החיסון שזמין לנו תמיד

בימים של קושי ומשבר עולמי, נראה שהטוב עצמו בסכנה. אך עיון ביצירות אמנות מראה לנו שהתקווה ממש כאן ושהיא אפילו בידינו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הפרקטיקה הפסיכואנליטית עוסקת במובלע באתיקה של האדם בטיפול. ההצעה לספר את מה שעולה על דעתנו, ככל שהדבר אפשרי, עולה מן הרצון להכיר את עצמנו, על חלקינו הלא-מודעים, דחפינו ומשאלותינו. אין מדובר באתיקה כתחום תיאורטי, אלא בהיבט מעשי, הנוגע לאופן שבו אדם מתייחס לעצמו ולסביבותיו. איזה בן אני להוריי? אח לאחיי? אם לילדיי? איזו אישה אני? כפי שמראה האנליטיקאי והפילוסוף ג'ונתן ליר (Lear), כשאדם זוכה לתובנות באשר לעצמו וחווה אותן באופן חי בקשר עם המטפל, הוא מתייחס בכך גם לשאלות הנוגעות לאתיקה של קיומו כאדם.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, שהרבתה לעסוק במאבק הפנימי בין דחף החיים לדחף המוות באדם, טענה שדבר מה טוב אובד לאדם מעצם התפתחותו. ניתן להבין את חשיבתה כולה כעוסקת באובדן זה של האובייקט הטוב ובמאמץ הטיפולי לשקמו. עם זאת, כאשר בוחנים את כתביה מגלים שהגדרת הטוב בנפש האדם אינה פשוטה: מדובר בנוכחות פנימית, המתבססת בשלב מוקדם. התפתחות טובה של נוכחות זו מעניקה ביטחון, אמון ואמונה, סבלנות ונדיבות. היא מאפשרת התמודדות עם תנאי הקיום המורכבים ויצירת חיבורים משמעותיים עם אחרים. נוכחות פנימית זו מהווה בסיס לשפיות, להכרה במציאות ולאפשרות ליהנות ממנה.

אדם מבוגר, שנפרד זה מכבר מאמו ואביו, חי כאילו הם מחזיקים אותו על ידיהם, מסייעים לו ונוטעים בו ביטחון

עניינה של הפסיכואנליזה בהקשר זה הוא סיוע לאדם בביסוס הפנמה מיטיבה זו. ככל שהם מתבססים היטב בנפש, כותבת קליין, הכוחות שתיארתי פועלים מתוך האדם "כסלע איתן העומד בפני מכות הגורל". תפקידם עבור האדם המבוגר "שקול לתפקיד החשוב והחיוני שממלאת האם הממשית בעצם קיומו של התינוק הרך" (גמילה). האין זו תמונה מופלאה? אדם מבוגר, שנפרד זה מכבר מאמו ואביו, חי כאילו הם מחזיקים אותו על ידיהם, מסייעים לו ונוטעים בו ביטחון.

טבילת ישוע, פרנצ'סקו אלבני

"טבילת ישוע" (1640), פרנצ'סקו אלבני, מוזיאון ההרמיטז', סנט פטרברוג, תצלום: ויקיפדיה

התיאור מעלה בדעתי את רעיון ההשגחה כפי שהוא מופיע בציורים נוצריים רבים. הנה ישוע מוטבל (פרנצ'סקו אלבני, המאה ה-17), האל והמלאכים משגיחים עליו. אף שבשמיים שלנו אין רואים אותם, הציור נוגע באמת התפתחותית, הנוגעת לכך שבאדם מופנמת נוכחות המשגיחה עליו. נוכחות מסייעת זו נחווית על ידי האדם כאילו היא נובעת ממנו עצמו. היונה בציור מסמלת את רוח הקודש, כפי שהיא מתוארת בבשורה על פי מתי. כך גם בציור נוסף העוסק בטבילת ישוע (בציור של פיירו דלה פרנצ'סקה, מן המאה ה-15), היונה נטועה במעופה מעל ראשו של ישוע ומובן שהיא בתוכו. כלומר, מדובר בצמצום סמלי, שמשמעו שהפמליה הנכבדת מן השמיים מתרכזת כולה ביונה ובפועל בליבו של ישוע. אמנם שלושת בני הלוויה היפים הם מלאכים, אך הם אינם שמימיים במיוחד, כדי להמחיש שהאדם המאמין ימצא מלווים לדרכו בתוך העולם, כלומר שאותה יונה שמימית מלווה אותו באמונתו הפנימית.

