החירות מסרבת למות

ממשלות דמוקרטיות מודרניות מושתתות על עקרונות ליברליים שנועדו ליצור את הבסיס לחברה הוגנת וצודקת. הליברליזם צמח כתגובה לכוח האבסולוטי, כדי להגן על האוטונומיה של היחיד באמצעות חופש המצפון ושלטון החוק. כהוגה פוליטית, ג׳ודית שקלאר (Shklar) ניסחה זאת בספרה משנת 1998 Political Thought and Political Thinkers כך: ״היסוד העמוק ביותר של הליברליזם הוא... אמונתם של ראשוני המצדדים בסובלנות, אשר נולדה מתוך האימה, כי האכזריות היא הרוע המוחלט, חטא כנגד אלוהים או האנושות״. משום כך כוללים עקרונות הליברליזם, בין השאר, הגבלות על כוח השליטים תחת שלטון החוק, וזכויות פרט שניתן לאכוף כנגד הממשלה.

לא ניתן להכחיש שחברות פוליטיות המבוססות על עקרונות ליברליים הצליחו יותר, כמעט על פי כל מדד, מאשר משטרים סמכותניים, שיתופיים או מעמדיים יותר

חברות ליברליות לא תמיד קיימו את העקרונות הללו, שהיו במובן מה תמיד בגדר שאיפה. אבל לא ניתן להכחיש שחברות פוליטיות המבוססות על עקרונות ליברליים הצליחו יותר, כמעט על פי כל מדד, מאשר משטרים סמכותניים, שיתופיים או מעמדיים יותר.

אז למה אנחנו קוראים לעתים תכופות כל כך שהליברליזם נמצא במשבר, נכשל או כבר מת? חוקרים ובני–סמכא מזרמים אידיאולוגיים שונים עסוקים בחתימות על תעודות הפטירה והספדים לליברליזם, ועושים זאת לרוב בלי להסביר בדיוק למה הם מתכוונים. יש בהם שטוענים כי הליברליזם לא קיים את הבטחותיו שלו. אחרים טוענים כי הליברליזם הפך לבלתי רלוונטי בדיוק משום שהוא הצליח לבנות חברה חופשית על יסודות שהם לכאורה מסוכנים, כמו אוטונומיה של הפרט, ניטרליות ביחס להגדרת החיים הטובים, ושווקים חופשיים. מבקרים אלה אמנם נבדלים אלה מאלה, אבל כולם כנראה מסכימים כי הליברליזם אינו יכול עוד לפתור את הבעיות העמוקות שלנו בתחומי החברה, תרבות, פוליטיקה וכלכלה, וכי הוא כבר אינו בר-קיימא.

ההסדר הישן היה חד משמעי ולא הגביל את השליט בשום צורה: לואי ה-14 כאל יופיטר המנצח (1652-1654), תצלום: ויקיפדיה

שלא במקרה, כל המבקרים הללו חיים, כותבים ומפרסמים את דעותיהם במדינות ליברליות. והם מדגימים את אחת התכונות המצליחות ביותר של הליברליזם, פשוט על ידי השתתפות במפעל שהוא במהותו ליברלי, מפעל השיח ואי ההסכמה המוגנים בחוק (במגבלות ליברליות). אלה, למעשה, המדינות היחידות אשר בהן תחרות אמיתית בין כוח להתנגדות אינה רק מותרת, אלא זוכה לעידוד. לאיש מבין החיים בחברות טוטליטריות אין הזכות להכריז כי הליברליזם, ובוודאי שלא הטוטליטריות, מתו. עם זאת, הפסימיות של מבקרי הליברליזם נראית הגיונית בהתחשב באקלים הפוליטי המדכא של תקופתנו, הנשלט על ידי פחד מפני עלייה מחודשת של פופוליזם לאומני כפי שהוא משתקף בדיבורים על ברקזיט ובקווי מדיניות שקידמו מנהיגים כמו דונלד טרמאפ בארצות הברית, ולדימיר פוטין ברוסיה וויקטור אורבן בהונגריה.

התחזיות בדבר מותו הקרוב של הליברליזם הן ממש לא עניין חדש. כבר לפחות 150 שנה שחוקרים ומדינאים מכריזים כי הליברליזם מת או שמצבו אנוש

עם זאת, התחזיות בדבר מותו הקרוב של הליברליזם הן ממש לא עניין חדש. כבר לפחות 150 שנה שחוקרים ומדינאים מכריזים כי הליברליזם מת או שמצבו אנוש. סקירה של מיתותיו המרובות של הליברליזם עשויה ללמד אותנו מה בעצם קורה לעולם כיום.

