבות השר עולות מן הנהר, ואחריהן שבע פחות כעורות וכחושות שאוכלות את הפרות הדשנות העסיסיות. אבל מה פירוש החלום? ישנה כאן תבנית, נכון? בעקבות הטוב מגיע הרע שמכריע אותו. וגם המספר שבע קשור. פרעה מזמן את יוסף, שמפרש את החלום: אחרי שבע שנים של שפע יגיעו שבע שנות רעב. הפרשנות רבת ערך. כעת פרעה יכול להיערך לשמור מזון לשבע השנים הרעות. אבל אם פרעה יודע להתנבא, למה הוא פשוט אינו חולם על שבע שנות שפע ושבע שנות רעב? מה הסיפור עם הפרות הקניבליות? האם הפרות הללו מייצגות תבנית אסוציאטיבית בחוויות של פרעה? וכיצד זיהוי התבנית מאפשר בכלל את החיזוי?

הפרס למי שחוזה את העתיד בחלומות: "תהלוכת הניצחון של יוסף", קתדרלת סנט אטיין, טולוז, צרפת. תצלום: Didier Descouens and one more author, ויקיפדיה

יש לזה בוודאי קשר לאופן הפעולה של המוח. הוא אינו מקבל, באופן פסיבי, מידע על העולם שבחוץ אלא מפרש באופן אקטיבי את המידע הזה, ומחפש בתוכו תבניות. אילו הכול היה אקראי, לא היו תבניות והחיזוי לא היה אפשרי. אפשר לחזות רק באמצעות הבחנה בתבנית בחוויות (או בידע, שהוא תת-קבוצה של החוויות שלנו). האם ישנם סדירות או סדר באירועים? האם חלק מהאירועים מתרחשים לרוב ביחד אם אחרים? אם האירועים מתרחשים בתבנית אסוציאטיבית, ניתן להשתמש בהם כדי לחזות מה יקרה בשלב הבא.

חלק מהדפוסים הם דטרמיניסטיים ולוגיים. למשל, יום מגיע בעקבות הלילה. יום ולילה קשורים זה לזה כרצף בתודעה האנושית, ואנחנו יכולים לצפות שהיום יפציע לאחר הלילה. דוגמה נוספת: התנועה בכבישים כבדה יותר בזמנים שבהם מרבית האנשים נוסעים, ולכן יש קשר בין עומס תנועה לבין סדר היום של בני האדם. זה אינו קשר שנקבע על ידי חוק טבע, אבל ללא התערבות אנושית שתשנה את לוחות הזמנים או את זרימת התנועה, אפשר יהיה לחזות עומס תנועה בסביבות השעה שמונה בבוקר.

חיזוי של התנהגות של יצורים חיים, בני אדם ובעלי חיים, הוא משימה בעייתית. כשמסתמכים על התנהגות בעבר, אפשר לדעת איך הם יתנהגו במצבים מסוימים, אבל לא ניתן לחזות זאת בוודאות

חלק מהדפוסים הם פחות ברורים מאליהם. אנחנו קורים להם ״בעייתיים״, כי הם מבוססים על אירועים שיש להם רק נטייה להתרחש ביחד, ולכן איננו יכולים לצפות אותם בביטחון מלא. חיזוי של התנהגות של יצורים חיים, בני אדם ובעלי חיים, הוא משימה בעייתית. כשמסתמכים על התנהגות בעבר, אפשר לדעת איך הם יתנהגו במצבים מסוימים, אבל לא ניתן לחזות זאת בוודאות. ההתנהגות שלהם אינה אקראית, אבל היא גם לא קבועה מראש. יצורים חיים עשויים תמיד להפתיע אתכם.

