ופתאום יוצא מזה תינוק

ככל הידוע לנו, אף חיה אחרת אינה מבינה שסקס יוצר תינוקות. האם ההבנה הזאת שינתה את מהלך ההיסטוריה האנושית?
X זמן קריאה משוער: 36 דקות

לאורך רוב ההיסטוריה האבולוציונית, סקס היה רק סקס. מבין בעלי החוליות, דגים היו הראשונים שעשו סקס, לפני כארבע מאות מיליון שנה. לדגים ולכל שאר היצורים שפיתחו את היכולת להתרבות באמצעות יחסי מין זה אמנם כיף, אבל בסופו של דבר, בשביל רוב המינים הללו, סקס הוא עדיין רק סקס. בשביל המין הפרימטי המשונה שלנו, לעומת זאת, סקס הוא הרבה יותר מסתם סקס. סקס הוא דרך לייצר תינוקות. החשיבה על אודות סקס ועל האופן שבו אנו באים לעולם היא בעלת השפעה מהותית על ההזדווגות האנושית, הזוגיות האנושית, גידול ילדים, הקמת משפחות, פיתוח קהילות, יצירת שיתופי פעולה ועוד. ההכרה בהבדל היסודי הזה בינינו ובין שאר היצורים המיניים על פני כדור הארץ, הופכת על פיה את המחשבה האבולוציונית, שביסודה אינה מבחינה בין הסקס, הרבייה והקרבה המשפחתית אצל בני האדם לבין הסקס, הרבייה והקרבה המשפחתית אצל כל יונק אחר.

דג

גם "דג הליצן" באינדונזיה נהנה מחיי מין, אפילו אם אינו יודע מדוע הוא עושה את זה. תצלום: סבסטיאן פנה למבארי.

המצאות כמו פולחן הבתולים, נישואים, סירוס, אמצעי מניעה, טיפולי פוריות והנדסה גנטית, מלמדות אותנו שהפרימט האנושי תופש סקס באופן שונה לחלוטין מכל החיות האחרות וקושר אותו בכל מיני רשתות של משמעות תרבותית ורגשית

כל בעלי החיים המתרבים באמצעות יחסי מין הם בעלי "דחף מיני" חזק. לולא היה להם דחף מיני חזק, הם היו נכחדים עד מהרה. אצל רוב בעלי החיים, הדחף הזה תובע תשומת לב מידית. אלה יללותיו של החתול בסמטה המבחין בנקבה המיוחמת, הפר הגועה המריח את הפרה הנכונה לקראתו. אי אפשר להתעלם מאלה, אבל זה אינו "דחף ללדת תינוק" – ובכל אופן, אין בעלי החיים חווים זאת כך. אנחנו, בני האדם, יודעים ששני הדברים שזורים זה בזה, אך החתול אינו יודע זאת. הוא רק רוצה למצוא את הנקבה המיוחמת. אין ספק שבקרב בעלי חיים מניפולטיביים, ובייחוד אצל פרימטים, הסקס כרוך לעתים בדרמה גדולה. אצל קופים רבים, זכר האלפא מוליד לעתים קרובות צאצאים רבים במהלך כהונתו, כי הוא זוכה לגישה רבה יותר מאשר הזכרים האחרים אל הנקבות המיוחמות ומסוגל לסכל את תוכניותיהם המיניות של הקופים שתחתיו. אבל המצאות כמו פולחן הבתולים, נישואים, סירוס, אמצעי מניעה, טיפולי פוריות והנדסה גנטית, מלמדות אותנו שהפרימט האנושי תופש סקס באופן שונה לחלוטין מכל החיות האחרות וקושר אותו בכל מיני רשתות של משמעות תרבותית ורגשית.

כאשר אנו מדברים על הייחודיות האנושית, אנו נוהגים לשבח את אצבעותינו הזריזות, את מוחותינו הפיקחיים ואת ההרגל שלנו לשתף זה את זה ברעיונות מתוחכמים באמצעות סימנים מילוליים מורכבים. השכל המהולל של אבותינו העניק לנו את האמנות, את הטכנולוגיה, וגם מערכות פוליטיות דינמיות בקנה מידה גדול. אבל בסאגה האנושית יש קו עלילה שאנו נוטים להתעלם ממנו. מככבים בו ההומינינים הקדומים, שהבינו שהם מקורבים לאנשים מסוימים ולא לאחרים, ושיש קשר בין הקרבה הזאת ליחסי מין. השלכותיה של ההבנה הזאת הן עמוקות, ויש לייחס להן נתח גדול יותר מהשגשוג הגדול של המין האנושי בכדור הארץ.

לתרבות הפופולרית יש אובססיה לסקס, אבל אובססיה כזאת יש גם למדע. ולא בכדי: הסקס הוא בעל השפעה מכרעת על סוג התהליכים האבולוציוניים המתרחשים בבעלי החיים ועל האופן שבו מתרחש חלק גדול מהתהליכים האלה. לפי התיאוריה האבולוציונית המקובלת, גנים "מועדפים" יוצרים מצב שבו הם מועברים מדור לדור כי הם אחראים לתכונות המקנות יתרונות רבייתיים בסביבה נתונה. זוהי הברירה הטבעית. ובתחום הסקס והרבייה, המדע מתעניין בברירה זוויגית: אבולוציה של תכונות הקשורות למציאת בני זוג לרבייה ולהתנהגויות הקשורות להזדווגות. בתוך המסגרת התיאורטית הזאת ניסו חוקרים לקשור בין ההזדווגות, הנישואים והמשפחה אצל בני האדם לבין "אסטרטגיות" אבולציוניות שהובילו, במודע או לא במודע, להישרדותנו והתפתחותנו המתמשכת במקום להיכחדותנו.

במילים אחרות, לפי ההיגיון המקובל, או ה"דרוויניסטי", קיימים בהכרח גנים שאחראים לאופייה של התנהגות הזיווגית הקיימת, שבתורה אחראית לכך שבעלי חיים (ובהם בני האדם) מצליחים להתרבות וכפועל יוצא להנציח את הגנים האלה, ואת ההתנהגויות המקושרות אליהם, באוכלוסיות השונות. ואם כך דברים קורים בטבע, פירוש הדבר הוא שישנם גנים ייעודיים לאיתור בני זוג מתאימים לרבייה, גנים יעודיים לאיתור בני זוג מתאימים למשפחה, גנים ייעודיים לפוליגמיה וכו'.

חיפושיות, הזדווגות

התנהגות חיפושית קיימת. תצלום: רומי יוסרדי

אנו חולקים גנים רבים עם מינים רבים ואפילו עם זבובי הפירות, אבל היצורים הקרובים לנו ביותר מבחינה גנטית הם הפרימטים הלא אנושיים. אנחנו חולקים נתח גדול במיוחד מהגנום שלנו עם הפרימטים הקרובים לנו ביותר – שימפנזים ובּוֹנוֹבּוֹ – ולכן, אם ההתנהגות הזיווגית שלהם אכן נובעת ממקורות גנטיים, אנחנו יכולים ללמוד הרבה על עצמנו מהתבוננות בקופים האלה. אמנם אף אחד עדיין לא זיהה את הגנים לרצח תינוקות או להימנעות מגילוי עריות, אבל מבחינת רוב חוקרי האבולוציה, תשובות לשאלות כמו מדוע רצח תינוקות נפוץ כל כך בקרב שימפנזים וקופים אחרים, או מדוע גילוי עריות הוא טאבו נפוץ כל כך בחברות האנושיות, אמורות לחול על כלל הפרימטים. וכך הפסיכולוגיה האבולוציונית בפרט והתיאוריה האבולוציונית בכלל שמות את המיניות האנושית בקופסה תיאורטית ברורה: מודל ההזדווגות של בעלי החיים.

