בלי מורים ובלי בית ספר

פיטר היה בן שבע כשאימו החליטה שנמאס לה לגמרי. אֶמָה בילתה שנים בניסיון לתמוך בלימודיו בבית הספר. הסירוב שלו ללכת לבית הספר החל מוקדם, והיא אימצה את עצת בית הספר והכריחה אותו. כל שיחה על הנושא עוררה בה כעס: ״הם ממש גררו אותו בועט וצורח. אנחנו גרים במרחק שבע דקות הליכה מבית הספר, אבל לפעמים זה לקח עשרים דקות, חצי שעה. במבט לאחור אני פשוט מרגישה אשמה. עכשיו שאני יודעת מה שאני יודעת, זה כנראה לא ירפה ממני לעולם. בזמנו, לא היה לי ביטחון לעמוד על שלי, עבורי, עבורו. פשוט הנחתי שזה מה שחייבים לעשות״.

אמה הייתה בטוחה שמשהו לא בסדר, אבל בית הספר חשב שהבעיה היא חוסר המשמעת של פיטר. כשהיא ביקשה עזרה, ״הם פחות או יותר אמרו שהם מכירים ילדים, ואומרים לי את האמת. ׳את רק האימא, אתה לא ממש יודעת על מה את מדברת׳״.

במהלך השליש הראשון, פיטר בעט במורה. ״הם קראו לנו ואמרו: ׳אתם חייבים ללמוד אותו לא לבעוט׳״. שאלתי מה יהיו ההשלכות והם ענו: ״אם זה לא ייפסק נזמין משטרה״.

פיטר אובחן כלקוי שמיעה מלידה בשתי אוזניו, ובגיל ארבע אובחן (על ידי שירותי הבריאות של בריטניה) גם כאוטיסט בעל הפרעת קשב היפר אקטיבית (ADHD). הוריו שילמו עבור בדיקה מקיפה של מרפאה בעיסוק, שגילתה שיש לו הפרעה בעיבוד החושי. למרות כל זאת, בית הספר התעקש שהבעיה אינה שלו ולא תמך בבקשת ההורים להעניק לפיטר תוכנית טיפולית המוקדשת לחינוך ובריאות (EHCP) – המקבילה הבריטית לתוכנית הלימוד היחידנית (IEP) הנהוגה בארצות הברית. בית הספר הגדיר את הבעיה כ״התנהגות לא ראויה״ מצד פיטר, ולא אות לכך שסביבת בית הספר קשה לו במיוחד.

היא ידעה שהוא במצוקה, אבל בית הספר לא ראה כך את הדברים. הם חשבו שהוא מפריע וזקוק למשמעת. היא הבינה שבנה סובל מחרדה עמוקה וכי הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותו. איש לא הקשיב לה

אמה צפתה, בחוסר אונים, כיצד התנהגותו של בנה הולכת ומחמירה. היא ידעה שהוא במצוקה, אבל בית הספר לא ראה כך את הדברים. הם חשבו שהוא מפריע וזקוק למשמעת. היא הבינה שבנה סובל מחרדה עמוקה וכי הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותו. איש לא הקשיב לה.

״זה היה נורא. אני אפילו לא מסוגלת לתאר כמה מזעזע זה היה להיקרא לשם מדי יום. הוא הפריע בכיתה, תקף ילדים. הם נהגו לומר שזה לא נעשה בתגובה להתגרות, ואני אמרתי: ׳לא. לא. לא. זה לא ללא התגרות. אתם אולי לא מבינים, אבל בראש שלו, ישנה סיבה לכך שהוא מאבד את הצפון׳״.

למה בכוח? לפעמים, זה פשוט לא הולך ולא מתאים. תצלום: amenclinicsphotos ac

אנו שומעות סיפורים רבים כמו של אמה, ואנו מתעניינות במיוחד באופן שבו ילדים לומדים מחוץ לבית הספר. אנחנו מחנכות את ילדינו מחוץ למסגרת מערכת החינוך, ואנחנו עובדות עם הורים של ילדים בעלי שונות עצבית – אלה שלעתים קרובות מאובחנים כבעלי שונות בהתפתחות העצבית כמו אוטיזם, הפרעות קשב, דיסלקציה, דיספקרציה (שוני בקואורדינציה) או דיסקלקוליה (שוני מסוים בהבנת מספרים), ותכופות זקוקים ללימודים מעבר למסגרת בית הספר. בעוד שישנם בתי ספר שעושים עבודה נהדרת עם התלמידים בעלי השוני העצבי, ההורים עשויים להתקשות למצוא מקומות כאלה, שחלקם פרטיים ויקרים.