למשל, אני חוקרת באקדמיה ומלמדת רק מספר מוגבל של שעות. רוב זמני מוקדש לכתיבת מאמרים בביתי. לא קל לצפות מתי אגיע לאוניברסיטה. סימן החיזוי ההגיוני והברור ביותר הוא אם יש לי שיעור, אבל אם אני עסוקה במחקר אני עשויה להחליף שעות הוראה. סימן חיזוי נוסף הוא פגישה שנקבעה לי, אבל אם אני חייבת להגיש חלק מהמחקר בתאריך קרוב, אני עשויה לוותר על הפגישה. לכן, על אף שהביקורים שלי באוניברסיטה נוטים להתרחש באורח התואם (ולהיות קשורים) לשעות ההוראה והפגישות, הם לחלוטין לא נקבעים על ידם.

שעון: עוגן ידוע לתחזיות, לניסיון לחזות את העתיד. בתצלום: שעון בקתדרלה של קלן. תצלום: תומס בורמנס

מנבא פחות ברור מאליו הוא הזמנה לקפה עם עמיתה מעניינת. אם אני אמורה ללמד וגם נקבעה לי פגישה ויש גם סיכוי שאוכל לשתות קפה עם עמיתה שלי, סביר מאוד שאגיע לקמפוס – אבל זו עדיין רק סבירות, אם כי גבוהה מאוד. מצד שני, יתכן שאגיע לאוניברסיטה רק כדי לשתות קפה עם עמיתה, או כי אני עוברת ממשרד אחד לאחר, אף שפחות סביר שדברים אלה יתרחשו ביחד. עם זאת, שתיית קפה עם עמיתה ביום שבו אני עוברת משרד הם אירועים המגדילים את ההסתברות לנוכחותי באוניברסיטה.

איך כל זה קשור לחלומות?

במהלך שינה המלווה בתנועות עיניים מהירות (REM), אנחנו מטיבים להבחין בקשרים פחות ברורים מאליהם ויותר ״רחוקים״, המנבאים אירועים בעלי סבירות גבוהה להתרחשות

בזמן הערוּת, אנחנו מטיבים לזהות דפוסים לוגיים ודטרמיניסטיים. אנחנו נוטים להניח שאנחנו צריכים להיות ערים כדי לתפקד, אבל זה לא כך. במהלך 24 שעות, ישנו מצב נוסף שבו המוח שלנו פעיל לא פחות, וישנם חוקרים הסבורים שהוא פעיל יותר. זהו מצב השינה המלווה בתנועות העיניים המהירות (REM), אז מופיעים החלומות. במהלך שלב זה, אנחנו מטיבים להבחין בקשרים פחות ברורים מאליהם ויותר ״רחוקים״, המנבאים אירועים בעלי סבירות גבוהה להתרחשות.

מספר ניסויים הדגימו זאת. בשנת 1999, רוברט סטיקגולד (Stickgold), פסיכיאטר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארוורד ועמיתיו הראו כי אחרי שאנו מתעוררים משנת חלום, אנחנו מקשרים אסוציאטיבית בין אירועים רחוקים יותר מכפי שאנו נוהגים לקשור בזמן ערות. למשל, כשנאמרה להם מילה כמו ״חום״, משתתפים במחקר נטו יותר להגיב במילה ״שמש״, ואילו מוח ערני לגמרי בחר במילה ״קור״ – אסוציאציה מתבקשת יותר, כמו לילה ויום.

בשנת 2009, דניס קאי (Cai), פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה ועמיתיה ערכו מבחנים שכללו מילים שלכאורה אין ביניהן קשר. חשבו על רצף מילים כמו ״נופל״, ״שחקן״ ו״אבק״. מי שחוו יותר REM הצליחו בקלות רבה יותר להעלות את המילה שמקשרת ביניהם: ״כוכב״.

ון גוך הציב כוכבים בשמי החלומות של כולנו ויצר אסוציאציות בלתי נמנעות: "ליל כוכבים" (1889), מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

במחקר שהתפרסם בשנת 2015, מורי ברסקי (Barsky), חוקר שינה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארוורד ועמיתיו בחנו יותר לעומק את הקישורים ההסתברותיים. הם ביקשו מהנבדקים שלהם לנבא אחת משתי אפשרויות – ״שמש״ או ״גשם״ – על סמך תיאורים של אירועים קשורים. לאחר מכן הם השוו את הביצועים של משתתפים שנמנמו ועברו שנת חלום עם אלה של מי שנשארו ערים, וגילו שהנבדקים שישנו וחלמו השיגו שוב ושוב תוצאות טובות יותר.

