הנאצי שממשיך להסתתר בארכיון

בשעה מוקדמת בבוקר יום חמישי בראשית חודש פברואר 2021, לאחר שהכנתי כהרגלי את הניוזלטר השבועי של "אלכסון", פניתי לשאר ענייני היום. לא היה זה יום חמישי רגיל, שכן המתנתי בדריכות לאישור להגיש רשמית את עבודת הדוקטורט שלי. במקום מושבו, עסק המנחה שלי במילוי ערמת הטפסים ובהגשתם המסודרת. הוא אמר לי שברגע שישלים את התהליך, אוכל לשלוח את הודעת המייל עם טפסים אחדים שכבר היו מוכנים אצלי, ועם עיקר המשלוח, העבודה שהעסיקה אותי בשנים שקדמו לכן.

ניסיתי להפיס את ההמתנה המתוחה בכך שדבקתי בשגרת ימי חמישי שלי. לכן, פניתי לקרוא ממבחר עיתוני העולם. לא הספקתי להרחיק ביותר, והנה ב"ניו יורק טיימס" הופיע לנגד עיניי מאמר ביקורת קצר על ספר, "The Ratline", מאת פיליפ סנדס. המאמר הקצר גרם לי לצמרמורת. נאמר שהספר עוסק באחד, נאצי בשם אוטו פון וכטר, שהקים את גטו קרקוב ולאחר מכן היה המושל של גליציה, ונחשב לאחראי למותם של 800,000 יהודים. עם תום המלחמה וכטר הצליח למלט את עצמו ולאחר שנים אחדות של חיים רדופים במרומי האלפים האוסטרים, הגיע לרומא באביב 1949, ושם מצא את מותו, ביולי של אותה שנה. הנאצי המסור, קצין בכיר באס.אס., מת בעודו נתון במצוקה, זוכה לחסות של אחת הזרועות של הוותיקן, בראשותו של הבישוף הודאל, שווכטר מת בזרועותיו מסיבות שאינן מובנות עד תום.

האם יתכן שמי שאחראי לרצח משפחתה של סבתי בגליציה, מת בעודו נתון במעקב ברומא, מעקב שנטל בו חלק גם אביה של אשתי?

הבנתי שעלי להשיג את הספר ולקרוא אותו מיד. הצמרמורת לא הרפתה, והייתה כפולה: האם יתכן שמי שאחראי לרצח משפחתה של סבתי בגליציה, מת בעודו נתון במעקב ברומא, מעקב שנטל בו חלק גם אביה של אשתי?

סבתי גולדינה קפלן (לבית דיקר) נולדה בעיירה דלאטין שבגליציה בשנת 1912. ב-1922 נסעה לארגנטינה, לחופשה אצל אחיו של אביה, ובסופו של דבר נשארה שם ולא שבה לעיירת הולדתה. כל בני המשפחה שלה שנותרו בגליציה נרצחו במהלך הכיבוש הנאצי. בקצהו האחר של הסיפור, שבאותו שלב ידעתי רק מעט ממנו, ידעתי מי היה הבישוף אלואיס הודאל: שמו נישא לא פעם בפיו של חותני, יצחק מינרבי ז"ל, דיפלומט, היסטוריון, חוקר היחסים בין מדינת ישראל והוותיקן, ששירת ברומא מטעם "המחלקה המדינית" ועשה עבודה חשאית בעצם הימים שהודאל סייע לפושעים נאצים רבים, ובהם אוטו פון וכטר. יצחק מינרבי התעניין בהודאל גם שנים רבות לאחר הימים הסוערים של הקמת המדינה.

בינתיים, באותו בוקר של יום חמישי, דמותה של סבתי עמדה לנגד עיניי. אישה מיוחדת, רבת כישרונות, מחוננת ביכולת ללמוד שפות. היא אמנם הלכה לעולמה בטרם עת, בשנת 1973, אבל מאז עשתה לה מנהג להופיע בצמתים מרכזיים בחיי. והנה, מה מתאים יותר מכך שהיא תופיע ביום שאני מגיש לשיפוט את עבודת הדוקטורט שלי בבלשנות?

עוד באותו יום השגתי את "The Ratline" במהדורה אלקטרונית.

