גאון החמלה

קאראווג'ו: צייר עילאי, איש סוער ואלים, אמן האור והאפלה, שכולו אנושיות וחמלה. הסתירות, החידה וההשפעה האדירה
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

שני מוזיאונים, ה"נשיונל גאלרי" בלונדון והמטרופוליטן בניו יורק, הציגו בסתיו 2016 תערוכות שכותרתן "מעבר לקאראווג'ו". זוהי הוכחה לכך שהצייר איש מילנו, רע המזג וקצר הימים (1571-1610), עדיין מהלך עלינו קסם. התערוכה בניו יורק, שכותרתה המלאה Valentin de Boulogne: Beyond Caravaggio, התרכזה בוולנטן דה בולון שהיגר מצרפת לרומא והיה לאחד מממשיכי דרכו החשובים ביותר של קאראווג'ו. ה"נשיונל גאלרי", מצדה, הלכה "מעבר לקאראווג'ו" עם מבחר של ציורי בארוק מהגלריות הלאומיות של לונדון, דבלין ואדינבורו, ומאוספים אחרים. חלק גדול מהציורים האלה נחשבו ליצירות של קאראווג'ו כשרק יובאו לראשונה מאיטליה.

על אף החשיפה הרבה שמיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו זוכה לה, יצירותיו עדיין טומנות בחובן אינספור גוונים של משמעות ומסתורין

בה בעת, בסטרטפורד-אפון-אייבון, ה"רויאל שייקספיר קומפני" העלתה מחזה חדש על אודות האמן – The Seven Acts of Mercy ("שבעת מעשי החסד") מאת אנדֶרס לוּסְטגרטן (Lustgarten), המתמקד בציור מונומנטלי בעל אותו שם המצוי בכנסייה בנאפולי. הציור עומד גם במרכז ספר העיון המרגש של טרנס וורד (Ward), The Guardian of Mercy ("שומר החסד"). בנובמבר 2016, "סלסלת פירות" הקורנת של קאראווג'ו הועברה מרומא למילנו כדי לעמוד במרכז תערוכה נוספת של קאראווג'ו, "מקור הטבע הדומם באיטליה" בגלריה בורגזה (המתהדרת בעצמה באוסף יצירות קאראווג'ו שאין דומה לו). והנה, על אף החשיפה הרבה שמיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו זוכה לה, יצירותיו עדיין טומנות בחובן אינספור גוונים של משמעות ומסתורין.

קרווג'ו, שבעת מעשי החסד

"שבעת מעשי החסד" (1607), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

לטיציה טרווס (Treves), אוצרת ציורי הבארוק החדשה של ה"נשיונל גאלרי" ומי שיצרה את תערוכת קאראווג'ו המקסימה, מזכירה לנו שמעטים בלבד באמצע המאה התשע עשרה זכו לראות במו עיניהם ציור אמיתי של האמן. רבים מאלה שכן זכו לכך, לא התרשמו.  ג'ון רסקין (Ruskin) קרא לו "קאראווג'ו הפושטק", "מעריץ המושחתים". בתקופה הוויקטוריאנית נטו הבריטים להעדיף את העולם המואר והמסודר של הרנסנס האיטלקי על פני הבארוק האפל והכאוטי, על קדושיו המעונים וקבצניו המטונפים. אין פלא, אם כך, שאספנים בריטים קנו יצירות של אנטיוודוטו גרמטיקה (Grammatica), ג'ובאני בּליונה (Baglione) וברתולומאו מנפרדי (Manfredi) במחשבה שאלה יצירות מקוריות של קאראווג'ו: ניגודים קיצוניים של אור וצל, דימויים דתיים בולטים, והיעדר נכונות לייפות את המציאות היומיומית הלא מהוגנת – כל אלה שימשו כתו היכר של אותנטיות, משל היו חתימה (למעשה, קאראווג'ו חתם רק על אחת מעבודותיו, "עריפת ראשו של יוחנן המטביל", השוכנת בקתדרלה במלטה).

לפעמים, כמו במקרה של "האקסטזה של פרנציסקוס הקדוש" מאת בליונה, שהובא מאנגליה כציור של קאראווג'ו ב-1947, היו סיבות טובות לבלבול בנוגע לזהותו של האמן: בליונה ניסה כמיטב יכולתו לציר כמו קאראווג'ו ועסק בנושא שהתפרסם בזכות קאראווג'ו. ציורים אחרים של קאראווג'ו, כמו "מאסרו של ישו" (כעת בגלריה הלאומית בדבלין), לא זכו להכרה הראויה כיוון שבילו שנים תחת שכבות של טינופת, או יוחסו לאמנים כמו ולסקס, מורילו וההולנדי חריט ואן הונתורסט, שביקר ברומא לפני ששב לאוטרכט והתפרסם בזכות ציורים בגוון דבש של התרחשויות לאור נרות.