אנחנו מיטיבים לקשר קישורים מילוליים שאינם ברורים מאליהם אחרי שנת REM, משום שהמוח שלנו מופעל במהלך השינה הזו – על ידי החלומות שלנו – ונערך לזהות דפוסי חוויות ואירועים שהם הסתברותיים ואינם מובנים מאליהם

על סמך כל זאת, אני טוען כי אנחנו מיטיבים לקשר קישורים מילוליים שאינם ברורים מאליהם אחרי שנת REM, משום שהמוח שלנו מופעל במהלך השינה הזו – על ידי החלומות שלנו – ונערך לזהות דפוסי חוויות ואירועים שהם הסתברותיים ואינם מובנים מאליהם. פירוש הדבר הוא שאם מישהו רוצה לנבא אם אגיע לאוניברסיטה ביום כלשהו, יהיה לו סיכוי טוב יותר להצליח מיד אחרי שיחלום חלום.

במובנים מסוימים, המוח שלנו מתפקד אחרת במהלך שנת REM, לעומת מצב של ערוּת. את אחד ההבדלים החשובים ניתן למצוא בקליפת המוח הקדם-מצחית הצדית, הממוקמת מאחורי המצח משני צדי הראש. אזורים אלה אחראיים להסקה לוגית, תכנון והתמקדות בפתרונות המתבקשים ביותר לבעיות. בין היתר, קליפת המוח הקדם מצחית מונעת מהתודעה ״לתעות״. אבל, עבור פתרונות לבעיות קשות, המבוססים על קישורים מרוחקים, תעייה של המוח או ״חשיבה מחוץ לקופסה״ עשויה להיות בדיוק מה שנדרש כדי לחבר חיבורים מפתיעים.

את זאת ציינו הפסיכולוג קרלו רוורברי (Reverberi) ועמיתיו מאוניברסיטת מילנו-ביקוקה במאמר שהתפרסם בשנת 2005. הצוות הציג בפני מטופלים שסבלו מנזק להם בקליפת המצח הקדמית הצידית, בעיות קשות שדרשו ״חשיבה מחוץ לקופסה״, וגילה שהביצועים שלהם היו טובים מאלה של קבוצת הביקורת, שחבריה לא סבלו מנזק כלשהו. אבל אנחנו לא זקוקים לפגיעה מוחית כדי לנצל את הכישורים הללו. במהלך שנת REM, קליפת המוח הקדמית הצידית אינה מופעלת, היא מפריעה להסקת מסקנות הגיונית אבל מחזקת את היכולת לקשור קישורים שאינם ברורים מאליהם, מהסוג הנדרש ליצירת חיבורים וקפיצות אינטואיטיביות.

אנשים, מקומות ואירועים מוכרים מופיעים בחלומות שלנו, אבל מאחר שקליפת המוח הקדמית הצידית אינה מופעלת, כמעט לעולם איננו חווים אותם כפי שהם במציאות. במקום זאת, אנשים, מקמות וחוויות משולבים מחדש ויוצרים מוכר-זר ולעתים קרובות מוזר. אני טוענת כי המוכר הופך למוזר כי בשנת החלום אנחנו לא חווים זיכרונות כפי שהם. במקום זאת, אנחנו יוצרים דימוי שמתקשר לזיכרונות של חוויות. דימוי חלום הוא מוזר, כי הוא מייצג דפוס שנוצר על ידי חיבור של מרכיבים קשורים של אנשים, מקומות או אירועים שונים. בעת שנת REM, המוח שלנו נערך לזהות קישורים רחוקים או דפוסים שאינם מובנים מאליהם בין אנשים, מקומות ואירועים ממש באותו אופן שבו, לאחר שנת REM, אנחנו מיטיבים לקשר בין המילה ״כוכב״ והמילים ״נופל״, ״שחקן״ ו״אבק״.

