דווקא לא כל כך טיפשים

בעקבות מחקרים פורצי דרך כמו אלה של דניאל כהנמן, אנו נוהגים לחשוב שבן אדם הוא סבך של דעות קדומות אי-רציונליות ושאין בעיה למשוך אותו באף. האם זו אכן המסקנה המתבקשת שעולה מן הראיות?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הישגיה של האנושות עומדים כיום בניגוד מוזר לתפיסתה העצמית. אנחנו שולחים רובוטים אוטונומיים למאדים ומשתמשים בהנדסה גנטית כדי לעקר יתושים נושאי מלריה, אבל הפסיכולוגיה, מדעי המוח, הכלכלה ותחומים אחרים טוענים שאנחנו בעצם לא כל כך רציונליים. אנחנו נופלים קורבן למגוון מייאש של שגיאות המוטמעות עמוק בתוכנו. אנחנו מעדיפים לנצח מאשר להיות צודקים. במקרה הטוב, אומרים לנו, התבונה שלנו נמצאת במלחמה מתמדת עם האפלה האי-רציונלית שבתוכנו. במקרה הרע, פשוט עדיף שנפסיק לנסות להיות רציונליים. אווירה זו של חוסר אמון בשיקול הדעת הבסיסי שלנו מתבססת לא מעט על הכלכלה ההתנהגותית, ובייחוד על עבודתם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי בשנות ה-80, שסוכמה ברב המכר של כהנמן, "לחשוב מהר לחשוב לאט" (2011)1. כהנמן מחלק את המוח לשתי מערכות אלגוריות: "מערכת 1" האינטואיטיבית, שברוב המקרים מספקת לנו תשובות שגויות ו"מערכת 2", המתאפיינת בתבונה רפלקטיבית. לדבריו, מערכת 2 היא מי שאנו חושבים שאנחנו, אבל מערכת 1 "האי-רציונלית" היא זו ששולטת בנו רוב הזמן.

גרסאות אחרות של המסר הזה משתמשות במונחים שליליים יותר. הספר You Are Not So Smart הוא רב-מכר מאת דיוויד מקרייני על הטיה קוגניטיבית. לפי המחקר Why Do Humans Reason מאת המדענים הקוגניטיביים הוגו מרסייה ודן ספרבר, יכולותינו הרציונליות לא התפתחו כדי למצוא "אמת" אלא רק כדי לנצח בוויכוחים. וב-The Righteous Mind, הפסיכולוגי ג'ונתן היידט אומר שהתפיסה שאומרת כי תבונה היא "התכונה הנאצלת ביותר שלנו" אינה אלא "אשליה". הסגידה לתבונה, הוא מוסיף, "היא דוגמה לאמונה בדבר שלא קיים." המוח שלכם, אומרת החוכמה המקובלת, הוא סבך טחוב ומקרי של הטיות קוגניטיביות ופחדים.

זוהי גרסת המדע לחטא הקדמון. וההתלהבות שבה הממשלות של ימינו אימצו אותה מאיימת לייצר השלכות חברתיות שטורדות את מנוחתם של אנשים רבים. תרבות שמאמינה שאזרחיה אינם אנשים המסוגלים לחשוב על העולם בצורה סבירה תתייחס לאזרחים האלה בצורה שונה מאשר תרבות שמכבדת את האוטונומיה המחשבתית שלהם. איזו מין תרבות אנו רוצים להיות? וכן, הבחירה בידינו. כי מסתבר שבניגוד לתפיסה המקובלת, דווקא יש מקום לערעור על החזון המודרני של הרציונליות הפגומה.