קראתי אותו בנשימה עצורה, בתוך ימים אחדים. ביום רביעי כבר כתבתי מייל לפיליפ סנדס. הספר מתאר בפרוטרוט את מסכת חייו האפלים והסוערים של אחד מגדולי הפושעים הנאציים. לא פחות מכך הוא מתאר את שרלוטה, אשתו של אוטו פון וכטר: נאצית מסורה, מהחסידות המוקדמות ביותר של תורתו של היטלר, שלימים נהנתה לבזוז את המוזיאון של קרקוב ועלתה למעלה מיוחדת כאישה היחידה שהמשפטנים ביקשו להעמיד לדין במשפטי נירנברג. לא מעט מתעכב סנדס על ימיו הקצרים והנואשים של אוטו פון וכטר ברומא, ב-1949, ובמה שנראה במשך שנים כחידת מותו: האם מותו היה פעולת חיסול? ואם כן, של מי? שלל שירותים חשאיים היו מודעים לכך שהאיש שוהה ברומא בזהות בדויה. ואולי מת ממחלה זיהומית שלקה בה כיוון שהתפתה לשחות בנהר הטיבר המזוהם? האיש, בן 48, היה בעבר אלוף חתירה, גבר אתלטי, רודף נשים, שחיין מעולה ואוהב מים. לאחר עבודה ארכיונית מדוקדקת, אינספור ראיונות, בדיקת מסמכים וזיכרונות בעל פה, וכן היוועצות במומחים מתחומים שונים, סנדס מגיע למסקנות ברורות למדי: האיש מת ממחלה זיהומית.

אוטו פון וכטר, איש אס.אס., מגדולי הפושעים הנאצים. תצלום: הארכיון הלאומי הפולני (מתוך "נתיב העכברושים"

בהתכתבות עם סנדס, התברר לי שהתחקיר העמוק שלו לא הסתעף עד לבדיקת הפעילות של גורמים יהודיים ושל מדינת ישראל המתהווה באירופה בשנים שלאחר המלחמה. הוא נותר עם שאלות שיהדהדו בלב כל קורא יהודי-ישראלי, שאלות שבגרסתן העברית גרמו לי לצמרמורת באותו יום חמישי של חודש פברואר 2021. בעקבות קריאת "The Ratline" והשיחה האלקטרונית עם מחבר הספר, קמה יוזמה להוצאה לאור של המהדורה העברית של הספר, "נתיב העכברושים", פרויקט משותף של "כנרת זמורה" ו"אלכסון".

פיליפ סנדס, משפטן ידוע, מומחה למשפט בינלאומי, השקיע שנים בתחקיר משל היה תובע שמבקש לטפל ב"תיק וכטר". ספרו מגיע למסקנות בשאלת מותו של הפושע, ולכאורה "תם ונשלם".

הדברים שמובאים להלן הם אחרית הדבר לקוראים העברים, בשינויים קלים בלבד, כדי להתאימם למה שהבאתי לעיל

*

תם ונשלם? מי שקורא את השתלשלות הדברים שמובאת ב"נתיב העכברושים" נותר בתחושה שהדרמה הגיעה לסיומה, אך לא נשלמה. החידה בדבר הסיבה למותו של אוטו פון וכטר אמנם מגיעה אל סף פתרון, אך הנסיבות סביב מותו ברומא ביולי 1949 נותרות מעורפלות.

הקוראים נותרים כשבידם סבירות שאולי מתעלה מעבר לספק סביר, ואולי גם מעבר לכל ספק סביר: אוטו פון וכטר מת מזיהום, ממחלת וייל, ששמה הרפואי הוא לפטוספרוזיס. הוא לקה במחלה כיוון ששחה בנהר הטיבר המזוהם, לאחר שלא התאפק למראה מי הנהר המפתים בימי הקיץ הלוהטים של רומא, העיר שאליה נמלט ושבה חי חודשים ספורים בזהות בדויה. אוטו וכטר היה איש של מים, חותר מעולה ושחיין מושבע, ויש להניח שהשחייה בטיבר הייתה לו נחמה זמינה בימים של דחק, מצוקה ומחסור. בחקירה מדוקדקת, תוך איסוף קפדני של הראיות האפשריות, פיליפ סנדס מגיע למסקנה שלפטוספרוזיס היא הסיבה הסבירה ביותר למותו של האיש. שבעים שנה לאחר ההתרחשויות המתוארות סביב המוות ברומא, יש גבול ברור לאפשרות למצות את החקירה במונחים המקובלים על המדע הפורנזי של המאה ה-21, וגם הנסיבות הפיזיות והמשפטיות מטילות מגבלות משלהן.

רומא, נהר הטיבר: ככל הנראה, הנהר הוא שהרג את אוטו פון וכטר בקיץ 1949. תצלום: מיקאל קורהונן.

אלא שחידת מותו של וכטר אינה טמונה אך ורק בסיבת המוות – הסיבה הרפואית – ובממצאים המצויים בקבריו השונים ובשרידי גופתו. יש עוד חידה העולה מהסיפור המתואר ב"נתיב העכברושים", והיא ממתינה לפתרון ומחלחלת בין דפי הספר. פתרונה עשוי להימצא, אולי אפילו במידה שמתעלה מעל לכל ספק, ולא בכלים של מדעי הטבע והרפואה. נראה כי לא סיבת מותו היא הפרק הלא מוברר בפרשיית חייו של אוטו פון וכטר, אלא הנסיבות שהוא היה נתון בהן ברומא בשבועות האחרונים לחייו.

