המלחמה בסרטן

ההשוואה של סרטן לאויב עוין החלה לפני יותר ממאה שנה. ״כדי להבין טוב יותר את הדבר הנורא שאנו מכירים בשם סרטן די להשוותו למלחמה״, כתב הממונה על הבריאות במדינת קליבלנד, ר. ה. בישופ הבן במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא המשיך: ״למיליטריזם הפרוסי אפשר בהחלט לקרוא גידול סרטני שמנסה להרוג את אומות אירופה האחרות, משום שהסרטן עצמו הוא גידול פרוע של תאי הגוף, שאם מרשים לו לנהוג כרצונו הוא משמיד חיים״.

בראשית המאה ה-20, כאשר חולים נקראו 'קורבנות', הרעיון של מתקפה דמוית מלחמה נגד הסרטן אומץ על ידי תורמים נדיבים ורופאים מומחים

בראשית המאה ה-20 – כאשר חולים נקראו ״קורבנות״, הרבה לפני שההפוגה (רמיסיה) במחלה הפכה לאפשרות עבור רבים – הרעיון של מתקפה דמוית מלחמה נגד הסרטן אומץ על ידי תורמים נדיבים ורופאים מומחים. עם זאת, בחיי היומיום שלהם, רק לעתים נדירות אנשים ״נלחמו״ בסרטן. עבור אלפי אנשים שלקו במחלה, מלחמה לא הייתה אפשרית. רובם מתו בתוך שנה או שנתיים לאחר האבחנה. לרשות חולי סרטן ורופאים עמדו מידע מועט בלבד, מעט בדיקות לצרכי אבחנה ומעט מאוד תרופות. ברוב המקרים, אי אפשר היה לעזור לאנשים שלקו בסרטן, ורק בני המזל יכלו להיעזר במשככי כאבים.

נוכח הסכנה הפרוסית: קריאה להתגייס לצבא ארה"ב במלחמה העולם הראשונה (1917) - ארבע שנים קודם לכן הוקמה האגודה האמריקנית שקראה להילחם בסרטן

באקלים המבטיח יותר של ימינו, ״רוח לחימה״ קוסמת לרבים מחולי הסרטן. לחולים אחדים שהכרתי, חשוב היה לומר – וחשוב היה לאנשים סביבם לשמוע – שהם מנסים לאזור כוחות רגשיים וגופניים, לעשות כל מה שהם יכולים כדי להאריך את חייהם. יש מי שמאמצים משפטים לוחמניים כדי לעודד את עצמם (״את יכולה להתגבר על זה״) לפני ובמהלך טיפולים נגד סרטן, אף שהם יודעים היטב שהתוצאה אינה בשליטתם.

מילים תוקפניות – דיבורים על 'להילחם', בניגוד, למשל ל'להתמודד עם' סרטן – כבר אינן חביבות על רופאים, פסיכולוגים ומי שמקדמים את ענייני המטופלים

עם זאת, מילים תוקפניות – דיבורים על ״להילחם״, בניגוד, למשל ל״להתמודד עם״ סרטן – כבר אינן חביבות על רופאים, פסיכולוגים ומי שמקדמים את ענייני המטופלים. כאשר עבדתי כרופאה אונקולוגית, נמנעתי משפה כזו. מטפורות מלחמתיות לא נראו לי מתאימות לתיאור המחקר של טיפולי הסרטן. והבנתי את הסכנה: אם הטיפול אינו מועיל, אם הגידול ממשיך לגדול, חולים שגרמו להם להאמין שהם אמורים להילחם בסרטן עלולים להאשים את עצמם, ולחשוב בטעות שהטיפול נכשל משם שהם חסרו כוח או כוח רצון.

בלי קשר לאופן שבו החולים ומטפליהם נוטים לדבר על הסרטן, הכרת ההיסטוריה של השפה הלוחמנית על אודות המחלה יכולה לסייע להם לבחור בחירה מושכלת. כדי להבין טוב יותר למה דיבור לוחמני על אודות סרטן נפוץ כיום, ולמה מומחים רבים התרחקו ממנו – מחשש לאפשרות שהוא יכביד במקום לסייע לחולי סרטן – כדאי לבחון כיצד דיבור כזה נעשה נפוץ מאוד בארצות הברית במאה הקודמת, ומה היה הוויכוח שעלה בעקבותיו.

