הצד האפל של סנופי

אכן היה זה לילה קודר וסוער. ב-12 בפברואר, 2000, הלך לעולמו צ'רלס שולץ – שצייר במו ידיו כ-18,000 רצועות של הקומיקס "פינאטס"; שסירב להיעזר באסיסטנטים בתהליך הציור ועיצוב האותיות; שנשבע כי לאחר פרישתו אף אחד לא יכתוב רצועות "פינאטס" נוספות – ולקח איתו לקבר, כך היה נראה, את חבורתו המצוירת.

שעות לאחר מכן התפרסמה רצועת יום ראשון האחרונה שלו בלוויית מילות פרידה: "צ'רלי בראון, סנופי, ליינוס, לוסי... איך אוכל לשכוח אותם". בשלב הזה "פינאטס" כבר התפרסמה ביותר מ-2,600 עיתונים ב-75 מדינות. 300 מיליון איש קראו אותה. הרצועה רצה במשך חמישה עשורים. רוברט תומפסון, חוקר תרבות פופולרית, אמר שייתכן כי מדובר ב"סיפור הארוך ביותר שסופר על-ידי אמן יחיד בתולדות האנושות".

צ׳ארלס שולץ מצייר את הדמות צ׳ארלי בראון.

יציאתו של "פינאטס – הסרט" לאקרנים מעניקה משמעות חדשה לביטוי "על גופתי המתה" – וזה מתחיל כבר בשם הסרט. שולץ שנא את השם "פינאטס", שנכפה עליו על-ידי United Feature Syndicate. הוא נמנע מהשימוש בו: "אם מישהו שואל אותי מה אני עושה, אני תמיד אומר, 'אני מצייר את רצועת הקומיקס ההיא עם סנופי, צ'רלי בראון וכלבו". ובניגוד לספיישלים הטלוויזיוניים הקלאסיים של "פינאטס", שנעשו בסגנון שהיה מקובל על שולץ ("סמי אנימציה", הוא קרא לזה) ובו הדמויות מבצעות תנועות חדות ולא נעות באופן חלק במרחב, "פינאטס – הסרט" (שנכתב על-ידי בנו של שולץ, קרייג, ונכדו, בריאן, יחד עם קורנליוס אוליאנו, שותפו של בריאן לכתיבה) הוא סרט אנימציה ממוחשב בתלת-ממד. יתרה מזו, הילדה אדומת-השיער, זו שלא משיבה לצ'רלי אהבה, ששולץ נשבע לא לצייר אותה לעולם, אמורה להופיע בסרט. אהההה!!!

אך לפני שנדבר על הגרסה המעוותת הזו של "פינאטס", עלינו לחזור אחורה בזמן. מדוע הייתה הרצועה הזו פופולרית כל כך במשך 50 שנה? איך הצליחו דמויותיו החמודות והאהובות של שולץ (כמעט תמיד מדברים עליהן ברוח הזו) לכבוש את לבם של אנשים רבים כל כך – מרונלד רייגן עד וופי גולדברג?

"פינאטס" היא יצירה מתעתעת. היא נראית כמו משהו לילדים, אך בפועל היא מתוחכמת הרבה יותר. העליזות הפרברית של הרצועה, החמימות שלה, טומנות בחובן כמה אמיתות לא נעימות על בדידות בקיום החברתי. הדמויות אמנם מצחיקות, אך הן יכלו גם לככב בוויכוחים סוערים להפתיע על הניסיון להיות אדם הגון בעולם קודר. מי היה טוב יותר בזה – צ'רלי בראון או סנופי?

רבים ממעריצי "פינאטס" הראשונים נמשכו לרצועה בגלל תפיסתה החברתית העגומה. מאט גריינינג, שיצר את הרצועה “Life in Hell” ואת הסדרה "משפחת סימפסון", זוכר: "ריגשה אותי האכזריות וההשפלות האגביות שבלב הרצועה"

הגיעה השעה לראות מה באמת התרחש ב"פינאטס" כל אותן שנים. מאז 2004, הוצאת הקומיקס Fantagraphics מוציאה את “The Complete Peanuts”, רצועות יומיות ושבועיות גם יחד, בספרים המכסים כל אחד שנתיים של יצירה וכוללים הקדמה מאת מעריץ ידוע (הסדרה בת 25 הכרכים תושלם בשנה הבאה). כשקוראים את הספרים האלה ברצף, בייחוד לצד הביוגרפיה המרתקת של דייוויד מיכאליס, “Schultz and Peanuts”, אפשר לראות כיצד הדמויות האלה התפתחו והפכו מאוסף של דמויות חסרות ייחוד לחבורה של טיפוסים חברתיים מובחנים.

