הפלירט האחרון

האם יש חדש תחת השמש? על אבל עצמי, סאטיריקון לפטרוניוס ויצירתו של גדעון גכטמן
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

"פה נח קאיוס פומפיוס טרימלכיו, איש משוחרר של מצנאס. בהעדרו הוענק לו תואר של כוהן אוגוסטוס. הוא יכול היה להיות פקיד בכל משרד ברומא, אך סירב. ירא אלים, אמיץ, נאמן. הוא התחיל עם מעט מאוד כסף, והשאיר שלושים מיליון. לעולם לא הקשיב לפילוסוף. שלום עליך טרימלכיו, וגם עליך העובר ושב.

לאחר שאמר זאת, החל טרימלכיו לשפוך מבול דמעות. גם פורטונאטה בכתה, ובכה האבינאס. אחר כך החלו העבדים לבכות, כאילו הוזמנו להלווייתו ומילאו את אולם האוכל בבכי. אפילו אני התחלתי לתת את קולי בבכי, כאשר טרימלכיו אמר: אכן, כשידוע לנו שאנו מוכרחים למות, למה שלא נחיה?[...]" ( מתוך: סטיריקון, בתרגום אריה חורשי, הוצאת ירון גולן).

טרימלכיו, העבד המשוחרר ביצירתו של פטרוניוס, מקיים סעודה דקדנטית לאורחיו ומביים במהלכה אבל על מותו שלו, באופן ההופך לגרוטסקה

אבל וקינה עצמית הם מוטיבים משותפים ביצירתו של גדעון גכטמן וביצירה הספרותית "סטיריקון" לפטרוניוס, שנכתבה במאה הראשונה לספירה. גדעון גכטמן, אחת הדמויות החשובות בתולדות האמנות הישראלית, יצר בשנות השבעים עבודות שבמרכזן אבל עצמי, כמעין התגרות בגורל.

טרימלכיו, העבד המשוחרר ביצירתו של פטרוניוס, מקיים סעודה דקדנטית לאורחיו ומביים במהלכה אבל על מותו שלו, באופן ההופך לגרוטסקה.

השאלה העולה היא – מהו ההבדל בין האבל העצמי של טרימלכיו לאבל העצמי של גכטמן, ומה ניתן ללמוד מהשוואה זו?

מבט על משמעות האבל העצמי ביצירה "סאטיריקון" לפטרוניוס עשוי להאיר את משמעות האבל העצמי ביצירתו של גדעון גכטמן.

גדעון גכטמן, מודעת אבל, צבעונית, גלריה שלוש

גדעון גכטמן, מודעת אבל, סופלק ע דיקט, 79.5X103.5 ס"מ, 1984, צילום: גלריה שלוש קרדיט: גלריה שלוש, ויקיפדיה

*

טרימלכיו, עבד משוחרר אשר התעשר עד שהפך ל"מיליונר המיליונרים", אובססיבי מאוד לגבי המוות. אובססיביות זו גורמת לטשטוש גבולותיו בין מוות לעונג, עד למצב שבו מוות ועונג הם עניינו היחיד, וחלק גדול מזמנו הוא מקדיש למעשי קונדס הנסובים סביב המוות.

ראשית, טורח טרימלכיו באופן עקבי להזכיר לעצמו שהחיים קצרים. איזכור קבוע זה נעשה על ידי שימוש בשעון בצורת מחצצר לבוש מדים בחדר האוכל, אשר תוקע בחצוצרה מדי שעה, בכדי להזכיר לאדונו כמה זמן אבד וחלף מחייו.

במהלך הסעודה, שבה מוגש מזון מעודן והפתעות רבות מזומנות לאורחים (כגון בשמים המוזלפים מתקרה שנפתחת, או פרפראות הפורצות מתוך בטן חזיר), מציג עבדו שלד כסף העשוי כך שאבריו וחוט השדרה שלו נעים לכל כיוון. העבד מניח את השלד מספר פעמים על השולחן כך שבכל פעם נוצרות תנוחות שונות, וטרימלכיו מצהיר:

"הוי, בני תמותה עלובים, אנחנו אפס בסך-הכל,
כמוהו כולנו נהיה, כשיקח אותנו השאול.
לכן בואו, נמצה את החיים כל עוד ניתן".