מאמר שהתפרסם בגיליון פברואר 1900 של Blackwood’s Edinburgh Magazine הכריז כי ״הליברליזם מת״, והתכוון לא רק למפלגה הליברלית בבריטניה אלא לליברליזם כתאוריה פוליטית. המחבר האלמוני כינה את הליברליזם ״פילוסופיה ממזרה״ ומיותרת. ״בסופו של דבר״, סיכם הכותב השמרן, ״טוב לדעת שהליברליזם מת״.

באותה שנה, מעברו השני של האוקיאנוס האטלנטי, אדווין גודקין, מייסדו ועורכו של השבועון The Weekly, כתב בייאוש כי על הליברליזם בארה״ב מאפילה לאומנות חדשה של תאוות בצע. ״הכרזת העצמאות כבר אינה מעוררת התלהבות״, הוא כתב, ״זהו כלי מביך אשר מצריך הסבר שיאפשר להתעלם ממנו״. גודקין חשב שהחוקה האמריקנית הליברלית אינה תואמת את רוח התקופה החדשה, המתנגדת לליברליזם.

בשנת 1906, הציוני הימני (ולדימיר) זאב ז׳בוטינסקי כתב את המאמר Homo Homini Lupus, אשר הכריז כי הליברליזם מת משום שהוא אינו אלא חלום אוטופי. הוא תיאר את הליברליזם כמושג רחב, מעורפל בשל טבעו המקיף–כל, שאינו אלא חלום על סדר וצדק ללא אלימות, חלום אוניברסלי שנארג מסימפתיה, סובלנות ואמונה בטוּב ובצדיקות הבסיסית של בני האדם. בעיניי ז׳בוטינסקי עדיף היה להיפטר מכל זה, ולהשלים עם מציאות שבה הטבע האנושי הוא אלים ואינו סובלן.

הספיד את הליברליזם כאוטופיה: זאב ז'בוטינסקי (1934), תצלום: אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, ויקיפדיה

לא האירופים מתנגדי הליברליזם ולא השמרנים האנגלים לא עסקו בניתוח חסר התלהבות של הליברליזם או של המוסדות הליברליים. הם התמקדו במקום זאת בתקיפת הליברליזם ומוסדותיו, שאותם הם תפשו כמכשול לתוכניות הפוליטיות שלהם. בו בזמן, ליברלים רבים חששו לעתיד הליברליזם. כשפרידריך פון האייק וקרל פופר התיישבו לכתוב את ״הדרך לשעבוד״ (1944) ואת ״החברה הפתוחה ואויביה״ (1945) בהתאמה, האווירה בקרב מצדדי הליברליזם הייתה אווירת נכאים קודרת. הסיכוי להישרדותו לאורך זמן נראו קלושים.

אפילו לאחר תבוסת הנאצים במלחמת העולם השנייה – ניצחון לליברליזם במערב, אבל ניצחון לקומוניזם במזרח ומרכז אירופה – ההספדים לליברליזם המשיכו להיכתב בתדירות מפתיעה

אפילו לאחר תבוסת הנאצים במלחמת העולם השנייה – ניצחון לליברליזם במערב, אבל ניצחון לקומוניזם במזרח ומרכז אירופה – ההספדים לליברליזם המשיכו להיכתב בתדירות מפתיעה. בספרו Nixon Agonistes (משנת 1969), ההיסטוריון הליברלי גארי וילס (Wills) הכריז על מות הליברליזם, על אף שהוא ציין כי ״הישגו ההיסטורי... היה עצום״. על פי וילס, ריצ׳רד ניקסון הוא שהרג את הליברליזם. באורח די צפוי, מבקרים כמו וילס, הנוטים לעבר המפלגה הדמוקרטית, מאשימים פוליטיקאים רפובליקנים בהרג הליברליזם, ואילו מומחים שמרנים יותר מטיחים את אותן האשמות בדמוקרטים. כאשר בשנת 2011 ר. אמט טיירל הבן (R Emmett Tyrrell, Jr), עורכו המייסד של כתב העת The American Spectator הכריז על ״מות הליברליזם״, הוא לא ממש חזה את עליית הטראמפיזם אלא גינה את ממשל ברק אובמה.