כרוניקה של אי-רציונאליות

לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת היה מקובל לחשוב שרציונליות היא מה שמבדיל אותנו מהחיות. אפלטון טען ששנאת ההיגיון (מיזולוגיה) נובעת מאותו מקור שממנו נובעת שנאת המין האנושי. אריסטו הכריז שהאדם הוא "חיה רציונלית", דבר שנראה מובן מאליו גם לשפינוזה: כפי ש"הכלב הוא החיה הנובחת," כך האדם הוא החיה החושבת בהיגיון. מובן שפילוסופים חלוקים ביניהם זה מכבר על טבעה וגבולותיה של הרציונליות. קאנט טען נגד "רציונליסטים" כמו לייבניץ, שחשב שתבונה טהורה עשויה לחשוף את טבעה של המציאות. הגל התעקש שהוגים בודדים לא יכולים להימלט מהֶקשריהם ההיסטוריים הספציפיים, ויוּם ציין שהתבונה לבדה לא מסוגלת להניע לפעולה.

בימי עלייתן של תורת המשחקים ותורת ההחלטות באמצע המאה ה-20, אדם "רציונלי" במונחים כלכליים הוגדר כאינדיבידואל שמטרת החלטותיו היא מקסום רווחיו האישיים, ושהעדפותיו עקביות זו לזו ולאורך זמן

ובכל זאת, עד לאחרונה היה מקובל להניח שרציונליות, יהיו טבעה וגבולותיה אשר יהיו, היא אחד המאפיינים המהותיים של המין האנושי. מכאן ההאלהה המיואשת של האנטי-רציונליות הרומנטית לקראת סוף המאה ה-20, כשהיה נדמה לרבים שההשכלה הובילה ישירות לגולג ולשואה: הזלזול בתבונה האנושית משול לראייה פסימית של האנושות עצמה. והיום אומרים לנו שאנחנו יכולים לזנוח את התפיסה שאומרת כי הרציונליות מהותית לזהות האנושית. אבל האם זו אכן המסקנה המתבקשת שעולה מן הראיות?

הספקנות המודרנית לגבי רציונליות נובעת ברובה משנים רבות של ניסויים בנושא הטיה קוגניטיבית. אנחנו מועדים לתופעות אי-רציונליות כביכול כגון תופעת העיגון (אם אומרים לנו לחשוב על מספר שרירותי, זה ישפיע על השיפוט המידי שלנו בנוגע לשאלה שכלל אינה קשורה לזה) או שגיאת הזמינות (אנחנו שופטים שאלות בהתאם לדוגמאות שהכי קל לנו לחשוב עליהן, ולא לפי מדגם ראיות רחב). ישנה מחלוקת לגבי הפרשנות הסטטיסטית הנכונה של חלק מהמחקרים, ובייחוד קשה לשחזר חלק מהניסויים שמדגימים כביכול את ה"הטרמות" האלה. אבל ברמה מהותית יותר, המידה שבה ממצאים כגון אלה מוכיחים שאנחנו פועלים באופן אי-רציונלי תלויה לעתים קרובות בהגדרה שאנו נותנים למושג "רציונלי".

בימי עלייתן של תורת המשחקים ותורת ההחלטות באמצע המאה ה-20, אדם "רציונלי" במונחים כלכליים הוגדר כאינדיבידואל שמטרת החלטותיו היא מקסום רווחיו האישיים, ושהעדפותיו עקביות (לוגית או מתמטית) זו לזו ולאורך זמן. מסתבר שבמובן כלכלי זה אנשים אינם רציונליים, והדגמה אלגנטית של עובדה זאת היא שעמדה במרכז מחקרם של כהנמן וטברסקי לאורך עשרות שנים. בהינתן בחירה בין הימורים מורכבים, למשל, אנשים מעדיפים את ההימורים הנחותים מתמטית. ההפסדים הפוטנציאליים מאיימים עלינו יותר מאשר רווחים פוטנציאליים השקולים להם.

השאלה שבמוקד העניין היא זו: האם הסטיות השכיחות האלה מההגדרה הכלכלית ל"רציונליות" מוכיחות שאנו אכן אי-רציונליים, או שמא הן רק מוכיחות שההגדרה הכלכלית לרציונליות לקויה. אם נאמץ לעצמנו תפיסה נרחבת יותר של רציונליות, חלק מהמעידות הקוגניטיביות כביכול לא ייראו לנו מטופשות כל כך. נבחן לדוגמה את "בעיית לינדה" הידועה של כהנמן וטברסקי.