התיאוריה המקובלת קובעת כי התכונות שאנו משתמשים בהן למשיכת בני זוג הן למעשה סימנים המעידים על גנים טובים, כלומר על נטייה גנטית לחוסן או לבריאות טובה. אך לעתים קרובות, ההכרזות האלה חושפות דווקא את ההנחות המוקדמות של המכריז ואינן מצביעות על ממצא מדעי מבוסס

ב-1997 כתב הפסיכולוג סטיבן פינקר בספרו "כיצד פועל המוח" (כאן בתרגום עמוס כרמל בהוצאת מטר): "מערכת ההזדווגות האנושית שונה מזו של חיות אחרות. אבל אין פירוש הדבר שהיא חומקת מהחוקים השולטים במערכות זיווג, כפי שתועדו במאות מינים". בספר Mutants (משנת 2004) סיכם בקצרה ארמן לֶרוּאָה (Leroi) את הטיעון הנחרץ הזה: "הפסיכולוגיה של הפסיונים דומה מאוד בעצם לפסיכולוגיה של תושבי פיג'י". הרעיון המרכזי בטיעונים האלה, ה"חוק" שמושל בזיווג, הוא שהברירה הזוויגית היא שמניעה את ההתנהגות הרבייתית באופן דומה בכל היצורים. התיאוריה המקובלת קובעת כי התכונות שאנו משתמשים בהן למשיכת בני זוג – בין שמדובר בזנבו המפואר של הטווס או בזקנו העבות של הגבר – הן למעשה סימנים המעידים על גנים טובים, כלומר על נטייה גנטית לחוסן או לבריאות טובה. זאת אומרת, אנחנו לא רק מורישים לילדינו זקן מלא ונאה, אלא מבחר של גנים מועדפים. הגישה הזאת מסלקת כל שמץ של ייחודיות מההתנהגות הרבייתית שלנו, ולפיה אנחנו זהים לכל בעלי החיים האחרים. רבות מהתנהגויות הזיווגיות של בני האדם הוכתרו על-ידי ההיפר-דרווינסטים כהתנהגותיות "טבעיות" למין האנושי, לרוב על סמך השוואה לפרימטים אחרים. אך לעתים קרובות, ההכרזות האלה חושפות דווקא את ההנחות המוקדמות של המכריז ואינן מצביעות על ממצא מדעי מבוסס. אומרים לנו, לדוגמה, שגברים מתוכנתים גנטית להיות דומיננטיים, שנשים מתוכנתות לחשוק בזכר האלפא, שהמונוגמיה טבעית לנשים, שהפוליגמיה טבעית לגברים, וכן הלאה. רבים טוענים שאלימות גברית היא ירושה גנטית מההיסטוריה האבולוציונית, ויש האומרים כי אבות חורגים אלימים שפוגעים בילדים של בנות זוגם מממשים את אותם דחפים כמו השימפנזים הזכרים שהורגים גורים בלהקה. כך משתרשות הטענות בנוגע ל"זכרים שטניים" ול"נקבות בררניות".

שמשון ודלילה, רובנס

אנחנו יודעים מה יצא מהדחפים האלו. "שמשון ודלילה", רובנס, 1609. National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

עלינו להתמודד עם יחסי הגומלין המבלבלים שבין שתי נטיות מנוגדות שלנו: הנטייה לראות בעצמנו בעלי חיים ככל האחרים, והנטייה לטעון שבעלי חיים אחרים הם "ממש כמונו"

חשוב לפרק את הדימויים הנפוצים האלה, מכיוון שכך נחשוף את יחסי הגומלין המבלבלים שבין שתי נטיות מנוגדות שלנו: הנטייה לראות בעצמנו בעלי חיים ככל האחרים, והנטייה לטעון שבעלי חיים אחרים הם "ממש כמונו".

לפי התיאוריה האבולוציונית המקובלת, שימפנזים זכרים דומיננטיים, וכמוהם גם פרימטים אחרים, הורגים תינוקות בלהקה שהם מצטרפים אליה כי הם יודעים שהתינוקות הללו אינם שלהם. טענה זו אכן עולה בקנה אחד עם התיאוריה המקובלת, שלפיה תכליתו של כל אורגניזם בחיים היא לשרוד כדי להתרבות, ואם אפשר, להביס על הדרך את הגנים של המתחרים. אם אני מנצח, אתה מפסיד. הזכר הדומיננטי הורג תינוקות שאינם שלו כי זה מגדיל את הסיכוי שהגנים שלו, בתוך התינוקות שלו, יביסו את אלה של יריביו, בין אם באופן איכותי ובין אם באופן כמותי. שנאמר, החזק שורד.

כשאנו מחסלים את ההבחנה בין ההתנהגות המינית האנושית לזאת של פרימטים אחרים, אנו נותנים במה לסוג מפוקפק למדי של אנתרופומורפיזם, או האנשה. העיתונאי ניקולס וייד (Wade) כתב בניו יורק טיימס שהשימפנזים והבונובו הזכרים "נוטים להרוג כל תינוק שלדעתם אינו יכול להיות שלהם, ולכן הנקבות מנסות לטשטש את זהות האב על-ידי הזדווגות עם כמה שיותר פרטים לפני כל התעברות". אם כך, יכול להיות שפרימטים שאינם אנושיים מודעים לעובדה שזרע הופך לתינוק, ושסקס, בדרך כלל, פירושו תינוק. יתרה מזאת, משתמע מכך שיש להם הבנה של מושג הקשר המשפחתי, ושל מושג האבהות בפרט. אחרת, פירוש הדבר הוא שאנחנו מקריינים את הסקס והאלימות של בעלי החיים כמו סצנה מ"משחקי הכס" להנאתנו בלבד. הקריינות הזאת מצליחה (היא סנסציונית ומפעילה אותנו ברמה הרגשית) כי החלופה המנומקת והגיונית יותר – שבונובו, גורילות ושימפנזים זכרים הורגים לעתים תינוקות, אבל לא סביר שהם יהרגו תינוק שתלוי על צווארן של הנקבות שעמן הם הזדווגו, כי יחסי מין יוצרים זיקה בין פרימטים – היא הרבה פחות נוצצת.

בונובו, הורים, תינוק, משפחה

קופי בונובו: אבא, אמא ותינוק חי. תצלום: Doris Meta F

ולא רק העיתונאים נופלים למלכודת הזאת: גם מדענים אינם מצליחים תמיד להימנע מהפיתוי להאניש את אסטרטגיות הרבייה. כשהפרימטולוגית שרה הֶרדי (Hrdy) כתבה בספרה Mothers and Others (משנת 2011) על אודות תחרות בין זכרים וטיפול בתינוקות אצל המרמוסטים, היא התלוצצה כי "בהיעדר בדיקות דנ"א, [המרמוסט] אינו יכול לדעת מי האבא". אבל בפועל, הסיבה שהקוף אינו מסוגל לדעת מי האבא, או אפילו לתפוש מושגים כמו "אבא" ו"אבהות", היא היעדר המודעות לכך שסקס יוצר תינוקות (נכנה כאן את המודעות הזאת בשם "תודעה רבייתית"). משהו אחר דוחף את האבות המרמוסטים לטפל בצאצאיהם הביולוגיים ולא באחרים.

אם כך, לא זאת בלבד שההשערות האבולוציוניות בנוגע למקורן של אסטרטגיות ההזדווגות האנושיות מתבססות על נטייתו של המדע לדמות אותנו לבעלי חיים אחרים, אלא שהן גם מסבכות אותנו ברשת מסחררת של הנחות אנתרופומורפיות בנוגע לבעלי חיים אחרים.

אך כפי שכותב חוקר הקוגניציה דניאל פּוֹבינֶלי (Povinelli) במאמרו Behind the Ape’s Appearance (משנת 2004): "אם שימפנזים אינם חושבים על ישויות שלא ניתן לראות, אזי במקרים רבים נזדקק להסברים שונים בתכלית להתנהגות האנושית והשימפנזית – אפילו במצבים שבהם ההתנהגות הזאת נראית כמעט זהה". שימפנזים מתנהלים במיומנות בעולם שיש בו כוח כבידה בלי לחשוב על כבידה, בלי להגות בה ולהגדיר לה כללים. ובאותה מידה של תמימות הם מתנהלים בעולם שיש בו אבהות בלי לחשוב על השלכותיהם של יחסי מין. אבל בני האדם, שהתנהלותם דומה מאוד לזאת של הקופים, מתנהלים בעולם שבו ידוע כי זכרים חיוניים להבאת תינוקות לעולם, שבו לזכרים ולנקבות יכולים להיות צאצאים, אחיות ואחים, שבו אמונות על אודות קרבת דם מגדירות את החברה והפוליטיקה, ושבו קרובי משפחה יורשים קניין רוחני וחומרי בהתאם לחוקים שלמורכבותם אין אח ורע בממלכת החיות.

