האמת המיותרת

ב-2006 הקימה אן ווג'יצקי (יחד עם לינדה אייבי) את חברת הגנטיקה האישית "23andMe" בקליפורניה. משימתה "להעניק לאנשים גישה לגנום האנושי, ולסייע להם להבין אותו ולהפיק ממנו תועלת". תמורת כ-100 דולר לדגימת רוק, כל אחד יכול לקבל מידע מפורט על אילן היוחסין שלו. אם אתם גרים בבריטניה, תוכלו לקבל גם שפע של מידע רפואי, כולל סיכונים גנטיים. היתרון השיווקי הגדול של 23andMe טמון בתפיסה שאומרת כי ככל שנדע יותר על הגנטיקה שלנו, כך ההחלטות שנקבל יהיו טובות יותר.

אין ספק שלמידע גנטי יש פוטנציאל אדיר לעזור לאנשים לשפר את בריאותם ולחיות זמן רב יותר. הידיעה שאתם בקבוצת סיכון למחלות מסוימות מעניקה לכם את האפשרות לנקוט צעדים שיפחיתו את הסיכון. ב-2013 גילתה השחקנית אנג'לינה ג'ולי שיש לה את הגן BRCA1, וסיכון של כ-87 אחוז ללקות בסרטן השד בשלב כלשהו בחייה, ולכן היא בחרה לעבור כריתת שד כפולה כצעד מניעתי – ובכך להפחית את הסיכוי לסרטן השד לחמישה אחוזים. ברור שג'ולי הרגישה כי המידע הזה תרם לבריאותה.

אבל מידע גנטי רב יותר הוא לא תמיד יתרון. בניגוד לסרטן השד, אין צעדים מניעתיים שתוכלו לנקוט אם תגלו שאתם בסיכון גבוה לפרקינסון או אלצהיימר. אם הידע הזה עומד להעיב על שארית חייכם, ייתכן שתעדיפו לא לדעת, וזו תהיה החלטה סבירה לחלוטין. מידע על אודות קרובי משפחה עוזר לאחד משפחות, אבל הוא גם מפרק אותן. כש"ג'ורג' דו" (שם בדוי) נתן להוריו בדיקה גנטית כ"מתנה", הוא גילה שיש לו אח למחצה שאף אחד במשפחתו לא ידע עליו. ה"מתנה" שלו להוריו הפכה לגירושין.

אמיתות רבות מכאיבות לנו בתחילה, אבל אנחנו עדיין חושבים שכדאי לדעת אותן. אם תגלו שהבוסית החדשה לא אוהבת את הדו"חות שלכם, תרגישו רע ברגע הראשון, אבל בטווח הארוך זה משהו שכדאי לדעת. אמיתות אחרות גורמות לנו להרגיש רע בלי לעזור לנו 

מדי יום אנו נאלצים להחליט כמה אנו רוצים לדעת, בכל מיני נושאים. לפעמים אנחנו בוחרים להישאר בחיק בוּרוּתֵנו: כשאנו מחליטים לא ללמוד על הסיכונים הבריאותיים שיאיימו עלינו בהמשך החיים, כשאנו דוחים שיחה קשה עם בן הזוג או כשאנו מתחמקים ממשוב לגבי ביצועינו בעבודה. מתי כדאי להתמודד עם אמיתות כואבות, ומתי עדיף לא לדעת?

אמיתות רבות מכאיבות לנו בתחילה, אבל אנחנו עדיין חושבים שכדאי לדעת אותן. אם תגלו שהבוסית החדשה לא אוהבת את הדו"חות שלכם, תרגישו רע ברגע הראשון, אבל בטווח הארוך זה נשמע כמו משהו שכדאי לדעת. עם זאת, אמיתות אחרות גורמות לנו להרגיש רע בלי לעזור לנו בשום צורה מעשית. אם יש לכם מחלה סופנית שאי אפשר לטפל בה, אולי תהיו מאושרים יותר אם תעבירו את החודשים האחרונים לחייכם באי-ידיעה. האבחנה תוכל לעזור לכם למצוא טיפול שיאריך את חייכם בחודש נוסף, אבל אם החודש הזה יעבור בפחד ובעצב, אולי הוא לא שווה את זה. נדמה שבמקרים כאלה, באמת עדיף לא לדעת.