הטוב הנוטע בנו ביטחון, מדריך ומשגיח עלינו, מעניק אמון, אמונה ויכולת לקוות – הוא חיוני לחיינו

הטוב הנוטע בנו ביטחון, מדריך ומשגיח עלינו, מעניק אמון, אמונה ויכולת לקוות – הוא חיוני לחיינו. מערך פנימי זה מתגלם באחריות המתפתחת בנו באשר לעצמנו ולסביבתנו ככל שאנו מתבגרים. אנו זוכים להפנמה של טוב משגיח זה הפועל בתוכנו, בשעה שאיננו מלווים עוד על-ידי הורינו וגם אלוהים אינו מתגלה לנו מן השמיים. אופיו הסמוי מן העין של הטוב מוסיף לעוצמתו. כאשר הוא מבוסס בתוכנו, אנו חשים חופשיים ומלאי אמונה יסודית ביכולתנו לנשום, לצעוד בבטחה ולפעול במציאות.

טבילת ישוע, פייר דלה פרנצ'סקה

"טבילת ישוע" (1450), פיירו דלה פרנצ'סקה, The National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפידה

המשבר הפוקד את עולמנו מעכיר את האוויר שאנו נושמים. המגיפה מתבררת כתהליך בעל ממדים מיתולוגיhם שהאנושות כולה עוקבת אחריו, בעזרת המכשירים הניידים, כאיש אחד. מה שנדמה היה כ"מחלה סינית" מתפשט בכל העולם, מכה גלים נוספים ומבשר על השלכות כואבות שעדיין לא התבררו כולן. דו״ח של האו"ם חוזה רעב "בקנה מידה תנכי". זו אסוציאציה מיתולוגית שמרמזת לאפשרות שדברים לא ישובו להיות כשהיו ושנדרש חשבון נפש, אולי כזה שלאחר המבול. יתכן שאנו צוללים לתוך קדרות גדולה. עדיין איננו מבחינים באור, וזה המוכר לנו הולך ומתרחק מאיתנו.

הביטחון בקיום שלנו בגופנו ובביתנו מובן לנו מאליו וכך עליו להיות כדי שישרה עלינו ביטחון. ואולם, לעתים המציאות הממשית, זו שעליה נבנה היקר לנו מכל, מתגלה כחלום ארעי

איננו עוד אדונים בביתנו שלנו, כדבריו של פרויד, והפעם אנו חשים זאת כולם גם ללא עזרת הפסיכואנליזה. באחד מהערבים השקטים באופן מצמרר של העוצר יצאתי אל פח האשפה. בשביל הכניסה לבניין עמד תן גדול ואחדים רצו ברחוב. שנינו קפאנו ותחושתי הייתה שהתן מופתע לראות אותי. בחרדתי, חלפה בי מחשבה מהירה כברק "מה אני עושה פה?" וזרותי על השביל המוביל לביתנו הייתה מוחלטת. נבהלתי ונכנסתי בחזרה הביתה כשבידי שקית האשפה. בתוך הבית המואר עלתה בי המחשבה שהפליאה של התן מנוכחותי על השביל הייתה מוצדקת לא פחות מזו שלי ביחס להימצאותו שם. השביל, קירות הבית, האור שבתוכו ואף משפחתי, נדמו לי פתאום ממשיים פחות מן האפלה של הלילה השקט שבחוץ, נחלת התנים מימי קדם. הביטחון בקיום שלנו בגופנו ובביתנו מובן לנו מאליו וכך עליו להיות כדי שישרה עלינו ביטחון. ואולם, לעתים המציאות הממשית, זו שעליה נבנה היקר לנו מכל, מתגלה כחלום ארעי, כפי שכתב שייקספיר במחזה ״הסופה״ (כאן בתרגום דורי פרנס):

"כולם היו רוחות, וגזו באוויר, בריק אוויר, וכמו מבנה בדיה זה בלי בסיס, המגדלים נושקי ענן, הארמונות המפוארים והוד המקדשים, תבל גדולה עצמה, כן, כל מי שיירש אותה – יימוגו וכמו שהתפוגג מופע הסרק פה, איוושה הם לא יותירו. אנחנו חומר ממנו עשויים החלומות, וחיינו הקטנים מכותרים בתרדמה".