כששימפנזה דומיננטי הורג תינוק שאינו שלו, אנו זקוקים למערכת מסוימת של הסברים. ואי אפשר לקשור ישירות בין התופעה הזאת לבין אלימות במשפחה אצל בני האדם

כששימפנזה דומיננטי הורג תינוק שאינו שלו, אנו זקוקים למערכת מסוימת של הסברים. ואי אפשר לקשור ישירות בין התופעה הזאת לבין אלימות במשפחה אצל בני האדם בלי להכיר בהבדלים המהותיים בין רבייה ומשפחה אצלנו ואצל השימפנזים.

גם השקפות נפוצות בנוגע לאבולוציה של Pair-bonding (קשר זוגית) אצל בני האדם מבטלות את הייחודיות של המין שלנו. הספר Primeval Kinship (משנת 2010) מאת הפרימטולוג ברנאר שאפֶּה (Chapais) הוא למעשה השערה בנוגע לזוגיות האנושית, לשושלות יוחסין, ולדפוסי נישואים אקסוגמיים (נישואים מחוץ למשפחה). כמו חוקרים רבים אחרים, שאפֶּה מתאר את הרגלי ההזדווגות ומבני המשפחה הייחודיים של בני האדם כתוצאה של תהליכים רגילים של ברירה טבעית וזוויגית המבכרים אסטרטגיות הזדווגות מסוימות בהתאם לנישות ולצרכים של בעל החיים. לפי שאפֶּה ורבים אחרים, אפשר להסביר את אסטרטגיות ההזדווגות האנושיות בלי להתייחס כלל למודעות שלנו לקיומן.

הנטייה של המין שלנו לחיות בזוגות, למשל, נחשבת בעיני רבים לתגובה הסתגלותית לעלות הגבוהה של גידול הילדים. הם גדולים כל כך (קרי: רעבים) ומגיעים לאט כל כך לעצמאות, שאסטרטגיה כמו קבלת סיוע בטיפול בילדים – ולא רק מהסבתא, מאחיותיה של האם ומאחיותיו של התינוק, אלא גם מאחיו של התינוק, מאביו ומקרוביו – עוזרת לנו להמשיך להתקיים ואף לשגשג למרות האילוצים הללו. וההסבר הזאת אינו נקודת התחלה רעה. בזכותו אפשר להבין מדוע אצל פרימטים כמו דרוקולים ומרמוסטים, האבות מעורבים בגידול הילדים. אצל הדורוקולים, האבות אינם "יודעים" מי הצאצאים שלהם כפי שבני אדם יודעים את זה. אבל הברירה הטבעית ביכרה (או לפחות לא שללה) את הטיפול של האבות בצאצאיהם, כי הדבר מקנה יתרון רבייתי – ובהנחה שההתנהגות הזאת עוברת בירושה, באמצעים ביולוגיים או בלמידה, אפשר לשחזר אותה בדורות הבאים. על פניו, זה דומה מאוד להתנהגות שלנו, ללא ההשלכות המורכבות של האבהות האנושית.

אב ובנו, חוף הים

אב ובנו מממשים יתרונות. תצלום: זאן

לא בלתי סביר להניח שמבחינת מאפייני המשיכה והעוררות המינית, אנחנו באמת דומים לבעלי חיים אחרים. אבל "דחפים חייתיים" מסבירים מפגשים לוהטים בחדרים חשוכים, לא נדרי נישואים

לכן לא בלתי סביר להניח שמבחינת מאפייני המשיכה והעוררות המינית, אנחנו באמת דומים לבעלי חיים אחרים. אבל "דחפים חייתיים" מסבירים מפגשים לוהטים בחדרים חשוכים, לא נדרי נישואים. הדחף המיני האנושי שזור באמונות, בידע, בחישובים מודעים, במחשבות על עבר ועל עתיד. יתר על כן, בני האדם משדכים פרטים, לעתים מלידה, ושידוכים אלה משפיעים במידה רבה על ההתנהגות האנושית לאורך החיים. מכיוון שהמין האנושי כבול מכל עבר בשלשלאות סוציו-תרבותיות, אפשר לטעון שכל חתונה אנושית היא סוג של שידוך. זאת גישה חדשה לחלוטין לבחירת בני זוג בזירה האבולוציונית. כמו בעלי חיים חברתיים אחרים, גם אנחנו מתחרים על בני זוג ובוררים אותם בקפידה – אבל לא רק מפני שאנחנו רוצים לשכב איתם, אלא גם מפני שאנחנו רוצים להביא איתם ילדים לעולם, להקים איתם משפחה, לבנות איתם עתיד. התודעה הרבייתית אינה תוצאה של ההזדווגות האנושית ותו לא. היא גם השפיעה עליה עמוקות.

בני האדם יודעים שיש להם קרובי משפחה: סבים, הורים, אחיות וילדים. וההבנה הזאת – שסקס פירושו תינוק, שתינוק פירושו קרבת דם – היא נקודת מפנה בהיסטוריה של החיים

בספרו Why Is Sex Fun? (משנת 1997), כותב ג'ארד דיימונד שהמיניות האנושית היא חריגה מכיוון שלעתים קרובות אנחנו מקיימים יחסי מין לשם הנאה ולא לשם רבייה. אבל הדגש שכותבים רבים שמים על אורגזמות ואקרובטיקה מחמיץ את העיקר. בעלי חיים עושים סקס משפע של סיבות מידיות, כולל הנאה, אבל שום מין פרט לנו אינו מקיים יחסי מין באופן מודע לשם רבייה. אז לא רק הקאמה-סוטריוּת שלנו מייחדת אותנו, אלא גם התודעה הרבייתית שלנו. סקס אינו משהו שפשוט קורה לבני האדם. יכול להיות שההכרה בהשלכותיו הרבייתיות של הסקס הייתה אחת מנקודות המפנה שהפכה את בני האדם לתושבים הייחודיים ביותר של כדור הארץ. בזכות התודעה הרבייתית, בני האדם יודעים שיש להם קרובי משפחה: סבים, הורים, אחיות וילדים. וההבנה הזאת – שסקס פירושו תינוק, שתינוק פירושו קרבת דם – היא נקודת מפנה בהיסטוריה של החיים.

אז איך קרה שהבנו את זה?

ככל הידוע לנו, שום חיה פרט לחיה האנושית אינה מקדישה זמן למחשבה על דברים שהיא אינה יכול לתפוש בחושיה. את התשובה לשאלה מאיפה באים תינוקות אי אפשר לתפוש בחושים בלבד. הדבר מחייב את ההבנה שפעולה שגרתית למדי המתבצעת כיום עשויה להוביל להשלכות בעתיד הרחוק – היא דורשת קישור בין פעולה שהתבצעה מזמן ובין תינוקות של עכברים, חתולים, גורילות או לווייתנים ופילים שנולדים אחרי עשרים יום, חודשיים, שמונה חודשים, ואף כמעט שנתיים אחר כך. אפילו בקרב המינים המעטים, ובהם קופי הבונובו, שמקיימים יחסי מין בעת ההיריון – מה שעשוי לצמצם לכאורה את משך הזמן שבין סיבה לתוצאה – עדיין נדרש דמיון פרוע כדי לקשר בין פעולת הסקס לבין ההיריון ותוצאותיו, ובדמיון הפרוע הזה ניחנים, ככל הידוע לנו, רק בני האדם. יחד עם השפה, הדמיון שלנו עוזר לנו להגות רעיונות מופשטים כאלה ולהעביר אותם בין פרט לפרט. בני אדם, כבר בהיותם שני שנים ספורות בלבד, מתחילים להסביר דברים שהם אינם רואים. זמן קצר לאחר מכן אנחנו כבר טווים סיפורים על המקום שתינוקות באים ממנו, או חוזרים על סיפורים ששמענו. ועד מהרה אנחנו מרכלים במיומנות על חברי השבט.

