דמוקרטיה בעננים

בסדרת הרצאות שנשא באוניברסיטת ברקלי בחורף 1983, הציג הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו את משמעותו המקורית של מושג הפרהסיה, כפי שהיא עולה מטקסטים ספרותיים מהתקופה היוונית והרומית. כך למשל, פוקו מצא כי אחד האזכורים הראשונים למושג "פרהסיה" ("Parrhesia") היה במחזותיו של המחזאי האתונאי אוריפידס, בן המאה החמישית לפני הספירה, אשר בקומדיה הטראגית שלו איון, נשאלה השאלה הבאה בהקשר לפרהסיה: "למי יש את הזכות, האומץ והחובה לדבר אמת?"

כיום, בעידן הרשתות החברתיות, נדמה כי משמעותה המקורית של הפרהסיה רלוונטית מתמיד לדמוקרטיה ולחברה שלנו

חזרה אל טקסטים היסטוריים ובחינת המושגים שמופיעים בהם הייתה פרקטיקה ידועה של פוקו במסגרת חקירת המושגים שהרבה לבצע, והיא אכן חשפה בפני פוקו (והוא חשף בפנינו) את תפקידה החשוב של הפרהסיה במרחב הציבורי. עם זאת, "המרחב הציבורי" השתנה דרמטית, הן ביחס לכיכר העיר ביוון העתיקה והן ביחס לעיתון, הטלוויזיה והרדיו בתקופתו של פוקו. כיום, בעידן הרשתות החברתיות, נדמה כי משמעותה המקורית של הפרהסיה רלוונטית מתמיד לדמוקרטיה ולחברה שלנו. מהו אותו מושג שחשף פוקו וכיצד הוא יכול לעצב את עתיד הרשתות החברתיות ואת הפוליטיקה בתקופתנו?

בתחילת הרצאתו הראשונה בסדרה, "משמעות המילה פרהסיה", פוקו מציין כי התרגום האנגלי הנפוץ הוא"free speech" או בעברית "דיבור חופשי", כאשר ה-"פרהֶסיאסטֶס", זה העושה שימוש בפרהסיה (להלן: המפרהס) "הוא מי שאומר את האמת". כדי לעמוד על המשמעות הכללית של "הדיבור החופשי", נבחן בקצרה את חמשת המושגים אשר פוקו מוצא קשר בינם לבין המושג פרהסיה: כנות, אמת, סכנה, ביקורת וחובה, ולאחר מכן ננסה לעמוד על הקשרם הפוליטי.

"הנואם", פסל ברונזה מהמאה הראשונה או השנייה לפנה"ס, ובו נואם אטרוסקי, Aule Meteli, בלבוש ובסגנון רומי, נושא דברים לציבור. תצלום: ויקיפדיה

פרהסיה וכנות

פוקו מתחיל בהצגת שורשיה האטימולוגיים של המילה פרהסיה: פאן – "הכול" ורֶמה – "הנאמר", כלומר מבחינה אטימולוגית משמעות המילה פרהסיה היא "לומר הכול". בהתאם לכך, פוקו אומר כי המשתמש בפרהסיה "הוא האומר כל אשר בדעתו: הוא אינו מסתיר דבר, אלא פותח את לבו ומחשבתו לחלוטין בפני אנשים אחרים דרך השיח שלו". בכך ניתן לראות במפרהס אדם המביע אמירה באופן כן.

להבדיל מהרטוריקן, אשר משתמש בתחבולות טכניות כדי לשכנע את הקהל, המפרהס משפיע על מחשבותיהם של אחרים באמצעות ״פעילות דיבור״ כנה. הוא עושה זאת באמצעות הימנעות מכל סוג של צורה רטורית שעשויה להסתיר את מה שהדובר חושב

פוקו מציין כי להבדיל מהרטוריקן, אשר משתמש בתחבולות טכניות כדי לשכנע את הקהל, המפרהס משפיע על מחשבותיהם של אחרים באמצעות ״פעילות דיבור״ כנה. הוא עושה זאת באמצעות הימנעות מכל סוג של צורה רטורית שעשויה להסתיר את מה שהדובר חושב. בכך ניתן לראות את חשיבות הכנות למפרהס - ללא הכנות אשר חושפת את כל מה שאנו מעוניינים לומר, אין אנו מסוגלים "לומר הכול". פוקו מסיים חלק זה באמירה כי נקיטת העמדה הכנה כוללת בהכרח גם נטילת סיכון על ידי הדובר. בכך אנו עונים על השאלה הראשונה מהמחזה של אוריפידס "למי יש את הזכות לומר אמת?" – לאדם הכן אשר אומר כל אשר על ליבו. ומה הקשר בין כנות לבין אמת?