כל אדם חווה מעת לעת בחרדה ובאורח ממשי את סופו שלו ואת סופו של כל מה שהוא אוהב וכעת כולנו ערים לכך יותר מאשר בזמנים אחרים. כך גם אדם שחלם בערך כך: שהוא מתעורר ערום והושיט יד ללבוש את בגדיו והם התפוגגו ונעלמו והוא נותר מבויש. חלום מתפוגג לעתים כאשר אנו מנסים לאחוז בו. בעת משבר עצום, זו הקרקע הבטוחה שנשמטת תחת רגלי רבים ונדמית כחלום שאין לו אחיזה במציאות.

בימי מגיפה, הטוב אשר לו אנו מקווים מתגלם בפנינו בדמותם של רופאים, מדענים, ומשום עוצמתו הגדולה של המשבר – בידי מנהיגי העולם, וכתמיד – גם בידי האל, אך בדיוק בכך יש סכנת-רפיון ומידה של הסרת אחריות

בימי מגיפה, הטוב אשר לו אנו מקווים מתגלם בפנינו בדמותם של רופאים, מדענים, ומשום עוצמתו הגדולה של המשבר – בידי מנהיגי העולם, וכתמיד – גם בידי האל. אלה אמורים לראות עבורנו, למצוא דרכים לרפא, לחסן, להדריך ולנהל את העולם כדי שנוכל לחזור ולהאמין באוויר שבו, בקרקע היציבה תחת רגלינו. הם שאחראים לשלומנו ולביטחוננו כעת. השלכת תקוותנו על אלה בלתי נמנעת – היא עולה מחוסר האונים שלנו, אך יש בה סכנת-רפיון ומידה של הסרת אחריות.

הציור "ניסוי בציפור במשאבת אוויר" (1768) מקרב אותנו לסצנה ישנה, אך כפי שאראה, יש לה רלוונטיות עצומה למצבנו (הציור נמצא ב-National Gallery בלונדון, ובאתר האינטרנט של המוזיאון יש הרצאה עליו, שנתנה השראתה למאמר שלפניכם). הציור מציב אותנו בחדר עטוף חשיכה, שבמרכזו אור המדע, כחלק מן הנאורות והתקוות שעוררה. הצייר ג'וזף רייט מדרבי היה חלק מחבורה של מדענים, אמנים ואנשי רוח נלהבים שהחליפו רעיונות וערכו ניסויים במהלך המהפכה התעשייתית. החבורה הזו נפגשה בימים שלאחריהם היה צפוי ירח מלא (המופיע בחלון), כדי שיוכלו להאריך את שהותם יחד ולשוב בבטחה לבתיהם בשעה מאוחרת יותר. ואכן, האור העולה מן הניסוי דוחק את החשיכה שמסביב לשולי הציור ואיתה את המחשבות – על שודדי הדרכים ורוחות הרפאים, שקולותיהם עלו מבתי העץ, שנעו בשל הלחות הרבה באנגליה של אותם ימים.

ג'וזף רייט מדרבי, ניסוי בציפור במשאבת אוויר

"ניסוי בציפור במשאבת אוויר" (1768), ג'וזף רייט מדרבי, ה-National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

זוהי חזרה על ניסוי שערך רוברט בויל כמאה שנים קודם לכן. הניסוי מדגים את פעולת משאבת האוויר שהמציא. אוויר שקוף ושאיבתו אינם נראים לעין ולשם כך הושמה בכלי הזכוכית ציפור קקדו. הניסוי מרתק את הנוכחים בתערובת של סקרנות, פליאה וזעזוע לנוכח הציפור הנחנקת. הנערות קרובות למקור האור והן מבטאות רגשות עזים. יתכן שהקקדו הוא חיית המחמד שלהן. הקטנה אוחזת בשמלה של אחותה בחרדה, אך גם מביטה אל הציפור. האחות הגדולה אינה מסוגלת לשאת את המראה וידה מכסה על עיניה. האדם שמאחוריהן, ככל הנראה אביהן, מגונן על הבת הגדולה, אך אינו מנחם אותה. הוא מציע לה להביט נכוחה, כדי שתלמד את האמת על חוקי הטבע.