ונוס מווילנדורף

"ונוס מווילנדורף" (מבט מהצד), 30,000 לפנה"ס. צלמית נשית בהיריון, מהתקופה הפליאוליתית. נראה כי הייתה צבועה באדום. תצלום: Matthias Kabel, ויקיפדיה

היכולת הרעיונית המופשטת, שפובינלי מתאר כמוח המותאם למחשבה על "רוחות רפאים, כוח הכבידה ואלוהים", היא בין התכונות הבודדות שהפרימטולוגים מוכנים להודות בכך שהיא ייחודית לבני האדם (ובינתיים הם ממשיכים לצמצם עוד ועוד את הפער בינינו לבין קרובינו הלא אנושיים). אם לצטט את פובינלי: "חייהם השכליים של בני האדם והשימפנזיים דומים, וזאת במובן ששני המינים מייצרים הגדרות רבות מספור (ולעתים קרובות זהות) לדברים שהם מסוגלים לראות, אך בו בזמן הם שונים בתכלית מכיוון שבני האדם מייצרים הגדרות נוספות לדברים שאי אפשר לראות כלל". ככל הידוע לחוקרי קוגניציה  כיום, אין ראיות רבות המעידות על כך שלבעלי חיים אחרים יש השקפות, חומריות או רוחניות, בנוגע להיריון ולהבאת תינוקות לעולם, או שהם מבינים שפרט נתון, ובעיקר זכר, יכול להיות בעל קרבת דם לתינוק. ללא הדמיון עשיר המסוגל לתאר את העבר, את העתיד ואת הקשרים המסתוריים ביניהם, הבנה שכזאת אינה יכולה להתקיים.

איננו יודעים מתי אבותינו האנושיים פיתחו לראשונה יכולת חשיבה מופשטת עשירה, ועל אחת כמה וכמה איננו יודעים מתי התרחשו רגעי ה״אאוריקה״ הראשונים שבהם הבין מישהו שגבר+אישה+איך שהם לא דמיינו את הפעולה הרלוונטית = תינוק

איננו יודעים מתי אבותינו האנושיים פיתחו לראשונה יכולת חשיבה מופשטת עשירה, ועל אחת כמה וכמה איננו יודעים מתי התרחשו רגעי ה״אאוריקה״ הראשונים שבהם הבין מישהו שגבר+אישה+איך שהם לא דמיינו את הפעולה הרלוונטית = תינוק. יצירות בדיוניות כגון "שבט דוב המערות" מאת ג'ין מ. אואל (1980) והמשכה "עמק הסוסים" (1982) הציגו השערות שונות בנוגע למקורותיה של התודעה הרבייתית, אבל מחוץ לתחומי הספרות הספקולטיבית, לא סביר שנגלה אי פעם בוודאות כיצד היא נולדה. עם זאת, ההתפתחות הקוגניטיבית האנושית הותירה עקבות שמספקות לנו רמזים מעניינים.

כאשר הומינינים למדו לראשונה כיצד לשלוט באש, הם קיבלו הזדמנות לצפות בטרנספורמציה המתחוללת בחומר אורגני, ויכלו להשליך את הכללים האלה גם על סקס ותינוקות. העדות המובהקת הראשונה לשליטה באש היא בת 800 אלף שנה. היא נמצאה בגשר בנות יעקב, אתר של שרידי הומו ארקטוס בישראל. מדובר בחצי מיליון שנה לפחות לפני התפתחות ההומו ספיינס. ייתכן שמדובר בשרידים של בישול, הרי ליקוט ביצים היה מלמד לבטח את ההומינינים כיצד נוזל אמורפי הופך לגוזל – וממש מתבקש להשליך את המסקנה הזאת על תינוקות אנושיים. קליפות ביצי היען המוקדמות ביותר ששימשו בוודאות לצרכים אנושיים (ככלי קיבול מחוכמים לנשיאת מים ולאחסונם), הופיעו רק בתקופת האבן התיכונה באפריקה, לפני כשישים אלף שנה. החשיבה המופשטת התפתחה הרבה הרבה לפני כן.

אם נניח שהתודעה הרבייתית עתיקה לפחות כמו העדויות הארכיאולוגיות המוקדמות ביותר ליכולתנו הייחודית לחשוב על העבר, ההווה והעתיד ולקשור בין סיבה נתונה לתוצאה המתרחשת זמן רב לאחר מכן, אזי היא התפתחה כבר לפני 1.75 מיליון שנה, כשההומו ארקטוס החל לקחת גושי אבן ולהפוך אותם באופן יזום ומכוון לגרזני יד בצורת דמעה. אבל ביסודו של דבר איננו יודעים בוודאות מה היו מוחותיהם של הארקטוס מסוגלים להבין בנוגע לסקס ולקרבת דם. אם התודעה הרבייתית התאפשרה רק עם התפתחות המוח הספציפי של המין שלנו, ייתכן שהיא הופיעה רק אצל ראשוני ההומו ספיינס, לפני 200-300 אלף שנה, אף שגם במקרה זה אין להכחיש שהיא עתיקה מאוד. מכיוון שסביר להניח שנדרש לבני האדם זמן מה "להתניע" ולהביא את מוחותיהם לרמת התפוקה המודרנית, יכול להיות שהתודעה הרבייתית הופיעה רק לפני מאה אלף שנה, כמופיעות העדויות הארכיאולוגיות הראשונות לתוצרים של חשיבה מופשטת, כמו קליפות הביצים החרוטות ההן, וגם סלעים חרוטים, אבנים מגולפות וציורי מערות.

גרזן יד, תקופת האבן

מישהו פעם ראה אבן ודמיין את הכלי שיתקבל ממנה לאחר עיבוד: גרזן יד מלפני חצי מיליון שנה, צפון צרפת. תצלום: Merryjack

אף שלא ברור מתי בדיוק התפתחה היכולת הקוגניטיבית, ברור למדי שהתודעה הרבייתית היא בת קרוב למאה אלף שנה לפחות, ולכן גם תוצרי הלוואי התרבותיים שלה עתיקים בהכרח. נדוניות, טבעות אירוסין ונישואים – כל אלה מושפעים מהקוגנציה ומהתרבות הייחודיות שלנו, אפילו אם ביולוגים אבולוציוניים חושבים שתוצרים מסוג זה הם הגרסה הקופית הדו-רגלית לדברים שחרגוליים, סוכיים וזאבים עושים גם הם.

בני אדם ברחבי העולם מסתדרים זוגות-זוגות בתוך קהילות גדולות. לרוב איננו נוהגים במתירנות מינית כמו השימפנזים והבונובו, למרות שפע הזדמנויות. נכון, אנחנו בוגדים, אבל רוב בני האדם שחיים בזוגות שומרים על נאמנות רבייתית לא פחות מגורילות וגיבונים שחיים בבידוד

נתחיל עם ההשלכות שהיו עשויות להופיע כבר בשלב מוקדם מאוד בעבר האנושי. בני אדם ברחבי העולם מסתדרים זוגות-זוגות בתוך קהילות גדולות. לרוב איננו נוהגים במתירנות מינית כמו השימפנזים והבונובו, למרות שפע הזדמנויות. נכון, אנחנו בוגדים, אבל רוב בני האדם שחיים בזוגות שומרים על נאמנות רבייתית לא פחות מגורילות וגיבונים שחיים בבידוד, אף שיש להם הרבה יותר הזדמנויות להתפרפר. ואף שתרבויות רבות מעודדות פוליגמיה או משלימות עם קיומה, המונוגמיה שכיחה הרבה יותר בפועל, אפילו בתוך חברות פוליגמיות כביכול. יכול להיות שהנטייה האנושית הזאת לזוגיות התפתחה, כפי שמשערים ברנרד שאפֶּה ואחרים, בגלל שורה ארוכה של תמורות אקולוגיות שהתחוללו במיליוני השנים האחרונות של ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, ובהן ברירה של זכרים המשתתפים בגידול הילד. בין שהתודעה הרבייתית היא חלופה להשערה הזאת ובין שהיא משלימה אותה, סביר להניח שגם לה היה חלק בהתפתחות האבולוציונית של היכולת והרצון ליצור זוגיות מינית בלעדית בתוך קהילה רחבה יותר.