אוטו וכטר לא הבין עד תום את הסביבה שאליה נקלע. הוא מצא מקלט בחסות הבישוף הודאל, איש מרכזי במנגנון של הוותיקן וסייען ראשי לנאצים רבים שנעזרו בו בדרכם במורד "נתיב העכברושים" לאמריקה הדרומית ולמקומות מפלט אחרים

נראה שאוטו וכטר לא הבין עד תום את הסביבה שאליה נקלע. הוא מצא מקלט בחסות הבישוף הודאל, איש מרכזי במנגנון של הוותיקן וסייען ראשי לנאצים רבים שנעזרו בו בדרכם במורד "נתיב העכברושים" לאמריקה הדרומית ולמקומות מפלט אחרים, אך לא ידע שהודאל הוא גם סוכן העובד עבור האמריקאים - עבור הסי-איי-סי, הלא הוא המודיעין המסכל של הצבאי האמריקאי, שהקים רשת באיטליה ושילם לבישוף שכר קבוע. הוא לא ידע גם שקרל האס, ידידו, עמיתו לס"ס ומשענת אפשרית לקראת הימלטות לאמריקה הדרומית, עמד בראש רשת שהקימו האמריקאים וגם פעל עבור שירותי מודיעין אחרים. מהשחזור הזמין לנו בעקבות עבודתו ארוכת השנים של סנדס, הדברים הללו ידועים לנו בוודאות ומגובים במסמכי ארכיון. ממשלת ארצות הברית פתחה ארכיונים רבים ואפשרה לחוקרים כמו סנדס לדלות מהם מסמכים על רשתות ביון שפעלו בעבר הרחוק, כולל באיטליה בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה. הדבר אפשר לסנדס להצליב פרטי מידע רבים ולבנות תמונה עשירה של הנסיבות סביב אוטו פון וכטר, לפחות מבחינת הפעילות האמריקאית. ברור לנו ללא ספק שהאמריקאים גילו עניין בווכטר. הם ידעו מהי הזהות שבחסותה הוא שוהה ברומא, היכן הוא נמצא, מה מצבו, לאן הוא הולך ועם מי הוא נפגש. הודאל והאס עבדו בשירותם, ויש להניח שהיו להם עוד אמצעים לעקוב אחר הנאצי הבכיר שהופיע ברומא, איש שניצב במקום גבוה ברשימת המבוקשים עוד במהלך מלחמת העולם השנייה.

איננו יודעים ואולי גם לא נדע: האם האמריקאים ניסו לגייס את וכטר והוא השיב את פניהם ריקם? האם הם התחבטו בשאלת גיוסו לאור הפרופיל הבכיר והבולט שלו? האם הוא גויס ולא הספיק לעבוד עבורם?

בתחום ההיסטורי, כמו בתחומים אחרים, קשה מאוד להעריך את מה שחסר, את מה שלא נמצא לנגד עינינו, ועוד יותר קשה ומסוכן לנסות לשבץ ממצאים שאינם מצויים בפועל. פיליפ סנדס, לאחר עבודת תחקיר וחיפוש מסמכים, העלה ממצא כפול בדבר היחסים בין וכטר והאמריקאים: ראשית, האמריקאים התעניינו מאוד בווכטר, ולא רק כמטרה עוינת המסתובבת ברומא של 1949, אלא ייתכן בהחלט שהם שקלו לגייס אותו לשורותיהם. שנית, מסמכים על וכטר שהיו אמורים להיות בארכיונים אמריקאיים, אינם מצויים בהם. ידוע לנו, והדבר מפורט בפרקי "נתיב העכברושים", כי וכטר ענה לפרופיל אופייני של נאצים שהיו מועמדים להתגייס לשירות ארצות הברית ואנגליה במלחמה הקרה, בעיקר בשל ניסיונו המודיעיני, ולאור היכרותו העמוקה עם גורמים אנטי-סובייטיים באוקראינה, ארץ שעד היום רוחשת בה טינה על הזוועות שעולל בה סטלין. וכטר, שבבת עינו היתה דיוויזיית אס אס אוקראינית שהוא הקים וטיפח והתגאה בה, היה יכול לתרום לא מעט לפעילות מודיעינית סבילה וגם פעילה בפולין ובאוקראינה בימי המלחמה הקרה. אלא שהחומר על העניין שגילה הסי-איי-סי בווכטר נעלם מן הארכיונים של גופי המודיעין האמריקאיים. איננו יודעים ואולי גם לא נדע: האם האמריקאים ניסו לגייס את וכטר והוא השיב את פניהם ריקם? האם הם התחבטו בשאלת גיוסו לאור הפרופיל הבכיר והבולט שלו? האם המקרה שלו נפל קורבן למאבק פנימי בין בעלי תפקידים שונים ודעות שונות? האם הוא גויס ולא הספיק לעבוד עבורם? מכל מקום, אפשרות הגיוס נבחנה היטב, והיו לאמריקאים שני סוכנים שהיו קרובים מאוד לווכטר וגם מנגנון לא קטן שעסק בחיפוש נמרץ אחר מועמדים לגיוס. למעשה, כל מי שעבר ברומא לאחר שיצא מארצות "ברית ורשה" המתהווה דוגמת פולין והונגריה, תוחקר על ידי הסי-איי-סי במבנה שלו על גבעה ברומא, בין אם כדי לאסוף פרטי מידע ובין אם כדי לזהות מועמדים לגיוס ולהפעלה נגד היריב הסובייטי. פיליפ סנדס מתווה את עיקרי התמונה כפי שהיא עולה מהחומר הזמין, וגם תוהה על החומר הארכיוני החסר. ואנו נותרים באי-ידיעה.