הוא יצר קומפוזיציות נפלאות של אור הבוקע מתוך האפלה, ומעל לכול הוא צייר באיפוק, בטוב-טעם וברוב חמלה

קאראווג'ו, כפי שתערוכות "מעבר לקאראווג'ו" מבהירות לנו, לא היה הצייר המצטיין היחיד של תקופתו. איטליה של המאה השבע עשרה, ובייחוד הערים הגדולות רומא ונאפולי, משכו אליהן אמנים שאפתנים רבים. ציורו המפתיע של אורציו ג'נטילסקי (Gentileschi) הוורסטילי בנושא הבריחה למצרים היה לבטח תגובה לציורו של קאראווג'ו באותו נושא. לפני בניין הרוס, נראה יוסף המותש נרדם על גבי המיטלטלין של משפחתו, ואילו מריה היושבת על הקרקע מיניקה את ישו התינוק. מאחורי קיר החורבה מציץ ראשו של החמור שלהם, בעל העיניים הנבונות, על רקע שמיים מעוננים משגעים בגוון כחול.

הבריחה למצרים, קרוואג'ו

"הבריחה למצרים" ׁ1594ׂ, קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

מבין כל הציירים בתערוכה זו, ג’נטילסקי הוא הטוב ביותר בציור פרווה בצבעי שמן, אולי מלבד הצייר הנפוליטני המכונה בשם "אמן הבשורה לרועים" – היסטוריונים של האמנות אינם מסכימים אם מדובר בברתולומאו בּסאנטֶה או בחואן דו. ציור בשם "הבשורה לרועים", השוכן בגלריה בברמינגהם, מוכיח שלאמן זה יש כישרון מיוחד לציור כבשים מדובללות עבור אדונים פיאודליים, שעשו את הונם מעדרים גדולים שרעו ברחבי דרום איטליה (את העדרים האלה הובילו עבורם איכרים עניים מרודים, ממש כמו המסכנים שבציור, שבקושי מסוגלים לגייס את הכוח ולהקשיב למלאכים). ג'וזפה דה ריברה (Ribera), ספרדי שבילה את רוב הקריירה שלו בנאפולי, היה מסוגל לצייר בשמן כל מרקם הבוהק תחת השמש. בציורו "מותו של ברתולומאוס הקדוש" אנו רואים קשיש כפות בחבלים שבריון עומד לפשוט את עורו. העור הרופס והיבש, שיער ראשו הדליל, שיערות זקנו הדוקרניות ועינו הנוצצת – כולם מתוארים באופן מושלם.

ריברה הוא אחד האמנים הבולטים בתערוכה של המטרופוליטן בנושא ולנטן דה בולון, הצרפתי הנהנתן שהגיע מרומא כעשור לפני מותו של קאראווג'ו, והזכאי ללא ספק לתערוכה משלו ולמקום של כבוד בתולדות הציור הבארוקי. בשורה של חיבורים פורצי דרך מאת קית כריסטיאנסן (Christiansen), אניק למואן (Lemoine), פטריציה קאוואזיני (Cavazzini), ג'אני פאפי (Papi) וז'אן-פייר קוזאן (Cuzin), טוענים הכותבים שריברה הצעיר לבטח עבד באופן אישי עם קאראווג'ו, ושהוא וולנטן היו לשני הציירים המצטיינים ביותר במסורת ה"ריאליסטית" של האמן – וכמוהו, גם הסגנון שלהם אינו ריאליסטי כל כך, בעצם. חלק מהפסלים הקדומים שוולנטן מציג בציורי הפונדקים הרומאיים המוזנחים שלו הם המצאות מקוריות שלו. לעומת זאת, כפי שמצין כריסטיאנסן, תחושת הדחיפות הרבה הניכרת בציור "יהודית והולופרנס" משווים לגרסה של קאראוואג'ו אופי מתון למדי. הכחולים של ולנטן הם פלא של ממש, ונגלים בשיא הדרם במעיל הבוהק של האב בציור "שובו של הבן האובד".