דימויי חלום כנראה נראים לנו מוזרים כשאנו מתעוררים, כי הם מקשרים בין מרכיבים מחוויות שונות כדי לזהות דפוסים

אבל זה לא הכול: הדרך הטובה ביותר לזכור ש״כוכב״ קשור ל״נפילה״, ״שחקן״ ו״אבק״ תהיה לשלב את כל אלה בדימוי: שחקן מפורסם, למשל טום קרוז, מכוסה באבק ונופל מכוכב. בקיצור, לטענתי, דימויי חלום כנראה נראים לנו מוזרים כשאנו מתעוררים, כי הם מקשרים בין מרכיבים מחוויות שונות כדי לזהות דפוסים. יתרה מזאת, דימויים מוזרים כאלה עוזרים לנו לזכור, פשוט משום שאנחנו נזכרים באירועים משונים בקלות רבה יותר מכפי שאנו נזכרים באירועים שבשגרה.

דימוי רב עוצמה מרפרטואר החלומות האישי שלי הוא ״בית בד החול״, שדומה במידה רבה לדימוי הזה:

החלום של המחברת, מהמאמר המקורי (איור: אליסטר פיט)

והנה חלקים מדו״ח החלום שלי בנוגע לבית המוזר:

״כעת אני צועדת ברחוב פרברי שקט ובו בתים נאים עם גינות פתוחות בחזית... משהו מעט לא תקין – אף שהיום שמשי והכול נראה בסדר... הבית האחרון שליד הגשר בקצה הרחוב נמצא כנראה בבנייה. כשאני מתקרבת לבית האחרון, אני מבינה שהוא נראה מוזר מאוד – הצורה שלו מעוגלת אבל לא לגמרי ברורה. ואז אני רואה שמשהו מכסה את הבית. אני לא מצליחה להבין מה זה – אולי זו יריעת בד גדולה... ואני אני מבחינה בצבע – צהוב – ואני רואה שהבית הזה מכוסה בחול. אני מפחדת. פתאום הסצנה שמולי השתנתה, וכעת אני מתקרבת לחוף הים...״

אילו הייתי שואלת אתכם, על סמך החלום הזה, מה מקשר בין ״בית״, ״בד״ ו״חול״ הייתם בוודאי טועים. התשובה היא ״מוות״, אבל איך הייתם אמורים לדעת? זה החלום שלי, לא שלכם – החוויות שלי משולבות בו, ואתם לא מכירים אותן. כשאני נזכרת בחלום אני ערה, ולכן אפילו אני מתקשה להבין את החיבורים, כי המוח הער שלי אינו ערוך לזהות קשרים רחוקים שאינם ברורים מאליהם.

אבל האסוציאציות קשורות לבני הבכור, השוקל לקנות בית שמישהו מת בו. בילדותי, פחדתי מאוד למות בחול טובעני, והייתה לי חוויית ילדות טראומטית, כשציפיתי שמישהו מאהוביי ימות. מתים מכוסים בבד או תכריך (זו אסוציאציה תרבותית שכולנו חולקים).

לאור חוויות החיים האישיות שלי, ״מוות״ מגיח כמשמעות חבויה בדימוי בית-החול-בד, שזכרתי כי החלום העיר אותי. אבל מרבית החלומות אינם נזכרים, ואנחנו כלל לא מודעים להם.

רוב ההתנהגות שלי בזמן שאני ערה עשויה להיקבע על ידי קישורים לא מודעים שנוצרים ובאים לידי ביטוי בחלומות שאיני מסוגלת לזכור

יחד עם זאת, ניתן לשמר חלומות ברמה שאינה מודעת. ישנו הבדל גדול בין שימור לא מודע להיזכרות מודעת. עד 98 אחוזים מהפעילות המוחית אינה מודעת, וחלומות נשמרים יכולים להיות חלק מזה. רוב ההתנהגות שלי בזמן שאני ערה עשויה להיקבע על ידי קישורים לא מודעים שנוצרים ובאים לידי ביטוי בחלומות שאיני מסוגלת לזכור.