בתקופת האבן של "פינאטס" – כששבעה עיתונים בלבד פרסמו את הרצועה, כשסנופי היה כלב נודד המתהלך על ארבע ללא בעלים או מלונה, ולוסי וליינוס עדיין לא נולדו – הייתה האווירה בה אפלה להפליא. הרצועה הראשונה התפרסמה בשניים באוקטובר, 1950, והציגה שני ילדים, ילדה וילד, יושבים על המדרכה. הילד, שרמי, אומר, "תראו תראו, הנה צ'רלי בראון! צ'רלי בראון שלנו... כן, כן! צ'רלי בראון שלנו". כשצ'רלי בראון חולף ונעלם, שרמי מוסיף: "איך אני שונא אותו!".

הרצועה הראשונה של ״פינאטס״

אף על פי שדמויות המפתח לא הופיעו ברצועות הראשונות, או התחלפו בהמשך, התפיסות החברתיות ההובסיאניות שהעניקו לרצועה את צביונה הייחודי כבר נמצאו שם: אנשים, ובייחוד ילדים, הם אנוכיים ואכזריים זה לזה; החיים החברתיים הם עימות בלתי פוסק; הבדידות היא המקלט היחיד שבו אנו מוצאים שלווה; משאלות לבנו העמוקות ביותר תסוכלנה ונחמותינו תיגזלנה מאיתנו; וישנה תהום בלתי ניתנת לגישור בין הפנטזיות שלנו לגבי עצמנו לבין האופן שבו אחרים רואים אותנו. התמות העגומות האלה, שהלכו נגד הזרם בשנות ה-50 הדינמיות, ריחפו בימים ההם בחופשיות מעל עמודי "פינאטס" ונחתו בכל פעם על  ילד כזה או אחר, עד שאט אט החלה כל תמה להידבק לילד מסוים – ובייחוד ללוסי, שרודר, צ'רלי בראון, ליינוס וסנופי.

במילים אחרות: בימיה הראשונים של הרצועה היו כל ילדי "פינאטס", כפי שציין אל קאפ, היוצר של Li’l Abner, "ממזרים קטנים הלהוטים לפגוע זה בזה". מה שיהפוך בהמשך לסגנון הבריונות הייחודי של לוסי, פשה בתחילה בקרב אוכלוסיית "פינאטס" כולה. אפילו צ'רלי בראון ידע להיות מעט מרושע. ב-1951, למשל, לאחר שראה את פאטי מועדת ונופלת לבוץ, הוא גיחך לעצמו: "ישר לתוך הבוץ, מה? מזל שאני זה שהחזיק את הגלידה!".

רבים ממעריצי "פינאטס" הראשונים – ואולי זה ידהים מעריצים שגדלו על המתיקות של “Happiness Is a Warm Puppy” – נמשכו לרצועה בגלל תפיסתה החברתית הלא-מתוקה בכלל. מאט גריינינג, שיצר את הרצועה “Life in Hell” ואת הסדרה "משפחת סימפסון", זוכר: "ריגשה אותי האכזריות וההשפלות האגביות שבלב הרצועה". גארי טרודו, יוצר “Doonesbury”, ראה את "פינאטס" בתור "הרצועה הראשונה של דור הביט", כי היא הייתה "רוויה בניכור של שנות ה-50". ועורכי "שרלי מנסואל", קודמו הבוטה אף יותר של "שרלי הבדו", העריצו כל כך את החרדה הקיומית שאפיינה את הרצועה, שהם קראו לשני הפרסומים שלהם על שם הדמות הראשית שלה.

במרכז העולם הזה עמד צ'רלי בראון, סוג חדש של גיבור אפי – לוזר שיהיה מוכן להתבוסס בזיכרונות האפלים של תבוסותיו, להתוות את חששותיו, לתכנן את ניצחונותיו. אחת השורות הידועות ביותר שלו היא "לחרדות שלי יש חרדות". אף על פי שהוא היה הדבק שהחזיק את חבורת "פינאטס" יחד (וכמוה גם את קבוצת הבייסבול שלה), הוא היה גם ללא ספק הקורבן הראשי של הרצועה. תיבת הדואר שלו תמיד הייתה ריקה. הכלב שלו התעלם ממנו לעתים קרובות, לפחות עד שעת ארוחת הערב, וכדור הפוטבול תמיד חמק ממנו. צייר הקומיקס טום טומורואו מכנה אותו "סיזיפוס". התסכול הוא מנת חלקו. כששאלו את שולץ אם ברצועה האחרונה הוא ייתן לצ'רלי בראון לתפוס סוף סוף את הפוטבול, הוא השיב כביכול, "לא, לא! בהחלט לא!... זה יהיה עוול נוראי לעשות לו אחרי כמעט 50 שנה".

אף על פי ששולץ הכחיש כי הוא מזדהה עם צ'רלי בראון (שנקרא למעשה על שם אחד מחבריו של שולץ מבית הספר במיניאפוליס שבו למד ולימד רישום בהתכתבות), קוראים רבים הניחו כי חד הם. ומה שתרם אף יותר להצלחתה של הרצועה הייתה העובדה שהקוראים מצאו את עצמם בצ'רלי בראון, גם אם בעל כורחם. "שאפתי לליינוסיות; להיות חכם וטוב לב ומיומן בבניית מבנים עצומים מקלפי משחק", אומר סופר הילדים מו וילמס באחד המאמרים בסדרת Fantagraphics. ובכל זאת, הוא ממשיך, "הרגשתי, במעמקי לבי, שאני צ'רלי בראון. אני מאמין שכולנו הרגשנו כך".