מערכת הבחירות של טראמפ והרטוריקה שלו לאחר הבחירות, ביחד עם הנייטיביזם המרומז של הברקזיט, בחירת ממשלות שאינן ליברליות בהונגריה ובפולין הנחושות להרוס את התחרות האלקטורלית וגמגומי האביב הערבי הדגישו את הסיכון ואת העוצמה שבוויכוח. מספר עיתונאים וחוקרים הכריזו כי בעולם שלנו שורר אי–סדר חמור, וכי הגיע הזמן לחשיבה מחודשת. היו בהם מי שהרחיקו לכת והכריזו כי הליברליזם שוב מת או גוסס, ולכן יש להחליפו בדוקטרינה חדשה.

בינואר 2022, כתב העת The American Conservative פרסם את  ״הכרזה על מות הליברליזם הקלאסי״, סקירת ספרו של פטריק דנין (Deneen) משנת 2018 Why Liberalism Failed, ספר המבקר בחריפות את כשלונו של הליברליזם. חודש לאחר מכן, מאמר שפורסם ב״אטלנטיק״ שאל: What’s Killing Liberalism? ובו זמנית, חוקרים בתחום מדע המדינה ניסו להסביר ״כיצד דמוקרטיות מתות״ ולחשוף את הסיבות ל״התפוררות הדמוקרטיה״. נוכח הקצב האיטי של הצמיחה הכלכלית, עיתונאים כמו אדוארד לוס (Luce) ניתחו את ״נסיגת הליברליזם המערבי״ והציעו פרשנות קודרת למצב הנוכחי. במאמר שפרסם בחודש מארס 2022 ב"ניו יורקר", אדם גופניק תהה אם יתכן שהליברלים נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה, פשוט משום שאי–ליברליזם הוא כנראה ״עובדת חיים קבועה״.

קשה לדעת מה עלינו להבין מכל ההכרזות הללו, שחלקן הן רטוריות יותר מאחרות. הן מזכירות את הביטוי ״תאוריית הסיכון״ (jeopardy thesis) שטבע הכלכלן אלברט הירשמן. בספרו משנת 1991 The Rhetoric of Reaction, הירשמן ניתח את הטענה כי רפורמות רבות שמבוצעות על ידי ממשלות מסכנות תמיד את המוסדות הליברליים ואת חרויות הפרט. היו להירשמן שתי אבחנות חריפות בנוגע לתאוריה הזו: (1) התחזיות מתגלות כאמיתיות, חוץ מאש במקרים שבהם הן לא מתגשמות; (2) מאחר שהתדירות של הכרזות כאלה גבוהה בהרבה ממה שמתרחש ״בטבע״, יש בוודאי משהו מושך מבחינה (ומועיל) אינטלקטואלית בקידום של גרסאות שונות של תאוריית הסיכון.

אחת הדוגמאות ההיסטוריות שמביא הירשמן קשורה לתחזיות כי חוק הרפורמה של 1832, אשר שינה את המערכת האלקטורלית באנגליה, וחוק הרפורמה של 1867, אשר העניק זכויות הצבעה לגברים רבים בני מעמד הפועלים, יביאו ״למותה של החרות״ באנגליה. זה כמובן לא קרה. ואכן, עצם הרעיון כי יש להגביל את זכויות הגברם ממעמד הפועלים כדי להגן על הליברליזם נראה היום פרדוקסלי, אם לא סתירה מוחלטת.

על פי הניתוח שלנו, הליברליזם מת לראשונה בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19, ולאחר מכן מת מספר פעמים נוספות במפנה המאה ה-20, והוא ממשיך לגסוס ללא הפסקה משנת 1920

המשיכה האינטלקטואלית [להכרזה] על סכנה לליברליזם היא כנראה עצומה, אחרת לא היה מותו של הליברליזם מוכרז לעתים תכופות כל כך. ביצענו ניתוח Ngram של גוגל-בוּקס, המציג בתרשים את מספר הספרים המכילים מילה או משפט מסוימים כאחוז מכלל אוסף הכתבים בגוּגל, המונה כיום למעלה מ-30 מיליון כרכים (איננו טועים שהניתוח מייצג בשלמות או בדיוק מושלם את תכיפות הפרסומים. לא בדקנו מונחי חיפוש חלופיים, כמו ״הליברלזים מת״ או ״הליברליזם גוסס״. יתרה מזה, ניתוח כזה אינו כולל מאמרים רבים מכתבי עת). על פי הניתוח שלנו, הליברליזם מת לראשונה בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19 (אף שעל פי הירשמן, הוא כבר הוכרז כגוסס בראשית שנות השלושים של אותה מאה), ולאחר מכן מת מספר פעמים נוספות במפנה המאה ה-20, והוא ממשיך לגסוס ללא הפסקה משנת 1920.