כשבני אמר לי שהוא חושב לקנות בית שמישהו מת בו, רציתי לומר ״אל תקנה את הבית הזה״. אני אוהבת לצעוד בחוף הים, אבל לעולם איני עושה זאת לבדי, אולי בגלל פחד (שלרוב אינו מודע) מחול טובעני. בשל החוויות מילדותי המוקדמת, אני מתקשה להיות לבדי בבית בלילות. רק זיכרון מודע של החלום שלי מאפשר לי לפרק את כל זה לגורמים.

היכולת לזהות דפוסים הוא סימן ההיכר של התודעה האנושית. מערכת הראייה שלנו היא בעלת יכולת כמעט אינסופית לזיהוי תבניות. אבל למה שהמוח הער שלנו יתמחה בזיהוי דפוסים לוגיים ודטרמיניסטיים, ואילו המוח בעת שנת REM יצטיין יותר בזיהוי דפוסים הסתברותיים? ולמה דימויים מחלומות REM – המציגים את הדפוסים ההסתברותיים הללו – נותרים לא מודעים?

התשובות לשאלות אלה עשויות להימצא בצווים האבולוציוניים: חלמנו כדי לשרוד. כפי שהביולוג האבולוציוני תאודוסיוס דובז׳נסקי הכריז בכותרת מאמרו (משנת 1973): ״דבר בביולוגיה אינו הגיוני, אלא לאור האבולוציה״.

כל היונקים (ובכללם בני האדם) חווים שנת REM עם אותן תנועות עיניים מהירות אופייניות. בעלי חיים חסרים את היכולת המילולית לבטא מחשבות מורכבות, אבל סביר להניח שהם חושבים באמצעות הדימויים הללו. סביר מאוד שבני האדם המוקדמים גם הם חשבו מחשבות באמצעות הדימויים

שנת REM נובעת מן הרשתות העתיקות של המוח שהתפתחו אבולוציונית. כל היונקים (ובכללם בני האדם) חווים שנת REM עם אותן תנועות עיניים מהירות אופייניות. בעלי חיים חסרים את היכולת המילולית לבטא מחשבות מורכבות, אבל סביר להניח שהם חושבים באמצעות הדימויים הללו. סביר מאוד שבני האדם המוקדמים גם הם חשבו מחשבות באמצעות הדימויים. יתכן כי מחשבה כזו, המבוססת על דימויים, השתמרה היטב במנגנונים האבולוציוניים הנושנים של שנת REM. הסיבה לכך ששנת REM מזהה דפוסים הסתברותיים שאינם ברורים מאליהם ושומרת אותם בדימויים לא מודעים, עשויה להעיד על צורת החיים של בני האדם הקדמונים.

עצם ההישרדות הייתה בוודאי מאבק עבור אותם בני אדם קדמונים. בספרו משנת 1926 The Art of Thought, הפסיכולוג החברתי הבריטי גראהם ואלאס (Wallas) מדבר על צווים אבולוציוניים לזהות קישורים או דפוסים שאינם ברורים מאליהם, למשל בין שאריות שונות שכולן ״מזון״, או בעלי חיים ממינים שונים שכולם טורפים. הוא ראה בסוג הנושן הזה של זיהוי דפוסים את היכולת לראות ״דמיון בשוני״.