אחת מאיתנו, היידי סטיל, עובדת כמאמנת הורים עבור מי שבוחרים בחינוך ביתי. האחרת, נעמי פישר, מטפלת בטראומה שעובדת עם הורים וצעירים. שתינו פוגשות ילדים ומשפחות שחוו טראומה במפגשיהם עם בתי הספר. אלה צעירים שעבורם סביבת בית הספר מלחיצה כל כך, שהם לא מסוגלים ללמוד בה. לעתים קרובות הם מפגינים את מצוקתם באמצעות התנהגות מאתגרת, והם מוענשים על כך. אנו מסייעות להם ולהוריהם להחלים ולמצוא דרכים חדשות ללמוד.

כשבית הספר אינו פועל, משפחות עלולות לחוש ייאוש ולהתמלא חשש שמא אין דרכים אחרות שבהן ילדיהם יוכלו להצליח. אבל ילדים יכולים לפרוח מחוץ למסגרת בית הספר, ואינם צריכים לשחזר את הדברים שהקשו על לימודיהם בכיתה

כשבית הספר אינו פועל, משפחות עלולות לחוש ייאוש ולהתמלא חשש שמא אין דרכים אחרות שבהן ילדיהם יוכלו להצליח. אבל ילדים יכולים לפרוח מחוץ למסגרת בית הספר, ואינם צריכים לשחזר את הדברים שהקשו על לימודיהם בכיתה.

ילדים רבים מתקשים בבית הספר. לא רק בגלל בריונות (אף שעבור רבים זהו דבר משמעותי), ולא רק בגלל התביעות האקדמיות. ילדים רבים מתקשים בבית הספר בגלל הציפיות האחרות. לשהות בחברת בני אדם לאורך היום כולו, בלי מרחב להירגע בו. הרעש הבלתי פוסק, הריח בשירותים. היעדר הבחירה. הצורך לציית לדרישות המבוגרים, וטבעה הכאוטי של חצר המשחקים. אלה דברים המקשים על ילדים רבים, אבל עבור חלקים הם בלתי נסבלים.

ברמה אחת, ברור מאליו שכולנו חווים את העולם בדרכים שונות. משלב מוקדם מאוד בחיינו, ישנם תינוקות שנותרים שלווים ורגועים בכל מיני נסיבות, ואחרים מופרעים על ידי כל ציוץ, וזקוקים למגע ההורים ביום ובלילה כדי לחוש בטוחים. ילדים אינם לוח חלק. אותה גישה אינה מתאימה לכולם.

חצר בית ספר: בעיני ילדים מסוימים היא תיראה צבעונית ומושכת, ובעיני אחרים - תדמה לחצר בית כלא, מפחידה ומאיימת. תצלום: Dragan DL

עם זאת, בכל הקשור לבית הספר, אנחנו כנראה שוכחים זאת. אנו חושבים שגישה אחת צריכה להתאים לכולם, וכי כל הילדים צריכים לשגשג באותה מערכת. אנשי מקצוע רבים חושבים שבית הספר הוא מקומם הטבעי של כל הילדים, ושאם ישנם ילדים שאינם מאושרים, הבעיה היא בהם ולא בבית הספר – ובוודאי לא במערכת החינוך במובנה הרחב יותר.

כשילדים מתקשים להגיע לבית ספרם, אומרים להורים להתעקש על כך, בכל מחיר. אומרים להם שהילדים שלהם יפגרו בלימודים, ושהדבר ישפיע על ציוניהם – ואולי על כל חייהם

כשילדים מתקשים להגיע לבית ספרם, אומרים להורים להתעקש על כך, בכל מחיר. אומרים להם שהילדים שלהם יפגרו בלימודים, ושהדבר ישפיע על ציוניהם – ואולי על כל חייהם. כפי שאומרת הפסיכולוגית ג׳ואן גארפי (Garfi) בספרה Overcoming School Refusal (משנת 2018), שהוא ספר ההדרכה לאנשי מקצוע ולהורים:

״אם למדנו בילדות שאנו יכולים לחמוק מאחריות כתלמידים, אז נצפה לכך גם במקום העבודה... ההתמודדות עם סירוב ללכת לבית הספר בראשיתו היא הדרך היחידה להימנע מכך״.