כפי שמראה הגרף, הקומוניזם מת עוד יותר אפילו מהליברליזם, על פי שיעור הספרים באוסף גוגל המכילים את המשפט ״מות הקומוניזם״. אולם, כותבים לא החלו להכריז על מותו עד זמן קצר בלבד לפני שהגיעו קיצו. ליברליזם, לעומת זאת, הוכרז כמת במשך לפחות 150 השנים האחרונות, אם כי טרם מת בפועל. גם הפשיזם הוכרז שוב ושוב כמת, כמעט מאז ראשיתנו בשנות העשרים של המאה ה-20, אבל בתדירות נמוכה באופן ניכר לעומת הליברליזם. במשך זמן מה, נדמה היה שהפשיזם אכן עומד למות, או אפילו מת לחלוטין, לפחות במערב אירופה ובצפון אמריקה.

גוגל-בוקס לא הצליחו להפיק N-gram עבור המשפטים ״מות השמרנות״ או ״מות הסמכותנות״, דבר המרמז כי משפטים אלה אינם מופיעים במספר גדול מספיק של ספרים שראו אור בין 1860 ו-2008, כך שאלה אינם מהווים אפילו חלקיק של חלקיק זעיר של אחוז אחד מכלל הספרים שראו אור בתקופה של 148 שנים. איש כמעט לא הכריז אי פעם על מות הסמכותנות (על פי חיפוש נפרד שנערך ב-Google Scholar), דבר המאשש את השערתו של גופניק כי האי–ליברליזם הוא פשוט עובדת חיים מתמשכת. טענות על מות השמרנות נשמעו, אבל רק לעתים נדירות. למה אם כך נדמה כי הסמכותנות לעולם אינה מתה (כתאוריה פוליטית) והשמרנות מתה רק לעתים נדירות ביותר, אך לעומת זאת הליברליזם מוכרז כמת לעתים כל כך תכופות ובעקביות רבה?

המונח ״ליברליזם״ אינו מתאר תאוריה פוליטית מאוחדת וקוהרנטית, אלא משמש כמטרייה עבור משפחה גדולה של תאוריות שנוצרה במהלך מספר מאות, על ידי מגוון מחברים שהעניקו לו משמעויות שונות, וללא כל כוונה ליצור מערכת שלטונית שלמה

אנחנו יכולים להציע מספר השערות שעדיין לא הוכחו. ראשית, משמעות המונח ״ליברליזם״ הייתה תמיד עמומה. כפי שמונטסקייה ציין לפני כמעט 300 שנה: ״אין מילה שקיבלה יותר משמעותיות שונות והעסיקה מוחות כה רבים כמו ׳חירות׳ (Liberty)״. ניתן לומר זאת גם בנוגע לקרובתה, המילה ליברליזם. על פי הפילוסוף של המשפט ג׳רמי ולדרון במאמר משנת 1987, המונח ״ליברליזם״ אינו מתאר תאוריה פוליטית מאוחדת וקוהרנטית, אלא משמש כמטרייה עבור משפחה גדולה של תאוריות שנוצרה במהלך מספר מאות, על ידי מגוון מחברים שהעניקו לו משמעויות שונות, וללא כל כוונה ליצור מערכת שלטונית שלמה.

השם ״ליברליזם״ שימש לתיאור מערכות שלטוניות נבדלות ביותר כמו ה״לסה פר״ (laissez faire) של הפיזיוקרטים הצרפתים, ״מדינת שומר הלילה״ של הלבירטאנים, ה״ניו דיל״ של פרנקלין רוזוולט, מדינת החוק והסדר של של האורדוליברלים הגרמנים, ובכלל זה ולטר אויקן (Eucken) ווילהלם רופקה (Röpke) ו״החברה הגדולה״ של לינדון ג׳ונסון. כיום, ליברלים ״חדשים״ מבקרים את ״הניאו-ליברליזם״ כגורם לאי השוויון ההולך וגדל ולמוביליות החברתית המצטמצמת. בו בזמן, ליברלים ״קלאסיים״ מגנים את מדינת הרווחה הרחבה מדי, על כך שהיא פוגעת בחרות הפרט ויוצרת תלות במדינה.