אוכל וסכנה: איפה הגבול? האם יש כאן פחד? חלום? ציור האריות ממערת שובה (Chauvet), שחזור במוזיאון המערה. תצלום: HTO, ויקיפדיה

אם הצעד הראשון עבור בני האדם הקדמונים היה לקשר בין יצורים טורפים, והצעד השני היה לזהות כל סימן ברור להתנהגותם, צעד שלישי היה לנסות להבחין בדפוס התנהגותי שלהם שהוא הסתברותי שאינו מובן מאליו, כדי שאפשר יהיה להימנע מסכנה

חול, בד ובית הם כולם שונים, אבל על פי החוויות שלי, לכולם יש עבורי משמעות של ״מוות״. ליכולת שלי לראות זאת יש כנראה שורשים אבולוציוניים ביכולתם של אבותיי הקדמונים לזהות כי, אף שאריות, נחשים וצבועים שונים אלה מאלה, כולם טורפים וכולם מבשרים ״מוות״. יתכן כי בית החול-בד המוזר שלי מבוסס על אותם עקרונות של דימוי חלום REM, המשלב אריה, נחש וצבוע ויוצר ״ארנחבוע״. אם הצעד הראשון עבור בני האדם הקדמונים היה לקשר בין יצורים טורפים, והצעד השני היה לזהות כל סימן ברור להתנהגותם, צעד שלישי היה לנסות להבחין בדפוס התנהגותי שלהם שהוא הסתברותי שאינו מובן מאליו, כדי שאפשר יהיה להימנע מסכנה.

איך נראו החיים של בני האדם הקדמונים? מקובל לחשוב כי עד להופעת החקלאות, בערך לפי עשרת אלפים שנה, בני האדם היו ציידים-מלקטים נוודים. אבל האם בני האדם הקדמונים היו יותר מלקטים מאשר ציידים? האם הם באמת נדדו?

מעט מאוד בעלי חיים הם נוודים. רובם נותרים בבתי גידול יציבים במשך עונה שלמה, מספר שנים או אפילו במשך כל חייהם. המרחב שבעלי החיים משתמשים בו באופן קבוע הוא תחום המחיה (Home range), מושג שנתבע על ידי צ׳רלס דרווין. תחום המחיה נבחר בגלל שהוא מציע הזדמנויות לליקוט מזון (ציד הוא מסוכן) ומים לשתייה. עבור בני האדם הקדמונים, מקומות ליד נהרות או אגמים, שבהם היה שפע של דגים, היו מקומות התיישבות נבחרים. משאבים טבעיים כמו מים, דגים, פירות ואגוזים ״מקובצים״ ולא מחולקים על בסיס שוויוני או אקראי. כתוצאה מכך, בני האדם הקדמונים נהגו לבקר תכופות במקומות עשירים במשאבים, ולעתים קרובות גם סרקו סדרה של אתרים כאלה.

אתרים שיש בהם שפע של משאבים טבעיים מושכים, כמובן, בעלי חיים רבים. בעלי חיים חייבים לבקר בבורות שתייה, אבל אלה מקומות מסוכנים משום שגם הנטרפים וגם הטורפים מתאספים שם: אריות שוכבים במארב בתוך הצמחייה המקיפה את מאגרי המים, ונחשים לוכדים טרף ליד המים. מצד שני, ליד המים ניתן למצוא בני זוג, ולכן יש שם גם הזדמנויות חברתיות ומיניות. באותה מידה, מתחרים יבקרו במאגרי המים. היכולת לנבא מתי טורפים ומתחרים יעדרו משם אבל בני זוג יימצאו שם, מגדילה את הסיכוי לשרוד ולהתרבות.

אבל החיזוי הוא קשה כי התנהגות בעלי החיים ובני האדם מבוססת על הסתברות, ואינה ודאית. תחזיות תלויות ביכולת להבחין בדפוסים הסתברותיים בחוויות מן העבר. התחזית מתי טורפים, מתחרים ובני זוג יגיעו לבורות המים אינה שונה מהניסיון לחזות מתי אהיה נוכחת באוניברסיטה.

