איראן, הושט היד וגע בה

מעולם לא חשבתי לנסוע לאיראן, אבל כשצצה ההזדמנות לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא איראן של אנשי הדת, לא של הערים המאובקות, הסואנות, שאנו רואים בקולנוע המצוין שנעשה שם, בוודאי לא איראן של האתרים הגדולים, המסגדים, הבזארים, האנדרטאות ההיסטוריות מכל התקופות. הפיתוי הזדמן לו בשוליה של הארץ הגדולה והחסומה, בפינה כפרית, הררית, ירוקה, שופעת מים וקולות של בעלי חיים במשק משפחתי. ונשביתי ביופי.

בתחילה לא הייתי משוכנע שמדובר באיראן. הכותרת לנגד עיניי אמרה "ענייני כפר", והיא אמרה זאת באותיות כמו-לטיניות והיא לא הייתה בפרסית, שפה שאיני יודע, אלא באזרית, שפה תורכית הקרובה די הצורך לתורכית שאני מכיר. פינה דוברת אזרית, הרחק מכל המהומה של איראן האקטואלית. כל מה שנכלל ב"ענייני כפר" נוגע לאוכל ולהכנתו, קטעי וידאו של עשרים ועשרים וחמש דקות, שלווים בתכלית השלווה, וכל אחד מהם מראה כיצד מכינים מנה או ארוחה, מראשית התהליך ועד סופו. ירקות נאספים לקערה, נשטפים תחת ברז בחוץ. קמח מנופה בנפה גדולה ונערם על מגש ענק. פיסות עץ מונחות תחת אבנים או בתוך טבון, והאש מבוערת שלב אחר שלב. בשר הוא עניין שמקורו בשחיטה שבוצעה זה-עתה – לעולם אין מראים לנו כיצד בדיוק – ולאחר מכן מפורק, נחתך, מנוקה. והכול באמצעות קופיץ חד כמו הסכינים הפשוטים המשמשים לחיתוך הירקות. כוסברה, בצל ירוק, עשבי בר, הכול בכמויות גדולות, הכול נשטף במים. והמים נשמעים היטב כפי שמכת הקופיץ על לוח העץ מהדהדת צלולה. ואם יש בצק להכין, המים ניגרים מקנקן מתכת אל הקמח המנופה וידיים עמלניות ניגשות לעבודה. תמיד הידיים, והן בהירות וחלקות ואינן נחות לרגע.

ערוץ יוטיוב. "ענייני כפר". ועל המסך, כל העת, אחת, שתיים או שלוש צעירות, לפעמים יחד עם אישה מבוגרת, התגלמות החזות העתידית של הצעירות. והן יפות להפליא, כולן. אך בכך לא די. הן מאופרות בזהירות, שפתון אדום, אולי מעט סומק, אולי עוד איפור בסיסי לטובת המצלמות שהן שחקניות חשובות לא פחות. כי הצילום מושלם, אין פריים שאינו מדויק, שום פרט אינו חומק מהמצלמה, הכול זורם ללא דופי, וברקע פס-קול מפתיע: אין בו שמץ של זהות אתנית, לא פרסית ולא אזרית. כמעט כולו מורכב מקולות החיתוך, מהגחלים המלחשות, מרשרושי העלים, מקולות בעלי החיים במשק הכפרי הקטן. כי בסרטונים הללו אף אחת אינה מדברת, לא נשמע קול אנושי: מים, חיות בחצר, הקופיץ המכה, לא יותר. ואין גם תנועות שפתיים של המצולמות. הן שותקות, צוברות שעות על שעות של שתיקה, תוך שהן עושות את הכול בתיאום מושלם.

החיות והירקות ועשבי התיבול והטבון ופכפוך המים והידיים העושות במלאכה ואני איתן. אנחנו באיראן

אני צופה בערוץ הזה ובערוץ נוסף, נספח לו. חודשים, אולי כבר שנתיים או שלוש. ועם הצפייה גוברת הפליאה. החיות והירקות ועשבי התיבול והטבון ופכפוך המים והידיים העושות במלאכה ואני איתן. אנחנו באיראן. "ענייני כפר". יותר ממיליון עוקבים, מאות סרטונים, והכללים קבועים ומוצקים: הבחורות, הכנת האוכל, הסביבה הכפרית הירוקה, ההררית, איש אינו מדבר, הצילום חד להדהים, מקצועי לעילא.

