חמסה על הילד

מימי קדם חיפש האדם אמצעים מטאפיזיים כדי להגן על עצמו מפני מחלות וצרות, לקרב אליו את אהוביו, להתרחק משונאיו ואויביו ולשמור על שלום ביתו. אחד האמצעים הקדומים ביותר שעמדו לרשות האדם הוא הקמע. הקמע לבש צורות שונות, כמו אבנים צבעוניות, צדפים, צמחים ועצמות של בעלי חיים, ובדרך כלל נכתבו עליו נוסחאות מיוחדות. האמונה בכוחו התבססה על החשיבה המאגית, שייחסה לעצמים שונים במציאות השפעה מסתורית ועל-טבעית. קמעות רבים שרדו לאורך הדורות, וקיומם מעיד כי השימוש בהם היה חלק בלתי נפרד מדרך החיים בעת העתיקה ואילך.

יובל הררי בספרו "הכישוף היהודי הקדום" כותב כי הקמע הוא חפץ בעל כוח ביצועי המיועד לשרת את המשתמש בו, ואשר שואב את כוחו מלשונות השבעה וסימנים אחרים הכתובים בו. תכליתם של הקמעות היא להשתלט על כוחות על-טבעיים ולמנוע את השפעתם המזיקה של מלאכים, שדים, כוכבים ומזלות, השמש והירח, כדי שיפעלו לטובת בעל הקמע. באמצעות הקמעות ביקשו בעלי הכשפים לגייס לעזרתם או לעזרת הפונים אליהם את כוחם של מלאכים ושמות קדושים, ואף את האל עצמו, כדי להיחלץ ממצוקה או לממש שאיפה שהתעוררה בחייהם, להשגת טובות הנאה, זיווג הגון או הצלחה במשימה.

בעולם העתיק הייתה הלידה זמן מועד לפורענות אשר במהלכו הן היולדת והן הוולד מצויים היו בפני סכנת מוות. השיעור הגבוה של תמותת תינוקות הביא לנקיטת אמצעי הגנה מרובים

בעולם העתיק הייתה הלידה זמן מועד לפורענות אשר במהלכו הן היולדת והן הוולד מצויים היו בפני סכנת מוות. השיעור הגבוה של תמותת תינוקות הביא לנקיטת אמצעי הגנה מרובים. ברגע הלידה שימשו בערבוביה תקווה וחשש. מצד אחד, עומדים להיווצר חיים חדשים ולחזק את התא המשפחתי, ומן הצד האחר, חיי היולדת והתינוק בסכנה. אף בקהילות ישראל ביקשו להגן על היולדת ועל התינוק מפני רוחות רעות ומזיקות, ולפיכך רווח השימוש בקמעות.

"ונוס מווילנדורף" (מבט מהצד), 30,000 לפנה"ס. צלמית נשית בהיריון, מהתקופה הפליאוליתית. נראה כי הייתה צבועה באדום. תצלום: Matthias Kabel, ויקיפדיה

לדברי שלום צבר בספרו "מעגל החיים", השימוש בקמעות היה נפוץ בחברה היהודית, הן בארצות האסלאם והן בארצות שיד הנצרות שלטה בהן. מישל קליין, בספרה ״עת ללדת: מנהגים ומסורות בעדות ישראל״, מציינת שימושים מגוונים לקמעות: היו כאלה שקברו קמעות מתחת לרצפת חדרה של היולדת; אחרים קשרו את הקמעות לגוף היולדת ולתינוקות הילודים; יש שתלו קמעות על המשקופים, על הקירות או על הווילונות בחדר היולדת, או שהניחו קמע בעריסת התינוק.

"מכשפה לא תחיה?!" – החברה המאגית: בין יהדות לתרבויות אחרות

האנתרופולוג הסקוטי ג'יימס פרייזר טען בחיבורו משנת 1900 The Golden Bough כי המאגיה היא שלב קדום בתהליך האבולוציה הרוחנית והתרבותית שעוברת האנושות, שהמשכו בדת וסופו במדע. כך גם לדעת הרברט ספנסר, הפילוסוף והסוציולוג בן המאה ה-19, הדת היא התפתחות מאוחרת של המאגיה: האדם סבר שמוטב לפייס את הרוחות מראש ולזכות ברצונן הטוב במקום לחזור בקביעות על פעולות השתלטות באופן קבוע.