פרהסיה ואמת

פוקו מדגיש כי עלינו להפריד בין שני סוגים של "אמירת הכול": (1) זו שיש לה משמעות שלילית, ובה כל אדם אומר את דעתו על כל נושא בלא הגבלה (2) זו שיש לה משמעות חיובית, ובה כל אדם אומר את כל האמת לדעתו על נושא. פוקו סבור כי המשתמש בפרהסיה אומר אמת מאחר שהוא מאמין שזו אמת. מן הסתם מדובר בתפישה שונה מהמקובל של אמת. כיצד?

פוקו מציין כי בניגוד לתפישת האמת המודרנית שמקורה ברנה דקארט והחיפוש אחר ראיות בלתי ניתנות לערעור, על פי התפישה היוונית הזו הערבות לאחיזה באמת היא האחיזה במאפיינים מוסריים מסוימים שמחזיק בהם דובר האמת. כלומר, המפרהס הוא מי שאמירותיו הולמות את אמונותיו הכנות, וביטוי אמונות כנות משקף אומץ ומעלה מוסרית של הדובר שאינו יכול אלא לומר אמת. האומץ נדרש מאחר והמאפיין השלישי לפרהסיה הוא הסכנה הכרוכה בשימוש בה.

פרהסיה וסכנה

פוקו מציין כי אדם ייחשב כמשתמש בפרהסיה רק אם ישנה סכנה לשלומו או מעמדו מעצם הבעת הדעה הכנה. במהלך ההרצאה, פוקו מביא דוגמה לפילוסוף אשר פונה ישירות אל הרודן בעירו ואומר לו באומץ כי רודנותו אינה עולה בקנה אחד עם הצדק ומן הראוי שתיפסק. על פי הדוגמה, אותו פילוסוף הוא כן באמירותיו, מגלה אומץ ולכן אומר אמת וגם לוקח על עצמו סיכון בפנייה לרודן, העלולה לסכן את חייו.

פוקו מסיים סעיף זה באמירה כי מאחר והמשתמש בפרהסיה בוחר באמירת אמת וסכנה על פני שתיקה וחיים בביטחון, הוא להיות דובר אמת על פני עשיית שקר בנפשו. בכך אנו עונים על השאלה השנייה מהמחזה של אוריפידס "למי יש את האומץ לומר אמת?" – לאדם אשר מוכן להסתכן בבואו לומר את האמת. האם כל אמירה כנה המביאה עלינו סכנה היא שימוש בפרהסיה?

מפגין בבירת ניגריה במחאה על אלימות המשטרה. המשטרה הגיבה בהרג 12 מפגינים, אוקטובר 2020. תצלום: איאנפה אולרינדה

פרהסיה וביקורת

פוקו מסייג את התנאים שמנה עד כה ומציין כי לא מספיק שאדם יהיה כן באמירותיו, יאמר אמת, ויסכן את עצמו – פרהסיה חייבת להיות גם צורה של ביקורת כלפי אדם אחר או כלפי הדובר עצמו. במקרה שבו אדם פשוט מספר בכנות מידע אשר עלול לשמש נגדו, לא מטעמי ביקורת נגד עצמו או נגד האחר, אין מדובר בשימוש בפרהסיה. נקודה חשובה נוספת היא שהמפרהס תמיד נמצא בעמדת נחיתות בנושא השיח, הפרהסיה נובעת תמיד מ"למטה" ומכוונת כביקורת כלפי "מעלה".

במקרה שבו אזרח מבקר את שליטתו של רודן או כאשר תלמיד מבקר את חומר הלימוד, ניתן לומר שמתקיימת פרהסיה. הקשר של פרהסיה לפוליטיקה הוא קשר ישיר – אדם שאינו משתמש בפרהסיה משול לעבד והוא אינו מסוגל להשתתף בחיים הפוליטיים של העיר

במקרה שבו אזרח מבקר את שליטתו של רודן או כאשר תלמיד מבקר את חומר הלימוד, ניתן לומר שמתקיימת פרהסיה. הקשר של פרהסיה לפוליטיקה הוא קשר ישיר – אדם שאינו משתמש בפרהסיה משול לעבד והוא אינו מסוגל להשתתף בחיים הפוליטיים של העיר. כלומר, הפונקציה של הפרהסיה היא פונקציה של ביקורת ואתגור העמדה השלטת על ידי הצגת עמדה כנה באומץ על אף הסכנה. אין זה משנה אם מדובר במשטר דיקטטורי או במשטר דמוקרטי, על האדם חובה לומר את דעתו הכנה כדי להשתמש בפרהסיה. וזהו המאפיין החמישי.