בני אדם נוטים הרבה יותר לנפוטיזם לעומת פרימטים אחרים, מכיוון שאנו מבינים קרבת דם מהי, ומקנים לה ערך ומשמעות

יכול להיות שבמשך זמן רב, כל מיני תפישות בנוגע לקרבת דם וליצירת תינוקות השפיעו על תהליך בחירת בני הזוג ועל התחרות על בני זוג, וכך נוצרה הברירה הזוויגית הייחודית של בני האדם. התודעה הרבייתית הייתה לבטח מגבירה את המשיכה לבני זוג – ואת התחרות על בני זוג, זכרים ונקבות גם יחד – שנתפשו כחברים טובים בקהילה וכהורים טובים, או שנתפשו כבעלי הפוטנציאל להיות הורים טובים. היא הייתה מגבירה גם את התחרות על בני זוג או משפחות הנכונים לחלוק את המשאבים שלהם. התודעה הרבייתית היא סיבה משכנעת להגברת שיתוף פעולה בין זכרים לנקבות, אפילו אם הם אינם בני זוג – אחים ואחיות בוגרים, למשל. זוהי תופעה אנושית ייחודית. התפתחות מושג האבהות חיזקה לבטח גם את הקשרים בין אח זכר לאח זכר. אף ששימפנזים זכרים משתפים פעולה, אחים אינם מתיידדים זה עם זה באופן מכוון ומובן מאליו. בני אדם נוטים הרבה יותר לנפוטיזם לעומת פרימטים אחרים, מכיוון שאנו מבינים קרבת דם מהי, ומקנים לה ערך ומשמעות.

אחים

אחים, והם יודעים את זה. תצלוםף ג'סי דרייפר

דוגמה משכנעת מאוד היא הטאבו על גילוי עריות. כמו החיים בזוגות, גם הטאבו הזה נפוץ מאוד בחברות אנושיות, ובפועל מדובר בתופעה אוניברסלית. הפרשנות האבולוציונית המקובלת לקיומו של הטאבו הזה אומרת כך: הטאבו האנושי על גילוי עריות, וכמוהו גם הימנעותם של בעלי חיים אחרים מהזדווגות עם קרוביהם, הם אסטרטגיות אבולוציוניות כלליות למניעת תכונות גנטיות מזיקות נדירות אצל צאצאים. מינים רבים של בעלי חיים מקפידים על מטרילוקאליות – נקבות נשארות בחיק הקבוצה שבה נולדו והגברים עוזבים את הקבוצה שלהם בגיל הפוריות – או להיפך, על פטרילוקאליות. גישה אקסוגמית זו נפוצה בקרב פרימטים לא אנושיים ובעלי חיים אחרים, ומובילה אותם להימנעות מהזדווגות עם קרובים. אבל מחקרים גנטיים מלמדים שאנו מפריזים בסיכונים הכרוכים בהזדווגות עם קרובים, ושהיא אינה מייצרת תכונות גנטיות מזיקות בתדירות גבוהה כפי שנדמה. ויש גם מינים שאינם נמנעים מהזדווגות עם קרובים: לדוגמה, נקבות הנמייה המפוספסת המצויה מזדווגות ברצון עם אחיהן ואבותיהן.

ייתכן שהטאבו האנושי על גילוי עריות נטוע ביסודות ביולוגיים של סלידה ומשיכה אשר דוחפים אותנו להזדווג מחוץ לקבוצה המשפחתית הקרובה המוכרת. עם זאת, אפשר לטעון בצורה משכנעת לא פחות שטאבו מסוג זה הוא תוצר של התודעה הרבייתית שלנו, שהשפיע בתורו על הנורמות התרבותיות. התודעה הרבייתית מעודדת אותנו לשקול מערכות יחסים והדדיות באופן שבעלי חיים אחרים אינם מסוגלים לו. כשהחברה אוכפת טאבו על גילוי עריות, אבות נמנעים מלקיחת בנותיהם לעצמן, כיוון שהבנות האלה יכולות להועיל יותר למשפחה אם יינשאו למישהו מבחוץ וילדו איתו צאצאים. הטאבו כופה על הפרט נישואים עם בן משפחה אחרת, דבר המניב תועלות להוריו ולאחיו בזכות הברית שנוצרת. ולנורמות חברתיות כאלה יש בתורן השפעה עמוקה הן על הרבייה הביולוגית והן על ההתפשטות התרבותית. כשאיננו מזהים באופן אוטומטי בין מודלים של בעלי חיים לרבייה האנושית, כלומר כשאנו מביאים בחשבון את ההישג האנושי הייחודי הזה המכונה תודעה רבייתית, אנחנו יכולים לפרש את הטאבו על גילוי עריות כמכשיר שמגביל את המיניות כדי למטב את התוצאות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות, גם אם הדבר בא על חשבון מיטוב התוצאות הגנטיות.

אין הכוונה שטאבו על גילוי עריות הוא תופעה תרבותית גרידא. אף שטאבו חברתי על גילוי עריות אינו מקודד בדנ"א, הוא עשוי להשפיע על מידת ההצלחה הרבייתית של האנשים המצייתים לו וכך להשפיע על הביולוגיה האנושית – ולא רק להיות תוצר שלה. טאבו על גילוי עריות עוזר לנו להתרחק מסיפוקים מידיים ולבכר את הראייה ארוכת הטווח ואת התגמול שהיא מבטיחה. וכך התרבות משפיעה בתורה על האבולוציה הביולוגית.

התודעה הרבייתית היא רק רכיב בודד בהמצאה המכונה התרבות האנושית – אוסף גדול של התנהגויות, ידע, ערכים והשקפות שהרחיק את הגורל האנושי מהמודל האבולוציוני שחל על מינים אחרים

התודעה הרבייתית היא רק רכיב בודד בהמצאה המכונה התרבות האנושית – אוסף גדול של התנהגויות, ידע, ערכים והשקפות שהרחיק את הגורל האנושי מהמודל האבולוציוני שחל על מינים אחרים. אנו בני האדם עושים דברים רבים שחותרים תחת האינטרסים האבולוציוניים שלנו. אנחנו מתנזרים ממניעים דתיים, משתמשים באמצעי מניעה, מבצעים הפלות ופיגועי התאבדות. אנחנו מאמצים תינוקות שאינם קרובינו, יוצאים למלחמות, הורגים אחים ואחיות. חלק גדול מהדברים האלה אנחנו עושים מרצוננו החופשי, ואף אחד מהם אינו מנציח את הגנים שלנו. להיפך.

התודעה הרבייתית הופכת משפחות אנושיות לשושלות אנושיות. שושלות אלה משתלבות בשושלות אחרות, ולא רק שהן מחליפות ביניהן גנים ומעבירות אותם לדורות הבאים כפי שעושים כל בעלי החיים, אלא שהן גם מעבירות תרבות חומרית ובלתי חומרית מקבוצה לקבוצה ומדור לדור, מה שמשפיע גם על הגנים בהמשך הדרך. ההבנה שסקס פירושו תינוק העניקה לנו את היכולת לקבוע נורמות וציפיות חברתיות בנוגע למועד שבו אנו מתרבים ולזהות בני הזוג שעמם אנו מתרבים. התנהגות ביולוגית טהורה לא הייתה יכולה לעשות זאת. אבל ההבנה שסקס פירושו תינוק לא רק השפיעה על גורל האדם. היא שינתה את כדור הארץ כולו כיוון שהיא עודדה את המין שלנו לנצל מינים אחרים לצרכיו.