כל הורה מכיר את המתח הזה, כאשר הוא מגונן על ילדיו, מפני עובדות חיים כואבות – עד כמה אנו מגוננים עליהם מפני עצב, אובדן? מפני מה שמתרחש בעולם: המגיפה? משבר האקלים? המלחמות?

כל הורה מכיר את המתח הזה, כאשר הוא מגונן על ילדיו, מפני עובדות חיים כואבות – עד כמה אנו מגוננים עליהם מפני עצב, אובדן? מפני מה שמתרחש בעולם: המגיפה? משבר האקלים? המלחמות? בהצביעו על הציפור מול ביתו הנחרדת, הוא עלול להיראות לרגע כאכזר, ועם זאת אנו מבינים אותו כמי ששואף להכיר לבנותיו את העולם כפי שהוא, ובכך לסייע להן לגדול ולהתחזק. ישנו בציור גם זוג אוהבים. השניים שקועים זה בזה ומעגל נפרד סוגר עליהם. הציפור והניסוי אינם מעניינים אותם. הניסוי מאיר את מבטם האוהב. הילד שמציץ משמאל מביט בסקרנות ולהט, אך מה הוא מבקש? לגלות מה יתרחש? אולי לראות את החיה מתה? אין זה ברור אם הוא מדען צעיר או אח אכזר. למה יהפוך כאשר יגדל? האדם משמאל מייצג את הגבר האידיאלי בן המאה ה-18. הוא מביט בעניין וללא רגש. בשעון שבידו הוא מודד כמה זמן יחלוף עד שהציפור תמות. הגבר המבוגר מימין מביט במקור האור. במעגלים המתרחבים של הציור, הוא הרחוק ביותר מן הניסוי המהפנט והקרוב ביותר אלינו, שמחוץ לציור. הוא שקוע במחשבות. יתכן שהוא חושב על הנערות החרדות, על המדען, על האוהבים. הוא מבוגר וחושב גם על חלוף הזמן, על החיים. הוא חושב גם על עצמו. זהו ככל הנראה ארסמוס דרווין, סבו של צ'רלס דרווין.

את ההתרחשות מניע הגבר הכריזמטי המפנה מבטו ישירות אלינו ומושך אותנו פנימה. זהו כנראה בעל הבית, הוא לבוש בחלוק, ואינו טיפוס נעים דווקא: ידו האחת אוחזת במכסה הזכוכית שמעל הציפור והזרת שלו מונפת מעליה כאילו היה רקדן. פניו הלחים קפואים במחווה מאומצת וקלה גם יחד, ואומרים לנו "תראו מה אני עושה... בלי למצמץ". ידו השנייה מושטת לעברנו וחושפת את הידית של משאבת האוויר שבעזרתה הוא סוגר את פתח האוויר לציפור שבכדור הזכוכית. הוא חריג בחבורה המהוגנת הזו. שיערו פרוע, קפלי החלוק האדום שלו גורמים לו להיראות כאילו עלה מתוך סערה.

יסודות דתיים העוסקים בהתגלות ישוע מוצאים את דרכם לכאן: לפנינו ישוע מודרני, נביא של המדע, בעל פנים דרמטיות. לשם השוואה, בציור "ארוחת ערב באמאוס" של קאראווג'ו, אשר השפיע מאד על ג׳וזף רייט מדרבי, נפקחות עיני הנוכחים לגלות שישוע הוא שסועד עימם. הגלימה האדומה של ישוע, ידו המושטת אלינו והתגובות השונות להתגלות, מזכירים את הציור שלפנינו. סלסלת הפירות, שחורגת מקצה השולחן לעברנו, מעמיקה בנו את הרושם כאילו אנו נוכחים בחדר כחלק מן החוזים בהתגלות. הסלסלה עלולה ליפול לרגלינו ממש.