לכל דמות יש אישיות חזקה עם מאפיינים ייחודיים ופגמים עמוקים, ולכל דמות היה לפחות אביזר או מאפיין מרכזי אחד. לצ'רלי בראון היה העפיפון הכושל, לשרודר פסנתר הצעצוע, לליינוס שמיכת הפלנל, ללוסי תא ה"סיוע הפסיכיאטרי", ולסנופי הייתה המלונה שלו

ובכן, לא אני. ולמרבה המזל, החל מ-1952 (אחרי ששולץ עזב את עיר ילדותו, סנט פול, מיניאפוליס, ועבר לקולורדו ספרינגס למשך שנה עם אשתו הראשונה, ג'ויס, ובתם, מרדית) הופיע ב"פינאטס" מבחר דמויות גדול הרבה יותר שאיתן יכלו הקוראים להזדהות. זו השנה שבה נולדה משפחת ואן פלט. לוסי הטרחנית, שדמותה התבססה תחילה על מרדית הצעירה, הופיעה במרץ. אחיה הקטן של לוסי, ליינוס בעל השמיכה, הדמות ששולץ הכי אהב לאייר (הוא תמיד התחיל כשעטו נוגע בעורף), הגיע חודשים ספורים בלבד לאחר מכן. וכמובן, היה גם סנופי. הוא היה שם כבר מהתחלה (שולץ התכוון במקור לקרוא לו Sniffy) והפך במהרה לבריה רהוטה. הביטוי המוחשי הראשון לקיומה של תודעה אצל סנופי, כפי שתועד בבועת דיבור, הגיע בתגובה לבדיחה שצ'רלי בראון סיפר על חשבונו: "חם מדי בשביל מחממי אוזניים, לא?". סנופי מתרעם: "למה אני צריך לספוג עלבונות כאלה?!".

אני מאמינה ש"פינאטס" והפוליטיקה של הזהויות צמחו בארצות הברית זו לצד זו. ב-1960 כבר היו לדמויות הראשיות – צ'רלי בראון, ליינוס, שרודר, סנופי – תפקידים ברורים וחסידים משלהן. אפילו ללוסי היו מעריצים. הבמאי ג'ון ווטרס, שכתב את ההקדמה לאחד הכרכים של Fantagraphics, משתפך:

"אני אוהב את הגישה הפוליטית של לוסי ('אני יודעת הכול!'...), את הנימוסין שלה ('זוז הצדה ותן לי לעבור!'...), את הנרקיסיזם שלה... ובייחוד את הנאומים האכזריים... הפרצוף הזועף ומבשר הרעות שלה הוא איקוני בעיניי לא פחות מהגיחוך של המונה ליזה".

מציאת הזהות שלך ברצועה הייתה שקולה למציאת מפלגה פוליטית, או קבוצה אתנית, או נישה בתוך המשפחה. זה היה חלק גדול מהקסם של "פינאטס". לכל דמות יש אישיות חזקה עם מאפיינים ייחודיים ופגמים עמוקים, ולכל דמות, כמו קדוש או גיבור, היה לפחות אביזר או מאפיין מרכזי אחד. לצ'רלי בראון היה העפיפון הכושל, לשרודר פסנתר הצעצוע, לליינוס שמיכת הפלנל, ללוסי תא ה"סיוע הפסיכיאטרי", ולסנופי הייתה המלונה שלו.

בעולם הזה, עם יציבותו המשמחת, כל דמות קושרה לא רק לחפצים מסוימים, אלא גם לסוגים מסוימים של אינטראקציות, כמו הדמויות המרכזיות ב-Krazy Kat, אחת הרצועות ששולץ העריץ וקיווה להשתוות אליה. אבל בניגוד ל-Krazy Kat, שהתבססה על משולש אהבה טראגי הכולל חיות שמשליכות לבנים, "פינאטס" היא דרמה על התמודדות חברתית - פשוטה למראית עין, אך למעשה מורכבת למדי.

צ'רלי בראון, שדמותו התבססה על כך שמשאלותיו לעולם יסוכלו, פיתח לו – כפי שכתב אלק בולדווין באחת ההקדמות של Fantagraphics – מין "סגנון כבד, הגון וצפוי שמזכיר את ג'ימי סטיוארט". צ'רלי בראון ידע רק להמשיך בנחישות, לעמוד לצד העפיפון שהסתבך בקשרים או קבוצת הבייסבול הכושלת יום אחרי יום. מיכאליס, הביוגרף של שולץ, מזהה את תמציתו של צ'רלי בראון – ושל "פינאטס" כולה – ברצועה משנת 1954 שבה צ'רלי בראון מבקר את שרמי וצופה בו "משחק ברכבת צעצוע שמסילותיה וצמתיה מתפשטים ומסתעפים... לכל כיוון בסלון ביתו של שרמי". לאחר זמן מה, "צ'רלי לובש את מעילו והולך הביתה... הוא מתיישב לצד רכבת הצעצוע שלו: מסילה בודדת במעגל סגור... וזה הרגע שבו צ'רלי בראון הפך לסמל לאומי, לאדם הרגיל ששורד את המכשולים והמלכודות של החיים רק מעצם הישרדותו שלו עצמו".