משפחה, רומנוב

משפחה שידעה לנצל אחרים, ונקלעה לקושי להתרבות. תצלום: Boasson and Eggler St. Petersburg Nevsky 24, ויקיפדיה

האנשים הפליאוליתיים השתמשו בשפה סמלית מתוחכמת וניחנו בידע  נרחב באשר להתנהגויות בעלי החיים והצמחים, והידע הזה כלל מן הסתם את נושא הסקס והרבייה

בסוף עידן הקרח האחרון, לפני כ-10,000-12,000 שנה, החלו בני האדם לעבור מליקוט לחקלאות. השינוי הזה מסמן את נקודת ההתחלה של התקופה הניאוליתית. הוא גם הניח את יסודות האנתרופוקן, התקופה הנוכחית ובה ניכרת השפעתם של בני האדם על המערכות האקולוגיות של כדור הארץ – תקופה שעשויה להפוך בקרוב לתקופה גיאולוגית רשמית. ארכיאולוגים עדיין מתוכחים על סיבת השינוי הזה ומועדו. או שהחקלאות הביאה לאדם יתרונות שהליקוט לא נשא בחובו, או שהליקוט הפך לאסטרטגיה שאינה בת קיימא, ולכן לבני האדם לא הייתה ברירה אלא לאמץ אורח חיים חדש. אולי שני הדברים גם יחד נכונים. תהיה הסיבה אשר תהיה, השינוי היה אטי ומגומגם וארך מאות ואף אלפי שנים.

בּיוּת הוא ביסודו השתלטות על בעל חיים אחר שנעשית במחשבה תחילה לשם מטרה אבולוציונית. החקלאים הראשונים הם שהחליפו לראשונה את הברירה הטבעית בברירה מלאכותית. הם היו צריכים להחליט אילו זרעים לשתול (אם בכלל) ואילו חיות לקחת מעדרי הפרא שחיו בקרבת מקום. הם כלאו בעלי חיים בשביל בשר, צמר, עורות, חלב, דם וכו'. ברור לנו כיום שחקלאים גידלו חיות וצמחים עוד לפני שפנו לביות, כלומר בלי לברור אותם לפי תכונות רצויות. אבל גם אז, עוד לפני ברירה מלאכותית, היה לחקלאים ידע רב בנוגע לטבע, ממש כמו קודמיהם הציידים-לקטים. החקלאים הראשונים ההם ידעו לבטח שהאבקה והרבעה הן דרישות קדם לדור הבא של הצמחים ובעלי החיים, וזה הפך אותם לגננים ולמגדלים טובים יותר. האנשים הפליאוליתיים השתמשו בשפה סמלית מתוחכמת וניחנו בידע  נרחב באשר להתנהגויות בעלי החיים והצמחים, והידע הזה כלל מן הסתם את נושא הסקס והרבייה.

ביות העזים, הכבשים או הפרות משקף הבנה של חשיבות הסקס בייצור חיות בעלות תכונות רצויות, כגון כניעות, עדריות וחלב שמן. חקלאים הבינו שהורים בעלי התכונות האלה יולידו ככל הנראה צאצאים בעלי אותן תכונות, והבנה זו הנחתה אותם בעת בחירת בעלי חיים להרבעה. בשלב כלשהו הבינו גם בני האדם שהאבקה סלקטיבית יכולה לכוון יבול מסוים בכיוון הרצוי – זרעים שמבשילים כולם באותו זמן, זרעים שנשארים על הצמח עד שהחקלאים רוצים לקצור אותו, זרעים טעימים יותר וכו'. האם החקלאים הראשונים האלה הבינו שהאבקה היא בעצם סקס של צמחים? איננו יודעים. אבל ביות – ברירה מלאכותית המכוונת בתכליתיות על-ידי בני אדם, בניגוד לניצול תוצאותיה המקריות של הברירה הטבעית – היה חלק מהותי מהמעבר לחקלאות, והוא לא היה יכול להתפתח בלי תודעה רבייתית.

המעבר לחקלאות הביא עמו את תחילת עידן יישובי הקבע, התפתחות של כפרים ועיירות ובסופו של דבר ערים, ואחר כך גם גידול אדיר באוכלוסייה על כל ההשלכות הסביבתיות, האפידמיולוגיות, התרבותיות והפוליטיות הכרוכות בזה. ללא תודעה רבייתית, ההיסטוריה האנושית הייתה שונה בתכלית.

ביות דורש תודעה רבייתית, ובלעדיה לא היה נולד הענק האקולוגי המכונה החברה החקלאית והתעשייתית האנושית

אמנם בני האדם אינם בעלי החיים היחידים שעוסקים בחקלאות. נמלים הן חקלאיות של כנימות, דגי אלמוגית הם חקלאים של אצות, ויש נמלים שמגדלות פטריות על העלים שהן מלקטות. אבל ככל הידוע לנו, החיות האלה אינן בוררות פטריות או כנימות במטרה להנדס את התכונות של הדורות הבאים. זה אינו ביות, וגם לא חקלאות במובן המוכר לנו. ביות דורש תודעה רבייתית, ובלעדיה לא היה נולד הענק האקולוגי המכונה החברה החקלאית והתעשייתית האנושית.

לכן אולי לא מפתיע שבתרבויות החקלאיות המוקדמות היה שפע סיפורים ומיתוסים על אודות פוריות. כתובות בנות יותר מאלפיים שנה על קיר במצרים מהללות את יכולתו של הפין להקנות חיים. הירוגליפים מספרים לנו כיצד האל הזכרי אתום ברא את היקום במעשה של אוננות. אלף שנה לפני כן השאיר מישהו מסר בכתב יתדות בעיר השומרית אֶרידוּ שבעיראק ובו מתואר כיצד הפין, וליתר דיוק הפין של האל אֶנְכּי, הוא כוח בורא, וכיצד הפין של אנכי הוליד את הפרת והחידקל. ולפי חוקי חמורבי, הגברים הבבלים היו מודעים מאוד לכך שהם מסייעים ביצירת צאצא באמצעות יחסי מין.

שיווה לינגה, איבר מין

פולחן "שיווה לינגה" בהודו היום: ה-linga, איבר מינו של האל שיווה, יחד עם איבר ה-Yoni של האלה שאקטי, מייצגים את האחדות הפורייה האינסופית. תצלום: נאטש ראמאסאמי

בתנ"ך, כשאלוהים אמר לאדם ולחווה "פרו ורבו", הוא הקנה לחלציהם את כוח היצירה. בעשרת הדיברות אנו נדרשים לכבד את אבינו ואת אימנו, לא לנאוף ולא לחמוד את אשת רענו. עוד לפני הספירה, "שנים-עשר הלוחות" (450 לפנה"ס), אוסף החוקים הרומאי הקדום ביותר שברשותנו, מצביע כפי הנראה על הבנה אמפירית טובה למדי באשר לסוגיית הרבייה. לדוגמה, בלוח IV.5נאמר: "ילד שנולד יותר מעשרה חודשים לאחר מות אביו לא יהיה זכאי על-פי חוק לרשת אותו". המעקב אחר משך ההיריון כדי לוודא שהצאצא הוא אכן בנו של אותו אב הייתה חלק מהמשפט כבר אז, אף שעברו עוד 2,000 שנה עד שהושגה הבנה מדעית של תהליך הרבייה.

כן, אף שבני אדם מסוגלים מימים ימימה לבצע את החשבונאות הבסיסית של הרבייה, היה להם קשה יותר להשיג הבנה ברורה של הלוגיסטיקה ההתעברותית והעוברית. ראיות אתנוגרפיות רבות מלמדות אותנו כי אף שבני אדם בכל מקום הכירו בתפקידו של הגבר ברבייה, לתרבויות שונות היו תפישות שונות מאוד לגבי הפרטים המדויקים. בקרב תושבי אזור השפלה של אגן האמזונאס רווחה ההשקפה שמספר גברים יכולים לתרום ליצירת ילד בודד, שהזרע שלהם מצטבר יחד או משפיע על העובר במהלך ההיריון. בתחילת המאה העשרים, אנתרופולוגים כמו ברוניסלב מלינובסקי (Malinowski) בספרו The Father in Primitive Psychology (משנת 1927) ודאגלס לוקווד (Lockwood) בספרו  I, the Aboriginal (משנת 1962), תיעדו את סיפוריהן של קבוצות בדרום האוקיינוס השקט ובאוסטרליה המאמינות כי יחסי מין בחדירה פותחים את האישה או יוצרים את "הדרך" להתעברות.