כמה סוגים של ליברליזם ישנם בכלל? בספרו המרתק ויוצא הדופן Liberalism: Old and New (משנת 1991), הדיפלומט והפילוסוף הברזילאי ח. ג. מרקיור (Merquior) זיהה כמעט 30 סוגים שונים של ליברליזם (וישנה בוודאי חפיפה משמעותית ביניהם), בפחות מ-140 עמודים. הנה רשימה שערך מרקיור ובה 40 תת-זנים של ליברליזם:

מרקיור השתמש בתיאורים הללו כדי להבדיל בין האופנים שבהם הוגים ליברלים תפשו את הליברליזם. השונות הפנימית כל כך גדולה, שיתכן כי צורה אחת של ליברליזם עשויה ״למות״ או להיעלם, בלי שהדבר ישפיע על גוף שלם של תאוריות ליברליות. למשל, מדינת הרווחה עשויה להתפרק, אבל להשאיר על עומדם את שלטון החוק הממוסד, מערכות של כלכלת שוק חופשי, סחר בינלאומי חופשי, בחירה חופשית, חופש התאגדות וחופש דיבור. ישנם ניאו-ליברלים (ובכללם חסידי האייק ולודוויג פון מיזס) שבוודאי ישבחו צמצום משמעותי בגודלה של מדינת הרווחה כיתרון של הליברליזם. ליברלים פרוגרסיבים אחרים (חסידי הרעיונות של לאונרד הובהאוס, ג׳ון דיואי או אמריטה סן, למשל) עשויים בהחלט לראות בכך כשל חמור של הליברליזם ״המודרני״. מישל פוקו אולי לא חיבב במיוחד את הליברליזם הקלאסי, אבל לקראת אחרית ימיו הוא כנראה נטה לעבר התפישה האורדוליברלית. בסופו של דבר, ליברליזם, יש להניח, ישרוד.

הליברליזם לא נשען על יסוד בודד אלא על מספר יסודות וממדים: חוקי, פוליטי, כלכלי ומוסרי (או דתי). ההיחלשות או ההיעלמות של אחד או שניים מן היסודות או האמונות הללו לא יספיקו כדי להכריז על הליברליזם כולו כמת

הבעיה, עבור כל מי שמכריזים על מות הליברליזם, היא שהוא לא נשען על יסוד בודד אלא על מספר יסודות וממדים: חוקי, פוליטי, כלכלי ומוסרי (או דתי). ההיחלשות או ההיעלמות של אחד או שניים מן היסודות או האמונות הללו לא יספיקו כדי להכריז על הליברליזם כולו כמת. למשל, ניתן לפקפק בעקרונות ליברליים מרכזיים כמו המחויבות ליכולת פעולה ובחירה אישית, ועדיין להיות מחויבים לחופש הביטוי. בדומה לכך, נתן לפקפק בשווקים או מסחר שאינם מוסדרים, אבל לקבל מרכיבים מהותיים אחרים של הליברליזם כמו שוויון מול החוק, הבטחת זכויות לרכוש וחופש ההתקשרות. הליברליזם גם אינו מחייב גבולות פתוחים, אבל הוא מתנגד למגבלות על הגירה המבוססות אך ורק על מראם של המהגרים הפוטנציאליים, מוצאם, שפתם או העדפותיהם הדתיות.

הליברלים חלוקים ביניהם, ולעתים גם מביעים זאת בקולניות, על האופן שבו שווקים ומסחר חופשיים אמורים להתנהל – איש כמעט אינו סבור שיש להסיר מהם כל פיקוח או שיש להפקיד את תכנונם המרוכז בידי מומחים מטעם עצמם. הם גם נבדלים בעוצמה שבה הם מגנים על זכויות לרכוש לעומת אינטרסים סותרים, ובאופן כללי יותר, בעמדותיהם בנוגע לגודל, ההיקף ומידת הפולשנות של ״ה-ממשלה״. המחלוקות הללו עצמן מעידות על השונות הפנימית ועל המורכבות של הליברליזם.