חרב משספת סרטן מופיעה במרכזו של הדימוי הזוכה שבחר הוועד למלחמה בסרטן של העיר ניו יורק בתחרות הכרזות של שנת 1928. הלהב מזדקר מתוך ידית שמעוצבת כמו מטהו של הרמס, ומגיח מעל הסיסמה ״הילחמו בסרטן באמצעות ידע״. הדימוי העז ייצג את המשימה של ארגון האם של הוועד, האגודה האמריקנית למיגור הסרטן (ASCC), שהפכה בסופו של דבר לאגודת הסרטן האמריקנית. אחרי שקיבלו יותר מאלף הצעות לכרזה, השופטים העניקו את הפרס בסך חמש מאות דולר לאמן הברוקלינאי ג׳ורג׳ א. דוראנט שיצר את האיור. בעשרות השנים שחלפו מאז, אגודת הסרטן שילבה את החרב בלוגו שלה ובדימויים ששימשו אותה לגיוס כספים.

"הילחמו בסרטן באמצעות ידע" (1937), Courtesy the American Society for the Control of Cancer/National Cancer Institute

כשהקונגרס של ארצות הברית ונשיא ארה״ב פרנקלין רוזוולט חוקקו את החוק להקמת מכון הסרטן הלאומי בשנת 1937, הכותרת בוושינגטון פוסט הכריזה: ״שירותי הבריאות הציבוריים אימצו את קריאת הקרב: ׳לנצח את הסרטן׳״, כותרת שביטאה את הרוח המקובלת, שלפיה כדי להביס את הסרטן יש להירתם למאמץ כמו מלחמתי. הענף החדש ביותר בשירותי הבריאות הציבוריים של ארה״ב אמור היה להתמודד עם המחלה הממארת בשתי חזיתות, כך דיווח העיתון. חוקרים במכון יחקרו את הסיבות לסרטן וינסו למצוא תרופות, בעוד שרופאים בשטח יביאו את הטיפולים המקובלים לאזורים שבהם הידע והמתקנים הרפואיים מוגבלים.

באותה עת, מרבית חולי הסרטן פנו לטיפול רפואי מקובל רק אחרי שהמחלה כבר התפשטה בגופם, אם בכלל. החשש מפני ניתוחים גרם לרבים מהם לפנות לרופאים רק כשכבר היה מאוחר מדי. בהיעדר תרופות יעילות לטיפול בסרטן, שגשגו מתחזים ורמאים שמכרו ״תרופות״ לכאורה.

על רקע זה, המנטרה ״הילחמו בסרטן באמצעות ידע״ לא התייחסה לביולוגיה של הסרטן או למחקרים במעבדה, אלא להבנה של הציבור את המחלה ואת הטיפולים המתאימים לה. המחקר הרפואי, זה המוכר לנו, היה בחיתוליו ולרוב הוא לא עמד בראש סדר העדיפויות של האגודה עד אחרי מלחמת העולם השנייה. הארגון ניסה לחנך אנשים בנוגע לסרטן, כדי שניתן יהיה לאתר מקרים של המחלה בשלב מוקדם, כשהטיפולים המוכרים – בעיקר ניתוח והקרנות – עשויים לעזור. סיסמה נפוצה נוספת הייתה ״אל תתעכבו. מומחים הקשורים לאגודה הדגישו שכדי להגן מפני הגידולים הממאירים יש להסביר לציבור שניתן לרפא סרטן אם מטפלים בו מיד, אם מזהים את התסמינים (״אותות אזהרה״) ומכירים את הטיפולים הנכונים.

בניסיון למלא את משימתה, האגודה למיגור הסרטן מימנה 'צבא נשים בשטח', ארגון פעילות בסגנון צבאי שהפיץ מאמרים על מיגור הסרטן וגייס כספים עבור האגודה

בניסיון למלא את משימתה, האגודה למיגור הסרטן מימנה ״צבא נשים בשטח״ (Women’s Field Army), ארגון פעילות בסגנון צבאי שהפיץ מאמרים על מיגור הסרטן וגייס כספים עבור האגודה. בשנת 1939, רשת הנשים בהנהגת המפקדת המרשימה מרג׳ורי איליג, כבר כללה גדודים שחולקו על פי אזורים, מפקדות מדינה וערים, סגניות ומשנות למפקדות, שלישוֹת וקצינות בכירות שפקדו על שורות של קצינות בדרגות נמוכות יותר, סמלות ומאות אלפי ״חיילות פשוטות״. כל ״מגויסת״ נתבקשה לשלם דולר אחד כדמי הרשמה כדי לתמוך בפעילות.