מותו של ברתולומאוס הקדוש, ריברה

"מותו של ברתולומאוס הקדוש", ג'וזפה ריברה, 1634. תצלום: The National Gallery of Art

מספר ציורים של האמן עצמו מבהירים לנו מה שוכן "מעבר לקאראווג'ו". ציורים אלה מלמדים, למרבה ההפתעה, שהטכניקה שלו לא הייתה אחידה ברמתה. לדוגמה, יש החושבים כי הציור "נער מקלף פירות", שמוצג בגלריה בלונדון כעבודת נעורים, אינו יצירה מקורית של קאראווג'ו, כי בנקודות רבות בו הטכניקה מגושמת מאוד. פניו של הנער שוקעים מאחורי הכנף השמאלית של צווארונו הבולט-מדי. נדמה שהצווארון צויר אחרי שצוירו הפנים, ובפיגמנט עבה יותר. מתחת לחולצתו הפתוחה, בחזהו של הנער, לא נעשה כל שימוש בטכניקות של אור וצל ("קיארוֹסקוּרוֹ"): אין הצללה, אין סימן לצלעות, או לשריר, או לעצם חזה. אין שם דבר מלבד פיגמנט בצבע עור חיוור. הפירות שלפניו, לעומת זאת, עסיסיים ונפלאים, סימן למה שהיה עתיד לבוא בציור המופלא "סלסלת פירות" שמוצג בספרייה האמברוזיאנית במילנו. אמנם התפוחים בסלסלה מלאים חורים ועלי הגפן אכולי תולעים, אבל הצהוב של הרקע מלא אור כמו קרן שמש.

סלסלת הפירות, קרוואג'ו

"סלסלת הפירות" (סביבות 1599), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

גם בעבודותיו הבשלות יותר של קאראווג'ו ניכרים אותם ליקויים טכניים שאפשר לראות ב"נער מקלף פירות", בעיקר בכל הקשור לאנטומיה של החזה הגברי. "יוחנן המטביל במדבר" (שהובא בהשאלה ממוזיאון נלסון-אטקינס לאמנות בקנזס סיטי) צד את תשומת לבנו בזכות הבעת הפנים הזעופה והמרוכזת, אבל יש לו בטן חסרת צורה ורגליים בעלות פרופורציה מוזרה, ותמיד היו לו: העתק מהמאה השבע עשרה של ציור זה, שתלוי בגלריה דוריה פַּמְפילי ברומא, מראה שחזהו של הקדוש תמיד היה אזור בעייתי, ושמעולם לא נעשה ניסיון לפצות על היעדרו של מתאר ברור באמצעות שימוש אסטרטגי בהצללה. עשרים שנה לאחר מותו של קאראווג'ו צייר ולנטן דה בולון גרסה משלו ל"יוחנן המטביל במדבר", והשקיע מאמצים בהדגשת כל אחד משרירי הבטן המחוטבים להפליא של המטביל – ביקורת נוקבת על האמן, מוסווית בתוך מחווה של כבוד.

אך בראש ובראשונה, ציורי קאראווג'ו המקוריים שמוצגים בתערוכה בלונדון מבהירים לנו מדוע הייתה לצייר השפעה רבה כל כך על חובבי האמנות ועל עמיתיו גם יחד, ומדוע הוא אהוב כל כך גם כיום. רוב הזמן הוא צייר נהדר. הוא יצר קומפוזיציות נפלאות של אור הבוקע מתוך האפלה, מילא את הקנבסים שלו בלבנים בוהקים, אדומים עשירים, שחורים קטיפתיים, ומעל לכול – וזה נכון בייחוד בשלבים המאוחרים של הקריירה שלו – הוא צייר באיפוק, בטוב-טעם וברוב חמלה.

במקרים רבים, קאראווג'ו הוא ששכלל את רעיונותיו שלו באופן היעיל ביותר. ככלות הכול, הוא היה המבקר החריף ביותר של עצמו