כשאדם מוקדם היה רואה הבזק של צבע צהוב (אולי אריה) בדרכו, חיזוי לא מודע המבוסס על דימויים, שנוצרו באמצעות הבחנה קודמת בטורפים וקישור בין מקרים קודמים ואירועים אחרים, הייתה קובעת במהירות אם עליו להמשיך בדרכו או לסגת

הדרך למקום עשיר במשאבים כמו מאגר מים היא הזמן המסוכן ביותר, כי הטורפים מסווים את עצמם בקרבת מקום. כשאדם מוקדם היה רואה הבזק של צבע צהוב (אולי אריה) בדרכו, חיזוי לא מודע המבוסס על דימויים, שנוצרו באמצעות הבחנה קודמת בטורפים וקישור בין מקרים קודמים ואירועים אחרים, הייתה קובעת במהירות אם עליו להמשיך בדרכו או לסגת. במצבים כאלה, שעשויה להיות בהם סכנה לחיים, כל פעולה חייבת להיות מהירה. דימויים מנטליים מנבאים שאינם מודעים מבטיחים תגובות מהירות לסכנה.

הדיאגרמה הסכמטית הזו מייצגת מצב כזה. האדם הקדמון מסייר לרוב בין מקומות 1 עד 5 בסדר זה, אבל במקרה זה, כשהוא מתקרב למאגר המים (עמדה 4) אות כלשהו לקיומה של סכנה מעורר בו דימוי מנטלי לא מודע. על סמך הדימוי המנבא הזה, הוא מבצע נסיגה למקום מסתור (עמדה 3):

סבב הליקוט הזה כולל מסעות בין סדרה של אתרים שמחייבים רצף של ניבויים. למשל, אם האדם הקדמון עזב זה אתה את מקור המזון בעמדה 2, ניתן לחזות כי מקום מסתור (עמדה 3) הוא התחנה הבאה שלו, ושמאגר המים הוא הבא בתור. תחזיות לוגיות כאלה ניתן לבצע בביטחון. מצד שני, לא ניתן לחזות בביטחון מה יקרה באתרים הללו, כי הדבר קשור להתנהגות של יצורים חיים אחרים.

יתכן כי חוויות בסיסיות ומתמשכות כאלה של בני האדם הקדמונים הן שהניבו את צמד מצבי המוח – המצב הער ומצב החלום המלווה בתנועת עיניים מהירה. בזמן הערות, החשיבה המודעת שלנו היא לוגית ורציפה יותר. אנחנו יכולים לזהות דפוסים דטרמיניסטיים ולהשתמש בהם כדי לנבא, במידה של ביטחון, מה יקרה בהמשך.

במהלך חלימת REM, המוח שלנו מזהה טוב יותר את הדפוסים ההסתברותיים שעומדים בבסיס ההתנהגות של יצורים חיים. דפוסים אלה מיוצגים בדימויים שאינם מודעים, שנשמרים עבור מצב הערות

במהלך חלימת REM, המוח שלנו מזהה טוב יותר את הדפוסים ההסתברותיים שעומדים בבסיס ההתנהגות של יצורים חיים. דפוסים אלה מיוצגים בדימויים שאינם מודעים, שנשמרים עבור מצב הערות. בכל פעם שנדרשת פעולה מהירה ואינסטינקטיבית, בדרך כלל במצבים מסוכנים, דימויים שאינם מודעים קושרים בין חוויות עבר כדי לנבא את החשיבות הסבירה של, למשל, הבזק לא ברור של צבע צהוב. מכאן נובעת מסקנה מפתיעה למדי. בעבר האבולוציוני שלנו, חלמנו כדי לשרוד.

"החלום" (1910), אנרי רוסו. מוזיאון MOMA, תצלום: Google Art Project

אמנם איננו יכולים לומר שחלומות מתגשמים, אבל אנחנו יכולים לומר שיש בהם חיזוי. איני מאמינה שאי פעם אצעד ברחוב פרברי, ואראה בית מכוסה חול ואפחד. אבל אני חושבת שהחלומות שלי מזהים דפוסים הסתברותיים בחוויות שלי, אשר בעבר שימשו כדי לחזות חוויות באתרים מסוימים. אם חושבים על זה, חלומות יכולים לנבא כיצד אפעל במצבים מסוימים, משום שאני צופה את התוצאות שלהם באורח לא מודע. למשל, אתם יודעים כעת שאם אשם שאני אוהבת חושב לקנות בית שבו מת אדם אחר, אני ארצה לומר ״אל תקנה את הבית הזה״. אילו ידעתם מה המשמעות של הקישורים שאני קושרת בחלומותיי, הייתם יכולים לנבא דברים בקשר אליי. אבל אם אינכם חולקים את החוויות שלי, אני לא חושבת שתוכלו לפרש את חלומותיי.