המפקדת הלאומית העליונה של ה-WFA, מרגו'רי איליג (יושבת, שלישית משמאל), בחברת מפקדות אזוריות (1942). תצלום באדיבות האגודה האמריקנית לסרטן.

כשמלחמת עולם שנייה החלה מרחפת ממעל, צבא השטח הנשי אימץ רטוריקה צבאית. בפברואר 1938, למשל, איליג דיברה עם חברת הקונגרס אדית נרס רוג׳רס בדיון ברדיו שכותרתו הייתה ״נשים, התגייסו, זו המלחמה שלכן״. בדברה על העימותים המתמשכים בספרד וסין, היא איליג אמרה:

״המלחמה שלנו היא מלחמה מסוג אחר לגמרי... אנחנו לא משתמשות ברובים או טנקים או מכונות ירייה: הנשק שלנו הוא עלונים והרצאות. אנחנו נלחמות בעזרת עוּבדות והיעדים הצבאיים שלנו הם דיכוי הפחד והבורוּת״.

מאחר שהן היו במלחמה, המפקדות האזוריות של צבא השטח הנשי לבשו מדים חומים.

מטפורת הקרבות קנתה לה מקום. משלהי שנות הארבעים והלאה, 'מסע הצלב' השנתי שארגנה אגודת הסרטן האמריקנית – שיוצג בעזרת דימוי החרב – גייס תרומות בסך מיליוני דולרים

מטפורת הקרבות קנתה לה מקום. משלהי שנות הארבעים והלאה, ״מסע הצלב״ השנתי שארגנה אגודת הסרטן האמריקנית – שיוצג בעזרת דימוי החרב – גייס תרומות בסך מיליוני דולרים. בזמן שמדענים ניסו לפתח תרכובות רדיואקטיביות לטיפול בסרטן, העיתונים שיבחו את המאמצים הללו בכותרות דוגמת ״בית חולים מייעד ׳פצצת אטום׳ למלחמה בסרטן׳ (1952) ב״הארפרז מגזין״ או ״כלי נשק חדשים נגד סרטן השד״ (1962) ב״ליידיז הום ג׳ורנל״.

המשפט ״המלחמה בסרטן״ מיוחס לרוב לנשיא האמריקני ריצ׳רד ניקסון, בקשר לחתימתו על חוק הסרטן הלאומי בשנת 1971, אף שהביטוי קדם לכך בעשרות שנים. בדצמבר 1971, בנאום שנשא במהלך טקס בבית הלבן, הנשיא השווה את מקרי המוות מסרטן בארה״ב למתים במלחמה אחרת: ״אנו מגלים שמספר האנשים שמתים בארה״ב מדי שנה מסרטן גדול ממספרם של כל האמריקנים שאיבדו את חייהם במלחמת העולם השנייה״. ניקסון קיווה שנאום חג המולד שלו יסיט את תשומת ליבו של הציבור מן המלחמה האמיתית המתרחשת בווייטנאם.

לא הלך בזבנג וגמרנו: חייל אמריקני בווייטנאם (1967). תצלום: איי.פיי, manhhai

אף שמעטים בלבד התנגדו אז לשימוש בדימוי מלחמה בשיח על הסרטן, הסופרת לוסי אייזנברג כתבה באותה שנה מאמר שכותרת המשנה שלו הייתה ״פעולת גרילה או מתקפה מסיבית – איזו אסטרטגיה דרושה למלחמה בסרטן?״ היא כתבה כי מדענים התנגדו ללא אומר לקידום חקיקת ״כיבוש הסרטן״ בקונגרס בשנת 1971, והוסיפה:

״מקדמי החוק, שרובם אינם אנשי מקצוע, טוענים שבקרוב מאוד מראה פריצות דרך בתחום הסרטן, ושאם נקצה לכך די ממון וטכניקות ניהול מתאימות, האדם יכול למגר את הסרטן ממש כפי שהוא ביקע את האטום ונחת על הירח. אבל המדענים עצמם חולקים על ההנחה הזו״.