חבורת פינאטס.

למען האמת, לכל הדמויות ברצועה יש כישורי הישרדות. פשוט היו להן אסטרטגיות שונות, ואף אחת מהן לא הייתה פרו-חברתית. ליינוס ידע שהוא יוכל לספוג את מהלומות החיים ברמה הפילוסופית – לעתים קרובות היה אפשר לראותו מפטפט ברוגע עם צ'רלי בראון כשמרפקיו שעונים על הקיר – כל עוד השמיכה האהובה שלו הייתה בקרבת מקום. הוא ידע גם שבלי השמיכה הוא יתחרפן (ב-1955, פסיכיאטר הילדים דונלד ויניקוט ביקש רשות להשתמש בשמיכה של ליינוס כאיור המחשה ל"אובייקט מעבר").

לוסי, שחילקה עצות רעות וחסרות רגישות מתא ה"סיוע הפסיכיאטרי" שלה, הייתה התוקפנות בהתגלמותה. ב-27 במרץ, 1959, בביקורו הראשון של צ'רלי בראון בתא, הוא אומר ללוסי, "יש לי תחושות עמוקות של דיכאון... מה אני יכול לעשות?", ולוסי עונה, "צא מזה! חמישה סנט, בבקשה". זוהי תמצית דרכה של לוסי.

לוסי וצ׳רלי בראון

שרודר והפסנתר שלו מייצגים את התבודדות האמן – התעלמות מן העולם בניסיון להגשים חלום. וגישתו של סנופי להתמודדות הייתה, במובן מסוים, אנטי-חברתית אף יותר מזו של שרודר. סנופי הניח כי מכיוון שאף אחד לעולם לא יתפוס אתכם באופן שבו אתם תופסים את עצמכם, הרי שמוטב לבנות עולם פנטזיה, לייצר את האדם שאתם רוצים להיות ולחיות את החלום. חלק מהקסם של סנופי, בדומה לוולטר מיטי, טמון בכך שהוא דוחה במשתמע את האופן שבו החברה רואה אותו. רוב הילדים תפסו אותו ככלב, אבל הוא ידע שהוא הרבה יותר מזה.

הדמויות שאי אפשר לייחס להן אסטרטגיה חברתית ומאפיין ייחודי גם יחד (פיג-פן, למשל, שהיה לו מאפיין – לכלוך – אבל לא אסטרטגיה חברתית) הפכו לדמויות משנה או הוזנחו כליל. שרמי, שאמר את דברי הפתיחה של "פינאטס" ב-1950, נטמע לחלוטין בקהל הילדים בשנות ה-60. ויולט, הדמות שהכינה אינספור עוגות בוץ, סירבה לחלק אינספור הזמנות וזכתה לכבוד להיות הראשונה שגוזלת את הפוטבול מצ'רלי בראון, הורדה בדרגה והפכה להיות סתם עוד ילדה סנובית מרושעת. ושמה של פאטי, אחת הכוכבות של השנים הראשונות, מוחזר לטובת דמות אחרת, מורכבת יותר: פפרמינט פאטי, הטומבוי הנרקולפטית שהופיעה לראשונה ב-1966 והפכה לדמות קבועה בשנות ה-70 (האסטרטגיה החברתית שלה הייתה להירדם, לרוב על השולחן שלה בכיתה).

בסופו של דבר התקבע קאסט מרכזי, אבל הדינמיקה הקבועה של הדמויות האלה זכתה למספר כמעט בלתי מוגבל של גרסאות. "צייר של רצועת קומיקס", אמר פעם שולץ, "הוא מישהו שחייב לצייר אותו דבר מדי יום בלי לחזור על עצמו". הייתה זו "הישנות הדפוסים המשתנה ללא הרף", כתב אומברטו אקו ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" ב-1985, שהעניקה לרצועה את האיכות האפית שלה. ההתבוננות בצורות השונות שבהן ניסתה כל דמות להסתדר עם האחרות, דרשה "מהקוראים להפגין אמפתיה בלתי פוסקת".

יחסית לרצועה שהתבססה על האמפתיה של הקוראים, "פינאטס" הציגה לא מעט דרמות שהתאפיינו בהעדר אמפתיה מזעזע. ובחלק גדול מהדרמות האלה מככבת לוסי הטרחנית, שלא הייתה לה זכות קיום לולא היו סביבה ילדים אחרים לטרחן. היא הייתה כל כך קולנית, מדווח מיכאליס, ששולץ שמר לה עטים מיוחדים (כשלוסי "הייתה עסוקה בהרמת הקול", כפי שאמר שולץ, הוא היה משתמש בעט B-5, שיצר קווים כבדים, שטוחים וגסים. ובשביל "צרחות מקסימליות", הוא שלף את ה-B-3).