בספרים על ״סירוב בית הספר״, זוהי עצה נפוצה. להורים נאמר שהצעד הראשון שלהם מול הסירוב ללכת לבית הספר צריך להיות הענקת פרס על הליכה לבית הספר ועונש על סירוב. מייעצים להם לצמצם ככל האפשר את האינטראקציות ותשומת הלב לילדיהם כל עוד אינם הולכים לבית הספר. למשל, בספר Getting Your Child Back to School: A Parent’s Guide to Solving School Attendance Problems (מהדורה שנייה, 2021), הפסיכולוג הקליני לילדים כריסטופר קירני (Kearney) אומר לנו ״לצמצם את תשומת הלב המילולית והגופנית שאתם מפנים כלפי ילדיכם למינימום״ אם לא הלכו היום לבית הספר.

לעתים קרובות נאמר להורים שהילדים שלהם סובלים מ״הימנעות רגשית מבית הספר״, מונח שפירושו בעצם שהם אינם רוצים ללכת לבית הספר כי הדבר מלחיץ אותם. נאמר להורים כי אם ירשו לילדים להימנע מללכת ללימודים, המצב יחמיר. או, כפי שהפסיכיאטר מ. ס. טמביראג׳ה (Thambiraja) ועמיתיו כתבו בספר Understanding School Refusal: A Handbook for Professionals in Education, Health and Social Care (משנת 2007), ״חזרה לבית הספר... הוא הטיפול בחרדת [ההימנעות מלימודים]״.

ההסבר שניתן להורים מבוסס על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) לחרדה: התאוריה, על פי ספרה של הפסיכולוגית החינוכית טינה ריי (Rae) Understanding and Supporting Children and Young People with Emotionally Based School Avoidance (משנת 2020), הוא שהילדים אינם רוצים ללכת לבית הספר כי הם חרדים ופוחדים; כשאינם הולכים, החרדה מחמירה. הדבר מוביל להמלצה שלפיה יש להתעקש שילכו לבית הספר.

מניחים שנוכל לטפל בחרדה, והבעיה תיעלם – ושאיננו צריכים לשנות דבר בנוגע לבית הספר עצמו. ישנה כאן גם הנחה שלפיה בית הספר הוא ניטרלי או חיובי, ולא ניתן לחוות אותו כאיום ממשי

נכון שהימנעות מדבר מה כדי להימנע מתחושות חרדה עשויה להחמיר את החרדה. אחת מאיתנו, נעמי, היא פסיכולוגית קלינית המשתמשת ב-CBT ולעתים קרובות הצליחה להשתמש בעיקרון זה כדי לעזור לאנשים לחוש יותר בנוח עם דברים שמפחידים אותם. טיסה, למשל, או שהות בחברת כלבים או התנסות בדברים חדשים.

עם זאת, ישנה בעיה ביישום הגישה הזו בנוגע לילדים ובית הספר. ישנה כאן הנחה שלפיה החרדה עצמה היא הבעיה ולא תסמין של מצוקה שמקורה אחר, וכן הנחה שלפיה החרדה אינה רציונלית. לכן מניחים שנוכל לטפל בחרדה, והבעיה תיעלם – ושאיננו צריכים לשנות דבר בנוגע לבית הספר עצמו. ישנה כאן גם הנחה שלפיה בית הספר הוא ניטרלי או חיובי, ולא ניתן לחוות אותו כאיום ממשי.

כל ילד הוא שונה, ולא לכל ילד מתאימה האחידות המוכתבת בבית הספר. תצלום: סורקין

לא תמיד כך הדבר. אדם עשוי לפחד מכלבים, אבל מרבית הכלבים אינם מפחידים באמת, ואם מבלים בחברתם מגלים זאת. מצד שני, אם אתם נמנעים מבית הספר כי הוא גורם לכם אומללות, בילוי זמן נוסף שם לא ישנה זאת.