מדרגות בוותיקן: סודות רבים עדיין ממתינים לחשיפה, לשקיפות, לגילוי. תצלום: דהאן רמי.

'איש אינו יודע את מספרם של מי שיכולת לכנות 'נאצים לשעבר שהגיע להם' שנרצחו באופן פרטי' - ג'ון לה קארה, בשיחה עם פיליפ סנדס

מעל כל אלו מרחפת מעל "נתיב העכברושים" האמירה הכללית (המובאת בספר) של דייוויד קורנוול, הוא הסופר ג'ון לה קארה, ידידו של פיליפ סנדס: "אני חושב... בהחלט, אני בטוח שהוא נרצח. במבט כללי, לאחר קריאת החומר כפי שהצגת אותו לי, נראה לי שבאופן בסיסי זה היה מבצע יהודי, גם אם באורח עקיף". ג'ון לה קארה מזכיר חוליות של יהודים שפעלו בניסיון להרעיל מקורות מים בגרמניה – חוליות המוכרות לקוראים העברים בשם "הנוקמים" –וסנדס מציין באותה נשימה שלה קארה סיפר לו על "איש בי-בי-סי לשעבר, אדם גדול ונאה, שסיפר לו שהיה חבר בחוליית חיסול יהודית שפעלה באמריקה הלטינית" ושאמר ללה קארה: "בעיקר תלינו אותם"; ובאותו מקום כותב סנדס: "'איש אינו יודע את מספרם של מי שיכולת לכנות 'נאצים לשעבר שהגיע להם' שנרצחו באופן פרטי', אמר לי לה קארה".

פיליפ סנדס נסמך על לה קארה בשני אופנים. ראשית, הוא רואה בו, בצדק רב, מומחה כללי להתנהלות בעולם הצללים של ארגוני הביון, בוודאי באירופה של ימי המלחמה הקרה. ושנית, הוא רואה בו בר סמכא בעניין הפעילות לגיוס נאצים לשירותי המודיעין הבריטיים לאחר המלחמה, פעילות שמתגלה לו שחברו עסק בה בצעירותו. היות שכך, האמירות הברורות של לה קארה מקבלות מעמד של טענות הבאות מפי מומחה, אפילו אורקל. עם זאת, קוראים המצויים מעט בצד היהודי של אירועי התקופה מבינים כי בתמצית המידע, הרמזים וההערכות שתרם לה קארה על "חוליות הנקמה היהודיות" משמשים בערבוביה מסוימת לפחות שלושה סוגי פעילות. הראשון הוא פעילות פרטיזנית יותר או פחות של יהודים שביקשו לנקום בנאצים; השני הוא מעקב ומרדף אחר נאצים בידי גופי מודיעין של ארגונים יהודיים מוכרים – כמו המוסד לעלייה ב' וכמו פעילות המודיעין של ה"הגנה", שחפפה לפחות חלקית לפעילות המוסד לעלייה ב'; והשלישי הוא פעילות של גורמי המודיעין של מדינת ישראל, במשך שנים לא מעטות, שכללה לא רק את חטיפתו של אדולף אייכמן בארגנטינה ב-1960 ואת הניסיון ללכוד את יוזף מנגלה בכמה ארצות באמריקה הדרומית, אלא גם שורה לא קצרה, חלקה מוכרת וחלקה עלומה, של פעולות חיסול של נאצים שמצאו מקלט בארצות שונות בעולם, בעיקר באמריקה הלטינית.