עם יותר או פחות פיקוח ממשלתי, מכסים ותקנות - הסחורות זורמות ברחבי העולם, והליברליזם חי וקיים ומשתנה תדיר. תצלום: איאן טיילור

נראה כי ליברלים סבורים כי מבנים מוסדיים – הכללים הנקבעים בחוקה ובחוק וקווי מדיניות אשר החברה קובעת – הם תמיד בגדר ניסוי. והם דבקים (אף כי לא תמיד די הצורך) בענווה נוגדת-אידיאולוגיה המבוססת על העובדה החד משמעית כי בני האדם עשויים לטעות

אולם, ישנם מספר אמונות בסיסיות שכמעט כל הליברלים מסכימים להן. למשל, הם מסכימים כי שיפור עצמי והתקדמות חברתית אפשריים בזכות טיפוח של מה שאדם סמית כינה בשנת 1759 ״רגשות מוסריים״ וקבלה של ראיות באורח הגיוני על פי השיטה המדעית. הם סבורים כי מבנים מוסדיים – הכללים הנקבעים בחוקה ובחוק וקווי מדיניות אשר החברה קובעת – הם תמיד בגדר ניסוי. והם דבקים (אף כי לא תמיד די הצורך) בענווה נוגדת-אידיאולוגיה המבוססת על העובדה החד משמעית כי בני האדם עשויים לטעות. המאפיין הממתן הזה של הליברליזם, המקושר יותר מכל עם פופר, הוא מרכיב מהותי, משום שהוא תובע מהליברלים, בניגוד לתאוקראטים ולאידיאולוגיות אחרות, לעודד דיאלוג ולהתייחס למחלוקות פוליטיות ואחרות ברצינות, ללא צדקנות ותוך מתן כבוד לדעות מנוגדות (בהנחה שהסובלנות היא הדדית).

הליברליזם יוצר אוהל גדול עבור תפישות רבות של ״החיים הטובים״, מתוקף המחויבות שלו לבחירה אישית. יש מי שרואים במרכיב הזה חולשה של הליברליזם. הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט חלק על כך מאוד. הוא כתב בתקופה שבה בישרו על מותו של הליברליזם בכל רחבי העולם המערבי, וטען, בספרו ״מרד ההמונים״ (משנת 1930) כי יש להגדיר את הליברליזם כ״צורה עליונה של נדיבות״. במשטרים ליברליים, הוא טען, הרוב שבידו הכוח, מעניק למיעוטים החלשים יותר את הזכות לחיות על פי בחירתם, וכך מכריז על נחישותו לחלוק את קיומו עמם ולכבד את מי שתפישתם באשר למהותה של חברה טובה שונה משלו.

על העובדה ש״נדיבות״ כזו עשויה להיות מקור של כוח מעידה ההצלחה בפועל של הליברליזם. בשלהי חייו, פופר, שתיאר את עצמו כליברל ״אופטימי״, מנה מספר הישגים ליברליים שלא ניתן להכחישם. בשום תקופה אחרת, ובשום מקום אחר, כך הוא ציין בשנת 1986, בני אדם לא זכו להערכה רבה יותר כיחידים, מכפי שהם זוכים לה בחברות ליברליות: ״מעולם קודם לא זכו זכויות האדם שלהם וכבודם כבני אדם לכבוד רב כל כך, ומעולם קודם לא היו רבים כל כך מוכנים להקריב קורבנות גדולים מאוד עבור אחרים, בעיקר עבור מי שהם פחות בני מזל מהם״.

בכל רחבי העולם הליברלי והחופשי, רבות מן ״העוולות הגדולות ביותר״ של החיים, ובכלל זה עבדות, עוני, אבטלה, אפליה חוקית על בסיס גזע ומעמד ואפליה דתית, נעלמו או צומצמו במידה ניכרת מאוד

פופר לא היה ד״ר פנגלוס [ממחזהו של וולטייר ״קנדיד״]. הוא לא האמין כי אנחנו חיים בטוב שבעולמות האפשריים. הוא גם לא התעלם מן הבעיות החברתיות של החברות הליברליות. אבל הוא העריך כי החברות הליברליות המודרניות הן המערכות הפוליטיות הטובות ביותר שאנחנו, בני האדם שאינם חסינים מטעות, הצלחנו ליצור. הוא סבר כי חברות כאלה יוצרות את התנאים הטובים ביותר עבור ההתפתחות האישית והשיפור החברתי. לעומת זאת, הוא פקפק עמוקות בטענות אוטופיות המבוססות על אמונה בשלמות האדם. אפילו בחברות ליברליות, ציין פופר, הכוח משחית, משרתי ציבור מתנהגים לעתים כמו אדונים חסרי חינוך, ודיקטטורים קטנים אינם מופיעים כל הזמן. עם זאת, בכל רחבי העולם הליברלי והחופשי, רבות מן ״העוולות הגדולות ביותר״ של החיים, ובכלל זה עבדות, עוני, אבטלה, אפליה חוקית על בסיס גזע ומעמד ואפליה דתית, נעלמו או צומצמו במידה ניכרת מאוד.

חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה: מהגרים מוחים בלונדון נגד מדיניות טראמפ שהגבילה הגירה לארה"ב. תצלום: אליסדייר היקסון

פופר הילל את הליברליזם כחצי עשור לפני שמסך הברזל הוסר מעל מזרח אירופה ומרכזה. מיליוני בני אדם מאותו אזור ראו בליברליזם את התקווה העיקרית עבור מדינתם, והבטחה לחרות אישית, מעל לכל, לצד שגשוג כלכלי. ההתמוטטות הפתאומית של המשטרים הקומוניסטים, הייתה בעצם ״הצלחה״ עבור הליברליזם. אבל רק ליברליזם במובנו הרחב ניצח בשנת 1989. משום שהליברליזם אינו מערכת קשיחה מבחינה אינטלקטואלית, הבאה לידי ביטוי בדרך מוסדית אחת. הליברליזם הוא, כפי שהגדיר זאת ההוגה הפוליטי אלן ריאן (Ryan) בספרו The Making of Modern Liberalism (משנת 2012), מערכת ״משונה למדי ולא בטוחה מבחינה אינטלקטואלית״ אשר הישגיה יהיו לעולם רב משמעיים ומעורפלים.

ההצלחה עצמה היא מושג מעורפל ויחסי. חברים בחברה ליברלית לא אמורים לצפות אי פעם ליותר מהצלחה חלקית. בהתחשב במה שעמנואל קאנט כינה בשנת 1784 בשם ״הקורות הרעועות של האנושות״, שאיפותיו ותקוותיו של הליברליזם יעלו תמיד על הישגיו בפועל. יתרה מזאת, חברות ליברליות דמוקרטיות נותרות בלתי יציבות ולא מושלמות מטבען, בחלקן בגלל התביעות הסותרות של הליברליזם ליותר חרות אישית ולשוויון גדול יותר. בגלל המתח המהותי הזה, ליברליזם נושא בתוכו את זרעי ההרס שלו עצמו.

אפילו אם הליברליזם לא מספק תכלית טובה עליונה שאליה עלינו לשאוף, הוא מסייע לנו להימנע מרוע גדול יותר, ובעיקר מאכזריות ומן הפחד שהיא מעוררת

בו זמנית, יתכן שיש קוצר רואי בתפישת הכשלים לכאורה של הליברליזם כיותר מחלקיים וזמניים. אפילו אם הליברליזם לא מספק טֶלוס או תכלית טובה עליונה שאליה עלינו לשאוף, הוא מסייע לנו להימנע מרוע גדול יותר, ובעיקר מאכזריות ומן הפחד שהיא מעוררת. כפי שאורטגה אי גאסט מזכיר לנו, העובדה ״שהמין האנושי הגיע לגישה כל כך אצילית, כל כך פרדוקסלית, כל כך מעודנת״ במהלך היסטוריה ארוכה ומלאת שפיכות דמים, חוסר סובלנות ואלימות, אינו דבר של מה בכך. אבל הוא גם ציין שגישה כזו היא לעתים קרובות ״קשה ומורכבת מכדי לטעת שורשים על פני האדמה״. הפילוסוף הצרפתי ריימון ארון (Aron) צדק כשכתב בשנת 1878 כי הליברליזם אינו ״פילוסופיה לרכי נפש״. לליברלים יש חובה, על פי פופר, לשמר את הליברליזם מול חוסר סובלנות ואויבים נעדרי סובלנות. הם חייבים להישאר ערים ודרוכים נגד מי שינסו לערער את הערכים וההתנהלות הליברליים תוך שימוש במוסדות הליברליים.

בסופו של דבר, ליברליזם אינו מבטיח וגם אינו מקיים פתרונות מהירים לבעיותינו. הוא אינו שם נרדף לאושר אוניברסלי וגם לא לאוטופיה. באופן צנוע יותר, הוא מנסה להגביל את הכוח הפוליטי ולאפשר ליחידים, לבד או בהתאגדויות מרצון, להתנסות בחופשיות במרחבים שונים של החיים. כשאנחנו נכשלים, והדבר הוא בלתי נמנע, המוסדות הליברליים מאפשרים לנו ללמוד מכשלים במדיניות ולהתקדם אט אט. היכולת הזו ללמוד מטעויות היא גם הבטחה להתקדמות כלשהי וגם מקור לתסכול בלתי פוסק. התסכול משקף את השבריריות המהותית של הליברליזם. אבל מבקרים ומצדדים כאחד נוטים לזלזל ביכולת ההסתגלות והעמידה של הליברליזם ובהצלחתו.