מה קורה כאן?

כל זה מתרחש באיראן, ממש כעת, לנגד עינינו. ועוד בקרב מיעוט, המיעוט האזרי שמולדתו נמצאת קילומטרים אחדים מאתרי הצילום, באזרבייג'ן

איני יודע. עם הצפייה, מתגנבות להן שאלות וצצים ספקות. נהוג בימינו לשאול "מה המודל העסקי?", שהרי זה עסק, לפנינו מנגנון להפקת רווחים כלכליים, לא? ובכן, קל להבין כיצד מיליון עוקבים ביוטיוב מניבים הכנסה גם בהיעדר קידום מכירות בתוכן עצמו, הרי שוק של כבש טרייה מהשוחט אינה מוצר יצוא, ועגבניות שנשטפו בקערת אלומיניום תחת הברז אינן מוצר מדף. הערוץ הוא מנשא לפרסומות המותאמות על ידי האלגוריתם. ובכל זאת, אנשים עושים את כל זה, מפיקים את הסרטונים. וההשקעה רבה, רבה מאוד: הזמן, הדמויות שלפנינו, החומרים, ובעיקר הצילום, ההפקה, העריכה ברמה הגבוהה ביותר. וכל זה מתרחש באיראן, ממש כעת, לנגד עינינו. ועוד בקרב מיעוט, המיעוט האזרי שמולדתו נמצאת קילומטרים אחדים מאתרי הצילום, באזרבייג'ן.

והצופה הזה, הרי הוא צופה ישראלי. וברגע שאני מסיט את המבט מהאידיליה הכפרית הקולינרית, אני נזכר שאזרבייג'ן היא בסיס לפעולות נגד איראן (ככל הנראה גם מצד "הישות הציונית"), צרכנית גדולה של תעשיות הנשק הישראליות ולקוחה מועדפת של יצרני כלי המשחית האלקטרוניים לתפארת הזרוע האסטרטגית הארוכה והפרסומים הזרים וכל העניינים שהשתיקה לא יפה להם, בעצם.

אני צופה בה: קמה לבושה לחלוטין. והיא לא צחצחה שיניים! וכנראה גם לא שטפה פנים! והשפתון האדום מושלם כמו חליפתו המגוהצת של ג'יימס בונד לאחר שהוא נפל ממטוס מנהלים אל הסצנה הבאה

והעיניים חוזרות אל המסך, ואני שוב באיראן, באזור האזרי בצפון המדינה, בהרים המוריקים, בין מעיינות מפכפכים וירקות שאין צורך לומר שהם אורגניים כי הם הירקות שהיו שם מאז ומעולם. ופה ושם, ברצף הבישולים, יש סרטון על שגרת היום של הבחורות. אפשר לראות אחת מהן בְּבית, קמה בבוקר מיצועה – ומדובר ממש ביצוע של מזרונים ושמיכות צבעוניות – והיום קר והבל הפה מעיד על הקור, ועד מהרה יש קומקום תה על אש שהובערה בזרדים שנשברו באותן ידיים יפות, ומיד היא בדרך אל הירקות, אל קרש החיתוך, אל הטבון. אני צופה בה: קמה לבושה לחלוטין. והיא לא צחצחה שיניים! וכנראה גם לא שטפה פנים! והשפתון האדום מושלם כמו חליפתו המגוהצת של ג'יימס בונד לאחר שהוא נפל ממטוס מנהלים אל הסצנה הבאה.

הצופה נעשה מודע עוד יותר להפקה, לצילום, לבימוי, לאשליה, לאיפור, ללבוש הצנוע והצבעוני, למטפחות הראש, לכפות הידיים שאינן נשרטות או מתקמטות או מוכתמות, והוא מודע גם לגאוגרפיה. והוא שוב שואל את עצמו: מה קורה כאן?

יש ל"ענייני כפר" חשבון אינסטגרם ונוכחות כלשהי בפייסבוק, ויותר מערוץ אחד ביוטיוב, אך האחידות אינה נסדקת לרגע. הכול קורה, והזמן לא רק עומד מלכת אלא מוצא כליל מהמציאות. הזמן היחיד שקיים הוא זמן הכנת המאכלים, והזמן הכולל של הסרטון. א-דרמה. כלומר זאת אפילו אינה אנטי-דרמה.