טרימלכיו מצחקק ומאיים על עבדו, שאם עכבר או עש ישחיתו את תכריכיו העבד ייענש ויישרף בחיים, ומבקש ממנו באותה נשימה שכעת יישא אותו החוצה בהדר, כך שכל ההמון ימטיר ברכות על ראשו

טרימלכיו מתכנן לעצמו מאוזולאום ומצבה, ומזמין את אורחיו ללוויה מבויימת בעודו מעמיד פנים שהוא מת. הוא מקריא את צוואתו, בוכה ומתאבל על עצמו בעודו מדקלם כתובת היפותטית שתהא חקוקה על קברו (אותה כתובת שצוטטה בפתח הדברים). טרימלכיו מדגיש בצוואתו את טוב ליבו, כשהוא מציין שיוציא את כולם לחופשי, ומותיר לכל קרוביו ומכריו רכוש רב, באומרו: "כל זאת אני מגלה עכשיו, כדי שהעבדים שלי יוכלו לאהוב אותי כבר עכשיו, כאילו הייתי כבר מת". למשמע דבריו מודים הנוכחים לאדונם ומשבחים אותו על אצילות נפשו. לאחר מכן מביא טרימלכיו העתק מצוואתו, אותה הוא מקריא בקול רם מתחילתה ועד סופה, על רקע קינות ואנחות סובביו. בצוואתו הוא מבקש שתוקם עבורו מצבה כרצונו, שמימדיה מאה רגל, ושתהיה נטועה מאתיים רגל באדמה. למרגלותיה יוצב כלבו הקטן, זרי פרחים ובקבוקי בושם, עצי פרי וכדים חתומים בגבס המכילים שפע של יינות, אשר יחיו את נפשו לאחר מותו. טרימלכיו מציין ששגיאה היא זו שאדם מקשט את ביתו בעודו חי, אולם אינו דואג לבית "בו יהיה עליו לבלות זמן רב יותר". כמו כן, הוא מציין שמצבה זו לא תעבור בירושה אל יורשיו, ושהוא יבטיח בצוואתו שלא תהיה כל פגיעה בו לאחר מותו. הוא ממנה אפוטרופוס למצבתו כדי למנוע מהאספסוף להתאסף סביבה וללכלכה. בנוסף, מבקש טרימלכיו כי תיערך סעודה מהנה לאנשיו לצד קברו. לאחר שקרא את הכתובת הצפויה על מצבתו, הזמין טרימלכיו את אורחיו לקפוץ לאמבט חם כתנור, בציינו שבסופו של דבר, ברצונו לראותם מאושרים.

בהמשך, מציין טרימלכיו בפני אורחיו, שנשארו לו שלושים שנה, ארבעה חודשים ויומיים לחיות, כפי שנמסר לו על ידי האוראקל. בעודו מתאר בפני אורחיו את עושרו העצום –  שאותו צבר תודות למרקוריוס, אל הרווח והמזל הטוב –  ואת ארמונו המפואר, הוא מבקש שיובאו בפניו בגדי הקבורה שלו והמשחה שתימרח על גופו. טרימלכיו מצחקק ומאיים על עבדו, שאם עכבר או עש ישחיתו את תכריכיו העבד ייענש ויישרף בחיים, ומבקש ממנו באותה נשימה שכעת יישא אותו החוצה בהדר, כך שכל ההמון ימטיר ברכות על ראשו. לאחר מכן, פותח טרימלכיו בקבוקון, מבשם את כל הנוכחים ואומר: "אני מקווה שאיהנה מזה בתוך קברי, כפי שאני נהנה ממנו על האדמה".