אייזנברג תהתה למה שהקונגרס האמריקני יפעיל ״תוכנית מחץ״ שתאיץ את קצב מחקר הסרטן הפדרלי, במקום לספק תמיכה יציבה וכנראה גם פחות בזבזנית עבור המחקר הבסיסי. היא ענתה:

״הקונגרס כושף במילים. הדיבורים הסוערים על ׳מצוקה וסבל עולמיים׳ ו׳התגברות על יריב שאין כדוגמתו׳ גרמו לו להתעלם מתחומי בורות ענקיים שנותרו עדיין בכל הקשור לסרטן״.

'כעת, כאשר ׳המלחמה בסרטן׳ של הקונגרס נכנסה לשנתה השלישית', כדאי לבחון מספר הקבלות מסקרנות ומזעזעות שמתחילות להתברר בין הדיווחים על ׳המלחמה׳ זו לבין הדיווחים המוקדמים מווייטנאם' - דניאל ס. גרינברג

הביקורות על ״המלחמה בסרטן״ גברה אחרי 1975, אז כתב העת Columbia Journalism Review פרסם ניתוח מאת דניאל ס. גרינברג, כתב לענייני רפואה. ״כעת, כאשר ׳המלחמה בסרטן׳ של הקונגרס נכנסה לשנתה השלישית״, נאמר בפתח המאמר, ״כדאי לבחון מספר הקבלות מסקרנות ומזעזעות שמתחילות להתברר בין הדיווחים על ׳המלחמה׳ זו לבין הדיווחים המוקדמים מווייטנאם״. גרינברג טען, כי בניגוד לנתונים הסטטיסטיים החיוביים ולדיווחים המעודדים שהופצו על ידי אגודת הסרטן האמריקנית, ההתקדמות במאבק נגד הסרטן הייתה זעירה וניתן היה לייחס אותה בעיקר להתקדמות בתחום הניתוחים לפני שנת 1955. מחקר הסרטן אמנם עולה לממשלה סכומי עתק, אבל ״הוא כולל פולטיקה משל עצמו, משוקעים בו אינטרסים, צדדים יריבים ומנגנון למסירת מידע לציבור״, הוא אמר.

ריצ'רד ניקסון: מלחמה בסרטן, מלחמה בסמים, מלחמה נגד הליברלים ומלחמה בוויטנאם. כאן הוא נראה לקראת נפילתו (1974). תצלום: ויקיפדיה

עם זאת, שפת המלחמה נותרה פופולרית גם שנים לאחר 1978, אז גינתה אותה סוזן סונטאג בספרה ״המחלה כמטאפורה״. סונטאג השלימה אז סדרה של טיפולים אגרסיביים נגד סרטן שד: כריתת שד מקיפה, כימותרפיה, וטיפול חיסוני ניסיוני. חשיבה פיגורטיבית על המחלה מערפלת את חשיבתם ההגיונית של חולים, כך היא טענה. תפישת הסרטן כאויב שטני תומכת ב״רעיונות פומביים ברואטליים בכל הנוגע לטיפול״, היא כתבה והוספה כי אם גוף החולה ״נתפש כנתון תחת מתקפה (או פלישה), הטיפול היחיד הוא מתקפת נגד״.

סונטאג, שרמזה לתפישתו של גרינברג, כתבה:

״פקפוק ברטוריקה המקיפה את הסרטן היא עניין אחד, והתמיכה ברופאים רבים חסרי ידע שמתעקשים שלא הייתה כל התקדמות בטיפולים, היא עניין אחר״.

האמת על הסרטן נמצאה באמצע, בין ״העיוותים התאומים״ של הרטוריקה הצבאית – המוסדות האמריקניים הקשורים לטיפול בסרטן ״שחגגו ללא לאות את הניצחון הקרוב על הסרטן״ ו״המומחים הפסימיים שדיברו ״כמו קצינים המותשים מן הקרבות״.