חגי משגב מראה במאמרו "קמעות והשבעות מארץ ישראל מתקופת התלמוד" (משנת 2002) כי המאגיה משמשת חלק בלתי נפרד מעולמו של האדם בכל התקופות. כבר בתרבות המצרית העתיקה השתמשו בקמעות למניעת נזקים ומחלות שמקורם בהתקפת שדים ורוחות רעות. בעת העתיקה, בעולם ההלניסטי והרומי כבעולם האיראני, תפסה המאגיה מקום חשוב ביותר במכלול פעולות היום-יום, כמסייעת ומזהירה, בין בפעולות אישיות ובין בפעולות מדיניות. היהודים לא יצאו מכלל זה; כותבי הקמעות והמשתמשים בהם נפוצו בין יהודים כמו בכל העולם.

כל עמי העולם העתיק הכירו בקיומם של רוחות ומזיקים שיש להילחם בהם באמצעות קמעות וקסמים, ולחכמי ישראל לא הייתה פעמים ברירה אלא לקבל את הקסמים האלה אך תוך ניסיון למתן את השפעתם

בתקופת התלמוד היו נפוצות האמונות בשדים וברוחות בקרב ההמון בארץ ישראל ובבבל. שאול ליברמן, במאמרו "משהו על השבעות בישראל", סובר כי כל עמי העולם העתיק הכירו בקיומם של רוחות ומזיקים שיש להילחם בהם באמצעות קמעות וקסמים, ולחכמי ישראל לא הייתה פעמים ברירה אלא לקבל את הקסמים האלה לצד ניסיון למתן את השפעתם. בארץ ישראל נמצאו קמעות שנכתבו במאה החמישית והשישית ובהם מוזכרים שמות האל ושמות מלאכים בצירוף סימנים מאגיים שונים. בבבל נמצאו גם השבעות שנכתבו בידי מקצוענים יהודים על קערות חרס, עבור לא-יהודים. ניסן רובין, בספרו ״ראשית החיים: טקסי לידה, מילה ופדיון-הבן במקורות חז"ל״, מסביר כי כשם שהגויים הכניסו בדרך זו יסודות יהודיים לתוך ההשבעות והלחשים שלהם, כך היהודים לא הבחינו בין קדושה לטומאה והכניסו לקמעות שלהם יסודות אליליים עד שקשה להבחין אם לפנינו נוסח יהודי, אלילי, נוצרי או בין-דתי.

משגב מצביע על ימי הביניים המוקדמים כזמן שבו החלו להתגבש נהלים מחייבים פחות או יותר לכתיבת קמעות והשבעות. הוראות להכנת קמעות בספרי המרשמים ובחיבורים המאגיים מלמדות על שימוש במגוון רחב של חומרים כמצע לכתיבת הלחש. מסורת חז"ל לא הכירה בקמעות ובכוחם מצד הנוסחה הכתובה בהם, אלא אם כותב הקמע הוא מוכר וידוע, והצלחתו הוכחה; או שמא הקמע נוסה והצליח על יותר מאדם אחד.

לדעת שלום צבר, בראשית העת החדשה היו הקמעות מצויים בקרב שכבות רחבות בחברה היהודית מקהילות ספרד ואשכנז ברחבי אירופה ועד לקהילות במרחב המוסלמי באסיה ובצפון אפריקה. בעקבות האמנסיפציה והחילון של החברה היהודית העירונית באירופה חלה ירידה בשימוש בקמעות, אם כי בעיירות ובקהילות הכפריות רווח השימוש בקמעות גם בראשית המאה ה-20. לעומת זאת, בארצות האסלאם רווח השימוש בקמעות בקהילות העירוניות, ובמקומות קטנים יותר השימוש נפוץ עד העליות הגדולות שלאחר קום המדינה.