יחסית לרצועה שהתבססה על האמפתיה של הקוראים, "פינאטס" הציגה לא מעט דרמות שהתאפיינו בהעדר אמפתיה מזעזע. ובחלק גדול מהדרמות האלה מככבת לוסי הטרחנית, שלא הייתה לה זכות קיום לולא היו סביבה ילדים אחרים לטרחן

לוסי, במהותה, היא החברה עצמה, או לפחות החברה כפי ששולץ ראה אותה. "התוקפנות שלה שיבשה את שיווי המשקל של הדמויות האחרות", כותב מיכאליס. כך היא גרמה לכל דמות להתמודד או לסגת בדרכה. צ'רלי בראון, למשל, הגיב בתמימות אדירה וחזר אליה שוב ושוב כדי לקבל עצות או לבעוט בפוטבול. ליינוס ניגש אליה תמיד באימה מהולה בקור רוח. באחת הרצועות האהובות עליי הוא נמלט ממנה אל המטבח לאחר שרדתה בו כי הוא מרעיש, ומכין לו כריך. כשלוסי מאתרת אותו, הוא פונה אליה בשאלה נוקבת: "אני מורח בקול רם מדי בשבילך?".

יחסיה של לוסי עם שרודר נגעו לליבו של שולץ יותר מכול: נישואיו הראשונים, לג'ויס, החלו להתפרק בשנות ה-60 בזמן שהם בנו את האחוזה אדירת הממדים שלהם בסבסטופול, קליפורניה. מיכאליס כותב כי בדיוק כפי שהשתקעותו של שולץ ברצועה תרגיז את ג'ויס, כך מסירותו של שרודר לפסנתר שלו הייתה "עלבון ללוסי". בשלב מסוים נשבר ללוסי כל כך מהמוזיקה שלו שהיא משליכה את הפסנתר לביוב: "הקרב בין האישה לפסנתר! האישה מנצחת!! האישה מנצחת!!!". כששרודר צועק עליה בתדהמה, "זרקת את הפסנתר שלי לביוב!!", לוסי מתקנת אותו: "זה לא הפסנתר שלך, חמוד... זה הקרב שלי!". ככה נראית מערכת יחסים!

רק דמות אחת הייתה מסוגלת לקרוע לגזרים את העולם החברתי המבדר, המופרע והדיסטופי של הרצועה. יש האומרים שזה בדיוק מה שהיא עשתה. הדמות הזו היא גם הדמות האהובה עלי: סנופי.

סנופי והמלונה. באדיבות מארק אנדרסון

לפני שסנופי קיבל את המלונה הידועה שלו, הוא היה יצור רגשי. אף על פי שהוא לא דיבר עם הדמויות האחרות (הוא הביע את עצמו באמצעות בועות מחשבה בלבד), הוא היה מחובר אליהן מאוד. ברצועה מ-1958, למשל, ליינוס וצ'רלי בראון מדברים ברקע, וסנופי חולף על פניהם בריקוד. ליינוס אומר לצ'רלי בראון, "סבתא שלי אומרת שאנחנו חיים מאחורי מסך של דמעות". צ'רלי בראון עונה: "היא צודקת... זה עולם עצוב". סנופי ממשיך לרקוד. אך בריבוע השלישי, כשצ'רלי בראון אומר, "העולם מלא בצער", הריקוד של סנופי מאט ופניו מתחילות ליפול. בריבוע האחרון הוא כבר נמצא על הקרקע – שבור הרבה יותר מאשר ליינוס או צ'רלי בראון, שממשיכים לפטפט ברקע, "צער, עצב וייאוש... יגון, ייסורים ושברון לב...".

לקראת סוף שנות ה-60 החל סנופי להשתנות. לדוגמה, ברצועה מהאחד במאי, 1969, הוא רוקד עם עצמו: "זה הריקוד שלי לחגיגות 'היום הראשון של מאי'. הוא שונה רק מעט מהריקוד שלי ל'יום הראשון של האביב'". סנופי ממשיך לרקוד ומסיים במילים: "למען האמת, אפילו לי קשה להבחין ביניהם". סנופי עדיין היה מצחיק נורא, אבל משהו מהותי השתנה בו. הוא לא היה זקוק עוד לדמויות האחרות כדי להיות הוא עצמו. הוא היה זקוק רק לדמיון שלו. לעתים קרובות יותר ויותר הוא הופיע לבדו במלונה, ישן או מדפיס רומן או מכתב אהבה. המלונה שלו – שבקושי הייתה גבוהה יותר מכלב ביגל, ובכל זאת גדולה מספיק בפנים כדי להכיל ציור של אנדרו ווייאת ושולחן ביליארד – הפכה להיות ה"קורלטיב האובייקטיבי" לחיי הנפש העשירים של סנופי, מקום שעין אדם לא זכתה לראות.