אנו מסכימות כי תגובות כאלה נכונות בנוגע למבוגרים. בואו נדמיין אדם בוגר שסובל מבריונות במקום עבודה או מרגיש שגם אם הוא משקיע מאמצים רבים בעבודה, הוא לא זוכה להערכה. אדם כזה עשוי לתאר תחושות חרדה בנוגע לכך. יש להניח שפסיכולוגית לא תאמר לו שהפתרון הוא פשוט להמשיך ללכת לעבודה בכל מחיר. אנו מציע שהם יטפלו במקור האומללות שלהם, כלומר ידברו עם הבוסית או יחליפו מקום עבודה או מקצוע.

רשויות בית הספר וגם מומחים רבים מתעקשים לומר להורים: 'אם הילד שלכם יבין שזה לא יצליח לו, שהוא חייב ללכת לבית הספר ושאתם לא נופלים במלכודת, התלונות שלו ייעלמו'

אולם, בנוגע לילדים, הגישה שלנו שונה. ״אל תרשו להם להימנע מזה״ הופך לעתים קרובות ל״הכריחו אותם לעשות זאת״. אנו שומעות, במהלך העבודה, סיפורים על ילדים שנגררים בכוח מתוך המכונית כשהם נאחזים נושאות במושב, מתחננים בפני הוריהם שלא יעזבו אותם. הורים מספרים לנו שנאמר להם על ידי בית הספר ועל ידי מומחים להתעלם מן המצוקה והתחינות, כי מדובר בהתנהגות לא ראויה או בחרדה. כפי שנאמר בספר של קירני: ״אם הילד שלכם יבין שזה לא יצליח לו, שהוא חייב ללכת לבית הספר ושאתם לא נופלים במלכודת, התלונות שלו ייעלמו״.

אבל אין ראיות לכך שכאשר מכריחים מישהו שוב ושוב להתמודד עם משהו שהוא אינו רוצה לעשות, הוא יחוש פחות חרדה. למעשה, הדבר עלול לגרום לו לחרדה גדולה יותר. תארו לכם איך תרגישו אם תתעוררו בכל בוקר, בידיעה שיכריחו אתכם ללכת למקום שבו אתם אומללים. הדבר ישתלט אט אט על הערבים ועל סופי השבוע שלכם, משום שתחששו מפני מה שיקרה למחרת בבוקר. הדבר ישפיע על בריאותכם ועל ביצועיכם בעבודה. למה נדמה לנו שאצל ילדים זה אחרת?

אנו שומעות סיפורים רבם כמו סיפורה של אמה, על ילדים שנתלשים מהוריהם כשהם צורחים ומובאים לבית הספר בפיג׳מות. לעתים קרובות מדי הדבר מגביר את החרדה ומצמצם את היכולת להתרכז בלימודים. עבור ילדים מסוימים, הדבר נמשך לאורך שנים. הם תקועים בלימבו, לא לומדים בבית הספר אבל גם לא לומדים בבית, כי נאמר להוריהם להפוך את הבית למקום משעמם, ולעתים קרובות בתי הספר מסרבים לשלוח חומר לימודי הביתה ומונעים מהילדים להדביק את הפער.

ככל שהדברים מחמירים, הורים מרגישים לכודים בין ילדיהם לבין בית הספר. הילדים אומללים ומתחננים לא ללכת לכיתה, אבל בתי הספר והפסיכולוגים לרוב נחושים: אסור להרשות להם להישאר בבית.

בנוסף, ישנו הפחד מפני אנשי הרווחה (המפקחים על היעדרויות מבית הספר) שעלולים לדפוק בדלת – כפי שקורה בכל פעם שילדים נעדרים מבית הספר. (זה קרה לנעמי כשהרופא שלה הודיע למועצה שהילדים אינם הולכים לבית הספר, אף שהם למדו בחינוך ביתי). מכתבי איום נשלחים, ובאנגליה הורים עלולים להיקנס או להיתבע למשפט ולהישלח לכלא אם הילדים שלהם אינם מופיעים בקביעות ללימודים. ישנם אפילו ילדים שנאמר להם כי אם לא ילכו מדי יום לבית הספר, ההורים שלהם עלולים להישלח לכלא. ישנן משפחות שהסירוב להכריח את הילדים ללכת לבית הספר נגד רצונם משמש ראייה נגדם המפנה אליהם את שירותי הרווחה.