פרעה זימן את יוסף מן הצינוק כדי שיפענח את חלום הפרות הקניבליות שלו. לעולם לא נדע איזה חוויות קישר פרעה כדי לייצר את הדימוי של שבע הפרות הקניבליות. רק אתם יכולים לפענח את החלומות שלכם. ועם זאת, יוסף חייב היה לומר במהירות משהו משכנע

פרעה זימן את יוסף מן הצינוק כדי שיפענח את חלום הפרות הקניבליות שלו. לעולם לא נדע איזה חוויות קישר פרעה כדי לייצר את הדימוי של שבע הפרות הקניבליות. רק אתם יכולים לפענח את החלומות שלכם. ועם זאת, יוסף חייב היה לומר במהירות משהו משכנע. הפרשנות שגרמה לפרעה לחוש חשוב הייתה רעיון טוב. איני חושבת שיוסף יכול היה לדעת מה ״באמת״ הייתה משמעות החלום, כי הוא לא היה פרעה. אבל הוא הכיר את פרעה ואת מחזורי מזג האוויר במצרים, וכך יכול היה להציע נרטיב ניבוי מתקבל על הדעת.

במונחים אבולוציוניים, הקוד הוויזואלי שמספקים חלומות REM נותר לא מודע או ״חבוי״, כך שבני האדם הקדמונים יכלו לקבל החלטות במהירות במצבים של סכנה אפשרית או תגמול, למשל בדרך לבור המים. בחיים המודרניים, אנו עדיין עורכים סיורים יומיים למקומות מוכרים כדי לאסוף משאבים: אנחנו יוצאים מהבית ונוסעים לעבודה כדי לקבל משכרות, אנחנו מבקרים בסופרמרקט, שותים קפה עם חברה ויוצאים להתאמן במכון כדי לשמור על כושר. אבל אף שאנו עשויים לחמוק מאויבים ומתחרים בעודנו מחפשים בני זוג בביקורינו באתרים חשובים אלה, אנחנו לא מתמודדים עם סכנה דומה לזו שעמה התמודדו אבותינו כשנתקלו בבעלי חיים אחרים. אנחנו כבר לא חולמים כדי לשרוד.

היכולת שלנו לזהות דפוסים הסתברותיים בחוויות עבר במהלך חלימת REM היא עדיין שימושית למדי, כי אנחנו עדיין עומדים מול מצבים של אי ודאות

אבל היכולת שלנו לזהות דפוסים הסתברותיים בחוויות עבר במהלך חלימת REM היא עדיין שימושית למדי, כי אנחנו עדיין עומדים מול מצבים של אי ודאות. הקוד ״הנסתר״ עוזר לנו לפעול באופן אינטואיטיבי ולהתנהל בהם במהירות. האם זה עוזר לנסות לפענח קוד חלום נסתר? כן, בעיקר אם הקוד גורם לכם לפחד במצבים שבהם לא צפויה לכם סכנה ממשית. כמו שאני מפחדת כשאני לבדי בבית. אתם אולי חושבים שאתם מכירים את עצמכם, אבל תוכלו לקבל תובנות נוספות אם תבינו את עצמכם דרך חלומותיכם.

פרופסור סו לוולין (Llewellyn) היא מרצה למדעי הרוח באוניברסיטת מנצ׳סטר. היא חוקרת את הקשרים בין חלומות, יצירתיות ופסיכופתולוגיות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: וזה עוד יקרה, ואולי נבין איך. תצלום: jamesteohart, אימג'בנק / גטי ישראל