התפקיד הפוליטי של המשתמשים בפרהסיה הוא קריטי. למעשה, ביסוד כמעט כל שינוי פוליטי ניצב אדם אשר השתמש בפרהסיה: מתוך תחושת חובה, האדם הפגין אומץ לומר את דעתו הכנה לגבי המצב, מתח ביקורת על העמדה השלטת והעמיד את עצמו בסכנה. כל מסגרת חברתית נדרשת להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה, ולאור כך ברורה החשיבות של פרסום דעות המאתגרות את העמדה השלטת ומאפשרות את השינוי.

פרהסיה וחובה

כאשר אנו באים להשתמש בפרהסיה ולומר את דעתנו, עלינו לעשות זאת מתוך חופש ולא מתוך כפייה. כלומר, פעולה מתוך תחושת החובה לפעול ולא מתוך לחץ חיצוני לומר את דעתנו.

לסיכום המאפיינים: הפרהסיה היא סוג מיוחד של פעילות דיבור אשר קשורה לחופש לפעול מתוך תחושת החובה לומר את האמת, בצורה כנה שמותחת ביקורת על העמדה השלטת של יחיד או קבוצה על אף הסיכונים הכרוכים. בכך אנו עונים על השאלה השלישית מהמחזה של אוריפידס "למי יש את החובה לומר אמת?" – לאדם אשר חש שזוהי חובתו לעשות כך והוא חופשי לעשות כך.

פוקו מסכם את חמש המשמעויות הקלאסיות של המילה פרהסיה באמצעות הבחירות שהמשתמש בפרהסיה עושה: המפרהס משתמש בחופש שלו לבחור בכנות במקום ברטוריקה, באמת במקום בשקר או בשתיקה, באומץ להסתכן באמירת אמת במקום בחיים בביטחון בזכות השתיקה, בביקורת במקום בחנופה, ובחובה המוסרית במקום באנוכיות ואדישות מוסרית.

האבולוציה של הפרהסיה

בהרצאתו השנייה בסדרת "האבולוציה של המילה פרהסיה", בוחן פוקו את אופן התפתחות מושג הפרהסיה לאורך התקופה היוונית והרומית, בדגש על הפוליטיקה ועל "המקום שבו היא מתרחשת". פוקו מציין כי במחזותיו של אוריפידס ובטקסטים נוספים מאותה תקופה ניתן לראות כי הפרהסיה – האמירה הכנה הכוללת בחובה ביקורת על העמדה השלטת – היא מאפיין חיוני לדמוקרטיה האתונאית והיא שימשה קו מנחה לחיים דמוקרטיים, אתיים ואישיים אשר מאפיינים את האזרח הטוב.

פוקו מציין כי הדמוקרטיה האתונאית הוגדרה באמצעות החוקה שלה (פוליטיאה) לפיה אזרחיה זכאים לדמוקרטיה, – זכות הצבעה שווה, איזגוריה – זכות הדיבור השווה, איזונומיה – זכות שווה להפעלת הכוח, ופרהסיה – היכולת לנאום בציבור כיחידים משוחחים וכאסיפה אזרחית, ובכך להשפיע על סדר היום הפוליטי בעיר. בהתאם לכך, המקום שבו מופיעה הפרהסיה הוא האגורה, כיכר העיר.

עם זאת, עם עליית הממלכות ההלניות וירידת הדמוקרטית האתונאית מבמת ההיסטוריה, המשמעות הפוליטית של המילה פרהסיה השתנתה. הפרהסיה הלכה והתמקמה במרכז הקשר שבין השליט לבין היועצים או אנשי החצר שלו. פוקו אומר כי בחוקה של מונרכיות, חובת היועץ היא להשתמש בפרהסיה ולעזור למונרך לקבל החלטות תוך מניעת ניצול כוחו לרעה. לפיכך, פרהסיה נחוצה ושימושית הן למלך והן לעם. הריבון עצמו אינו משתמש בפרהסיה, שכן אינו מעמיד עצמו בסכנה כשהוא מבטא את דעתו בציבור, אך הוא כן יכול להשתתף במשחק הפרהסי.