לילד אומרים: "אם לא תאכל, יבוא השוטר..." ולהורה אומרים: "אם לא תשלח את הילד לבית הספר, יבוא השוטר...", תצלום: נייג'ל גיבסון

המצב בארה״ב דומה, ומשפחות רבות אומרות שהן מייחסות לביקורים בבית הספר חשיבות גדולה יותר מן המצוקה של ילדיהם, ושמשפחות של ילדים המתקשים להגיע לבית הספר מוענשות. למעשה, הוצאת הילדים מבית הספר היא דרך בטוחה לגרום להתייצבות של עובדי רווחה בביתכם.

כדי להימנע מן החקירות (ומפני שלרוב הם צריכים לעבוד מחוץ לבית כדי להתפרנס), הורים עשויים למצוא את עצמם מקדמים את האג׳נדה של בית הספר על אף המצוקה והפחד של ילדיהם. המצוקה מחלחלת לכל תחום בחיי המשפחה. ילדים מתעוררים בלילה, מלאי חשש מן היום הבא. ימי ראשון מלאים בדמעות, מחשש יום שני. להורים נאמר לשמור על חזית אחידה עם בית הספר, ויש לכך השפעה על מערכת היחסים של הילדים איתם. כפי שגראפי כותבת במדריך שלה:

״הורים הם אנשי החזית שלנו. הם מי שמכנים את התלמידים, גופנית ורגשית, לבית הספר. אם הם נחלשים מול תחינות ודמעות של התלמידים, כל העבודה הנהדרת שעושים המורים, הפסיכולוגים ואחרים הולכת לאיבוד״.

קל לראות למה הורים מרגישים קרועים בין מצוקת הילדים שלהם לבין מה שאנשי המקצוע אומרים שטוב עבורם.

כחלק מהתהליך הזה, הורים רבים לומדים להתעלם מן האינסטינקטים שלהם בנוגע לרווחת ילדיהם. שוב ושוב אומרים להם אנשי המקצוע שילדיהם ״בסדר גמור, מרגע שהם מגיעים לכאן״, גם אם הילדים מספרים דברים אחרים. לחלק מההורים נאמר כי החרדה שלהם עצמם היא שגורמת לחרדת הילדים. ככל שהמצב מחמיר, כך ההורים מתוחים יותר, ושוב נאמר להם שהחרדה שלהם היא הבעיה. הם מתחילים לפקפק בתחושותיהם, והדבר מקשה עליהם עוד יותר לקבל החלטה להפסיק להתאמץ לגרום לילדיהם להצליח ללכת לבית הספר.

קבלת ההחלטה להפסיק היא שונה ממשפחה למשפחה. עבור אחדים, המצב החמיר כל כך שילדיהם אומרים שהם רוצים למות או לפגוע בעצמם. אחרים מבחינים כמה חיי המשפחה רגועים יותר במהלך החופשות ועד כמה שונה אז התנהגות ילדיהם

כשהורים סוף סוף יוצאים מהמעגל הזה, הם עושים זאת בניגוד לכל עצות המומחים. קבלת ההחלטה להפסיק היא שונה ממשפחה למשפחה. עבור אחדים, המצב החמיר כל כך שילדיהם אומרים שהם רוצים למות או לפגוע בעצמם. אחרים מבחינים כמה חיי המשפחה רגועים יותר במהלך החופשות ועד כמה שונה אז התנהגות ילדיהם. הורים רבים אמרו לנו שבזמן הסגרים הם הבינו שהילדים שלהם למדו יותר מחוץ לבית הספר, וכי כולם היו שמחים יותר ללא המתח המתמיד בנוגע להליכה לבית הספר. אם אחת סיפרה לנו שיום אחד היא הביטה בילדים שלה, שישבו מאחוריה במכונית בעודה נוהגת בדרך לבית הספר, וראתה את פניהם האפורים ואת עיניהם המזוגגות. הם נראו ״כבויים״. היא החליטה שחייבת להיות דרך טובה יותר, הסתובבה וחזרה הביתה. הילדים אפילו לא הרגישו, עד שחזרו אל הבית.