תארו לכם שקיבלתם את המידע הבא לגבי לינדה:
לינדה היא רווקה בת 31, דעתנית וחכמה מאוד. יש לה תואר ראשון בפילוסופיה. כסטודנטית היא התעניינה מאוד בסוגיות של אפליה וצדק חברתי, ואף השתתפה בהפגנות נגד נשק גרעיני. אילו מהטענות הבאות נראות לכם סבירות יותר:

  1. לינדה היא פקידה בבנק.
  2. לינדה היא פקידה בבנק ופעילה בתנועה פמיניסטית.

רוב האנשים יאמרו שהטענה השנייה סבירה יותר: שלינדה היא פקידה בבנק ופעילה פמיניסטית. ובכן, מציין כהנמן, במובן הסטטיסטי לא ייתכן שהאפשרות השנייה סבירה יותר מהראשונה, כי יש הרבה יותר פקידים בבנק (הפמיניסטים וכל השאר) מאשר פקידי בנק שהם גם פמיניסטים. אנשים שעונים 2, הוא אומר, חושבים שיותר סביר שלינדה שייכת לאוכלוסייה קטנה מאשר לאוכלוסייה גדולה וכוללנית יותר. מבחינה מתמטית זו טעות ברורה. אז הטענה של כהנמן היא שהמידע הבלתי רלוונטי לגבי אישיותה של לינדה יוצר "הטרמה" ומוביל אותנו למה שהוא מכנה "כשל החיתוך". כך אנו מבצעים שיפוט "אי-רציונלי".

אבל הטיעון הזה לא מביא בחשבון כמה ניואנסים חשובים. חשבו לדוגמה על ה"אימפליקטורה השיחתית" של הפילוסוף פול גרייס. לפי "כלל הרלוונטיות", אנשים מניחים באופן טבעי שהמידע לגבי אישיותה של לינדה ניתן להם מכיוון שהוא רלוונטי. לכן הגדרת ה"הסתברות" שהם מייצרים אינה הגדרה מתמטית נוקשה, כי תשובה מתמטית מייתרת את תיאורי האישיות (הרי אפשר בהחלט לתהות "למה הם סיפרו לי את כל הדברים האלה?"). האם ייתכן שהמשיבים שנותנים תשובה "שגויה" מפרשים את המונח "הסתברות" כמשהו שדומה יותר לסבירות נרטיבית?

ב-1999 דיווחו הפסיכולוגים ראלף הרטוויג וגרד גיגרנצר שכשנותנים לאנשים את אותה בעיה ומבקשים מהם לנחש תדירויות יחסיות במקום לומר מה "מסתבר" או סביר יותר, הם עונים תשובות מתמטיות נכונות לעתים קרובות יותר. ואפשר להוסיף שאם מדברים על סבירות נרטיבית, אז הרעיון שלינדה היא פקידת בנק וגם פעילה פמיניסטית תואם את הסיפור בצורה טובה יותר. לכן אפשר לטעון שזו מסקנה רציונלית לחלוטין, כיוון שכעת כל המידע שניתן לנו עקבי. יש עוד לא מעט סיבות טובות לתת תשובות "שגויות" לשאלות שנועדו לחשוף הטיות קוגניטיביות. הפסיכולוג הקוגניטיבי ג'ונתן סנט ב' ט' אוונס היה הראשון שהציע "תהליך דואלי" להסקת מסקנות בשנות ה-80, אבל הוא מסרב לדון ב"מערכת 1" ו-"מערכת 2" כאילו הן נפרדות לחלוטין זו מזו, ומתנגד למסקנה האוטומטית שהטיה מובילה לאי-רציונליות. בסקר מ-2005 הוא מגיש דוגמאות כמו זו שלהלן. הנבדקים נשאלים:

  • אם היא תפגוש את החברה שלה, היא תלך להצגה.
  • היא פוגשת את החברה.
  • מה קורה עכשיו?