ובכל זאת, אני באיראן. איתן. האם יתכן שכל זה אינו אלא מזימה מתוחכמת? אולי רוצים לאסוף מיליון נתונים על מיליון משתמשים סקרנים? אולי כל הקיפאון הזה, עם העקירה מה"כאן" וה"עכשיו" של הממשות לא נועד אלא לטשטש את חושיהם של הצופים, להעמיק את התמכרותם, ובתוך כך להשיג מטרה אחרת לגמרי? אולי אין מדובר כלל בקולינריה אזרית באיראן?
האם צריך להוריד את הסרטונים ולהריץ אותם פריים אחר פריים כדי לגלות מה הוטמן בין הטבון למכלאת התרנגולות? האם יחלוף אז לרוחב המסך איזה חייל קומנדו מערבי בצבעי הסוואה? אולי אפילו אחד מטובי בנינו?

שנים של חיים במציאות ושל קריאה בספרות ריגול מעלות מחשבות על ענייני כפר אחרים לגמרי. האם יתכן שהצעירות הן חלק ממנגנון המשדר הודעות מוצפנות? רגע, כמה פעמים עפעפה זאת מימין? כמה פעמים היכה הקופיץ בשוק הכבש? כמה לחמים ממולאים הונחו על איזה מגש? האם צריך להוריד את הסרטונים ולהריץ אותם פריים אחר פריים כדי לגלות מה הוטמן בין הטבון למכלאת התרנגולות? האם יחלוף אז לרוחב המסך איזה חייל קומנדו מערבי בצבעי הסוואה? אולי אפילו אחד מטובי בנינו?

אולי. אולי. בוודאי לא אדע.

ואיך נביט בענייני כפר אזרים באיראן בלי לחשוב על מזל"טים שמיד ייכנסו לפריים כמו המסוקים ב'אפוקליפסה עכשיו'?

בינתיים, מודעות נוספת עולה בי. המודעות לסטראוטיפים המותקפים באורח שיטתי. הסצנות הן מטעמים ערבים לחכו של אוריינטליסט, עם חלוקה מגדרית ברורה, שבה הנשים עושות הכול והגברים אינם נמצאים, אולי הם לכל היותר באים לאכול באחד או שניים מהסרטונים, וגם אז אינם נראים עושים כמעט דבר: לעתים נדירות הם נראים אוכלים, פה ושם איזה זקן מפרק חבילה של שחת. חסר רק הצייר הצרפתי בן המאה ה-19 שיתעד את הכול, עם ארוטיות מאופקת לכאורה, ולמעשה כזו המבטיחה להתפרץ ברגע הבא, כל העת ברגע הבא. אבל אני לא במאה ה-19 אלא ב-2023, והן באיראן, ומהצד האזרי – הושט היד וגע בו - יושבים מיטב בחוריהן של מדינות עוינות לאיראן ועושים מה שהם עושים. ואיך נביט בענייני כפר אזרים באיראן בלי לחשוב על מזל"טים שמיד ייכנסו לפריים כמו המסוקים ב"אפוקליפסה עכשיו"?

וגל נוסף של אימה שוטף אותי: האם המקום מקודם ב-booking.com? האם אפשר לשכור את הבית עם הטבון לסוף שבוע חלומי-מדהים-מהמם דרך AirBnB? מיד נוחתת התזכורת: לא, לא, זה באיראן, כמה מרגיע. הרי אפילו מתכונים אינם ניתנים, אפילו לא כמויות, בוודאי לא ערכים קלוריים. גברים אזרים אינם חושבים על דברים כאלו, והנשים מכינות את האוכל מדור לדור. אולי זה מה שהערוץ אומר לנו? אולי מדובר בפינה של גאווה אזרית שפרנסה בצדה, המשחקת בדימויים שלנו, הצופים, ומתגרה בנו דרך רמיזות הפונות לכל חושינו? "ענייני כפר" מבלבלים ומתמיהים מאוד, בעולם מטורף ורועש.

והקופיץ ממשיך בשלו בעוד המים מפכים להם בעדנה. מסכן הכבש, וכמה טוב שאין לו מושג מכל זה.

תמונה ראשית: עוסקות בשלהן, ב"ענייני כפר". תצלום: ערוץ היוטיוב Village affairs @Kendisleri