היו שחשבו שסנופי החדש הזה הוא דבר מצוין, ואף הסיבה המרכזית לגדולתה של הרצועה. שולץ היה אחד מהם: "אני לא בטוח איך הוא התחיל ללכת, ואני לא יודע איך הוא התחיל לחשוב, אבל זה כנראה היה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי". גם הסופר ג'ונתן פרנזן הוא מעריץ של סנופי. וכפי שהוא ציין, סנופי הוא:

"התכסיסן המגוון שחירותו נובעת מהביטחון שלו בכך שביסודו הוא דמות אהובה; אמן התעתועים שעשוי, לשם ההנאה בלבד, להפוך למסוק או לשחקן הוקי או לביגל הראשי, ואז שוב, בן רגע, לפני שהווירטואוזיות שלו מספיקה לנכר או להקטין אתכם, לחזור להיות הכלב הקטן והנלהב שבסך הכול רוצה ארוחת ערב".

אבל היה מי שתיעב את סנופי החדש והאשים אותו בשקיעתה-כביכול של "פינאטס" במחצית השנייה של 50 שנותיה. "קשה לזהות את התאריך המדויק שבו הפך סנופי מהחולשה האמנותית העיקשת של הרצועה לדמות שהרסה אותה כליל", כתב העיתונאי והמבקר כריסטופר קולדוול בשנת 2000, חודש לפני מותו של שולץ, במאמר ב-“New York Press” בשם "נגד סנופי". קולדוול כתב כי בשנות ה-70 החל סנופי להחריב את העולם העדין ששולץ יצר. הבעיה, לדעתו של קולדוול, הייתה ש:

"סנופי מעולם לא היה מעורב באופן מלא במארג היחסים שהביא את 'פינאטס' לתור הזהב שלה. הוא לא היה מסוגל להיות מעורב בו: הוא לא מדבר... ולכן הוא לא מתקשר. הוא שם כדי שיביטו בו".

אין ספק שסנופי הביא את הרצועה לעולם חדש בסוף שנות ה-60. נקודת המפנה, אני חושבת, הייתה השידור של “It’s the Great Pumpkin, Charlie Brown” בשנת 1966. במשדר ליל כל הקדושים הזה, אנו רואים את סנופי יושב על מלונתו, שקוע בפנטזיה הידועה שלו, שבה הוא טייס ממלחמת העולם הראשונה שיורט על-ידי הברון האדום ומוצא את עצמו זוחל לבדו מאחורי קווי האויב בצרפת. סנופי נמצא במרכז התוכנית במשך שש דקות, כרבע מאורך המשדר כולו; הוא גונב את ההצגה ומוכיח שהוא יכול לפרוח גם ללא העולם המורכב של "פינאטס". הוא יכול גם לבדו. ומאז הוא הוכיח זאת לעתים קרובות.

סנופי חולם להיות טייס במלחמת העולם הראשונה. באדיבות טום סימפסון

ב-1968 הפך סנופי לקמע של נאס"א. באותה שנה קראו על שמו לרכב נחיתה ירחי במשימת אפולו 10 (רכב הפיקוד נקרא על שם צ'רלי בראון). ב-1968 ו-1972 הוא היה מועמד לא רשמי לנשיאות ארצות הברית. בובות סנופי נעשו פופולריות (לי הייתה כזו). עד 1975 החליף סנופי את צ'רלי בראון כמוקד הרצועה. הוא הותיר את חותמו ברחבי העולם. בחלקים מאירופה, למשל, פורסמה "פינאטס" תחת השם "סנופי". ובטוקיו, הקומה המוקדשת ל"פינאטס" בחנות הצעצועים הגדולה "Kiddy Land", מכונה “Snoopy Town”.

עד 1975 החליף סנופי את צ'רלי בראון כמוקד הרצועה. הוא הותיר את חותמו ברחבי העולם. בחלקים מאירופה, למשל, פורסמה "פינאטס" תחת השם "סנופי".

כדי להתאים את עצמו לעולם החדש הזה, שבמרכזו סנופי, החל שולץ לעשות שינויים. הוא המציא עולם חדש של חיות עבור סנופי. תחילה הופיעה וודסטוק, ציפור שמתקשרת רק עם סנופי (בעזרת סימנים חסרי פשר). ואז קיבל סנופי משפחה: ספייק, ביגל משופם בעל עיניים נפולות, ואחריו אולאף, אנדי, מרבלס ובל.

ב-1987 הודה שולץ שהוספת קרובי המשפחה של סנופי הייתה כישלון, בדיוק כפי שהדמות של "יוג'ין הג'יפ" רק הפריעה לרצועה של פופאי:

"אפשר – אני חושב – לעשות טעות ברצועה ולהרוס אותה מבלי להבין זאת... אני הבנתי את זה בעצמי לפני כשנתיים כשהתחלתי להוסיף את אחיו ואחיותיו של סנופי... הרסתי את מערכת היחסים של סנופי עם הילדים, שהיא מערכת יחסים מוזרה מאוד".