כפי שאפשר לצפות, הרוב המכריע של האנשים (96 אחוז באחד המחקרים) הסיקו את המסקנה הלוגית: היא הולכת להצגה. אבל ראו מה קורה כשמוסיפים הצהרת תנאי נוספת:

  • אם היא תפגוש את החברה שלה, היא תלך להצגה.
  • אם יש לה מספיק כסף, היא תלך להצגה.
  • היא פוגשת את החברה.
  • מה קורה עכשיו?

עכשיו רק 38 אחוז מהמשיבים אמרו שהיא הולכת להצגה. במובן לוגי טהור, 62 האחוזים האחרים טעו. "בלוגיקה סטנדרטית," מסביר אוונס, "טיעון שנובע מהנחות מסוימות ימשיך לנבוע מהן גם אם מוסיפים מידע חדש". אבל האנשים שלא הסיקו שהיא הולכת להצגה אינם אי-רציונליים בהכרח. אוונס מאבחן את תהליך המחשבה שלהם כך: "הצהרת התנאי הנוספת הזאת מחדירה ספק לגבי אמיתות ההצהרה הראשונה. אנשים מתחילים לחשוב שאף על פי שהיא רוצה ללכת להצגה עם חברתה, ייתכן שהיא לא יכולה להרשות זאת לעצמה." ולכן סביר למדי שהם לא יהיו בטוחים אם היא אכן הולכת להצגה.

באופן כללי, אוונס קובע שמבחינת רוב האנשים, ברוב מקרי הדדוקציה, תשובה "לוגית למהדרין" תואמת פחות את "צורכי היומיום". "ממצא נוסף," הוא ממשיך, "מראה שגם אם נאמר לאנשים להניח שהנחותיהם של הטיעונים נכונות, הם לא ימהרו להסיק מסקנות אם באופן אישי הם לא מאמינים להנחות. בחיים האמיתיים, כמובן, הגיוני לחלוטין לבסס את תהליך הסקת המסקנות על מידע שאתה מאמין בנכונותו." בכל התנגשות בין מה ש"מתקבל על הדעת" בחיים האמיתיים לבין מה שמוגדר כ"רציונלי" על-ידי כלכלנים ולוגיקנים, ייתכן שיהיה רציונלי יותר מבחינתכם, לפי ההגדרה הנדיבה יותר של המונח, להעדיף דווקא את האפשרות הראשונה. אוונס מסכם: "כלל לא ברור שהטיות כגון אלה הן ראיות לאי-רציונליות."

אם נרצה להבין אחרים, אנחנו יכולים תמיד לשאול מה הופך את התנהגותם ל"רציונלית" מנקודת המבט שלהם. לעומת זאת, אם נצא מנקודת הנחה שהם אי-רציונליים, אין בסיס להמשך הדיון

אחת ההשלכות המעניינות של ההגדרה הרחבה של "רציונליות", היא שקשה לנו יותר להרשיע בטיפשות את מי שלא מסכים איתנו. במאמר שנקרא "להפוך את התקשורת במדע האקלים למבוססת-ראיות" (2013), טוען דן קאהן (Kahan), משפטן ופסיכולוג, שאנשים שדוחים את העובדות המבוססות לגבי ההתחממות הגלובלית ומעדיפים לאמץ את דעותיה של קבוצת השווים שלהם נוהגים באופן רציונלי לחלוטין מבחינה מסוימת:

שום דבר ממה שחושב אדם מסוים באופן אישי לגבי [...] התחממות גלובלית לא ישנה את גודל האיום של שינוי האקלים עליו או על כל אחד מיקיריו. [...] עם זאת, אם הוא מגבש עמדה שגויה לגבי שינוי האקלים ביחס לעמדה [שגיבשו] האנשים הקרובים לו – שבהערכתם ותמיכתם הוא תלוי במגוון דרכים בחיי היומיום – הוא עלול לסבול מתוצאות בלתי נעימות, החל מחרם ועד לאובדן משרתו. מכיוון שעלות הטעות המדעית היא אפס, אך עלות חוסר התיאום עם קבוצת השווים עלולה להיות קטסטרופלית, יהיה זה רציונלי ברמה האינדיבידואלית לפרש את המידע בנושא שינוי האקלים באופן שתואם את עמדת החברים האחרים בקבוצה התרבותית שלו".