קמע מודפס, ראשית המאה ה-20 , דפוס לווי, סגנון עממי ירושלמי, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן בירושלים

"שֵדה רעה ולילית שמה" – המיתוס על לילית ובני כיתתה

כפי שצוין, החל בעולם העתיק נתפשה הלידה כזמן מועד לפורענות. קמעות, לחשים ותפילות נועדו להגן על האם ועל העובר מפני מזיקים שעלולים לפעול בשעה מסוכנת זו. עד ראשית המאה ה-20 נשקפה סכנה ממשית לחיי התינוק ולחיי היולדת, עובדה שמסבירה את התפוצה הנרחבת של קמעות לשמירה על היולדת בתפוצות ישראל, אך מי הם המזיקים שמפניהם צריכה היולדת להישמר? מי הם המזיקים שכוונתם להזיק לה? הספרות המיסטית היהודית מספרת על השדה "לילית", שהייתה מלכת השדות, ונודעה כשדה המאיימת להרוג את היולדת ואת התינוק.

לדעת חוקר הקבלה גרשם שלום, מקורה של לילית הוא בדמונולוגיה הבבלית (ואולי כבר בשומרית) שיש בה רוחות זכרים ונקבות מסוג ה"לילין" וה"ליליות". מרק גלר כותב במאמר "לילית" (משנת 2010) כי אחת השדות הקדומות והאוניברסליות ביותר הייתה ״ליליתו״, בת זוגו של השד ״לילו״, אשר שמו נגזר מן המילה השומרית ״ליל״ (lil), ״רוח״. המיתולוגיה המסופוטמית מספרת על שֵדה מסוכנת שנקראה ״ארדת-לילי״ (Ardat Lili), אשר מתה בטרם הספיקה לקיים יחסי מין וללדת ילדים, ולכן היא שבה בדמותה המאיימת של שֵדה המקיימת יחסי מין עם גברים בשנתם, על מנת לפצות על היעדרן של חוויות אלה. שדה נוספת שנודעה כקטלנית ביותר הייתה ״למשתו״, אשר סיכנה יולדות וחנקה עוללים בשעת הלידה.

בנציון נחמיאס, בספרו ״חמסה, קמיעות, אמונות, מנהגים ורפואה עממית בעיר העתיקה ירושלים, סובר כי המאגיה היהודית ירשה את כל התכונות הדמוניות הללו ומיזגה אותן לתוך דמותה של "לילית", המתוארת בספרות היהודית כשדה שפניה פני אישה, שערותיה ארוכות והיא נושאת זוג כנפיים, ומתחזה לאישה יפה בשעה שיצאה לצוד גברים. לילית נזכרת לראשונה במקרא בישעיה (ל"ד, י"ד) אך ללא אפיון מובהק, ובתלמוד היא מתוארת כדמות נקבית בעלת שיער ארוך וכנפיים, ללא רמיזה שהיא קשורה בהתעברות עצמה, או שהיא פוגעת בוולד; אולם בספרות חז"ל ובמחשבה היהודית היא קיבלה מעמד נכבד הן בסיפור מחדש של המיתוס המקראי על בריאת האדם והן במערכת הדמונית.

בספרות מימי הביניים מתוארת לילית כשֵדה העוברת בלילות בכל העולם, מבקרת את היולדות ומנסה לחנוק את הילד

לדעת שלום, בספרות מימי הביניים מתוארת לילית כשֵדה העוברת בלילות בכל העולם, מבקרת את היולדות ומנסה לחנוק את הילד. המיתוס סביב לילית כהורגת תינוקות נזכר בכלי חרס מאגיים שנמצאו בהריסות של ניפור, עיר יהודית מהמאה השביעית ששכנה על אדמת מסופוטמיה, ומקורו העברי בסיפור המופיע במדרש "אלפא ביתא דבן סירא" מהמאה העשירית, שמבקש להסביר את מנהג כתיבת הקמעות נגד לילית שכבר היה נפוץ בזמנו של מחבר המדרש.