כיום מקובל להניח שעד לפני מאה שנה עוד היו בעולם אנשים שלא ידעו איך תינוקות נוצרים. סביר להניח שזה לא נכון

אבל למלינובסקי הייתה תפישה מוגבלת של מערכות האמונה האלה. הוא היה נחוש להסביר כיצד התהוו חברות אנושיות חידתיות מבחינתו, שבהן אפשר לזהות תבניות של שושלות יוחסין המוגדרות על פי האימהות, אף שהחברה עצמה מתנהלת בתוך מבנה כוח פטריארכלי. הוא טען שהסיבה לכך היא שהתרבויות האלה אינן מבינות מהי אבהות וכיצד תינוקות באים לעולם. על תושבי איי טרובּריאנד, המשתייכים לפפואה גינאה החדשה, הוא כתב ש""יש להם מוסד נישואים מבוסס, אך בה בעת הם בורים למדי באשר לחלקו של הגבר בהולדת ילדים. בעיני תושבי איי טרובריאנד, 'אבא' זו הגדרה חברתית גרידא: זהו האיש שנישא לאֵם, גר איתה באותו בית ומקים איתה את משק הבית". לפי מלינובסקי, "המחשבה שהאם לבדה יוצרת את גופו של הילד, ואילו הגבר אינו תורם דבר להתהוותו, היא הגורם החשוב ביותר בארגון החברתי של תושבי טרובריאנד". ומכיוון שהפטריארכיה הזאת אינה מבינה את מושג האבהות הביולוגית, ומכיוון שהאֵם אינה יכולה להיות האבא, אחיהּ הוא שזוכה במעמד הזה. להשקפות האלה היו השלכות אינטלקטואליות עמוקות ורחבות. כיום מקובל להניח שעד לפני מאה שנה עוד היו בעולם אנשים שלא ידעו איך תינוקות נוצרים. סביר להניח שזה לא נכון.

מלינובקסי נאחז בהנחה שמושאיו אינם מבינים כלל שהזרע הוא חומר מפרה, וקיבעון זה הוביל אותו למסקנה שהם אינם מודעים לתפקידו של הגבר ברבייה. אבל הם כבר אמרו לו שסקס עם גבר הוא מה שמחולל את פוריות האישה. כך שגם אם הפרטים לא היו נכונים, תושבי טרובריאנד הבינו לפחות שסקס וגברים עוזרים לאישה להביא תינוקות לעולם. מלינובסקי דיווח גם על השקפה שלפיה הפעולה הרוחנית, אם לצטט את בני שיחו מן האיים, היא "הגורם האמיתי ללידה". אבל בעצם ה לא מוזר כל כך, וגם אינו סותר את התודעה הרבייתית. ככלות הכול, אמריקנים רבים אינם מוכנים לדבר על סקס בחברת זרים או כשהילדים בחדר – ומעדיפים לומר שאלוהים מביא תינוקות לעולם. אולי אחת הבעיות של מלינובסקי הייתה האובססיה שלו לזרע. הוא מצטט את ההסבר המוטעה לכאורה של אחד ממושאיו בנוגע לרבייה: "האמא מאכילה את התינוק בתוך גופה. ואז, כשהוא יוצא, היא מאכילה אותו בחלב שלה". וגם, "האמא עושה את הילד מבשרהּ". אבל אם אנחנו רוצים לנקוט גישה חומרית טהורה, אפשר לומר שההסבר הזה נכון יותר מהגישה הגנומו-צנטרית להולדת ילדים. ביצית וזרע והגנומים שהם טומנים בחובם הם כאין וכאפס בהשוואה למזון, לבשר ולחלב שבונים את התינוק. הרי דמה וחלבהּ של האֵם הם חלק גדול יותר מהתינוק מאשר ביצית או זרע, אבל אם יאמר זאת מישהו היום נטיל ספק ביכולותיו השכליות.

בובות רוסיות

ובכל זאת, אי-אפשר בלי גברים. תצלום: איוון

גם בעולם המערבי הוצגו ונידונו לא מעט תיאוריות באשר לתרומתם היחסית של הגבר והאישה ליצירת התינוק. פְּרֶפורמציה (preformation), תיאוריה מלפני עידן הנאורות, אמרה שאנו נוצרים כפי שאנחנו נראים בבגרות ופשוט גדלים. לפי גישה זו, כל אישה מכילה מעין בבושקה אינסופית של צאצאהּ העתידי. ברגע שהזרע זוהה לראשונה במיקרוסקופ על-ידי אנטוני ואן לוונהוק (Leeuwenhoek) ב-1667, הושלכה אותה תיאוריה גם על הגברים, וכך התחזק הדימוי של הרחם ככלי קיבול המקבל לתוכו את ההפריה מהגבר. בסביבות 1870 החלו תיאורי ההתעברות להידמות הרבה יותר לתיאורים שאנו מכירים כיום: הדוקטרינה שכונתה "זרע אחד, הפריה אחת" על-ידי האנתרופולוגים סטיבן בקרמן (Beckerman) ופול ולנטיין (Valentine), נולדה באוסטריה של המאה התשע-עשרה כשגרגור מנדל (Mendel) השיג ראיות ניסוייות לכך שגרגיר אבקה בודד שנכנס לתוך ביצית צמח, מניב זרע שלם.

הפריה חוץ-גופית מוציאה את יחסי המין מהמשוואה, ומוציאה ממנה גם את נוזל הזרע מכיוון שהזרע נקטף ונשטף טרם פגישתו עם הביצית

לאחרונה דווח בניו יורק טיימס שחוקרים נמצאים על סף יצירת "אנשים ללא הורים ביולוגיים". הכוונה היא לגנומים אנושיים סינתטיים משוערים שיתפתחו בתוך עובר מחוץ לרחם, במעבדה. אבל אלא אם המדענים מסנתזים גם ביציות וזרע (שתורמים לעובר יותר מאשר דנ"א), ורחמים, וגם נשים, אזי הם לא סילקו את ההורים מתפקידם החיוני ברבייה. הדבר נכון גם ביחס לשכפול מינים שחיים כעת או שנכחדו לאחרונה. גנום סינתטי אנושי יהיה מוגבל בהכרח לגנים ש"הצליחו" להומו ספיינס וש"הצליחו" ב-3.7 מיליארד השנים האחרונות. גנום סינתטי הוא חלק מתהליך רחב שמושפע מבני האדם שיצרו אותו ומהחומרים ששימשו אותם במעבדה, וכן מהאישה שנושאת את ההיריון ברחמה ומכל מה שמשפיע על הביולוגיה שלה בזמן שהיא בהיריון, והשפיע עליה בזמן שאמהּ הייתה בהיריון איתה, ומכל ההשפעות הביולוגיות שהילד רוכש ממטפליו. עד שנצליח לייצר תינוקות סינתטיים מאפס, בתוך מכלים, אנחנו תקועים עם מנגנון ההורות הישן והמוכר.

מה שחוקרים בכל זאת הצליחו לעשות, הוא לסלק כל מיני שלבים עתיקים אחרים מתהליך הרבייה האנושי. הפריה חוץ-גופית מוציאה את יחסי המין מהמשוואה, ומוציאה ממנה גם את נוזל הזרע מכיוון שהזרע נקטף ונשטף טרם פגישתו עם הביצית. ולמרות זאת, התפישות שלנו בנוגע לחיוניותו של נוזל הזרע ממשיכות להשתנות מכיוון שלאחרונה התגלה שהיעדרו משפיע כפי הנראה על הביולוגיה של השלייה ושל הצאצא, ובייחוד על תכונותיו המטאבוליות.

תינוק, לידה

הגיע, כמו מאז ומעולם, ועם כל ההשפעות. תצלום: אלקס הוקט

כמו תמיד, התפישות התרבותיות והמדעיות שלנו בנוגע לקשר בין יחסי מין להבאת ילדים לעולם ממשיכות להתפתח. יש השערה האומרת כי החשיפה לזרע משפרת את פוריותם של נשים ושל זוגות שנמצאים, בין היתר, בסיכון לרעלת היריון, מצב שמסכן גם את העובר וגם את האם. כלומר, אף שבתנאים מסוימים רבייה אפשרית כיום בלי סקס ובלי זרע, זה לא תמיד נכון. ואף שכל האמצעים החדשים שלנו ליצירת תינוקות עשויים להשפיע על התפישות התרבותיות של קרבה משפחתית, משפחתו של תינוק חדש עדיין נקבעת בדרך כלל לפי הביצית והזרע שיצרו אותו, וכך אנו חוזרים למשוואה היסודית הישנה: גבר+אישה+דמיון פרוע = תינוק. אפשר לשחק עם הפרטים, אבל התודעה הרבייתית ממשיכה להיות גורם קבוע בזהות האנושית, מאיי טרובריאנד ומצרים העתיקה ועד ניו יורק של ימינו.