האיפוק ניכר כשאנו משווים את יצירתו לציוריהם של מעריציו. בשעה שקאראווג'ו הצעיר צייר מספר גרסאות של נער עם פירות כדרך לפרסם את מיומנותו הן בציור טבע דומם והן בציור דמויות אנושיות, הרי שתלמידו וחסידו פרנצ'סקו בּוֹנֶרי (Boneri, שנודע בכינוי Cecco del Caravaggio, "הנער של קאראווג'ו") צייר מוזיקאי אדמוני מוקף בשפע של פירות, גבינה, לחם, דלעות, שני קנקני זכוכית עטופים ברשתות, ראש שום תלוי, אגרטל זכוכית מלא מים וכינור – כל אלה מצוירים נהדר, וכמוהם גם ציצית כובעו של המוזיקאי, חולצתו ווסט הברוקד. אלא שבונרי היה יכול להפגין את מיומנותו באופן משכנע לא פחות גם עם מחצית הפריטים. בציורו של קאראווג'ו "ספקנותו של תומא הקדוש", אנו רואים את השליח תוחב את אצבעו לתוך פצעו של ישו. זהו דימוי מטלטל, אבל קאראווג'ו מציג אותו בעדינות בהשוואה לאופן הבוטה שבו ג'ובאני אנטוניו גאלי (Galli, המכונה גם "לו ספאדרינו", קרי "הסייף הקטן"), מציג בפנינו את ישו: בוהה בנו, מפשק את הפצע שלו בעצמו, קורא עלינו תיגר לגלם את תפקיד תומא הקדוש בעינינו במקום באצבע.

ספקנותו של תומא הקדוש, קרוואג'ו

"ספקנותו של תומא הקדוש" (1601-1602), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

קאראווג'ו צייר שתי גרסאות של נער מגונדר, בראשית נעוריו, הבוהה לתוך עיניה החומות העמוקות של נערה צוענייה יפה, בשעה שזו מעמידה פנים שהיא קוראת בכף ידו, אך למעשה מורידה טבעת זהב מאצבעו. ברתולומאו מנפרדי צייר את אותו מחזה, אך הוסיף צוענייה שנייה המכייסת את ארנקו של הנער, ונוכל שגונב תרנגולת מהתיק של הצוענייה הראשונה – חגיגה ממזרית של גנבוּת. ואפשר לומר שוולנטין דה בולון התמחה בציור מחרוזות כאלה של רמייה, בתוספת הבלחות חדות של צבע ונצנוצי מתכת. יצירותיו הן תזכורת מלנכולית לכך שכולנו פתיים מיסודנו, בין שנודה בכך ובין שלא. אף-על-פי-כן, הרעיון המקורי שבבסיס כל אחת מהיצירות האלה – מה שהאמן עצמו היה קורא לו ה-invenzione (ה"המצאה/חידוש") – היה של קאראווג'ו, והן צוירו ביסודו של דבר בהשראת סגנונו של קאראווג'ו.

מגדת העתידות, קרוואג'ו

"מגדת העתידות", הגרסה המוקדמת - 1594-1595, קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיהבמקרים רבים, קאראווג'ו הוא ששכלל את רעיונותיו שלו באופן היעיל ביותר. ככלות הכול, הוא היה המבקר החריף ביותר של עצמו.

מגדת העתידות, קרוואג'ו

"מגדת העתידות" (הגרסה המאוחרת, 1595), מוזיאון הלובר. תצלום: ויקיפדיה

בגלריה הלאומית בלונדון נמצאת אחת משתי גרסאות ליצירה "ארוחת ערב באמאוס" של קאראווג'ו, המתארת סיפור מהבשורה על-פי לוקאס שהתרחש מיד לאחר צליבתו, מותו והיעלמו של ישו. שניים מתלמידיו של ישו פוגשים אדם השואל מדוע הם נראים אומללים כל כך. לאחר שהם מספרים לו את קורותיהם, הוא משיב שכל האירועים האלה נחזו על-ידי הנביאים העבריים: "הוא החל ממשה ומכל הנביאים ובאר להם את הדברים המכוונים אל [המשיח] בכל הכתובים" (הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ד, פסוק 27, תרגום החברה לכתבי הקודש בישראל)

כשהשלושה מגיעים לכפר אמאוס, התלמידים מזמינים את הזר לסעוד עמם, וכשהם בוצעים את הלחם קורים שני דברים: ראשית, הם מבינים לפתע שחברם למסע הוא ישו שקם לתחייה. שנית, ישו נעלם. לאחר מכן "אמרו זה לזה: 'הרי לבנו היה בוער בקרבנו כשדיבר אלינו בדרך ופתר לנו את הכתובים!'" (שם, פסוק 32), קאראווג'ו מציג בפנינו ישו צעיר ונטול זקן היושב לשולחן עם תלמידיו. הישו הזה זר לנו כפי שהיה זר לחבריו למסע בדיוק עד רגע זה. בעיני בעל הפונדק הסקרן שמגיש להם אוכל, הבחור אינו אלא לקוח. "ארוחת ערב באמאוס" היא יצירה של בשלות ראשונית, שצוירה ב-1601, בצבעים בוהקים ורעננים ובהבלחים וירטואוזיים, כמו סלסילת הפירות הניצבת ממש על קצה השולחן.