אבל יתרונות אישיים הם לא הסיבה היחידה לדעת את האמת. הדברים שאנו בוחרים לדעת – או לא לדעת – עלולים להשפיע גם על אנשים אחרים. לא עוזר לי לדעת שאנשים אחרים בעולם המתפתח מתים מתת-תזונה. אבל רוב האנשים יסכימו לדעת שישנם אנשים אחרים בעולם שזקוקים לעזרתנו.

אפילו משהו אישי-לכאורה, כמו תוצאות בדיקה גנטית, עלול לטמון בחובו השלכות משמעותיות עבור אנשים אחרים. אם יש לכם ילדים, למשל, אולי יהיה אנוכי מצדכם לא לעבור בדיקה גנטית רק כי אתם "לא רוצים לדעת". הידיעה עשויה לעזור לילדים שלכם לקבל החלטות בריאותיות טובות יותר ולנקוט צעדים מניעתיים בעצמם.

ויש גם מצבים שבהם ידיעת האמת לא משפיעה ישירות על אדם מסוים, אבל היא עדיין יכולה להיטיב עם החברה כולה. כפי שמציין בריאן קפלן, כלכלן מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה, עמדות פוליטיות מדויקות לא יעזרו לכם רבות באופן אישי, כי הסיכוי שהקול שלכם ישפיע על המציאות הוא נמוך מדי. מנקודת מבט אישית, אפשר להפיק יתרונות גדולים הרבה יותר מעמדות שיגרמו לכם להרגיש טוב, או שישפרו את מעמדכם בקבוצה חברתית מסוימת. אבל מנקודת מבט קולקטיבית, העמדות הפוליטיות האישיות שלנו מגדירות את סוג החברה שאנו חיים בה: האופן שבו אנו מנצלים משאבים, והמדיניות שהמדינה מיישמת.

עד עתה שאלנו כיצד עלינו לשקול את העלויות והתועלות שבידיעת האמת – עבורנו ועבור אחרים. אבל האם יש מקרים שבהם אנו מרגישים כי עדיף לדעת את האמת, גם אם היא לא מועילה לאף אחד בפועל?

הנאה היא דוגמה לדבר שאנו תופסים כטוב בפני עצמו, יהיו השלכותיו אשר יהיו. כששואלים אותנו למה רגשות חיוביים הם טובים, רובנו נענה משהו כמו: "אההה... ככה זה?". בסופו של דבר, רובנו שואפים לחוויות מהנות – ארוחה טעימה, למשל – בלי לחשוב אם הן "מועילות" למישהו.

אנשים רבים חשים באופן אינטואיטיבי שלאמת יש ערך מהותי כלשהו. "מכונת החוויות" של רוברט נוזיק, הפילוסוף המנוח מהרווארד – ניסוי מחשבתי מ-1974 – עוזרת להמחיש את האינטואיציה הזאת. דמיינו שהייתה לכם האפשרות להתחבר למכונה שיכולה להעניק לכם כל חוויה נחשקת או מהנה שאתם מעוניינים בה – ושאפילו הייתם יכולים לדאוג שלא תדעו אילו מהחוויות שאתם חווים אינן אמיתיות. בעזרת המכונה הייתם יכולים לחוות חיים עשירים ומאושרים, והחיסרון היחיד הוא שאף אחת מהחוויות שלכם לא נובעת מן המציאות החיצונית. האם הייתם בוחרים את המכונה על-פני החיים האמיתיים?

רוב האנשים מגיבים למחשבה הזאת בתקיפות ומתעקשים שהם לא היו מתחברים למכונת החוויות. מכך אפשר ללמוד שחוויות מהנות הן לא הדבר היחיד שחשוב לנו – אנחנו רוצים שהחוויות האלה יהיו אמיתיות. נראה שישנן אמיתות "עמוקות" שכדאי לדעת, גם אם הן לא מועילות לאף אחד. גם אם נדע בוודאות שהבנת מקור היקום לא תשפיע בפועל על חייו של אף אחד, סביר להניח שעדיין נרצה לדעת איך העולם נולד.