מובן שכאשר משלבים את ההחלטות הרציונליות האינדיבידואליות האלה ויוצרים אמונה קבוצתית, אפשר לומר שהקבוצה כולה נוהגת באי-רציונליות בכך שהיא דוחה ראיות מדעיות מבוססות. ייתכן שזו גרסה אינטלקטואלית של "טרגדיית המרעה המשותף": גם שם כל אינדיבידואל פועל באופן "רציונלי" בהתאם לאינטרס העצמי שלו (להפיק את המרב ממשאב משותף), אבל ההתנהגות הכוללת (רעיית יתר המובילה למיצוי חלקת אדמה, למשל) נראית אי-רציונלית. לכן אולי לא מפתיע שאם אינדיבידואלים יכולים לפעול ברציונליות או באי-רציונליות, הדבר נכון גם לקבוצות. לא כל קבוצה היא חכמה. ובכל זאת, לניסיון להבין מה אינדיבידואל מרוויח מאמונה כוזבת כביכול, יש ערך אמפתי. טיעונו של קאהן לגבי האדם שלא מאמין בהתחממות גלובלית הוא דוגמה מפתיעה ומשכנעת לעיקרון כללי: אם נרצה להבין אחרים, אנחנו יכולים תמיד לשאול מה הופך את התנהגותם ל"רציונלית" מנקודת המבט שלהם. לעומת זאת, אם נצא מנקודת הנחה שהם אי-רציונליים, אין בסיס להמשך הדיון.

אדם צריך קצת עידוד

זו, בקצרה, הבעיה ביישום פרקטי של כלכלה התנהגותית בפוליטיקה המודרנית, בייחוד לפי "תורת העידוד" (ה-Nudge Theory2). קאהן יוצא נגד "תזת האי-רציונליות הציבורית": התפיסה שאזרחים מן השורה מתנהגים באי-רציונליות רוב הזמן. הוא חושב שהתזה הזו אינה מבוססת, אבל האדריכלים הליברלים-פטרנליסטיים של מדיניות העידוד מקבלים אותה כמובנת מאליה – ולטענתם, הם עושים זאת לטובתנו.

הרעיון הזה צבר פופולריות בזכות Nudge, ספר שכתבו המשפטן קאס סאנסטין והכלכלן ריצ'רד תאלר. לטענתם, המדיניות הרשמית אמורה לעקוף במכוון את תהליכי המחשבה והסקת המסקנות של האזרחים. איך? על-ידי תכנון "ארכיטקטורת בחירה" שכוללת כמה חלופות התוקפות את החולשות הקוגניטיביות של האזרחים כדי להבטיח שרוב הזמן הם יבחרו "אוטומטית" באפשרות הרצויה. כך, לדוגמה, קפטריה בית-ספרית אמורה להגיש ארוחות בריאות בגובה העיניים (בדומה לאסטרטגיה של סופרמרקטים) ולהציב את ה"ג'אנק פוד" במקומות שקשה להגיע אליהם. התמרון הזה תוקף את עצלנותנו בתפיסה ובפעולה מידית. וכדי להשיג יותר תורמי איברים על המדינה לרשום אוטומטית את כולם כתורמים פוטנציאליים, כך שיהיה עלינו לבחור באופן פעיל שלא להשתתף אם אנחנו באמת לא רוצים לתרום, במקום שנצטרך ללכת ולהירשם במיוחד. טקטיקה זו משתמשת בהטיית הסטטוס קוו.

הספר Nudge הפך ללהיט אדיר בקרב ממשלות בכל העולם. סאנסטין נחטף מהרווארד והפך לצאר הרגולציה בממשלו של אובמה. ממשלת בריטניה הקימה "צוות תובנות התנהגותיות" (הידוע באופן בלתי רשמי כ"יחידת העידוד", ה-nudge unit) במשרד הקבינט, שלאחר מכן הופרט חלקית, וגישות דומות נוסו גם בצרפת, ברזיל, אוסטרליה וניו זילנד. עד כה, ללא השפעה ניכרת.