יתכן שגורמים שפעלו מטעם מדינת ישראל אף ניסו לשלוח יד בגיוס נאצים לצרכים מודיעיניים, כפי שעולה מפעילותו של שלהבת פריאר, איש מודיעין במחלקה המדינית של משרד החוץ בתקופה הרלוונטית לפרשה הנוגעת לווכטר, ולימים ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של מדינת ישראל

היות שיש בידינו לקבוע בוודאות גבוהה שאוטו פון וכטר מת ביולי 1949 לאחר שלקה בלפטוספרוזיס בעקבות שחייה במימי הטיבר, האפשרות שנרצח בידי יהודים נפסלת. יתרה מכך, הוא לא היה מטרה לחוליה מסוג "הנוקמים", יוזמה קצרת ימים ודלת הישגים שקדמה להקמת מדינת ישראל. מובן מאליו שב-1949 הוא גם לא היה יכול להיות מטרה לפעילים של המודיעין של היישוב היהודי בארץ ישראל. נותרת אפוא האפשרות שהוא עורר עניין בקרב גופי המודיעין של מדינת ישראל הצעירה, שגם אם לא הביאו למותו, היו מעורבים ברשת התככים, המעקבים, איסוף המידע והתחרות בין השחקנים השונים ברומא הסוערת, הכאוטית, של 1949. בשולי הדברים יש מקום לציין שייתכן שגורמים שפעלו מטעם מדינת ישראל אף ניסו לשלוח יד בגיוס נאצים לצרכים מודיעיניים, כפי שעולה מפעילותו של שלהבת פריאר, איש מודיעין במחלקה המדינית של משרד החוץ בתקופה הרלוונטית לפרשה הנוגעת לווכטר, ולימים ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של מדינת ישראל. לפי אחת הסברות, פריאר עמד בקשר עם ולטר ראוף, עוזרו של ריינהרד היידריך ב-SD, איש מודיעין נאצי ומחלוצי ההפעלה של תאי הגז הניידים, שלימים היה גם סוכן של המודיעין של גרמניה המערבית, ואשר מת בצ'ילה ב-1984. ראוף, ששירת עם אוטו וכטר באיטליה ב-1944 והיה קודמו של וכטר לתא הנזירים בווינייה פייה תחת חסותו של הבישוף הודאל, פעל בשירות המודיעין הסורי ב-1948 ונראה כי פריאר בחן את האפשרות להפוך אותו לסוכן כפול לטובת מדינת ישראל. מריאיון שהעניק שלהבת פריאר לשלמה נקדימון ב-1993 עולה כי תמורת מידע על צבא סוריה שראוף סיפק בנדיבות, הוא קיבל סיוע בהשגת אשרת שהייה חוקית באיטליה, ולא מן הנמנע שישראל מימנה לפחות חלקית את נסיעתו, עם משפחתו, לאקוודור כשהיגר אליה בדצמבר 1949. נראה כי פריאר אף שמר איתו על קשר במשך שנים רבות. ייתכן שאפשר לראות אירוניה מיוחדת בכך שווכטר, שסירב להצעה למצוא מקלט בסוריה, הוריד בכך את ערכו גם בעיני מי שהיה יכול לשקול לגייסו כסוכן או סוכן כפול במדינת העימות בגבול הצפוני של ישראל.

סוכן של מדינת ישראל? ולטר ראוף בעת מעצרו באיטליה (1945). תצלום: ויקיפדיה

האם שירותי המודיעין של מדינת ישראל הצעירה גילו עניין באוטו פון וכטר? אין לכך כל עדות, אך מסתבר שהם גילו עניין ניכר בבישוף אלואיס הודאל. בעוד וכטר שורד ברומא תחת חסותו של הודאל, שהיה גם ברשימת מקבלי השכר הקבועים של הסי-איי-סי, היה הבישוף תחת מעקב של התארגנות מודיעינית ישראלית בראשות ראובן שילוח. בשנת 1949 שילוח עמד בראש המחלקה המדינית במשרד החוץ, גוף שעסק באיסוף מידע מחוץ למדינת ישראל שהוקמה חודשים מעטים קודם לכן, וגם מילא תפקיד של יועץ שר החוץ לתפקידים מיוחדים. הארגון בראשותו של שילוח באירופה פיתח פעילות ענפה במדינות שונות ובכללן איטליה.

המחלקה המדינית פעלה עוד לפני הקמת מדינת ישראל במסגרת הסוכנות היהודית, ועם הזמן הייתה למחלקה המדינית של משרד החוץ, גוף ששילב פעילות דיפלומטית עם פעילות מודיעינית בימים שלפני הקמת המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. לפני הקמת המדינה הייתה המחלקה המדינית אחד ממספר גופי מודיעין שפעלו מטעם היישוב בארץ ישראל, הסוכנות היהודית וארגון ה"הגנה". גבולות הפעילות, תחומי האחריות, שרשראות הכפיפות והפיקוד לא היו תמיד ברורות ומובחנות. לאחר הקמת המדינה, בסערת מלחמת העצמאות, החל דוד בן גוריון לתכנן את מערך המודיעין של מדינת ישראל, ממודיעין צבאי דרך שירות ביטחון פנימי, גופי איסוף, מבצעים והערכה, שירות ביון לפעילות בחו"ל ועד מחלקה מדינית לפעילות שעל הגבול שבין דיפלומטיה ומודיעין.