הארוחה באמאוס, קרוואג'ו, 1601

"ארוחה באמאוס" (הגרסה המוקדמת, 1601), קאראווג'ו. The National Gallery. תצלום: ויקיפדיה

גרסה אחרת של אותה התרחשות, שצוירה ב-1606 ונמצאת כעת בגלריה בּרֶרה במילנו, היא עדינה יותר בצבעיה ובמחוותיהן של הדמויות. היא מתרכזת במרווח המזערי בין ידו של ישו לידו של התלמיד, שאינן נוגעות ממש זו בזו מכיוון שהן משתייכות לסדרים שונים של המציאות. אף-על-פי-כן, קרבתן הרבה טוענת את המרחב הקטנטן הזה במשמעות: הרי ברכה מהאל לאדם עשויה לחלוף במרווח הזה כהבזק של אור. חמש שנים לאחר ציור הגרסה הראשונה של ההתרחשות, קאראווג'ו מנסה להרטיט כאן את הנפש באמצעות "אפקטים מיוחדים" במקום לצוד את העין בפשטות.

הקומפוזיציה ביצירה "מאסרו של ישו", שתלויה כעת בדבלין והוזמנה מקאראווג'ו ב-1602, שואבת השראה מהדפס של אלברכט דירר (Dürer) – המופיע בקטלוג המצוין – ואולי אף מסרקופגים רומאיים עתיקים. אך אנו איננו שמים לב לנגיעות המתוחכמות של הטכניקה המשוכללת להפליא של קאראווג'ו, אלא לרגש העז של שלוש הפנים הצמודות זו לזו: פניו של יהודה איש קריות כאשר חומרת פשעו מכה בו, עוד בשעה שהוא נותן את נשיקתו הבוגדנית, פניו של ישו הרועד בשעה שאגרוף עטוי-שריון אוחז בשכמייתו ובזקנו, ופניו של יוחנן השליח הזועק לאחר שפנה משם באימה. בשעת חירום כמו זו, מי בכלל מסוגל לחשוב על ציור?

זה כוחה של יצירה מקורית של קאראווג'ו. ולפעמים היא פשוט משנה את חיינו. ספרו של טרנס וורד מספר את סיפורו של האיש שבידיו הופקדה משימת השמירה על "שבעת מעשי החסד" בתחילת שנות התשעים, כשראש עיר חדש ניסה לחלץ את רחובות נאפולי מאחיזתה של המאפיה כדי למשוך שוב תיירים לעיר. אנג'לו אספוזיטו (Esposito) עובד ציבור שעבד במשך חמש עשרה שנה במחלקת התברואה, והועבר לשמש שומר במוזיאון, הוקסם יותר ויותר מציורו הגדול של קאראווג'ו, שבאותם ימים היה בחזקת אוצר סודי שהוחבא בלבה העתיק של נאפולי, ברחוב שנבנה על-ידי מתיישבים יוונים במאה השישית לפני הספירה. הציור הוזמן ב-1607 על-ידי "פּיוֹ מונטה דלה מיסריקורדיה", אגודהשל אריסטוקרטים צעירים שרצו לעזור לעניי העיר – העיר שתמיד סבלה מפערי הכנסה אדירים. הארגון עדיין קיים, וכך גם המצוקה שבשלה נוסד. וורד ואשתו, אידאנה פוצ'י (Pucci), התוודעו לחלק ממשיכי דרכם של מייסדי הארגון המקוריים.

אנשי "פיו מונטה" ביקשו מקאראווג'ו לבטא בציור את המושג המכונה בדתם הקתולית "שבעת מעשי החסד": האכלת הרעבים, השקיית הצמאים, הלבשת העירומים, ביקור חולים, ביקור אסירים, הענקת מחסה לזרים וקבירת המתים. תוכניתם המקורים של הפטרונים הייתה לתלות ציור אחד עבור כל מעשה חסד בחדר התפילה המעגלי החינני שלהם בכנסייה, אבל קאראווג'ו שילב באופן מחוכם את כל שבעת מעשי החשד למחזה אחד מהרחוב הנאפוליטני. התוצאה הייתה הציור שנתלה מעל המזבח בחדר התפילה.