במצבים כאלה, אנו מעוניינים ללמוד דברים לא מפני שהם יועילו לנו בפועל, אלא פשוט מפני שאנחנו סקרנים. לעתים קרובות, הסקרנות מעודדת אותנו ללמוד על דברים שאינם נוגעים ישירות לחיינו. פיזיקאים תיאורטיים, למשל, מקדישים את חייהם למחקר מדעי יסודי ללא יישומים ברורים, בעוד שמדענים אחרים מפתחים עניין רב בזנים השונים של חיפושית הזבל. כפי שאמר ריצ'רד פיינמן:

"פיזיקה היא כמו סקס: נכון, לפעמים יש תוצאות מעשיות, אבל לא זאת הסיבה שאנחנו עושים את זה".

ויכול להיות שהסקרנות שלנו לגבי דברים טריוויאליים התפתחה. לאו דווקא כי מדובר בתכונה התורמת להישרדותנו, אלא כתוצר לוואי הכרחי של הדחף להבין את העולם – דחף מועיל בפני עצמו. יש גם אמיתות שנראות חסרות טעם כשלעצמן, אך הן מובילות, בסופו של דבר, לתגליות מועילות ביותר, כמו השימוש במתמטיקה מופשטת בהנדסה ובמדעי המחשב. ולא קשה להבין איך תמונה מדויקת של המציאות העניקה לאבותינו יתרון אבולוציוני: היא עזרה להם למצוא מזון ומים ולהימנע מטורפים או משבטים יריבים.

אנשים רבים מרגישים, באופן אינטואיטיבי, שהחתירה לאמת היא תכלית ראויה בפני עצמה, יהיה ערכה המעשי אשר יהיה. אבל גם אם לאמת יש ערך מהותי כלשהו, עדיין יש מקרים שבהם הוא יבוטל על-ידי ערכים אחרים, גדולים ומהותיים יותר

אבל גם אם לאמת יש ערך כשלעצמה, אין משמעות הדבר שתמיד עדיף לדעת אותה. עדיין עשויים להיות מצבים שבהם עדיף לבחור באי-ידיעה. חשוב להבחין כאן בין ערך מהותי לערך מבטל. כשאנו אומרים שלאמת יש ערך מהותי, אנו טוענים שאמיתוּתו של דבר היא סיבה להאמין בו, ושאולי כדאי לחתור לאמת גם כשאין לה תועלת מעשית מעבר לכך. זה לא אומר שערכה של האמת גדול כל כך עד שהיא מבטלת דברים אחרים שאנו מעריכים, כמו הנאה ויופי, למשל. כלומר, גם אם לאמת יש ערך מהותי, אנחנו עדיין צריכים לשקול עלות ותועלת.

אז איפה אנחנו עומדים? אנשים רבים מרגישים, באופן אינטואיטיבי, שהחתירה לאמת היא תכלית ראויה בפני עצמה, יהיה ערכה המעשי אשר יהיה. אבל גם אם לאמת יש ערך מהותי כלשהו, עדיין יש מקרים שבהם הוא יבוטל על-ידי ערכים אחרים, גדולים ומהותיים יותר: עדיף לי להימנע מהאמת אם היא תסב לי כאב רב, למשל. זה לא אומר שבהעדר יתרונות מעשיים לא כדאי לחתור לאמת – גם הלמידה על נושאים אזוטריים עשויה לטמון בחובה סיפוק גדול.

אך ייתכן שגם אם לאמת אין ערך מהותי, עדיין כדאי לנו לפעול כאילו יש לה. מדוע עשויה החתירה לאמת, כתכלית בפני עצמה, להוות אסטרטגיה טובה? אמנם באופן היפותטי אנחנו מסוגלים להבחין בין מצבים שבהם עדיף לדעת את האמת לבין מצבים שעדיף לא לדעת אותה, אבל לעתים קרובות, בחיים האמיתיים, קשה לדעת מראש באיזה מן המקרים מדובר. אם אתם חוששים לגבי תסמינים מסוימים ושוקלים לקבוע תור לרופא, אתם לא יודעים אם תקבלו אבחנה שתציל את חייכם, אם אם תגלו שיש לכם מחלה סופנית. במקרים רבים אנחנו צריכים להחליט אם לברר את האמת דווקא כשיש אי-ודאות לגביה.