בהשוואה לכמה מחידות ההיגיון של כהנמן, קשה לומר שההטיות המנטליות שה"מעודדים" תוקפים (הטיית הסטטוס קוו וכולי) הן רציונליות במובן הרחב של המילה. לכל היותר אפשר להשתמש בהן ליצירת כללי אצבע לקבלת החלטות מהירה, אבל זה לא אומר שהן יובילו בוודאות להחלטות נבונות – אלא אם אדריכל הבחירה, שהחליט בעצמו מה היא ההחלטה ה"רציונלית" בהקשר נתון, מארגן את הסביבה לפי רצונו. המעודד הופך כך למעין אל נדיב המתכנן מבוך שמוביל את החוטאים אל היציאה הנכונה. במובן זה אפשר לומר שפוליטיקת העידוד היא כלי לפיתוח נטיות מייאשות, כפי שתיאר הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר עוד ב-1988:

הצרכן, המצביע והאינדיבידואל מקבלים באופן כללי את הזכות להביע את העדפתם לאחת או יותר מהחלופות המוצעות להם, אבל טווח החלופות האפשריות נשלט על-ידי אליטה, השולטת גם באופן הצגתן. לכן האליטות השולטות בתוך הליברליזם שמות דגש רב על כשירות בהצגה משכנעת של החלופות, כלומר באמנויות הקוסמטיות.3

למרות זאת, העידוד אינו כלי דיסטופי של שליטה מחשבתית: אחרי ככלות הכול נותר בידינו החופש לקבל החלטות "שגויות". אבל יש משהו מטריד באופן שבו גישה זו פוגעת בחשיבות הדיון הפוליטי. האם ההחלטה לאכול מזון משמין היא תמיד אי-רציונלית? ומה לגבי תרומת איברים: האם אנחנו תמיד צריכים לשמוח לעשות את זה? אלה שאלות מעורפלות הגוררות תגובות שונות, אבל אדריכלי הבחירה לעולם לא צריכים להיוועץ בציבור לגביהן. לכן הניסיון לעקוף את העצמי החושב שלנו יוצר בעיה של הסכמה, קֶצֶר בדמוקרטיה. למה לטרוח לקיים דיון פוליטי כשממילא אפשר להביא את (רוב) האנשים לעשות כל מה שאתה רוצה שיעשו?

חוקרים רבים חושבים שנוכל לשפר את הסיכוי שנשתמש בתהליכים רציונליים אם רק נזכיר לעצמנו את ההטיות שמתעוררות לאור בעיה מסוימת. כהנמן חושב שקשה לבצע את "נטרול ההטיות" הזה באופן קבוע, אבל עמיתיו אופטימיים יותר

התנגדויות נוספות מתעוררות כשלטכניקות העידוד מצטרפות יכולות המעקב הטמונות בטכנולוגיה אישית – למשל, כרטיסים חכמים שמציעים הנחות על מסים מקומיים אם האזרחים משתמשים בהם כדי ללכת לחדר כושר באופן קבוע. יכול להיות שכך יהיה קל יותר להאשים אנשים בבריאותם הלקויה, או להעלות את פרמיות הביטוח שלהם, מכיוון שנוצר תיעוד של התנהגותם הרעה ("הרי מה עוד יכול להסביר את בעיות הבריאות שלהם מלבד כשליהם האישיים?", שואל המבקר יבגני מורוזוב בציניות. "לבטח לא כוחן של חברות המזון, או הבדלים מעמדיים, או אי-צדק פוליטי וכלכלי מכל מיני סוגים."). אם ההתנגדות לעידוד גוררת עונש כספי או אחר, עד כמה חופשית הבחירה שלנו?