נאפולי של המאה השבע עשרה הייתה אחת הערים המאוכלסות ביותר בעולם, וגם אחת הצפופות ביותר. בנייני המגורים הגבוהים שלה עמדו דחוסים בין ארמונות האריסטוקרטיה והכנסיות הגותיות העצומות, שהתכסו זמן קצר לאחר מכן בעיטורים הבארוקיים המפוארים שאנו רואים בעיר כיום. קאראווג'ו צייר את נקודת המפגש בין שתי סמטאות נאפוליטניות כפי שלבטח נראו במציאות בתקופתו, כשאלפי אנשים חיו ברחוב כל השנה. בני אצילים עטויי-קטיפה עם צווארונים וחפתים מתחרה נעים בקרב ההמון: אחד מהם, בכובע עם נוצה, נותן את גלימתו לקבצן פיסח עירום (ובכך מבקר את החולים ומלביש את העירומים בפעולה אחת). אציל אחר, מעט מבוגר יותר, מראה לצליין אדום-זקן תשוש את הדרך לבית המחסה. מאחוריהם, דמות שרירית שותה מים מלחי חמור, בדיוק כפי שעשה שמשון בתנ"ך.

נפולי

נפולי בערב. תצלום: אנטוניו מנפרדוניו

כמו ב"מאסרו של ישו" וב"ארוחת ערב באמאוס", קאראווג'ו מערבב כאן בין העבר הרחוק של סיפורי הבשורה לבין המוחשיות של החיים בימיו. בנקודת האמצע של הציור, שם נפגשות שתי הסמטאות, משרת סוחב גופה כרוכה בסדין, וכומר העומד בסמוך אליו מאיר את דרכו בלפיד ונושא תפילה. בחזית, אסיר קשיש התוחב ראשו מבעד לסורגי התא ואישה צעירה העומדת ברחוב ממחיזים את סיפור "החסד הרומי" העתיק: קימון הישיש, שנידון לרעוב בכלא, שרד כי בתו פֵּרוֹ, המיניקה, הצליחה לחמוק בלא ידיעת השומרים, בלי דבר באמתחתה, ולהיניק אותו בחשאי. בסיפור העתיק, שוביו של קימון שחררו אותו כשהתוודעו לעומק מסירותה של פרו.

אפשר לומר שפרו של קאראווג'ו מבצעת שני מעשי חסד שונים (מאכילה אדם רעב ומבקרת אסיר), ואף-על-פי-כן היא מפרה את החוק, גם אם מדובר בחוק בלתי צודק. במבטה ניכר שהיא חוששת להתגלות, ולבטח היה זה מבט נפוץ תחת שלטון הספרדים. הפלאצו די טריבּוּנלי הנורא, שהיה בית המשפט ובית הכלא באותה תקופה, שכן לא הרחק מבית התפילה של פיו מונטה. כל אדם בנאפולי לבטח ידע שקימון של קאראווג'ו כלוא במקום אמיתי, וידיעה זו טענה את הציור הדתי הזה במסר פוליטי ברור. נציגי השלטון הספרדי בנאפולי נתקלו בעוינות בלתי פוסקת מצד האצולה המקומית, ששנאה אותם בלהט ומרדה בהם באלף דרכים שונות. לאלה וגם לאלה לא היה אכפת במיוחד מהעניים, ומתנדבי פיו מונטה, לצד קאראווג'ו, ניסו להילחם באדישות הזאת במציאות ובאמנות גם יחד.

אם כן, לתוך הסמטה האפלה והאכזרית הזאת פורץ צמד מלאכים במשק כנפיים, כשבעקבותיהם ישו התינוק ומריה הבתולה, והם מביטים מטה במתרחש. את מרחקם מהרחוב לא ניתן לאמוד, ובכל זאת קרבתם להתרחשות גדולה מספיק כדי להעיד על חמלה. בנוכחותם הם מעניקים אישור למעשי החסד הבוקעים מתוך האפלה העוטפת את הכול. הקבצן עודו נכה, האסיר עודו כלוא, הגופה עודה מתה. אבל הצליין מצא את דרכו לבית המחסה גם הלילה, לקבצן יהיה חמים ברחובות המשמשים לו כבית, שמשון כבר אינו צמא, קימון ימשיך לחיות עוד יום אחד, ואנשי פיו מונטה ישובו לעבודה גם מחר.