קאראווג'ו, ארוחת ערב באמאוס

"ארוחת ערב באמאוס" (1602-1603), קאראווג'ו, The National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

בציורים העוסקים בהתגלות, האור מתרכז בפניו של ישוע ולעתים קורן מתוכם, ואילו כאן האור מתרכז בניסוי המדעי, בציפור הלבנה. הקקדו היא גלגול של היונה, החוזרת בציורי הטבילה של ישוע. היא מסמלת את רוח הקודש, את הטוב האולטימטיבי. בציור זה, הציפור הלבנה זוכה ליחס ציני. זו אינה יונה אלא קקדו, ציפור שעשועים. היא אינה מגיחה משמיים כחולים, אלא עומדת להיחנק בידי הנביא החדש, המדען. לאור זאת, קולותיהם של הנוכחים סביב הציפור מקבלים משמעות שונה: אפשר שהבנות אומרות "אל תמית את רוח הקודש". אביהן אומר להן אולי "תביטו, כך פועלים הדברים באמת... אין אלוהים". הרציונליסט משמאל מודד, שוקל את הפרקטיקה של היעדר השגחה בקור-רוח. יתכן שיכתוב מדריך לחיים בלא אלוהים. האדם המבוגר מימין שואל עצמו "מה זה אומר עלינו, האם זה טוב או רע? מה זה אומר עלינו שאנחנו יכולים לחנוק את האל? איזה אדם אני אם אני משתתף בכך?״ הפירוש הזה חושף בפנינו את האמביוולנטיות החריפה ביחס למי שמנהל את הניסוי, פותח וסוגר את פתחי האוויר לציפור – מדען? מכשף? אולי הוא משוגע?

כאנושות, אנחנו קרובים יותר מאי פעם לחוות ביחד את המחסור באוויר חופשי – אולי הטוב היסודי והממשי ביותר לחיינו

תיארתי קולות שונים בציור, אך באיזו מידה אנחנו הצופים בו נמצאים מחוץ להתרחשות? מה ביננו לבין הקקדו, גלגולה של יונה, או רוח הקודש? בשעה שהאדם ניגף ונסוג לביתו, הטבע מתפשט ומזכיר לנו שבעלי החיים ואנחנו נושמים את אותו אוויר, כמו התן על השביל המוביל לביתי. אך בציור קיים נתק בין הציפור לביננו, בני-האדם. היא בפנים ואנו בחוץ; היא חנוקה ואילו הנוכחים בציור וגם אנחנו נושמים. פרויד הבחין כי ילדים חשים בקרבה שלנו לבעלי חיים טוב מן המבוגרים. אפשר שהילדה המזועזעת בציור היא גרטה טונברי המודאגת מהתחממות כדור הארץ. מזווית זו, הקקדו, גלגול של יונה או רוח הקודש, מסמלת גם את רוחנו שלנו בני-האדם. האוויר הטוב בעולם שלנו הולך ונעכר, הולך ואוזל. כאנושות, אנחנו קרובים יותר מאי פעם לחוות ביחד את המחסור באוויר חופשי – אולי הטוב היסודי והממשי ביותר לחיינו. נדמה לנו שקיומו מובן מאליו ומובטח תמיד. אך בשעה שהוא חסר לנו, בן רגע, אנו חשים מחנק.

אנו נתונים לתהליכי זיהום עצומים, המתפשטים באיטיות, ומעדיפים שלא להתייחס אליהם, כדי לדחוק מעלינו את החשכה הקודרת המאיימת על תחושת הביטחון שלנו. האוויר הבלתי נראה החסר לקקדו שבציור יכול להיות משל למחנק הגובר עקב התחממות כדור הארץ; לפגיעה במקום שבו אנו חיים, הנובעת מן החמדנות האנושית. בנוסף, האוויר, כמעניק ביטחון ואמון בחיים, דווקא בהיותו כמעט בלתי מוחשי ומובן מאליו, עשוי לסמל את הדמוקרטיות ההולכות ומזדהמות. בהן גם זו שלנו. המשבר והתמורות שהוא מחולל במהירות מכים בתודעתנו כפי שקורה כאשר אוחזים בגרוננו בבת-אחת. בינתיים אנחנו עדיין נושמים, אך עד מתי יהיה הדבר אפשרי?

כאשר אנו מרימים כעת את מבטנו מן הציפור הנחנקת, אנחנו כבר חשים קרובים אליה יותר. כאשר מישירים מבט אל מי שמכשף את הנוכחים, איננו נותנים בו עוד אמון. הנער שמימין, שכמעט אין מבחינים בו, גם הוא מביט אלינו. מעל לראשו ישנו הכלוב הריק של הציפור והוא אוחז בחבל שבעזרתו אפשר להוריד את המסך עליו. הציור מחייה את הרושם שאין לדעת מה יתרחש ברגע הבא: האם המכשף יפתח את פתחי האוורור והציפור תנשום לרווחה? או שמא הוא יוסיף לסגור אותם, השניות ינקפו בשעון והציפור תמות. אז לא יהיה צורך עוד בכלוב והנער יוריד את המסך עליו. עלינו.