מלך טוב הוא מלך שיודע להשתתף בפרהסיה ולשמוע מה מייעצים לו יועציו, גם אם לא נעים לו לשמוע ביקורת על החלטותיו

מלך טוב הוא מלך שיודע להשתתף בפרהסיה ולשמוע מה מייעצים לו יועציו, גם אם לא נעים לו לשמוע ביקורת על החלטותיו. טיראן הוא ריבון אשר מתעלם או מעניש את יועציו הכנים על עצותיהם. פוקו מציין גם שחקן שלישי המשפיע על הפרהסיה במונרכיה – הרוב הדומם. העם הנשלט אשר אמנם אינו משתתף בשיח הפרהסי בין המלך ליועציו, אך אליו ואל צרכיו מתייחסים בשיח זה. עם זאת פוקו מסכם כי בתקופה זו הפרהסיה כבר לא התרחשה בכיכר העיר.

האגורה הרומית באתונה: מסורת עתיקה וחיונית שמחפשת לה מקום חדש. תצלום: דייב אנטה

הפרהסיה בעידן המודרני

הרבה השתנה מאז התקופה ההלניסטית, הן מבחינת זהות המשתמשים בפרהסיה אשר משתנה בהתאם לכל משטר, והן מבחינת המקום שבו מתרחשת הפרהסיה, אשר משתנה ביחס לכל תקופה ולטכנולוגיה המשמשת בה. על אף חשיפת הרלוונטיות של הפרהסיה לחיים הדמוקרטיים, ועל אף שפוקו הכיר בכך שהפרהסיה מתפתחת ומתעצבת בהתאם למקום שבו היא מתרחשת, הוא אינו מתייחס בהרצאותיו למיקומה ואופייה של הפרהסיה בתקופתו. מדוע?

בהרצאה השישית והאחרונה בסדרה פוקו מסביר כי מבחינתו, מטרת ההרצאות לא הייתה להציג חלופה לשאלה "מהי אמת", אלא להציג בפנינו את חשיבותם של "מספרי האמת" ואת אופי פעילותם במסגרות חברתיות. על אף שפוקו שם את הדגש על המפרהס עצמו ולא על מקום הפרהסיה, השינויים הטכנולוגיים הדרמטיים שחלו בעשור האחרון, הן במיקום שבו מתרחשת הפרהסיה והן באופן שבו היא מתרחשת – מחייבים לדעתי חשיבה על תנאי השימוש בפרהסיה.

כיכר העיר אינה המקום שבו אנשים יכולים להיפגש ולהחליף דעות, אלא המקום שבו הם עושים זאת בפועל. כיום, מרבית האנשים פוגשים זה את זה ברשתות החברתיות והללו מהוות את הזירה המרכזית לפרהסיה החדשה: פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר ועוד

ראשית, כיכר העיר אינה המקום שבו אנשים יכולים להיפגש ולהחליף דעות, אלא המקום שבו הם עושים זאת בפועל. ועל אף שישנם מיליוני אתרים באינטרנט, מרבית האנשים פוגשים זה את זה ברשתות החברתיות והללו מהוות את הזירה המרכזית לפרהסיה החדשה: פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר ועוד.

הרשתות החבריות אמורות היו להביא לשיא של שימוש בפרהסיה: כל אדם יכול לפרסם כל אשר עולה על דעתו, בכל רגע, לכל תושבי העולם. בפועל – רוב התוכן המופיע ברשתות חברתיות רחוק מלהיות אסופה של דעות כנות המזמינות שיח וביקורת. יש שני גורמים האחראים לכך שהפרהסיה אינה מתקיימת כהלכה: המשתמשים עצמם, אשר לעיתים קרובות מאמצים דפוסי שימוש פאסיביים ברשת ופחות רואים בה זירה לפרסום דעתם, והרשתות עצמן, אשר עקב אינטרסים כלכליים מאפשרות תופעות הפוגעות בפרהסיה.

אם ברצוננו להפוך את כיכר העיר החדשה למקום שבו מתרחשת פרהסיה אמיתית - עלינו להפוך למפרהסים ולאזור אומץ להביע את האמת שלנו כפי שקורא לנו פוקו. אשתמש כעת בפרהסיה ואטען - עלינו גם להיאבק כדי לעצב את המרחב הציבורי כך שיתאים לשימוש מלא בפרהסיה.

המרחב הציבורי נמצא כיום בידיים פרטיות, ובשל כך הוא גם מוכפף לאינטרסים פרטיים, המאפשרים תופעות המעיבות על הפרהסיה. הפרהסיה היא, כאמור, רק אחד המאפיינים של הדמוקרטיה לפי האתונאים, ומימושה נסמך במידה רבה על המאפיינים הנוספים של הדמוקרטיה, ובהקשר שלנו - בעיקר האיזגוריה והאיזונומיה.