"מה אני אמור לעשות?", שאל הבחור, חבר 'ההגנה' וקיבל תשובה: "יאמרו לך". וכששאל עוד: "אל מי אני אמור לפנות?" השיב לו האיש רב העוצמה: "ימצאו אותך", לא לפני שווידא: "אבל איטלקית אתה יודע, נכון?"

וכך, בסביבות פברואר 1949, נשלח מברק מ"הבית האדום" בתל אביב, שם ישב ראובן זסלני (שילוח) ותכנן פעילות מודיעין ומבצעים מיוחדים באירופה. המברק נשלח לקיבוץ רוחמה בנגב, והוא זימן לתל אביב בחור בן תשע-עשרה, שעלה מרומא לפלשתינה פחות משנתיים קודם לכן. הבחור, יצחק (סרג'ו) מינרבי, היה לאחד המגויסים למחלקת המדינית, וקיבל הוראה לנסוע לאיטליה לצורך שליחות ביטחונית. מינרבי הצעיר שאל את זסלני "מה אני אמור לעשות?" וקיבל תשובה: "יאמרו לך". וכששאל עוד: "אל מי אני אמור לפנות?" השיב לו האיש רב העוצמה: "ימצאו אותך", לא לפני שווידא: "אבל איטלקית אתה יודע, נכון?"

שלח זרועות לאירופה ושיגר את סוכנים ושליחים למשימות חשאיות, עוד לפני קום המדינה: ראובן שילוח (זסלני). תצלום: לע"ם, ויקיפדיה

סרג'ו מינרבי נסע לאיטליה באמצע אפריל 1948 ונשאר בה עד אוגוסט 1949. הוא נסע מטעם ה"הגנה", שליח של המחלקה המדינית, וחזר למדינת ישראל. זמן קצר לפני שהלך לעולמו, בשנת 2019, פרסם מינרבי ספר זיכרונות קצר, Quest’anno a Gerusalemme ("השנה בירושלים"), ¹ ובו סיפר על מעט מפעילותו באיטליה. באשר לשנת 1949 כתב מינרבי בין היתר:

בשנת 1949 נקרא לפקד על המחלקה ברומא מפקד שלישי במספר, אורי שלהבת פריאר [...] בין היתר, הצלחתי להשיג ידיעות מעניינות על אודות הפעילות של מונסיניור אלואיס הודאל, אוסטרי שניהל את מנזר סנטה מריה דל אנימה. הודאל ניהל פעילות עצומה של הצלת פושעי מלחמה נאצים ואנשי אוסטשה, ² ושלח אותם לאמריקה הלטינית [...] באוגוסט 1949 ביקשתי לסיים את תפקידי באיטליה ולשוב לישראל, וכך היה (עמ' 72-71 במקור האיטלקי).

הדברים הקצרים הללו הם יותר בבחינת רמז וקצה חוט למה שהיה בפועל. יצחק מינרבי, שלימים היה שגריר ישראל בכמה מדינות וגם סמנכ"ל משרד החוץ, היה גם היסטוריון שחקר את יחסי הציונות ומדינת ישראל עם הכנסייה הקתולית, ועסק רבות בפעילות הוותיקן בשנות השלטון הנאצי בגרמניה ובפרט במהלך השואה. הבישוף אלואיס הודאל העסיק אותו שנים רבות, גם כיוון שהיה עוזרו הקרוב של הקרדינל פאצ'לי (מי שהיה לימים לאפיפיור פיוס ה-12) בכל הקשור למגעים ולהסכמות של הוותיקן עם גרמניה הנאצית.

דיוקן רשמי של האפיפיור פיוס ה-12. עוזרו הקרוב, הוותיק, הבישוף הודאל, סייע לנאצים רבים להסתתר ולחמוק מאירופה. תצלום (1939-1940): ויקיפדיה

הודאל – האיש שפרש את חסותו על וכטר ברומא, מי שווכטר מת בזרועותיו, מי שהיה אחד האחראים העיקריים ל"נתיב העכברושים", ומי שהיה גם סוכן אמריקאי - היה מוקד להתעניינות פעילה של סוכן של המחלקה המדינית, גוף מודיעין של הסוכנות היהודית, ה"הגנה" ומדינת ישראל

מבט רחב יותר על התמונה מגלה התבהרויות חלקיות. הודאל – האיש שפרש את חסותו על וכטר ברומא, מי שווכטר מת בזרועותיו, מי שניחם את שרלוטה וכטר והתכתב איתה לאחר מותו של אוטו, מי ששילם בתפקידו על השערורייה הציבורית שהתחוללה באיטליה לאחר מותו של וכטר, מי שהיה אחד האחראים העיקריים ל"נתיב העכברושים" שחילץ נאצים מאירופה ואפשר להם להימלט לאמריקה הדרומית וליעדי מקלט אחרים, ומי שהיה גם סוכן אמריקאי - היה מוקד להתעניינות פעילה של סוכן של המחלקה המדינית, גוף מודיעין של הסוכנות היהודית, ה"הגנה" ומדינת ישראל. הודאל היה יעד מעקב של המודיעין הישראלי.