הלפידים של נירון, סיימירדזקי

מין, מוות, תענוגות ועינויים בימי פטרוניוס ו"סטיריקון": "הלפידים של נירון" (1876), הנריק סיימירדזקי. תצלום: ויקיפדיה

טרימלכיו מצווה למזוג יין לספל ואומר: "עתה עליכם לדמיין שהוזמנתם להלווייה שלי". הוא מזמין להקה של חצוצרנים השרועים על ערמת כריות, ומבקש מהם: "תארו לעצמכם שאני מת, נגנו משהו יפה". בשלב זה, מציין הכותב, שטרימלכיו היה שיכור כלוט, והמחזה הגרוטסקי קיבל צורה כה חסרת טעם, אף במונחים של דקדנס רומי.

הסמיכות בין חיים למוות ובין מוות לעונג מופיעה בסיפור נוסף בסאטיריקון, אודות האלמנה מאפזוס. מטרונה חסודה זו התאבלה מרה על בעלה המת, ואף ישבה יומם ולילה בתוך קברו וביכתה את מותו. בקרבת מקום הופקד חייל לשמור על שודד שנצלב. למשמע קולות הנהי והבכי, ירד הוא לכוך הקבר, ושם ראה אישה יפה להפליא בוכה, תולשת שערותיה ושורטת את פניה בציפורניה. הוא הביא את ארוחתו למבנה הקבר והחל לדבר אל ליבה של האלמנה שתחדל מצערה, שהרי חיה היא. אט אט הסכיתה האישה לדבריו הרכים של הגבר, וגופה נכנע לתשוקתו. הם סגרו את שער המצבה, כך שכל העובר ושב סבר שהאלמנה החסודה והטובה נפחה את נשמתה בצערה. אולם החייל והאישה המתעוררת לחיים בילו בנעימים בתאווה ובתשוקה גדולה לצד גופת הבעל.

בינתיים נגנבה גופת הצלוב, והחייל המתרשל, שהבין זאת, התעצב אל ליבו ותכנן ליפול על חרבו במקום להמתין לפסק דינו של השופט. האישה חייכה אליו, בציינה שאין בכוונתה לאבד גבר נוסף והורתה לו להוציא את גוויית בעלה ולהוקיעה על הצלב הריק.

הקיסרים יצרו מצב שבו ההמונים ציפו כל העת למחזות, שהפכו יותר ויותר מדממים וזוועתיים, והקיסרים אף התחרו ביניהם מי יספק שעשועים "מעניינים" יותר

אכן, מוות היה מעורב בעונג ובחיים עצמם בעולם העתיק באופנים הזרים לתפישת עולם מערבית מודרנית. עם זאת, האווירה המתוארת בסטיריקון היא דקדנטית ומסואבת, והיא משקפת במידה רבה את האווירה בעולם הרומי.

אווירה זו נבעה כפי הנראה ממדיניות שמיסד הקיסר אוגוסטוס במאה הראשונה לספירה, שעיקרה היה אספקת מזון בחינם או במחירים מוזלים במיוחד, ושעשועי זירה להמונים, על מנת לספק את תשוקותיהם וכך למנוע את מעורבותם בענייני המדינה. הקיסרים יצרו מצב שבו ההמונים ציפו כל העת למחזות, שהפכו יותר ויותר מדממים וזוועתיים, והקיסרים אף התחרו ביניהם מי יספק שעשועים "מעניינים" יותר.

סטיריקון ומעשיו של טרימלכיו משקפים, כאמור את האווירה הזו, אשר הוגדרה על ידי המשורר יובנאליס כאווירה של "לחם ושעשועים". באווירה זו, הדורשת עוד ועוד גירויים, העיסוק במוות הוא כמעשה משובה שנועד לתבל את החיים, ולהתבונן בהם מהצד במבט משועשע ולגלגני.

סאטיר, נימפה, פומפיי

מין ומוות: סאטיר ונימפה, סמלים ארוטיים, על קיר בית בפומפיי. המוזיאון הארכיאולוגי של נפולי. תצלום: ויקיפדיה

*

האובססיה לעיסוק במוות משותפת לטרימלכיו ולגדעון גכטמן. בדומה לטרימלכיו, וכפי שמגדירה זאת איה מירון במאמרה המסכם את יצירתו של גכטמן, משתלט גכטמן באופן רגשי על הנשארים אחריו, מודיע בעצמו על פטירתו, ובנוסף מתכנן בחייו את אתר הזיכרון שיוצג לאחר מותו.