היום, לא היינו מעלים על הדעת: עמדת שתייה "לצבעוניים" (כלומר, שחורים) באוקלהומה (1939). תצלום: ראסל לי, ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה

במובן זה, ארה״ב היא מקרה מעניין, גם בשל הישגיה וגם בגלל מאבקיה. התיקונים ה-18 וה-21 לחוקה האמריקנית התקבלו בצמוד לכישלון חוקי היובש, ניסוי המדיניות הגדול ביותר בהיקפו בתולדות ארה״ב. התיקונים מס׳ 13, 13 ו-15 משמשים כתזכורת בלתי פוסקת לכשלים מוסריים ומוסדיים עמוקים ומתמשכים. כיום, כל מי שטוען כי המדינה הזו [ארה״ב] היא פחות ליברלית כתוצאה מסיום העבדות והענקת זכויות אזרח לאפריקנים אמריקנים, לנשים ולילידים אמריקניים, ינודה ובצדק, לא משום שהדבר אינו תקין פוליטית (אף ש״תקינות פוליטית״ היא בעיה משמעותית עבור חברות ליברליות) אלא בשל היצמדות למושגים אי-ליברליים שלפיהן ניתן להשלים ואפילו לשאוף לאי שוויון פוליטי וחוקי בחברות שהן לכאורה ליברליות.

כיוון שליברליזם עניינו בפתרון בעיות, ולו במעט, אנחנו חייבים להמשיך להעלות, לנסות וגם להפריך השערות בנוגע לאמצעים הטובים ביותר לשמירה ושיפור של קיומנו בצוותא עם כדור הארץ

כיום, מדינה שתכריז על חופש מצפון לנוצרים בני כל הכתות (אבל רק לנוצרים) לא תיחשב לליברלית באמת. ובכלל, כל מושג של זכויות פרט שמתאים רק לחלק מהיחידים בגוף פוליטי ואינו חל על אחרים הוא אי-ליברלי ובלתי לגיטימי. וכיום, אין כמעט איש הסבור אחרת. אין כמעט איש המצדד בביטול פסק הדין ״בראון נגד מערכת החינוך״, אשר הפך את ההפרדה הגזעית בבתי הספר לבלתי חוקית, או באפליה דֶה-יוּרה, או בביטול זכות ההצבעה של נשים. ומי שכן, ינודה כיום בצדק מן החברה התרבותית. יש בכך משום שינוי גדול שהתרחש בתוך פחות ממאה שנה, ואות ברור לקדמה ליברלית.

על אף כל התקדמותו, לא ניתן להפריד בין הליברליזם לבין הספקות שאנו חשים כלפיו. ספקות אלה אמורים לגרום לנו לשים לב, ואפילו לעודד את מבקרי הליברליזם המצביעים על חולשותיו. אולם, יש להפנות פחות תשומת לב לנביאים הקולניים המבשרים את קץ הליברליזם, המכריזים על הפרויקט הליברלי כולו כמת או פגום במידה שתוביל למותו. כיוון שליברליזם עניינו בפתרון בעיות, ולו במעט, אנחנו חייבים להמשיך להעלות, לנסות וגם להפריך השערות בנוגע לאמצעים הטובים ביותר לשמירה ושיפור של קיומנו בצוותא עם כדור הארץ.

ההכרזה על ״מות הליברליזם״ אולי משמיעה צפירות אזעקה בתקשורת ועוזרת לנו למכור ספרים. אבל היא לא תפתור בעיות של ממש העומדות בפני חברות ליברליות מודרניות, ובכלל זה איומים של ממש לערכים ליברליים החשובים לכולנו וכולנו מסכימים עליהם.

דניאל ה. קול (Daniel H Cole) הוא פרופסור למשפטים ומדיניות ציבורית הנוגעת לאיכות הסביבה באוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון. הוא ממייסדי ה- Midwest Law and Economics Association וגם ה-Society for Environmental Law and Economics. הוא מחברם של שבעה ספרים.

אורליאן קריוטו (Aurelian Craiutu) הוא פרופסור למדע המדינה וללימודי אמריקה באוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון. ספרו האחרון Faces of Moderation: The Art of Balance in an Age of Extremes  ראה אור בשנת  2016.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: ההבטחה לחירות לא מתה, המימוש משתנה כל העת. תצלום: ארכיון Tom Kelley, אימג'בנק / גטי ישראל