היונה נשלחת מהתיבה, גוסטב דורה

"היונה נשלחת מתיבת נוח" (1866), גוסטב דורה. תצלום: wikiart.org

יש לנו צורך חיוני באמונה בטוב המעניק ביטחון בקיום שלנו – באוויר שאנו נושמים, בבריאותנו, במשלח היד שלנו וגם בערכים המבטיחים לכל בני האדם קיום הגון

בציורו של גוסטב דוּרֶה "תיבת נוח" (1863) נראה אסון נורא. רבים ניגפו במבול שהסתיים. היונה, כביטוי להשגחה האלוהית, והאור הזורח מאחורי התיבה מייצגים את האמונה בטוב. הרעיונות שהבאתי מן הפסיכואנליזה מלמדים על חיוניות האמונה בטוב המעניק ביטחון בקיום שלנו – באוויר שאנו נושמים, בבריאותנו, במשלח היד שלנו וגם בערכים המבטיחים לכל בני האדם קיום הגון. אין מדובר באמונה בכוח עליון, אלא באמונה בטוב שבתוכנו ומחוץ לנו. זהו טוב העולה מהתפקחות מן הצורך להאמין בהשגחה חיצונית כל-יכולה; טוב הכרוך בתחושה של אחריות לעצמנו ולעולם שבו אנו חיים. כחלק מכך, גם האמון באלו המשגיחים עלינו חייב להיות מלווה בתחושת אחריות מתמדת. המגיפה עשויה לעורר בנו תובנה מאירת עיניים, המצביעה על כך שיש לנו חלק במציאות המתהווה לנגד עיננו. האם אנו ערים לחלקנו במציאות המצטיירת לפנינו? האם ברור לנו מה הקול שלנו ביחס למתרחש כעת?

רשימת מקורות

קליין מלאני, אהבה, אשמה, תיקון. בתוך מלאני קליין, כתבים נבחרים. תרגום: אורה זילברשטיין. הוצאת תולעת ספרים, 2003.
קליין מלאני, גמילה, בתוך מלאני קליין, כתבים נבחרים ב'. תרגום: אורה זילברשטיין. הוצאת תולעת ספרים, 2013.
שייקספיר, ויליאם, הסופה, אתר שייקספיר ושות', תרגם דורי פרנס.

Freud, S. (1917). A Difficulty in the Path of Psycho-Analysis. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XVII (1917-1919): An Infantile Neurosis and Other Works, 135-144
Lear, Jonathan, Therapeutic Action: An Earnest Plea for Irony. Other press, 2003.

 

אורי פליישמן, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, מלמד ומדריך במספר תוכניות להכשרת מטפלים

תמונה ראשית: מתוך "פרנציסקוס הקדוש מאסיזי באקסטזה" (סביבות 1595), קאראווג'ו, Wadsworth Atheneum, Hartford. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אורי פליישמן.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על החיסון שזמין לנו תמיד

01
שחק

הציור "ניסוי בציפור במשאבת אוויר" מרתק ומפעים בעיניי מאוד, וכך גם המאמר של אורי פליישמן. תודה רבה לכם והלוואי ונזכה לחזות בימי הפנמת המסר והמוסר.

02
שפ

מאמר מקסים ומעורר מחשבה על נושא שנמצא כל כך קרוב לכל אחד אבל נדמה כאילו הוא מעבר להרי החושך. החיבור שלנו אל הטבע, אל החברה ובמיוחד אל עצמנו מתערער תחת התקפה של ביטחון מזויף ביכולת שלנו להתגבר על מחלות ואסונות טבעיים. והנה, טבח סיני בעיר לא ידועה לנו חולה בדלקת ריאות שנובעת מחיה אקזוטית שהובאה מאי מרוחק עוד יותר, וכל מגדל הקלפים הזה קורס. שלא לדבר על כך שהבחירות הקטנות שאנו עושים ביומיום -- הנה עוד נסיעה לחופשה, עוד בקבוק פלסטיק שאי אפשר למחזר -- מחריבים את העולם שבו ילדנו יחיו. במיוחד עניינה אותי האמירה שהתובנה האישית מיתרגמת לאתיקה כללית. בכל זאת אור קטן באפילה. תודה רבה!