אבל יכול להיות שאמון רב מדי בתורת העידוד הוא בעצמו לא רציונלי. דו"ח מ-2011 של התת-ועדה לענייני מדע וטכנולוגיה של בית הלורדים  באנגליה הסיק, בניגוד לגישה הרווחת בממשלה, שגישות "רכות" כמו עידוד אינן מתאימות להתמודדות עם בעיות חברתיות משמעותיות כגון השמנת יתר או תחבורה. יתרה מזו, מכיוון שעידוד תלוי באזרחים שנשמעים להטיות האוטומטיות שלהם, יעילותו מתערערת אם כולם יוכלו להתגבר על ההטיות שלהם באופן קבוע. האם זה אפשרי? השאלה פתוחה לדיון.

חוקרים רבים חושבים שנוכל לשפר את הסיכוי שנשתמש בתהליכים רציונליים במצבים מסוימים אם רק נזכיר לעצמנו את ההטיות שבעיה מסוימת מייצרת. כהנמן חושב שקשה לבצע את "נטרול ההטיות" הזה באופן קבוע, אבל חלק מעמיתיו אופטימיים יותר. אחד מהם הוא הפסיכולוג קית' סטנוביץ', שבספר Rationality and the Reflective Mind מעדיף חלוקה משולשת של המערכות המנטליות: ה"אוטונומית" (המועדת להטיות), ה"אלגוריתמית", וה"רפלקטיבית". כך הוא מבחין בין תפיסה צרה של אינטליגנציה (מה שמודדים מבחני מנת המשכל והפסיכומטרי) הקשורה למוח האלגוריתמי, לבין הסקת מסקנות נבונה, שהוא מייחס למוח ה"רפלקטיבי". והחדשות הטובות, מבחינתו, הן שאפשר ללמד "כלים ותהליכים לחשיבה רציונלית."

זה בהחלט יהיה מפגן מרשים בשיקול דעת ציבורי, שיאכזב מאוד את ה"מעודדים". עידוד תלוי בניצול של הטיות קוגניטיביות, ותוכנית לשדרוג-שכלי, כמו זו של סטנוביץ', תשבש זאת. במובן זה, פוליטיקת העידוד עומדת בניגוד לעצם קיומו של שיקול דעת ציבורי: הרי תקפותה תלויה בחוסר יכולתו של הציבור להתגבר על הטיותיו. אבל שיקול הדעת הציבורי הוא תרופת הנגד היעילה ביותר לספקנות הרווחת כלפי הרציונליות שלנו. ככלות הכול, מה שאמור מעל לכול להעניק תקווה לפסימיסטים מהכלכלה ההתנהגותית ומתחומים אחרים, הוא בדיוק הדבר שהם בעצמם מוכיחים יחד היטב: שאפשר לתקן את שגיאותיו של כל הוגה כשהדיון כולל תהליך מחשבתי הגיוני ומנומק. השיח בנוגע להטיה הקוגניטיבית מתנהל בעצמו בהתאם לסטנדרטים הגבוהים ביותר של רציונליות ציבורית – ואם זה נשמע כמו שבח ריק לפי אמות המידה שמציבים חוקרי ההטיות, זכרו שהיו אלה בני אדם, הפועלים לפי אותם סטנדרטים ציבוריים של רציונליות, שהצליחו להנחית רובוט על מאדים.

אף על פי שג'ונתן היידט אומר שה"סגידה" לתבונה היא "אשליה", הוא מוקיר את יכולתם של אנשים להסיק מסקנות יחד. "אם מקבצים אינדיבידואלים בצורה נכונה," הוא כותב ב- The Righteous Mind, "כך שחלקם יכולים להשתמש בחשיבה מנומקת כדי להפריך את טענותיהם של אחרים, ואם כולם מרגישים איזשהו חיבור או שותפות גורל המאפשרים להם לנהוג בנימוס ובאדיבות, אפשר לבנות קבוצה שמייצרת תהליכי חשיבה הגיוניים כתכונה מתהווה של המערכת החברתית."
חשוב לשלב בין אנשים נבונים "בצורה נכונה", כדי להימנע מהשפעות אי-רציונליות שנובעות מתופעות כגון קיטוב או לחץ קבוצתי. אבל יש לנו אינספור דוגמאות לשילובים "נכונים" של אנשים במסגרת גופים ציבוריים המייצרים תהליכי חשיבה הגיוניים ברמה גבוהה: אגודות מדעיות, אוניברסיטאות – ואפילו, לפעמים, ועדות ממשלתיות. חשיבה הגיונית היא המוסד החברתי שעליו מתבססים כל שאר המוסדות האזרחיים והפוליטיים האחרים של החיים המתורבתים.