'איש לא אומר לו [למשה דיין] להתקין עין מזכוכית... העולם רואה בו לוחם עם פצע שניתן להתגאות בו' - אודרי לורד, לוחמת נגד הסרטן, שעברה כריתת שד בשלהי שנות השבעים

משפיעים אחרים שהיו חולי סרטן אימצו את שפת המלחמה, וחשבו שהיא מעצימה. המשוררת הפמיניסטית השחורה אודרי לורד הביעה במפורש את תשוקתה להיתפש כלוחמת נגד הסרטן: ״נשים עם סרטן שד הן לוחמות״, היא כתבה ב״יומני הסרטן״ (משנת 1980) אחרי שעברה כריתת שד בשלהי שנות השבעים. לורד התנגדה לדרישה ללבוש חזה תותב אחרי הניתוח שלה. בקהילתה, הסרטן היה לעתים תכופות מוסתר. לטענתה, הפיכת הפצעים לבלתי נראים מבודדת ומחלישה חולות סרטן. לורד השוותה את גופה שלאחר כריתת השד לדמותו של משה דיין, שכיסה ברטייה את ארובת העין הריקה אחרי פציעתו בקרב. ״איש לא אומר לו להתקין עין מזכוכית... העולם רואה בו לוחם עם פצע שניתן להתגאות בו״, היא כתבה. ״אני מסרבת להסתיר את הצלקות שלי או למחוק את המשמעות שלהן מאחורי צמר או ג׳ל סיליקון. אני מסרבת להקטין את עצמי, בעיני עצמי או בעיני אחרים, מלוחמת לקורבן בלבד״.

דבריה של לורד הקדימו את המסר ״שתיקה = מוות״, שהופצה על ידי אנשים שחלו באיידס שנים מספר לאחר מכן. היא כתבה:

״כדי לתרגם את השתיקה הסובבת את סרטן השד לשפה של מעשים נגד המכה הזו, הצעד הראשון צריך להיות שנשים שעברו כריתת שד יוכלו לראות זו את זו. משום ששתיקה ואי-נראות הולכות יד ביד עם חוסר אונים״.

ואכן, אחרי הפגנות פומביות שאורגנו על ידי ״אקט אפ״ (קואליציית איידס לשחרור כוח״), היו עורכי דין חולי איידס שהפכו לאקטיביסטים, מאחר שהבינו כי הם צריכים להילחם לטובת קידום מחקר מהיר יותר, טיפול טוב יותר ונגישות לטיפולים.

בשנות השמונים ״המלחמה״ בסרטן סימלה תפקיד פעיל במיוחד עבור החולים – את העובדה שהם לא צריכים לסבול באופן פסיבי, שהידע והבחירות שלהם יכולים לחולל שינוי. כשריצ׳רד בלוך,   ממייסדי חברת יועצי המס H & R Block, אובחן כחולה בסרטן ריאות, רופאים אמרו שמצבו חסר תקווה. הוא התייעץ עם מומחה שבית החולים ביוסטון והתברר שהוא בר מזל. לאחר הניתוח הוא הוסיף לחיות למעלה מעשרים שנה נוספות. בלוך היה שותף לכתיבת הספר Fighting Cancer (משנת 1985), מימן קו חירום להפצת מידע והקים קרן לעזרה לחולים אחרים. הוא עודד את כל חולי הסרטן לבקש חוות דעת רפואית שנייה לפני שהם ״נכנעים״.

לדעתו של בלוך, המלחמה בסרטן כרוכה בחיפוש מידע. מאחר שישנם רופאים שאינם מקפידים להתעדכן, הם נוטים להמליץ שאנשים שחלו בסרטן ״ילכו הביתה וידאגו שיהיה להם נוח ככל האפשר״, ציין בלוך. ״אני לא אומר שכולם יכולים להביס את הסרטן״, הוא הבהיר. ״ברור שיש מי שימותו מסרטן, בלי קשר למה שיעשו. אבל... למי שאינו מנסה, אין שום סיכוי לנצח את המחלה״.

הקומיקאית גילדה רדנר, לוחמת סרטן בולטת נוספת מאותה תקופה, קיבלה טיפולים כימותרפיים קשים לטיפול בסרטן השחלות, לפני שמתה בגיל ארבעים ושתיים. כשעורכי כתב העת ״לייף״ עמדו לפרסם את תמונתה בשער בשנת 1988, הם שלחו לה את התצלום. ״זה נראה כאילו שאני ׳מסתדרת עם הסרטן׳״, היא כתבה בממואר שלה It’s Always Something (משנת 1989). ״לא רציתי שער של ׳מסתדרת עם הסרטן׳ כי לא כך התמודדתי עם המחלה״, היא כתבה. ״לא הסתדרתי. נלחמתי״.