כמו טרימלכיו, מתכנן גכטמן בעיקר את האבל על מותו, תוך שהוא מקים לעצמו מאוזוליאום כאתר זיכרון אישי, אולם המניע להנצחה זו שונה

כמו טרימלכיו, מתכנן גכטמן בעיקר את האבל על מותו, תוך שהוא מקים לעצמו מאוזוליאום כאתר זיכרון אישי. אולם, המניע להנצחה זו שונה מזה של טרימלכיו: בעוד שהעבד הרומי המשוחרר ביקש ליצור בהנצחתו דימוי עצמי של אדם עשיר ונדיב, המניע של גכטמן להנצחה, כפי שמתארת מירון, מקורו במחלת הלב שממנה סבל, ומתוך הרצון להותיר אחריו זיכרון לבנו יותם, כמעין גַלְעד.

העבודה של גכטמן "חשיפה", שהוצגה כתערוכה בגלריה יודפת בשנת 1975 התבססה על תיעוד  של הליכים רפואיים אותם עבר שנתיים קודם לכן (בגיל 31) שהיו כרוכים בניתוח לב פתוח להשתלת מסתם מלאכותי בלבו. בהקשר לתערוכה זו, כפי שידון בהמשך, ישנה חשיבות רבה למצב הרפה והפגיע של המטופל החווה הפשטה וגילוח שיער, אשר מעלים בזכרון את זכר ההשפלה ההמונית ומחיקת הזהות בשואה.

עם נעילתה של התערוכה "חשיפה", בהיותו בן 33, פרסם גכטמן בשם משפחתו מודעות אבל המבשרות על מותו "ללא עת", ואשר נתלו על לוחות מודעות באיזור מגוריו. לכך הוסיף פרסום של מודעת אבל בעיתונים היומיים הארץ וג'רוזלם פוסט. איה מירון מגדירה פעולה זו כמעשה קונדס נון שלאנטי, כאשר במעשהו זה ביקש גכטמן לממש פנטזיה אוניברסלית –  להיות נוכח בלוויה של עצמו, וכן, לחיות את הימים שלאחר מותו, ולחזות בתגובת מכריו למותו שלו.

גדעון גכטמן, מודעת אבל, ראשון לציון

גדעון גכטמן, מודעות אבל מודפסות, נתלה על לוחות מודעות בראשון לציון, 1975,
צילום וקרדיט: בת שבע זייסלר – תצלום תיעודי מעזבון גדעון גכטמן, ויקיפדיה

בהמשך הדפיס גכטמן מבחר של מודעות אבל צבעוניות, בממדים של מודעת האבל שנתלתה ברחבי עירו ראשון–לציון, שתי מודעות ענק בשחור-לבן, שהוצגו כאובייקט המונח על הרצפה ושעּון על הקיר ומודעות אבל נוספות, שבהן שולבו נורות ניאון צבעוניות שדלקו וכבו לסירוגין באופן המאזכר את מקצב פעימות הלב.

עבודה נוספת שהיא בבחינת התבוננות מהצד על המוות הינה המיצב "יותם" אודותיו אמר גכטמן: "יותם סבל, הגוף שלו קרס, ואני עמדתי שם עם מצלמה "(כך מצטטת איה מירון מתוך ראיון עם האמן). למותר לציין, שמעבר לאמירה אירונית לכאורה זו עומד תהליך כואב ונוגע ללב של הנצחת דעיכה ופרידה.

בעוד הכדים הגדולים שאותם מצווה טרימלכיו להציב לצד מצבתו יכילו יין משובח, הרי שהכדים הגדולים והאמפורות של גכטמן ירמזו להכלת אפר

בהקשר זה חשובים דבריה של מירון, לפיהם ביצירתו הפרובוקטיבית והשערורייתית דיבר גכטמן למעשה לא רק על אודות עצמו, אלא על אודות סביבתו. ואכן, יצירתו, המתעדת חוויות אישיות ואינטימיות, היא כמיקרוקוסמוס המשקף את המקרוקוסמוס – חוויית הפציעה הלאומית והוויית החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור. ויותר מכך, נדמה שמכלול יצירתו של גכטמן נושא עמו את ההווייה הלאומית בכללותה: טראומת השואה, המלחמות, והמלחמה על ההישרדות העומדת בבסיס ההוויה הישראלית.