עבור אמה, הדבר קרה אחרי שבנה סיים את לימודיו בכיתה ב׳, בגיל שבע. היא החליטה לנסות את החינוך הביתי [בבריטניה הוא נקרא elective home education ואילו בארה״ב home-schooling]: ״הוא לא חזר לבית הספר בספטמבר. אמרתי שלא נקבע שום דבר רשמי עד חג המולד. הכול עבד היטב. ניצלתי את הזמן כדי לסלק את כל השטויות האלה של ההורות הסמכותנית. התחלתי מהעקרונות הראשונים. מה הילד שלי צריך? הורות שלווה, זה מה שאני עושה״.

באנגליה (שם מתגוררת אמה) יש להורים זכות חוקית להוציא את ילדיהם מבית הספר כדי לחנך אותם בבית, והם נדרשים רק לכתוב מכתב מתאים למנהל/ת. לאחר מכן הם אחראים בלעדית למימון הוצאות החינוך של ילדיהם (כולל טיפולים פסיכולוגיים, שלרוב ניתן לקבל באמצעות בית הספר) והם חייבים לעמוד בדרישות רשות החינוך המקומית ולהראות שהם מספקים לילדיהם השכלה מלאה. אולם מותר להם להחליט איזה סוג של השכלה הם מספקים, והם אינם חייבים להתאים את החינוך הביתי לתכני הלימוד בבית הספר או לבחון את ילדיהם. הרשויות אינן מעריכות את התקדמות הילדים.

תהליך זה משתנה ממדינה למדינה, ובחלק ממדינות אירופה (כמו שוודיה או גרמניה) חינוך ביתי אינו חוקי. ילדים חייבים להיות בבית הספר, בכל מצב. הדבר מציב את המשפחות בעמדה בעייתית מאוד, וחלקן אפילו עברו לגור במדינה אחרת כדי לתת לילדים חינוך ביתי.

העולם שם, הידע שם, הכול נגיש ובידינו, אבל גם היד המוסרת חשובה, חשובה מאוד. תצלום: גרג רוזנקה

האתגר הגדול ביותר עבור הורים רבים, מרגע שילדיהם עזבו את בית הספר, הוא להחליט מה לעשות כעת. פתאום הם אחראים לכך. רוב ההורים למדו בבתי ספר, ואף שהחוויה של ילדיהם הייתה שלילית הם חושבים שחינוך פירושו מה שקורה בכיתה

האתגר הגדול ביותר עבור הורים רבים, מרגע שילדיהם עזבו את בית הספר, הוא להחליט מה לעשות כעת. פתאום הם אחראים לכך. רוב ההורים למדו בבתי ספר, ואף שהחוויה של ילדיהם הייתה שלילית הם חושבים שחינוך פירושו מה שקורה בכיתה. הם מנסים לשכפל את הדבר בבית, באמצעות הטלת משימות, מדפי ספרים ולעתים אפילו לוח. הם מתכננים שיעורים וקונים מערכי שיעור.

אמה סיפרה לנו מה קרה למשפחה שלה. פיטר עזב את בית הספר לפני חודשים מספר, ורמות המתח בבית צנחו פלאים: ״בינואר, חשבתי שנהיה מוכנים להתחיל ללמוד. זה היה מזעזע, כל הלחץ מבית הספר חזר הביתה. ניסיתי ללמד נושא נחמד. חשבתי, נלמד על השלד, על גוף האדם.

״יש לי זיכרון עז ממה שקרה בינינו: ׳אתה יכול פשוט לשבת ולהקשיב במשך חמש דקות?׳ אני מתחננת בפניו שינסה. הוא פנה אלי, בגיל שבע, ואמר: ׳זה מה שאת רוצה, לא אני׳.

״זה היה רגע מכונן״.

אמה מתארת משהו שהפסיכולוג אלן תומאס (Thomas), מומחה ללמידה ביתית, מתאר כתהליך גילוי אינטראקטיבי. הורים מתרחקים מהגישה הפורמלית של ההוראה בבתי הספר, כי ברור להם שהילדים אינם מתעניינים. הם צופים בילדיהם ומבינים שהם לומדים באמצעות המשחקים שהם לומדים, השיחות שהם מנהלים והמקומות שאליהם הם הולכים. הם רואים שהילדים שלהם לומדים על אף שאינם יושבים בשיעורים. הם נעים לעבר מה שאנו קוראות חינוך בהכוונה עצמית (self-directed education).