רופאים רבים התנגדו לשימוש במונחים צבאיים בהקשר של מחלה, בגלל ההשלכות הפסיכולוגיות האפשריות. כשאדם אינו מגיב לטיפולים נגד סרטן, חזרה של המחלה או מוות יכולים להיתפש בטעות כאילו האדם לא התאמץ מספיק, שהוא היה ״חלש״ ובאופן כלשהו אחראי לכניעתו למחלה

רופאים רבים התנגדו לשימוש במונחים צבאיים בהקשר של מחלה, בגלל ההשלכות הפסיכולוגיות האפשריות. כשאדם אינו מגיב לטיפולים נגד סרטן, חזרה של המחלה או מוות יכולים להיתפש בטעות כאילו האדם לא התאמץ מספיק, שהוא היה ״חלש״ ובאופן כלשהו אחראי לכניעתו למחלה. קרוביהם של חולים שמצבם אחרי האבחנה אינו טוב עלולים להאשים אותם, במודע או שלא במודע. חולים גם עלולים להאשים את עצמם.

מודעות חשובה כשיש דרכים למנוע את המחלה, לגלות אותה ולטפל בה מוקדם. לגבי גישה חיובית, הדעות חלוקות. תצלום: אנג'יולה הארי

מספר קטן של מחקרים בחנו באורח מדעי מוקפד את האפשרות של קשר בין גישותיהם של חולי סרטן לבין הישרדותם. ביוני 1985, כתב העת המדעי New England Journal of Medicine פרסם ניתוח נתונים הקשורים למאות חולי סרטן, שערכו הסוציולוגית בארי קסילֶת׳ ועמיתיה במרכז לחקר הסרטן של אוניברסיטת פנסילבניה. מסקנתם הייתה כי אצל חולי סרטן ״הביולוגיה של המחלה בולטת וגוברת על ההשפעה האפשרית של אורח החיים ומשתנים פסיכולוגיים״ כמו חוסר תקווה. במאמר מערכת שהתייחס למחקר, מרסיה אנג׳ל (Angell) ביקרה את המחשבה המקובלת שלפיה ישנן סיבות פסיוכולוגיות לסרטן ולהתקדמות המחלה: ״התפישה המייחסת לחולים יכולת לשלות במחלתם מרמזת גם על אשמה בנוגע להתקדמות המחלה״. מאמרה עורר תגובות רבות מאוד ובכלל זה אינספור מכתבים למערכת.

עיתונאים עודדו את הוויכוח. באוקטובר 1985, הניו יורק טיימס פרסם שני מאמרים על המחלוקת, שכתב דניאל גולמן, פסיכולוג וסופר, שכתב את מדור המדע של העיתון:

״ישנם חוקרים שהגיעו למסקנה כי חולות סרטן שד, למשל, שמפגינות כעס גלוי ורוח לחימה – ׳אני אביס את הדבר הזה!׳ – מייצרות לעצמן הגנות חיסוניות חזקות יותר נגד התפשטות המחלה, ויש להן סיכוי טוב יותר לשרוד, לעומת מי שסובלות בסטואיות שקטה״.

המאמרים שלו משכו את תשומת ליבו של ג׳ימי הולנד, שעמדה בראש אגף הפסיכיאטריה במרכז חקר הסרט על שם סלואן קטרינג בניו יורק, ושל הפסיכולוג מורטון בארד. חודש לאחר מכן, כתבו הולנד ובארד במכתב לעיתון:

״חולי סרטן מופגזים שמידע שלפיו גישה ׳רעה׳ מקרבת את מותם ושכדי לשלוט במחלה, חייבים לשמור על גישה ׳טובה׳ (לעתים קרובות קשה לעשות זאת כשמרגישים רע). רוח לחימה ואופטימיות תורמות לרווחה, לתחושה של שליטה במצב... מצד שני, חולים שאצלם הסרטן מתפשט מואשמים כנראה בכך שהם אינם מתאמצים מספיק. הדבר נובע מאידיאולוגיה מוכרת, המופנית לבעיות כמו עוני ופשע – האשמת הקורבן במקרים שבהם לא נמצא הסבר אחר״.