האם המודיעין הישראלי ידע גם על "ריינהרדט"? האם הוא ידע שמדובר באוטו פון וכטר? האם במעקב ובאיסוף החומרים שהניבו את אותן "ידיעות מעניינות על אודות הפעילות של מונסיניור הודאל" נחשף בפני מינרבי ועמיתיו גם הפושע הנאצי וכטר, מקים גטו קרקוב ומושל גליציה שהיה אחראי למותם של מאות אלפי יהודים? אם הסיבה לעניין הרב שגילה המודיעין הישראלי בבישוף הודאל היתה הסיוע שהגיש לפושעים נאצים, הרי שלא מן הנמנע שריינהרדט-וכטר התגלה גם לישראלים ברומא, מה גם שב-1949 הוא היה מבכירי הנאצים שטרם הצליחו לחמוק ב"נתיב העכברושים". שלוש וחצי השנים שעשה וכטר במסתור באלפים האוסטריים גבו ממנו מחיר יקר: במידה רבה הוא "איחר את הרכבת". ב-1949 כבר לא היה קל כמו קודם להשיג מסמכים של הצלב האדום על סמך קרעי ראיות מפוקפקות לזהותו של פליט המנסה להסתיר עבר נאצי, הדלתות שנשיא ארגנטינה פרון פתח לנאצים החלו להיסגר, אינטרסים של המלחמה הקרה עוררו מאבקים בין מדינות ממזרח וממערב וסיבכו את המצב באיטליה שהקיטוב הפוליטי בה בין ימין ושמאל גבר והלך. וכטר התקשה להתקיים ברומא, היה נתון במצוקה, סבל ממחסור חומרי והתקשה למצוא דרך להימלט לאמריקה הדרומית. התיעוד החלקי, אם כי העשיר, שיש בידינו בעקבות התחקיר של פיליפ סנדס, מראה כי וכטר, זהיר וחשדן, לא היה מודע לסבך הנאמנויות החופפות וגם הסותרות המקיף אותו, ולא ידע עבור מי עובדת כל אחת מהדמויות שהתקרב אליהן כדי להגדיל את סיכוייו לשרוד ולהימלט. בחודשים שעשה ברומא הוא יזם פגישות, נמצא בקשר עם לא מעט אנשים, ניסה אפיקי פרנסה שונים ומשונים, אך לא החליף את כתובתו. כל אותם חודשים הוא התגורר בווינייה פייה, מוסד כנסייתי-מנזרי. הבישוף הודאל נמצא בתמונה כל העת, מיום בואו של וכטר לרומא ב-29 אפריל 1949 ועד קבורתו, שנוהלה בידי הודאל ב-16 ביולי 1949. האם היה ניתן לעקוב אחר הודאל ולא לדעת שהוא מסייע ל"ריינהרדט"? האם היה אפשר לעשות זאת ולא לדעת ש"ריינהרדט" הוא הפושע הנאצי אוטו פון וכטר?

ידו הייתה בכל: שלהבת פריאר בימיו בצבא הבריטי (1944), איש פלמ"ח, איש המחלקה המדינית והמודיעין הישראלי, ולימים דמות מרכזית בפרויקט הגרעיני הישראלי. תצלום: ארכיון הפלמ"ח, ויקיפדיה

אלו השאלות שנותרו פתוחות גם בשנת 2021.

ממשלות ישראל האחרונות הגבילו מאוד את הגישה לחומרים היסטוריים בארכיון המדינה: הן האריכו את תקופת האיסור על עיון בחומרים וגם הרחיבו את תחולת האיסור על חומרים שפעם היו נגישים לחוקרים ולמתעניינים בעברה של המדינה

התשובות להן אפשר שהן מצויות בארכיונים של מדינת ישראל. יצחק מינרבי, עובד מדינה מצפוני, נאמן ומסור, הפקיד בארכיון המדינה מסמכים לא מעטים על תקופת פעילותו במחלקה המדינית. ממשלות ישראל האחרונות הגבילו מאוד את הגישה לחומרים היסטוריים בארכיון המדינה: הן האריכו את תקופת האיסור על עיון בחומרים וגם הרחיבו את תחולת האיסור על חומרים שפעם היו נגישים לחוקרים ולמתעניינים בעברה של המדינה. מינרבי עצמו ניסה, בשנותיו האחרונות, כחוקר וכבעל עניין, לקבל גישה לחומרים שהוא עצמו דאג להפקיד – ונתקל בחומת סירוב אטומה. דומה שבתחום הטיפול בחומרים היסטוריים מה שטוב לארצות הברית אינו טוב דיו למדינת ישראל. אירועים שהתרחשו ב-1949, ועירבו את שירותי המודיעין העובריים של המדינה שזה עתה קמה, ובפרט פעילות שנגעה למעקב ורדיפה אחר פושעים נאצים – קשה לטעון שיש בהם סודות שעלולים לפגוע במדינת ישראל ב-2022. סגירה של חומרים שהיו פתוחים מחשידה במיוחד שאינטרסים לא רלוונטיים מעורבים בהחלטות, אם אין מדובר באטימות גורפת שאין לה תימוכין ענייניים. אם אפילו החשד שנאצי כמו ולטר ראוף עורר עניין בקרב גופי המודיעין של מדינת ישראל – וככל הנראה גם הופעל או לפחות טופח על ידם - פורסם ברבים, ³ קשה מאוד להבין את הסירוב העיקש לחשוף (או לחשוף מחדש) חומרי ארכיון על הבישוף אלואיס הודאל.