גם טרימלכיו וגם גכטמן מפלרטטים עם המוות. אולם בעוד הכדים הגדולים שאותם מצווה טרימלכיו להציב לצד מצבתו יכילו יין משובח, הרי שהכדים הגדולים והאמפורות של גכטמן ירמזו להכלת אפר.

הפלירט של טרימלכיו עם המוות הוא קליל, שובב, מעין מעשה אינטימי בלתי מחייב של מי שהנאתו האישית והרגעית בלבד לנגד עיניו. מעשיו הגרוטסקיים של טרימלכיו נעשים מנקודת מבט משועשעת, לגלגנית, יהירה, מתוך אווירה דקדנטית, כאשר מבצעם מתלטף ומתגפף עם המוות ולו בכדי לאשש את ההכרח לחיות חיי עונג, הבלים והוללות.

הפלירט של גכטמן עם המוות לעומת זאת, הוא כבד, רציני, כמעשה אינטימי כפוי של מי שמתאמץ לחייך ולהציג מצג של שעשוע, אולם החזות המשועשעת אינה אמיתית, שכן אין היא מסתירה את המטען שמאחוריה. מטען זה הוא מטען הטראומה והטרגדיה האישית והלאומית גם יחד, אשר אינו מאפשר לעולם נקיטת עמדה לגלגנית קלילה כמו זו של טרימלכיו. מתוך מעמקי ההוויה הישראלית, המסר לחיי הבלים והוללות אינו יכול כלל לבוא בחשבון.

מחזה האבל של גכטמן מאשש את מאמצי ההישרדות הסובייקטיביים המעידים על מאמצי ההישרדות הקולקטיביים של אומה, אשר המאמץ לשרוד מוטבע בקרבה והפך לחלק בלתי נפרד מהווייתה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקורותאיה מירון, גדעון גכטמן: 1942-2008 - קטלוג תערוכה, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2013פטרוניוס, סאטיריקון, בתרגום אריה חורשי, תל אביב: ירון גולן.גדעון גכטמן בראיון עם ענת מידן, ידיעות אחרונות: 7 ימים, 22.9.2000.Arrowsmith, “Luxury and Death in The Satyricon”, Arion: A Journal of Humanities and the Classics, vol 5, no 3, 1966, pp. 304-331.Charles Bernheimer, Decadent Subjects: The Idea of Decadence in Art, Literature, Philosophy and Culture of the Fin de Siecle in Europe, Jefferson Kline, T. and N. Schor eds., Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2002.John Bodel “Trimalchio’s Underworld”, in The Search for the Ancient Novel, James Tatum, ed, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1994, pp. 237-59.Carcopino, Daily Life in Ancient Rome, Harmondsworth, Middlesex: Penguin Books, 1956.Gilman, R., Decadence: The Strange Life of an Epithet, New York: Farrar Straus and Giroux, 1979.Valerie M. Hope, “At Home with the Dead”, in Petronius: A Handbook, Petronius: A Handbook, Jonathan Prag and Ian Repath, eds., Malden, MA: Wiley-Blackwell, Chichester, U. K., 2009, p. 141.
Paglia, C., Sexual Personae: Art and Decadence from Nefertiti to Emily Dickinson, CT: Yale University Press, New Haven, 1990.
Zvi Yavetz, Plebs and Princeps, Or Yehuda: Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir, 2005.

נאוה סביליה שדה היא חוקרת אמנות, מרצה ואוצרת, המתמחה בחקר האמנות הקלאסית ובחקר ההשפעה וההתקבלות הקלאסית באמנות עכשווית ישראלית ובינלאומית. אתרה האישי: http://navasadeh.com/

תמונה ראשית: ונוס (אפרודיטה), אלת האהבה, עולה מן הים. ציור קיר בפומפיי, המאה הראשונה לספירה. תצלום: סטיבן היינס, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נאוה סביליה שדה.


תגובות פייסבוק