ולכן אין סיבה טובה כל כך, כפי שחושבים רבים, לפקפק ביכולתם של בני האדם לפעול בהיגיון. מבקרי גישת ההטיה הקוגניטיבית טוענים שאנשים אינם אי-רציונליים כפי שמקובל להניח באקלים התרבותית הנוכחי. ותומכי נטרול ההטיות טוענים שכולנו נוכל להיות רציונליים יותר בעזרת תרגול. אבל גם אם כולנו פועלים באי-רציונליות, כפי שמשתמע מהתפיסות הפסימיות ביותר, זו אינה סיבה לרדד את הדיון הדמוקרטי על-ידי בחירות צרכניות מהונדסות, כפי שגישת העידוד מנסה לעשות. להיפך, שיקול הדעת הציבורי הוא הסיכוי הטוב ביותר שלנו להישרדות. גם טיעון מנומק שאומר כי הרציונליות האנושית פגומה הוא בעצמו תרגיל ברציונליות. ובכל זאת, זהו תרגיל מוטעה שסופו להכשיל אותנו.

סטיבן פול הוא עיתונאי, שדרן ומלחין בריטי. ספרו האחרון נקרא Who Touched Base in My Thought Shower? (2013).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן פול, Aeon .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על דווקא לא כל כך טיפשים

01
איתמר

יש כאן קצת בלבול והטעיה בחלק הראשון של המאמר. כהנמן בכלל טוען שמערכת 1 (האוטומטית) מספקת תשובות טובות בדרך כלל וההטיות הן היוצא מן הכלל, ובנוסף הוא גם לעולם לא טען שהמערכות נפרדות לחלוטין. אף אחד בטח לא טוען שביצוע טעויות קוגנטיביות שקול ל"טיפשות".
בנוסף כאשר כותב המאמר מרחיב לנוחיותו את המושג של רציונליות מעבר להגדרה הפורמלית ומתנגד לטענות החוקרים כאילו גם הן מתייחסות להגדרה החדשה שלו, הוא למעשה מייחס להם טענות שונות לגמרי, אשר, הפלא ופלא, יותר נוחות לדחייה.

02
אושרי וייב

המאמר מעניין וחשוב. יש כשל לוגי מרכזי במאמר ובמתנגדים לפטרנליסטיות של הכלכלה ההתנהגותית. ההעלמות מהעובדה שהסביבה היא החברתית והפיזית הנוכחית היא לא ניטרלית בשום מובן. הסביבה הזו עוצבה על ידי קובעי מדיניות, לעיתים במתכוון ולעיתים מתוך אינרציה ועל ידי חברות מסחריות שלמדו היטב איך לנצל את ההטיות הקוגניטביות לצורך מקסום הרווחים שלהם. לכן כאשר עושים מניפולציות כמו הפיכת תרומת האיברים לברירת המחדל הוא הגברת הנגישות של מאכלים בריאים לא מדובר בשינוי של כללי המשחק אלא בהצטרפות של כוח נוסף למשחק שנשלט עד עכשיו לחלוטין על ידי גורמים מסחריים. לדעתי מי שמתנגד באמת לפטרלינזם של גישת הנדנוד חייב לתמוך ברגולציה מחמירה שתמנע מחברות מסחריות וגורמים אינטרסנטיים אחרים לנצל את את ההטיות האלה לצרכיהן. חינוך בלבד לא יספיק כי לא ניתן להימנע באופן מוחלט מהטיות שנובעות ממבנים בסיסיים של החשיבה האנושית ורובן כלל אינן מודעות.