ההחלטות שלנו ללמד את הילדים מחוץ למערכת החינוך היו קשורות יותר לתחושה שחייבת להיות דרך טובה יותר, ופחות לידיעה מלכתחילה מהי אותה דרך

רוב ההורים שהחליטו לעשות משהו שונה מבית הספר, אינם מתכוונים לסוג כזה של חינוך. לרוב, אין להם מושג שלימוד עשוי להיות שונה מהוראה בבית הספר. כך היה גם עבורנו. ההחלטות שלנו ללמד את הילדים מחוץ למערכת החינוך היו קשורות יותר לתחושה שחייבת להיות דרך טובה יותר, ופחות לידיעה מלכתחילה מהי אותה דרך.

היידי היא מורה לשעבר, שעבדה בעיקר עם ילדים שנכנסו למערכת החינוך בגיל ארבע, כשבילו זמן בבחינה ובדיקה של העולם באמצעות משחק. ההתפתחות המקצועית שלה במהלך עשר שנותיה כמורה התמקדה בחשיבות המשחק בהתפתחות ילדים. לרוע המזל, הדבר לא התקבל יפה מעבר לשנת הלימודים הראשונה, וכשילידיה שלה הגיעו לגיל בית הספר (באנגליה זהו גיל חמש), היא החליטה שחינוך ביתי יאפשר לילדים שלה להמשיך ללמוד לצמוח באמצעות מחשק. ממש כפי שעשו עד לאותו רגע.

נעמי היא פסיכולוגית קלינית עם דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית קוגניטיבית. כשילדיה התקרבו לגיל בית הספר, היא החלה חוששת שהגישה של בית הספר ללימודים לא משקפת את מה שהיא יודעת על התפתחות הילד. ההתמקדות שם הייתה על שליטה מוקדמת בקריאה וחשבון, במקום על חקר ומשחק. במסגרת עבודתה, היא עבדה עם ילדים שכבר בגיל חמש נחשבו ״מעוכבים״, וראתה את ההשפעה של הדבר על ההערכה העצמית והתפישה העצמית שלהם באשר ליכולתם ללמוד. היא החליטה שהיא לא רוצה שזה יקרה לילדיה. היא השאירה אותם בבית והמשיכה את הלימוד המבוסס על משחקים כל עוד הילדים רצו לשחק.

אפשר גם כך ואפילו בבית: ילדות וילדים בגיל 7 עד 9 לומדים על מספרי פיבונצ'י על ידי חיפוש תבניות בפרחים ובאצטרובלים. תצלום: Howard County Library System

בחינוך בהכוונה עצמית, לא מכריחים ילדים ללמוד או להתקדם על פי תוכנית לימודים. הם מקבלים הזדמנויות, והם יכולים לבחור מה הם רוצים לעשות. כשהורים נתקלים לראשונה בחינוך בהכוונה עצמית, הם לא מאמינים שהוא פועל. אולם ישנו גוף ראיות מחקריות המראה כי צעירים שלומדים כך אכן לומדים ומתפתחים, ולעתים קרובות ניגשים לבחינות ומצליחים בלימודים הגבוהים. ישנם אפילו בתי ספר הפועלים על פי אותו עקרון – בבריטניה, בית הספר ״סאמרהיל״ שהוקדם בשנת 1921, פועל כך עד היום,  ואינו דורש מהתלמידים להשתתף בשיעורים; בארה״ב, בבית הספר ״סאדברי וואלי״ במסצ׳וסטס, השיעורים הם שיעורי בחירה והם מתקיימים רק כשהתלמידים מסכימים לכך.