אנג'לו, השומר במוזיאון, חושב שבמובנים רבים נאפולי של קאראווג'ו אינה שונה מאוד מנאפולי שלו. הרחובות – אותם רחובות יווניים עתיקים – עדיין עלולים לנהוג בך באכזריות: הקאמורה, המאפיה הנאפוליטנית, והסמים החליפו את נציגי השלטון הספרדי, ובין העושר לעוני עדיין פעורה תהום. ספרו של וורד מתאר את העיר המורכבת הזאת בדיוק ובאהדה, ולא פוסח גם על האכזבות האדירות שבאו לאחר תחייתה הקצרה של נאפולי בשנות התשעים. בסופו של דבר, הציור והמסר הנחרץ שלו, הקורא לחמלה בכל מחיר, מעניקים לאנג'לו את ההשראה לבצע מעשה חסד משלו כאשר חייו מגיעים לנקודת משבר. כלומר, מן הספר יוצא הדופן והנוקב הזה עולה הטענה שיצירותיו של קאראווג'ו עדיין מפצירות בנו, גם היום, לחשוב ולפעול ולא להסתפק בהתבוננות. וורד חושב שבקריאת התיגר הזאת, האמן מושיט לצופיו יד חומלת ממרחק מאות שנים.

ידו החומלת של קאראווג'ו מתממשת בסצנה האחרונה במחזה "שבעת מעשי החסד" של אנדרס לוסטגרטן. סצנה זו מתמקדת בציור של קאראווג'ו וקושרת אותו בבירור לפינות האפלות של החיים העכשוויים. האירועים מתרחשים בדירת עניים בליברפול ב-2016 במקום ברחובות נאפולי ב-1607. המחזה, שהוזמן מה"רויאל שייקספיר קומפני" ובוצע בסטרטפורד-אפון-אייבון בסתיו, הוא מבריק ומרתיח בעת ובעונה אחת: מבריק בזכות הופעותיהם של השחקנים והדרך שבה הוא מביא לקדמת הבמה ציור נפלא ומיליטנטי. מרתיח כי קאראווג'ו, ג'נטלמן מילנזי שנאחז בפראות בשלבים התחתונים של הסולם האריסטוקרטי, הופך בו לנציגו של האדם הקטן, ומדבר ומתנהג כמו חוליגן ליברפולי, שלשטף הגסויות האינסופי שלו משתרבבות גם אמירות של פילוסופיה חברתית מרקסיסטית.

ובכל זאת, לוסטגרטן, ופטריק אוקיין (O'Kane) הסוער בתפקיד קאראווג'ו, מצליחים לבטא את הזעם ההרואי של האמן כלפי העולם, וכן את הדחף – ההרואי לא פחות – להעמיס על עצמו את נטל יגונותיו. העלילה נעה בין קשייו של קאראווג'ו בזמן שצייר את הציור, העומד בחלקה האחורי של הבמה ומתגבש אט אט ככל שהמחזה מתקדם, לבין קשיי החיים של שמאלני קשיש בבּוּטֶל שבמריסייד. הקשיש (טום ג'ורג'סון, Georgeson) ונכדו הרגיש (טי ג'יי ג'ונס, Jones), עומדים להיות מפונים מביתם. הם חולקים תשוקה לאמנות של קאראווג'ו, שאותה הם מכירים רק מספר שהם אוהבים, אנציקלופדיה של אמנות – אם כי במחזה הקנבס העצום של קאראווג'ו משמש תמיד כרקע נוגע ללב.

ניסיונותיו של הנכד לבצע את שבעת מעשי החסד במעמד הביניים של בריטניה בימינו – ולתעד זאת – מתנגשים עם מציאות אלימה לא פחות מזו ששררה בנאפולי של קאראווג'ו: בליברפול, אדם שמסרב למכור את דירתו לגנגסטרים מוכה למוות. בנאפולי, מענישים את הזונה לוויניה, המודלית של קאראווג'ו (אליסון מקנזי, McKenzie), באמצעות סְפְרֶג'ו (sfregio), חתך אכזרי לאורך הפנים שהיה נפוץ להחריד באיטליה במאה השבע עשרה (בדרך זו בדיוק השחית הפסל ברניני את פניה של מאהבתו האריסטוקרטית קוסטנצה פּיקוֹלוֹמיני, כשהיא החלה לנהל קשר עם אחיו לואיג'י, וראו לעניין הזה ראו את מאמרי בנושא ברניני מ-2015). אדמונד קינגסלי (Kingsley), בתפקיד המרקיז ג'ובאני בטיסטה מאנסוֹ (Manso), פטרונו של קאראווג'ו, מקרין את האצילות שהצייר המעונה מעולם לא הצליח להשיג בחייו (האמיתיים והבימתיים גם יחד) אבל מצא באמנותו האצילית עד מאוד.