כפי שאיננו יודעים מתי אבותינו רכשו את השפה, כך איננו יודעים מתי התפתחה התודעה הרבייתית. אבל אנחנו בכל זאת יודעים ששתיהן עתיקות, וששתיהן היו נפוצות בעולם כולו כשהחוקרים האירופים נתקלו לראשונה בתושבי האיים המבודדים ודיווחו על קיומם ועל אורוחות חייהם. מכיוון שאנו אנושיים, יכולתנו להסביר את שאיננו מסוגלים לראות, להבין שגברים עוזרים ליצור תינוקות ושאנו קשורים זה לזה בקרבת דם, המשפיעה עמוקות על המבנים החברתיים שהקמנו ועל המגבלות שאנו מטילים על סקס. יכולת זו היא שהכשירה את הקרקע לשיתופי פעולה נרחבים ופרויקטים אנושיים בקנה מידה רחב. היא השפיעה על מערכות היחסים שלנו עם הצמחים ובעלי החיים שבייתנו בשביל מזון ועמל, מה ששינה בתורו את הקרקע שעליה אנו חיים. גם אם התפתחות התודעה הרבייתית אינה נקודת ההתחלה של האנתרופוקן, אין ספק שהיא השפיעה רבות על המסלול שבו הוא התגלגל. ידע הוא כוח אבולוציוני.

ההסברים שהתיאוריה האבולוציונית נותנת לתופעות כמו בתולים, אמצעי מניעה, ונדרי נישואים הרבה פחות משכנעים מההסבר הפשוט לפיו התרבות האנושית היא רבת עוצמה, והתודעה הרבייתית משפיעה על התרבות ומשמשת תשתית לשפע מוסדות ומוסכמות

ההכרה בהשפעתה היסודית של התודעה הרבייתית על עברנו, וכן על ההווה שלנו, מספקת לנו נקודת מבט חדשה על ההתנהגות האנושית ודרך חדשה לתאר ולהסביר אותה. תרבות היא מאפיין באמת יוצא דופן של המין שלנו, ויומרני מצדנו לפטור בביטול את השפעתה על האבולוציה האנושית. ההסברים שהתיאוריה האבולוציונית נותנת לתופעות כמו בתולים, אמצעי מניעה, ונדרי נישואים הרבה פחות משכנעים מההסבר הפשוט לפיו התרבות האנושית היא רבת עוצמה, והתודעה הרבייתית משפיעה על התרבות ומשמשת תשתית לשפע מוסדות ומוסכמות.

יש חוקרים שעומלים במרץ בניסיון להכניס את התרבות לתוך המסגרת התיאורטית של האבולוציה האנושית. בספרם Not By Genes Alone: How Culture Transformed Human Evolution (משנת 2005), האנתרופולוגים פיטר ריצֶ'רסון (Richerson) ורוברט בויד (Boyd) טוענים שבני האדם פיתחו אינסטינקטים חברתיים שבטיים ייחודיים בנוסף לאינסטינקטים החברתיים הפרימטיים, ושאלה "עוזרים לנו לשתף פעולה במסגרת קבוצת אנשים רחבה יותר בעל חשיבות סמלית, או שבט. האינסטינקטים החברתיים השבטיים נובעים מאבולוציה הדדית של גנים ותרבות בחברות בעלות קנה מידה שבטי". והם טוענים גם שזאת הסיבה ש"בני האדם מסוגלים לגייס קבוצה גדולה של פרטים בעלי קרבה רופפת ותרבות מובחנת למען מטרה משותפת – סוג של התארגנות חברתית שאינו מתקיים אצל פרימטים אחרים". אבל יש היבט אחד של ההתנהלות החברתית האנושית שנוכחותו בולטת בהיעדרה מהדיונים הללו, והוא התודעה הרבייתית.

ליבריה, אפריקה, כפכפים, משפחה

תרבות, ביולוגיה, משפחה: ליבריה. תצלום: Found Liberia – David Trotman-Wilkins

כשאבותינו זיהו סוף סוף את כוח היצירה הטמון בגופנו, זכו בני האדם לשליטה רבה על התנהגותם שלהם, ולפעמים גם לשליטה רבה על גורל צאצאיהם, חברי השבט העתידי שלהם, חבריהם בני האדם, וקרובי משפחה מכל הסוגים

הטענה שלנו אינה שהתרבות חזקה יותר מהביולוגיה, או להיפך. אנחנו רק רוצים להכיר בכך שהתרבות צריכה לעמוד לצד הביולוגיה בבואנו לשחזר את האבולוציה של הסקס, המיניות, הרבייה והקרבה המשפחתית. אם במשך מאות אלפי שנים, ואף מיליוני שנים הייתה התרבות גורם בעל השפעה על האופן שבו הומינינים ייצרו כלים, אז לבטח היא השפיעה גם על יצירת התינוקות. אולי פשוט היה לנו קל יותר להלל את מורכבות התרבות החומרית שלנו בהשוואה למינים אחרים מלהכיר בחשיבותה של התרבות הלא-חומרית שלנו באותה מסגרת מדעית. אבל מה חומרי יותר מיצירתם של צאצאים בשר ודם?

בשלב מוקדם יותר בתולדות האנתרופולוגיה, מחקרים שעסקו בהשקפות רבייתיות ומשפחתיות – כמו מחקרו של מלינובסקי – נעשו אך ורק במטרה להבין את האבולוציה האנושית ולדמיין את חיי אבותינו. אבל סוג זה של מחקרים יצא מהאופנה כשאנתרופולוגים של התרבות החלו להרחיק את עצמם ממחקרים אבולוציוניים. ובצדק: אנשים חיים אינם שרידים מעידן האבן ואינם זהים לאבותינו הנכחדים.

אבל מאז עבר זמן מה, וחוקרים שוב מתחילים להכיר בכך שקרבת הדם הייחודית לבני האדם היא נדבך חשוב בעברנו הקדום. במילים אחרות, למשפחה האנושית יש מאפיינים שאין לשום משפחה אחרת בממלכת החיות. בספרה Early Human Kinship (משנת 2011), האנתרופולוגית ונדי ג'יימס (James) מעודדת חוקרים ממדעי החיים וממדעי הרוח לחקור יחדיו את "השאלה החשובה מאוד, כיצד התיאוריה האבולוציונית יכולה או צריכה לתאר את אופייה הסדור של ההתארגנות האנושית, ובייחוד לנסות להבין... כיצד אנו מנסים לנהל את דפוסי היחסים בין זכר לנקבה ובין הורה לילד, וכפועל יוצא את התוצאות המכוונות מראש של ההתרבות שלנו".

יתכן שלעולם לא נדע מתי בדיוק התחלנו להתרבות באופן "מכוון". אבל כשאבותינו זיהו סוף סוף את כוח היצירה הטמון בגופנו, זכו בני האדם לשליטה רבה על התנהגותם שלהם, ולפעמים גם לשליטה רבה על גורל צאצאיהם, חברי השבט העתידי שלהם, חבריהם בני האדם, וקרובי משפחה מכל הסוגים על-פני אמא אדמה. ובמונחים אנושיים באמת: קרובי משפחה מכל הסוגים על-פני אמא וגם אבא אדמה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

הולי דאנסוורת (Dunsworth) היא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת רוד איילנד. מחקריה התפרסמו בכתבי עת כגון Nature, Scientific American ו-Proceedings of the National Academy of Sciences.

אן בּיוּקנן (Buchanan) היא מרצה במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פן סטייט ומחברת הספר The Mermaid’s Tale: Four Billion Years of Cooperation in the Making of Living Things (משנת 2009).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי הולי דאנסוורת ואן ביוקנן, AEON.


תגובות פייסבוק