ובכל זאת: לא היה "מבצע יהודי" לחיסולו של וכטר. המחלקה המדינית, בפעולתה החשאית ברומא, הפעילה אמנם אלימות, למשל בפגיעה במשלוחי נשק שיועדו לארצות ערב במהלך מלחמת העצמאות באמצעות מטעני חבלה, אך אין סימן לכך שהיא עסקה בחיסול של בודדים, גם לא של נאצים.

המעקב האינטנסיבי מצד יותר משירות מודיעין אחד ומסיבות מגוונות, יחד עם האפשרות שהאמריקאים בחנו את האפשרות לגייס אותו (ואולי אף לחצו עליו להיעתר להצעה מהסוג הזה), בוודאי לא היטיבו עם וכטר, שהתנהל בחרדה, בחשש מתמיד ובתוך עננה של אי-בהירות באשר למציאות שהוא התמודד איתה

הנה כי כן, למרות ההשערות הכלליות של ג'ון לה קארה, למרות דבריו של וכטר ברגע מותו בזרועותיו של הבישוף הודאל ועל אף מה שהודאל כתב בספר הזיכרונות שלו, מותו של וכטר לא היה קשור לפעילות החשאית שהתנהלה סביבו. יחד עם זאת, המעקב האינטנסיבי מצד יותר משירות מודיעין אחד ומסיבות מגוונות, יחד עם האפשרות שהאמריקאים בחנו את האפשרות לגייס אותו (ואולי אף לחצו עליו להיעתר להצעה מהסוג הזה), בוודאי לא היטיבו עם וכטר, שהתנהל בחרדה, בחשש מתמיד ובתוך עננה של אי-בהירות באשר למציאות שהוא התמודד איתה.

שתל רמז ב"נתיב העכברושים": ג'ון לה קארה (2008), תצלום: Krimidoedel, ויקיפדיה

ובינתיים מהדהדים החסרים: מהדהד המנעול הכבד המונח על ארכיון המדינה של מדינת ישראל; ומהדהדת העובדה שתיקי מסמכים על וכטר, שנגעו לניסיון לגייסו לשירות המודיעין של ארצות הברית, הוצאו ממקומם. גם הוותיקן נוקט מדיניות של סחבת וגרירת רגליים בפתיחת הארכיונים שלו, בוודאי בכל הקשור לאפיפיור פיוס ה-12 ולחלקה של הכנסייה הקתולית בשואה. יצחק מינרבי עסק כל ימיו הבוגרים במאבק במדיניות הוותיקן בהקשר הזה ובהקשרים אחרים, והיה מן הבולטים מקרב החוקרים ובעלי הדעה שדרשו פתיחה מוחלטת של הארכיונים וגישה חופשית לחומרים המצויים בהם.

תם ולא נשלם, והחידות ממתינות ליום שבו המידע יהיה נגיש לציבור

בכל האמור בפרשה שלפנינו, הדברים מצדיקים קו מחשבה נוסף: אם האמריקאים אכן שקלו לגייס את אוטו פון וכטר, ובוודאי אם הם הציעו לו הצעה ממשית באמצעות קרל האס ואולי בידיעתו של הבישוף הודאל, לא מן הנמנע שהדבר נודע גם למחלקה המדינית, שהיתה עשויה לפעול כדי לסכל אפשרות כזאת, ולהותיר את וכטר ללא מוצא במצוקתו ברומא. פעולה כזאת, של הצרת צעדים באמצעים עקיפים, מאפיינת שירות מודיעין שאינו פועל בחירות מוחלטת, יודע שהוא מצוי תחת עיניו של עמית-יריב חזק ממנו, ואינו עוסק בהרג של מטרות.

אכן, תם ולא נשלם, והחידות ממתינות ליום שבו המידע יהיה נגיש לציבור.

"נתיב העכברושים", בהוצאת כנרת ו"אלכסון"

תמונה ראשית: צל חולף ברומא. תצלום: גרנט פיינט, אימג'בנק / גטי ישראל