במחזה הטראגי יש גם אתנחתא קומית נהדרת כאשר ליאו, הסב, משווה את הפוליטיקה הבריטית למועדוני הכדורגל האנגלים, והשיא מגיע כאן:

"[מועדון] ליברפול בתפקיד הלייבור החדש. הם מכרו את נשמתם ועכשיו הם נפוחים, בומבסטיים, חיים באשליות, מיליוני קילומטרים מהשורשים והערכים של מעמד הביניים שהם מתיימרים לייצג. אסירים של הגאוותנות, הפחדנות והחלמאות שלהם. במובנים מסוימים, הם המגעילים מכולם".

קאראווג'ו, שהרג את הבריון ראנוּצ'וֹֹ טומסוני (Tomassoni) על מגרש טניס, היה מבין ללבו. כשהצייר בן המאה השבע עשרה מחזיק את ידו של ליאו על ערש דווי, הוא נותן משנה תוקף לחיבור שכל הקהל מסוגל להבין ולחלוק. היד מושטת גם אלינו, מבעד לתמונה המופלאה שבתום הערב מופיעה לפנינו בשלמותה.

בהקדמתו לטקסט של המחזה, אנדרס לוסטגרטן כותב: "בפעם הראשונה שראיתי את 'שבעת מעשי החסד', בפיו מונטה בנאפולי, ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו מחזה: על נדיבותו, על מורכבויותיו, על החמלה התוקפנית והאלימה שלו". בהקדמה לספר The Guardians of Mercy מגיב טרנס וורד לציורו של קאראווג'ו באופן דומה להפליא:

"בעיר ששורדת נוכח אי-ודאות, בין אכזריות לנדיבות, מעשי החסד ממשיכים לשאת בחובם משמעות אוניברסלית גם כיום, והם רלוונטיים עכשיו לא פחות משהיו כשהאמן משח את שמניו על הבד לפני ארבע מאות שנה".

ג'וזפה דה ריברה הוא צייר מופלא מבחינה טכנית, טוב לא פחות מקאראווג'ו, אבל כשהוא מציג בפנינו אנשים השרויים בכאב, כמו ברתולומאוס הקדוש על סף פשיטת עור, אנחנו מרגישים את הריחוק שלו מהנעשה. גם אמן הבשורה לרועים שומר על ריחוק דומה ממושאי ציורו המטונפים. אבל כשקאראווג'ו מציג בפנינו את אחד מתלמידיו הענווים של ישו, או בעל פונדק, הוא מציגם כבני אדם שלמים. כשהוא מראה לנו סבל, הוא ניצב מולו איתן ולא נסוג מפניו. לצד יוחנן הצורח כאשר ישו נלקח לכלא, ולצד ישו עצמו, הסופג את נשיקתו של יהודה ואת מהלומה שמנחית עליו הבריון של פילאטוס בעת ובעונה אחת, קאראווג'ו מצייר את עצמו לתוך "מאסרו של ישו" ולתוך הטרגדיה העמוקה הטמונה בו: הדמות בצד ימין של הציור היא האמן עצמו, המחזיק עששית. זה מה שמייחד את קאראווג'ו, וזאת הסיבה שהוא אהוב כל כך.

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

על הספרים והאירועים

Valentin de Boulogne: Beyond Caravaggio, an exhibition at the Metropolitan Museum of Art, New York City, October 7, 2016–January 22, 2017; and the Musée du Louvre, Paris, February 20–May 22, 2017Catalog of the exhibition by Annick Lemoine and Keith Christiansen, Metropolitan Museum of Art, 276 pp.Beyond Caravaggio, an exhibition at the National Gallery, London, October 12, 2016–January 15, 2017; the National Gallery of Ireland, Dublin, February 11–May 14, 2017; and the Scottish National Gallery, Edinburgh, June 17–September 24, 2017Catalog of the exhibition by Letizia Treves and others, London: National Gallery, 208 pp.The Guardian of Mercy: How an Extraordinary Painting by Caravaggio Changed an Ordinary Life Today, Terence Ward, Arcade, 183 pp.The Seven Acts of Mercy, a play by Anders Lustgarten, produced by the Royal Shakespeare Company, Stratford-upon-Avon, November 24, 2016–February 10, 2017

אינגריד ד' רולנד (Rowland) היא מרצה במרכז Rome Global Gateway של אוניברסיטת נוטרדאם. ספרה האחרון הוא The Collector of Lives, שאותו כתבה יחד עם נואה צ'רני (Charney).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תודה מיוחדת לתמר מאיה שי על עזרתה בתרגום

© 2017  New York Review of Books.

תמונה ראשית: מתוך "פרנסיסקוס מאסיזי באקסטזה" (1595), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אינגריד ד' רולנד, The New York Review of Books.


תגובות פייסבוק