המתבגרים מסוגלים אט אט להציב לעצמם מטרות, להתרכז לאורך זמן, לתכנן, לפתור בעיות ולחשוב במושגים מופשטים – ובמקרה, הם גם מסוגלים ללמוד בצורה אחרת, וגם לעבוד לקראת מטרה עתידית

הורים רבים חוששים להניח לילדיהם להנחות את הלימודים שלהם. מה אם הם לעולם לא יציבו לעצמם מטרות? מה אם הם לעולם לא ירצו להתאמץ ולהשקיע בשום דבר? אחד הדברים שראינו הוא ששינוי גדול מתרחש בהכוונה העצמית של ילדים בסביבות גיל ההתבגרות. זוהי ההתחלה של תקופה אינטנסיבית בהתפתחות המוח. המתבגרים מסוגלים אט אט להציב לעצמם מטרות, להתרכז לאורך זמן, לתכנן, לפתור בעיות ולחשוב במושגים מופשטים – ובמקרה, הם גם מסוגלים ללמוד בצורה אחרת. בעוד שקודם לכן הם העדיפו לעשות בכל רגע את מה שממנו הם נהנים ביותר, כעת הם התחילו לעבוד לקראת מטרה עתידית. הם התחילו לתרגל נגינה בפסנתר כדי להשתפר, אולי, או כדי לפתח כישורים ב״מבוכים ודרקונים״ כדי להגיע לדרגת דאנג׳ן מאסטר.

את פיטר, שהוא כעת בן 14, עניינו הרומנים הגרפיים היפניים בסגנון ״מנגה״. אמה סיפרה לי שבזכות ההתלהבות שלו ממנגה, הוא חזר לקרוא אחרי חמש שנים שבהן סירב להתקרב לספר.

״הוא קורא מנגה על כדורסל. הוא קורא מנגה שיש בה נושאים חברתיים רבים. הוא קורא מנגה על ענקים אוכלי אדם. הוא קרא מנגה על לוחמה צבאית סינית עתיקה. הוא קרא על ויקינגים. הוא יכול לספר לי הכול על הלוחמים הסינים העתיקים״, אמרה אמה. היא דיברה על מצב היחסים ביניהם כיום, ועל כך שמצבו של פיטר טוב פי כמה ממה שחשבה באותם ימים אפילים שבהם נקראה לבוא מדי יום לבית הספר.

״אני לא מאמינה שאני במצב הזה. פיטר לומד קראטה. הוא מתעמל. והוא משחק כל שבוע ברשת ״מבוכים ודרקונים״. הוא רוצה לנסוע ליפן. כשהוא מחליט שמשהו יקרה, אי אפשר לעצור אותו״.

אמה הסבירה כמה משמעותית עבורה העובדה שהיא אינה חייבת לעקוב אחר לוח הזמנים של בית הספר עבור התפתחותו של פיטר, משום שהיא חשה תמיד שהוא נדחף לעשות דברים לפני שהוא מוכן להם: ״במהלך שנה וחצי, פיטר כמובן ביקש עצמאות – למשל, ללכת העירה לבדו, לקנות את ספריו בעצמו, להציע את מיטתו, אבל גם לארגן את היום שלו יותר ויותר. ההכוונה העצמית מאפשרת לנו להתרחק מלחצים של ציפיות הקשורות בגיל, במקומן להתקדם באופן טבעי שמתאים לו״.

סיפורה של אמה הוא סיפור מדהים, אבל לא חריג. לעתים קרובות אנחנו נתקלות בגרסאות שונות שלו. אנחנו שומעות על ילדים רבים שעבורם היציאה מבית הספר הייתה התחלת החינוך שלהם. צריך אומץ רב כדי ללכת נגד הזרם ולהוציא את ילדיכם מבית הספר, אבל עבור חלק מהילדים, רק אז הם מתחילים להמריא.

נעמי פישר (Fisher) היא פסיכולוגית קלינית עצמאית ויועצת EDMR. היא מתמחה בטראומה, אוטיזם וגישות חלופיות לחינוך. היא עובדת עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים ומנהלת קורסים מקוונים לתמיכה בהורים ולהכשרת אנשי מקצוע. היא מחברת הספרים Changing our Minds: How Children Can Take Control of their Own Learning (משנת 2021) ו- A Different Way to Learn: Neurodiversity and Self-Directed Education (העתיד לראות אור ב-2023).

היידי סטיל (Steel) היא מורה לשעבר ו- Unschooler בהווה, שארבעת ילדיה מאושרים ללמוד ללא מסגרת. היא עוסקת במנטורינג וקואצ׳ינג למעבר ל-Unschooling (חינוך חופשי). 

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ילדה סקרנית, מתעניינת, חוקר, מגלה ומתמלאת פליאה: לא צריך יותר מזה. תצלום: יאנה טאטבוסיאן, אימג'בנק / גטי ישראל