הולנד, שהקדישה את הקריירה שלה לתחום הפסיכו-אונקולוגיה, דיברה על ״עריצות החשיבה החיובית״. שנים לאחר מכן, היא אמרה בראיון לרשת סי בי אס: ״המחשבה שאנחנו יכולים לשלוט במחלה ובמוות באמצעות מחשבותינו קוסמת לכמיהות העמוקות שלנו, אבל זה פשוט לא כך״.

הנושא המשיך לרתוח. בשנת 1999, כתב העת המדעי The Lancet דיווח על ראיות לכך שנשים עם סרטן שד בשלבים מוקדמים אשר חוו דיכאון או קיבלו ציון גבוה בסולם המודד ״חוסר אונים וחוסר תקווה״ נטו יותר למות בתוך חמש שנים. מחקרים אחרים, שהיו אמנם מוגבלים בהיקפם, לא תמכו בקשר שבין מצב נפשי והישרדות. חוקרים ב- Radiation Therapy Oncology Group.

האמונה כי רווחה רגשית משפיעה על ההישרדות נותרה עמידה מאוד נוכח נתונים הסותרים אותה

בראשות הפסיכולוג ג׳יימס קוין (Coyne), סקרו יותר מאלף מטופלים עם סרטן בראש ובצוואר כדי לבדוק אם מצבם הרגשי, למשל עצב, עשוי להשפיע על מצבם הרפואי. בניתוח שפורסם בשנת 2007 בכתב העת Cancer, קוין ועמיתיו לא מצאו קשר בין הישרדותם של חולי סרטן לבין רווחתם הרגשית. ״עם זאת, האמונה כי רווחה רגשית משפיעה על ההישרדות נותרה עמידה מאוד נוכח נתונים הסותרים אותה״, הם כתבו.

כיום, רופאים בדרך כלל מזהירים נגד תפישת מחלה ממארת כאויב שאנו חייבים להביס בעצמנו. ״השימוש במטפורת הקרב מרמזת על מידה של שליטה שפשוט אינה נתונה בידי החולים״, כתבו הרופאים לי אליס וצ׳רלס בלאנק ושורדת הסרטן והפעילה למען החולים ננסי רואץ׳ בגיליון משנת 2015 של כתב העת של האגודה האמריקאית לרפואה:

״כשאנו מדברים על ׳קרב׳, אנחנו ממזערים את הבעיות האמיתיות שעמן מתמודדים החולים מדי יום. חולים מתמודדים, ולעתים מתגברים על בחילה, כאב, עייפות ואובדן משל. הם סובלים מבידוד שמלווה את האבחנה. מי שיש להם סיכוי החלמה חיים בפחד מהישנות המחלה, ומן ההשפעות הכרוניות השליליות שלה״.

התשוקה של אונקולוגים ׳לנצח׳ את הסרטן עשויה להזיק קשות למטופלים שלהם, משום שהם עלולים להמליץ להם על טיפולים אגרסיביים שלא לצורך

אותו ״דחף בלתי פוסק לנצח בקרב״ עלול להיות גם חלקם של הרופאים, ציינו החוקרים. ״התשוקה של אונקולוגים ׳לנצח׳ את הסרטן עשויה להזיק קשות למטופלים שלהם, משום שהם עלולים להמליץ להם על טיפולים אגרסיביים שלא לצורך. והחולים, המקווים ׳להביס׳ את הסרטן, עלולים להתנגד לקבלת טיפול תומך או טיפול בהוספיס״.

גם הוא הלך לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה. קריקטורה של דיין (1967) מאת יואל בוכוולד, אוסף משפחת בוכוולד, תצלום: ויקיפדיה

כרופאה, אני יודעת שלא קיים מצב תודעתי המשמיד גידולים (tumoricidal). אני מעדיפה להימנע משפה מלחמתית. אבל אם אחרים רוצים לומר שהם נלחמים במחלה שלהם, יתכן שזה בסדר – כל עוד הם והרופאים שלהם משירים מבט, ולא מערימים על עצמם במחשבה שהם עשויים לשלוט בתוצאות באמצעות גישה או מחשבות עולצות. לחולי סרטן יש סגנונות ו״פילוסופיות שונות״. מה שעלול לפגוע באחד, עשוי לסייע לאחר.