ולכן יש סיכוי שנטעה באחת משתי צורות: נחפש אמיתות חסרות תועלת (ואף מזיקות), או שלא נחפש אמיתות מועילות. איזו מהטעויות גדולה יותר? אם תמיד יש אי-ודאות לגבי האמת, איזו דרך עלינו להעדיף?

קשה מאוד למצוא דוגמאות למצבים שבהם ידיעת האמת לא מאפשרת לכם לשנות שום דבר. הידיעה שיש לכם מחלה סופנית עשויה בכל זאת להועיל, אם היא עוזרת לכם להגדיר סדרי עדיפויות לזמן שנותר ולהפיק ממנו את המרב, למשל. גם אם יש מקרים שבהם הידיעה מחריפה את מצבנו בסך הכול, הרי שהמקרים האלה נדירים יחסית. אני מתקשה לחשוב על מקרה אחד בחיי שבו גיליתי משהו והתחרטתי על כך בכל מאודי. ייתכן שהסיכון המשמעותי-יותר של חתירה בלתי פוסקת לאמת הוא בזבוז זמן על אמיתות "חסרות טעם" - זמן שהיינו יכולים להשקיע בדברים אחרים.

לעומת זאת, נדמה שיש בחיים שפע מקרים שבהם אנו מעדיפים להימנע ממידע שעשוי להועיל לנו. יש מגוון של הטיות קוגניטיביות מתועדות-היטב שמונעות מאיתנו לחתור לאמת. מחקרים בנושא "הימנעות ממידע" מלמדים אותנו שלעתים תכופות אנשים נמנעים ממידע שיעזור להם, ופעמים רבות יש להם בעיה של "הטיית אישור" – חיפוש אחר מידע שתומך בתפיסות הקיימות שלהם והתעלמות ממידע שסותר אותן (או הענקת פרשנות מחודשת למידע הזה). באופן כללי, נדמה שיש תמריצים חזקים הרבה יותר להימנע מידיעת האמת מאשר לחפש אחר אמת שתגרום לנו נזק.

העלויות הכרוכות בידיעה מעטה מדי עלולות להיות גבוהות הרבה יותר מהעלויות הכרוכות בידיעה רבה מדי. כפי שטענו סקוט לילינפלד (Lilienfeld) ועמיתיו מאוניברסיטת אמורי בג'ורג'יה במאמר מ-2009, חלק גדול מהקונפליקטים האידיאולוגיים נובע מהטיית אישור: העובדה שאמונותיהם של אנשים והאגו שלהם שזורים זה בזה באופן שלא מאפשר להם אפילו לשקול נקודות מבט אחרות. לו היה חשוב יותר לאנשים לגלות את האמת לגבי כל מיני סוגיות, אולי הייתה להם נכונות רבה יותר להקשיב לאנשים בעלי עמדות שונות, וייתכן שכך כולנו היינו מצליחים לשתף פעולה בצורה טובה יותר לגבי הסוגיות החשובות ביותר. אני חושבת שכולנו נרוויח אם ננסה להבין לעתים קרובות יותר איפה אנחנו טועים.

אם הסיכונים הכרוכים בחיפוש מועט מדי אחר האמת אכן גדולים יותר מהסיכונים הכרוכים בחיפוש תכוף מדי אחר האמת, הרי שחתירה בלתי פוסקת לאמת היא כלל אצבע לא רע. אין בכוונתי לומר שהאמת היא תמיד בעלת ערך, או שאין מקרים שבהם עדיף לא לדעת אותה. לא כל מי שמעריך את האמת מבזבז זמן על הבנת דברים טריוויאליים ומשעממים, או שואל את כל מכריו מה התכונה הרעה ביותר שלו. אבל בהתחשב בכך שרוב הזמן אנחנו פועלים באי-ודאות רבה, עדיף לנו, בסך הכול, להאמין – גם אם זה לא נכון! – שהאמת היא הדבר החשוב מכול.

ג'ס ויטלסטון היא דוקטורנטית למדעי ההתנהגות בבית הספר וורוויק למנהל עסקים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.