הוא צדק. האינטראקציות הראשוניות של סנופי עם הילדים היו ייחודיות כי מצד אחד הוא הבין את האנושות (הייתה לו אמפתיה עמוקה, בדיוק מה שחסר לילדים לעתים קרובות), ומצד שני הוא לא היה יכול לדבר. וזו בדיוק הסיבה שבכל פעם שקרוביו של סנופי הופיעו, הרצועה הפסיקה לעבוד.

אך בעיני מעריצים רבים האחים והאחיות של סנופי לא היו הסיבה היחידה לנפילתו. היה משהו רקוב מיסודו בסנופי החדש, שקסמו נבע מחוסר העניין שלו במה שאחרים חושבים עליו. הביטחון העצמי שלו, התחושה השאננה הזו שגם אם העולם יתפרק הוא ימשיך לרקוד, היו מרגיזים ואף חמור מכך. זו הייתה פשיטת רגל מוסרית. כפי שכתב הסופר דניאל מנדלסון במאמר ב-“The New York Times Book Review”, סנופי "מייצג חלק מסוים בעצמנו – הזחיחות, השאפתנות, הפומפוזיות, האגואיזם המבחיל – שרובנו מודעים לו אך מנסים להסתיר מתוך הגינות". בעוד שצ'רלי בראון ספג מהלומות מהדמויות האחרות ודאג שמא יחשבו עליו דברים רעים, נפשו של סנופי התמסרה להמצאת העצמי – דבר שאפשר לתפוס כמין אהבה עצמית הנובעת מאשליות. בסנופי החדש הזה, כך חשו משמיציו, לא נותר מקום לאמפתיה.

בעיני המבקרים, אחד הדברים המחרידים ביותר בסנופי הוא ההנחה שאנו יכולים לייצר כל דימוי עצמי שאנו מעוניינים בו – ובייחוד פרופיל של אדם מרובה חברים והישגים – ולמכור את הדימוי הזה לעולם

בעיני המבקרים, אחד הדברים המחרידים ביותר בסנופי הוא ההנחה שאנו יכולים לייצר כל דימוי עצמי שאנו מעוניינים בו – ובייחוד פרופיל של אדם מרובה חברים והישגים – ולמכור את הדימוי הזה לעולם. החנופה העצמית הזו אינה רק רדודה, אלא מוטעית מיסודה. כשבוחנים את סנופי באופן הזה, הוא נראה כתמציתה של תרבות הסלפי והפייסבוק. הוא מסוג היצורים שיטיילו בעולם רק כדי לצלם את עצמם ולשתף את התמונה, לנפח את הדימוי החברתי שלו. הוא רברבן. בניגוד לצ'רלי בראון, דמות מנוכרת (שיודעת כי היא מנוכרת), סנופי הוא דמות מנכרת (שכלל לא מבינה שהיא מנכרת). הוא מאמין שהוא מוכר לעולם את עצמו האמיתי. סנופי "כל כך מרוכז בעצמו", כותב מנדלסון, "שהוא בכלל לא מבין שהוא לא אנושי".

בדיוק כפי שאנשים מסוימים חשבו שצ'רלי בראון, הלוזר חסר הביטחון, הילד שמעולם לא זוכה באהבתה של הילדה אדומת השיער, היה האלטר-אגו של שולץ עצמו בתחילת הקריירה שלו, כך אפשר לומר שסנופי הוא האלטר אגו האנוכי של שולץ, המיליונר המפורסם, שסוף סוף מצא מעט אושר בנישואיו השניים וכך נעשה חמוד ורגשן במידה בלתי נסבלת (ב-1973 התגרש שולץ מאשתו הראשונה וחודש לאחר מכן התחתן עם ג'יני קלייד, אישה שפגש ב-“Warm Puppy Café” שבזירת ההחלקה על הקרח שבבעלותו בסנטה רוזה, קליפורניה). סנופי העומד על שתיים, עם העמדות הפנים והפנטזיות – סנופי היחיד במינו, סנופי העשיר, סנופי הפופולרי, סנופי הידוע, סנופי שבע הרצון – הרס הכול.

שולץ, שפחד כל חייו שמא יחשבו שהוא יומרני, האמין שדמות ראשית של רצועת קומיקס לא אמורה להיות טיפוס שחצן מדי. הוא גם אמר פעם שהיה שמח לוּ הייתה לו האפשרות להשתמש בצ'רלי בראון – שאותו תיאר כדמות הראשית שכל רצועה טובה צריכה, "מישהו שאתה אוהב ומחזיק את כל הסיפור יחד" – מעט יותר.