לפני מספר שנים, בזמן שעבדתי כעיתונאית, הוזמנתי לאירוע התרמה – תחרות אגרוף חובבים של Haymakers for Hope– במדיסון סקוור גארדן. מעולם לא הייתי קודם בתחרות אגרוף וגם לא צפיתי בקרבות כאלה בטלוויזיה, בגלל האלימות. אבל נמשכתי לסמליות: המשתתפים עמדו להילחם, ממש, למען עמותה – על פי בחירתם – הנלחמת בסרטן. הם התאמנו במשך חודשים כדי להלום זה בזה למען מטרה היקרה לליבם. לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד עם זה וחשבתי על ספרה של לזלי ג׳יימסון משנת 2014, The Empathy Exams, שבו המחברת מאתגרת את עצמה, את יכולת האמפתיה שלה, על ידי פגישות עם אנשים שההתנהגויות והאמונות שלהם שונות משלה. באירוע עצמו, ראיינתי מתאגרפים שאיבדו חברים שמתו מסרטן. ״נערות הזירה״, כפי שהן כונו, היו שורדות סרטן. מי אני שאעביר אליהן ביקורת?

היום, ככל שכלי אבחון, אמצעי חיסון וטיפולים ממוקדים נגד סרטן הופכים לנגישים יותר, הדבר החשוב ביותר הוא מה שאנחנו עושים בפועל, ברמה החברתית, כדי לעזור לאנשים עם סרטן

בשנים האחרונות הייתה התקדמות גדולה בטיפולים נגד סרטן. קשה לדעת אם לייחס אותה ל״מלחמה בסרטן״, במימון ממשלתי, שהוכרזה עוד בימי הנשיא ניקסון או לעבודה האיטית והבלתי פוסקת של מדענים במשך חצי המאה האחרונה (הכוללת השקעה מצד המדינה, נדבנים ותאגידים, שאולי הייתה מתרחשת בלאו הכי), או לשתיהן. אבל אי אפשר להתכחש להישגים. בשנת 1975, שיעור המתים מסרטן בארה״ב היה 199 איש לכל 100 אלף תושבים; עד 1991 המספר הלך וגדל, ואז הגיע לשיא של 215 בני אדם, אך מאז הלך וקטן בקביעות עד שבשנת 2020 שיעור המתים מסרטן עמד על 144 איש לכל 100 אלף תושבים – ירידה של 28 אחוזים מאז 1975. תוכנית ״מונשוט״ [יוזמה של הבית הלבן לטיפול בסרטן], שיצאה לדרך בשנת 2016, מבטיחה לתמוך בפיתוחים נוספים. עם זאת, יש אנשים כמו ג׳פרי קלוגר מכתב העת ״טיים״ שמבקרים את הגישה הזו ומשווים אותה ל״מלחמה בסרטן״.

היום, ככל שכלי אבחון, אמצעי חיסון וטיפולים ממוקדים נגד סרטן הופכים לנגישים יותר, הדבר החשוב ביותר הוא מה שאנחנו עושים בפועל, ברמה החברתית, כדי לעזור לאנשים עם סרטן. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לממן מאמץ כולל לעזור למי שלוקים בסרטן באמצעות מחקר וטיפולים הזמינים לכול. וכאן המטפורות התוקפנות עשויות להיות מתאימות ביותר: עתה משהריפוי אפשרי, נדרש מאבק פוליטי להורדת מחירי התרופות נגד סרטן וכדי להבטיח שלכל החולים תהיה גישה שווה לטיפולים שהם זקוקים להם.

איליין שטנר (Schattner) היא סופרת, שורדת מחלת הסרטן ואונקולוגית לשעבר. היא מחברת הספר From Whispers to Shouts: The Ways We Talk About Cancer (משנת 2023). היא מלמדת רפואה בקולג׳ וייל לרפואה בעיר ניו יורק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כרזה משנת 1938, של ה-American Society for the Control of Cancer. אמנית: ורה בוק. תצלום: אוסף ספריית הקונגרס האמריקני.