דמוקרטיה? הוא לא בעסק, וגם לא בעלים אחרים של רשתות "חברתיות" מסחריות. קריקטורה ותצלום: DonkeyHotey

כך למשל, האיזגוריה, שמשמעותה בפועל היא הזכות השווה ליטול תפקידים ציבורים, מופרת כאשר המפקחים והמנהלים של המרחב הציבורי ממונים על ידי אספות המנהלים של הרשתות החברתיות בלבד. האיזונומיה, זכות הדיבור השווה, נפגעת על ידי שלוש תופעות מרכזיות אשר לפחות אחת מהן מאפיינת כל רשת חברתית:

(1) בוטים ומשתמשים שאינם אמיתיים, המזכים את מפעיליהם בהשפעה מלאכותית עודפת על השיח, וזו באה לידי ביטוי לעתים קרובות בצורה של מניפולציות ופייק ניוז. (2) האלגוריתמים שבבסיס הרשתות החברתיות פותחו כדי לעודד תגובות מהמשתמשים, ולכן הם מעניקים קדימות לתכנים פרובוקטיביים וגם לתכנים "שקל לאהוב". כך נוצרות תיבות תהודה המחזקות את שנאותיו של כל משתמש ואת אהבותיו, במקום בפניו מגוון דעות. (3) המודל הכלכלי של הרשתות החברתיות מבוסס ברובו על פרסום וקידום תכנים, וכך נוצר מצב שבו בעל המאה הוא בעל הדעה. מי שמשקיע יותר בפרסום, הוא זה שמחזיק בזכות דיבור משמעותית יותר.

ברשתות החברתיות מתאפשרת גם פגיעה ישירה בפרהסיה, זאת על ידי האפשרות להשתמש במרחב הציבורי בצורה אנונימית, ללא הנשיאה באחריות הדוברים על דבריהם

בנוסף לכך, ברשתות החברתיות מתאפשרת גם פגיעה ישירה בפרהסיה, זאת על ידי האפשרות להשתמש במרחב הציבורי בצורה אנונימית, ללא הנשיאה באחריות הדוברים על דבריהם. בחסות אנונימיות זו, אנשים מרשים לעצמם לקלל, להעליב ולקרוא לפגיעה באנשים או בקבוצות אחרות, בלי לקחת אחריות מלאה על דבריהם.

יהיה קשה מאד לתקן את הבעיות בפרהסיה באיזונומיה ובאיזגוריה במרחב הציבורי שלנו, אך אני סבור שהגיעה העת לנקוט בצעדים בכיוון זה. ניתן לחשוב על מינוי גוף ממשלתי לפיקוח על הרשתות החברתיות, בדומה לרשתות השידור אשר מפקחות על שידורי הטלוויזיה והרדיו  ובכך להלום את עיקרון האיזגוריה. כדי לחזק את האיזונומיה והפרהסיה, ניתן לחשוב על צעדים כגון הגדרה בחוק או ברגולציה שתקבע מהי רשת חברתית, מהם אמצעי הזיהוי הנדרשים כדי לסנן משתמשים שאינם אנושיים, מה נחשב להסתה ומהי התקרה התקציבית של פרסום ממומן של תכנים פוליטיים.

אם נשאף לסלק לחלוטין את האינטרסים הכלכליים מהמרחב הציבורי הדיגיטלי, ניתן אפילו לחשוב על הקמת רשת חברתית שאינה בבעלות פרטית אלא "ציבורית", למשל כעמותה, שבה יוכלו אזרחים להגיב בפורום שכונתי, עירוני או כלל מדינתי לאירועי היום: להעלות תלונות, להציע הצעות לשיפור ולהגיש עצומות והצעות חוק. במידה ומיזם כזה יצליח למשוך את הציבור, הוא יוכל בהחלט לשמש ככיכר העיר החדשה.

אין ספק שהדרך להשבת המרחב הציבורי החדש לידי הציבור היא ארוכה, וייתכן מאד שההצעות שהובאו כאן אינן ישימות משלל סיבות, אך השיח על המקום בו מתנהל מרבית השיח בעידן המודרני הוא חשוב בפני עצמו.

תומר בר עוז הוא מחבר הספר "שירוסופיה – המסע אל אי המשמעות", סטודנט לפילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ובעל עמוד הפייסבוק "שירוסופיה"

תמונה ראשית: חומת בטון ודמוקרטיה בלוס אנג'לס. תצלום: איסאי ראמוס, unsplash.com

Photo by Isai Ramos on Unsplash