אבל הוא נשבה בקסמו של סנופי (במהלך אחד ממופעי ההחלקה על הקרח בסנטה רוזה, כשצפה בסנופי מחליק, שולץ רכן אל ידידתו לין ג'ונסטון, גם היא ציירת קומיקס, ואמר לה: "תארי לך... שהייתה תקופה שסנופי בכלל לא היה קיים!"). שולץ, כותבת ג'ונסטון בהקדמה לאחד מכרכי Fantagraphics, מצא בכלב הזה גרסה מנצחת של עצמו:

"סנופי היה הדמות שדרכה הוא נסק. סנופי אפשר לו להיות ספונטני, סלפסטיקי, שטותי ופרוע. סנופי היה קצב, קומדיה, זוהר, ברק... בנעליו של סנופי לא היו לו כישלונות, הפסדים, פגמים... לסנופי היו חברים ומעריצים בכל רחבי תבל".

סנופי היה ההפך הגמור מצ'רלי בראון, שכל כולו כישלונות, הפסדים ופגמים.
אבל האם הם באמת היו שונים זה מזה עד כדי כך?

מבקריו של סנופי טועים, וכמוהם גם הקוראים שחושבים כי סנופי באמת מאמין באשליות שלו. אמנם ייתכן שסנופי רדוד בדרכו, אבל הוא גם עמוק, ובסופו של דבר בודד מאוד, בודד לא פחות מצ'רלי בראון. אף על פי שטיסותיו מפוארות, רבות מהן מסתיימות בהבנה שהוא עייף וגלמוד, שקר לו ושהוא רעב. כפי שציין שולץ ב-“The Today Show”, כשהוא הודיע על פרישתו, בדצמבר 1999: "סנופי אוהב לחשוב שהוא כלב עצמאי שעושה המון דברים ושולט במהלך חייו, אבל הוא תמיד מקפיד לא להתרחק יותר מדי מהקערה עם ארוחת הערב". יש לו צרכים של בעל חיים, והוא מודע לכך, וזה מה שעושה אותו, במילה אחת, אנושי.

אפילו בהזיות הפרועות ביותר של סנופי יש קורטוב של פאתוס. כשהוא צועד לבדו בשוחות של מלחמת העולם הראשונה, אז כן, ברור שהוא מפנטז, אבל אפשר גם לזהות בו את צ'רלס שולץ הצעיר והאבל, שנשלח למלחמה יומיים בלבד לאחר שאמו מתה בגיל 50 בעודה אומרת לו: "להתראות, ספארקי (כינוי החיבה של שולץ), כנראה שלא נתראה שוב".
הרצועות האחרונות, שהתפרסמו בימים שבהם שולץ הבין שהוא גוסס, קורעות לב. נדמה שכל הדמויות מנסות להיפרד, להושיט יד לסולידריות שתמיד חמקה מהן. פפרמינט פאטי, העומדת בגשם לאחר משחק פוטבול, אומרת, "אף אחד לא לחץ ידיים ואמר, 'משחק טוב'". סאלי צועקת לאחיה, צ'רלי בראון: "אתה לא מאמין באחווה בין אחים?!!". ליינוס פולט אנחה עצומה באותיות מודגשות (SIGH!). לוסי, הנשענת כתמיד על הפסנתר של שרודר, אומרת לו, "אתה לא מתכוון להגיד לי תודה?".

אבל סנופי הוא זה שמתמודד עם השאלות הגדולות, הקיומיות. כשבוחנים אותו דרך בועות המחשבה בלבד, אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בצ'רלי בראון. הרצועה המתוארכת ל-15 בינואר, 2000, מציגה את סנופי על גג המלונה. "הייתי מתוח מאוד בזמן האחרון", חושב סנופי, ומתרומם בנוקשות מן התנוחה האופקית שבה היה שרוי. "אני מוצא את עצמי דואג לגבי הכול... כדור הארץ, למשל". הוא משתרע בחזרה, הפעם על בטנו, ונאחז במלונה: "כולנו נאחזים בחוסר אונים בכדור הזה שטס בחלל..." ואז הוא מתהפך על גבו: "מה יקרה אם הכנפיים ייפלו?".

יכול להיות שסנופי חי באשליות, אבל בסופו של דבר הוא ידע טוב מאוד שהכול עלול לקרוס. נדמה שמעצם קיומו הוא אומר לנו שלא משנה מה האדם בונה לעצמו בתוך או מחוץ לחברה, כולנו יחד נמצאים בה לבדנו. דרך אגב, בסוף סנופי מודה לפחות בחיסרון אחד, אף על פי שהוא טוען שזו בעצם לא אשמתו. ברצועה שהתפרסמה ב-1 בינואר, 2000, המצוירת בקווים רועדים, הילדים משליכים כדורי שלג זה על זה. סנופי יושב בצד ומתקשה לאחוז כדור שלג בין כפותיו: "לפתע הבין הכלב שאביו מעולם לא לימד אותו איך זורקים כדור שלג".

הרצועה האחרונה של הקומיקס ״פיאנטס״, שפורסמה לאחר מותו של שולץ בשנת 2000.

שרה בוקסר היא סופרת, מאיירה וציירת קומיקס. היא היוצרת של "In the Floyd Archives".
כל הזכויות שמורות לאלכסון.
Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.