לפי המסופר במדרש, ניתנה לילית לאדם לאישה לפני שנבראה חוה, כדי שתפיג את בדידותו; השלום לא שרר ביניהם, כי לילית סירבה לקבל את מרותו של אדם בטענה שהיא נבראה מן האדמה כמו האדם עצמו, ולכן זכויותיה שוות לו. לילית ואדם התקוטטו על עניין חיי המין, ומאחר שאדם סירב לקבל את בקשותיה לשוויון היא קראה בשם המפורש של אלוהים וברחה מפניו. בעקבות דרישתו של האדם שלח אלוהים אחריה את המלאכים, סנוי, סנסנוי וסמנגלף, שמצאו אותה בים סוּף ואיימו עליה שאם לא תחזור יטביעו אותה. לילית סירבה ואמרה שלא נבראה אלא כדי להחליש את התינוקות אחרי לידתם. המלאכים לא הניחו לה עד שנשבעה להם שכל זמן שתראה את שמותיהם, היא לא תזיק לתינוק.

המיתוס על שדה צמאה לדם שאורבת ליולדות וחונקת ילודים נפוץ בתרבויות רבות, אך כשהוא התפתח בקרב היהודים הוא גם זכה למאפיינים פרטיקולריים. תיאורה הכפול של לילית כתקיפה מבחינה מינית וכהורגת ילדים, משקף את המיזוג בין תפקידי השֵדות המסופוטמיות הקדומות, ליליתו ולמשתו. הפחד ששדה זו תגרום נזק ליולדת הוא היסוד לקמע, הנושא את שמותיהם של לילית ושל מלאכי השמירה – סנוי, סנסנוי וסמנגלף.

הכול הולך, העיקר שהיולדת תהיה בסדר והלידה תסתיים בשלום. תצלום: Mika Chante

מהמיתוס על לילית לעיצובו של הקמע בקהילות ישראל

הקמעות להגנה מפני לילית, כמו קמעות אחרים, נושאים השבעות, שמות של אלוהים, פסוקים מהמקרא, ולפעמים אפילו ציור ושם היולדת. משגב טוען במאמרו כי במרבית המקרים רשימת המזיקים מופיעה בקמע לאחר הפתיחה ולשון ההשבעה, ואף לאחר שמות המלאכים. הנוסחה הכללית של ההשבעה היא פנייה למלאכים או לשמות או לאלוהים עצמו שיעקור ויגרש את הרוח ואת המחלה. בנוסחי הקמעות יש יסודות שהם אוניברסליים, שחלקם לפחות מופיעים בקמעות פגניים למיניהם, ויש יסודות יהודיים אופייניים, המעוגנים אף בעולמם של חז"ל.

שלום סובר כי בימי הביניים הופיעה גרסה נוצרית לאגדה על לילית ובה מסופר שג'ורג' הקדוש פגש מכשפה שהייתה בדרכה להרע לילודים, ויהודי כרתים עיבדו גרסה זו. המכשפה הרעה זוכה לשם לילית, והקדוש הופך להיות המלאך מיכאל. גרסאות יהודיות מאוחרות, מחליפות את המלאך מיכאל באליהו הנביא שמבטל את כוחה של השדה. הנוסחה המופיעה בגרסה היהודית מפרטת את ההשבעה שהשביע אליהו את לילית לבל תממש את זממה. אגב, רובין מציין בספרו כי על פי המקרא אליהו עלה בסערה השמיימה, על כן לא מת אלא עבר למישור קוסמי גבוה יותר ולכן הוא מסוגל לשמש כמתווך וכמגשר בין עולמות, לשמור ולפעול לגירוש רוחות רעות.

הנוסחאות המאגיות המופיעות על הקמעות אופייניות לעיתים לקהילות מסוימות יותר מאשר לאחרות, אולם מבחר המוטיבים המעטרים את הקמעות משקף יותר את הסביבה התרבותית-חברתית שבה נוצרו הקמעות ואת האומנות העממית שרווחה בה

צבר כותב כי הנוסחאות המאגיות המופיעות על הקמעות אופייניות לעיתים לקהילות מסוימות יותר מאשר לאחרות, אולם מבחר המוטיבים המעטרים את הקמעות משקף יותר את הסביבה התרבותית שבה נוצרו הקמעות ואת האומנות העממית שרווחה בה. בארצות רבות במזרח מופיעים החמסה והדג, דימויים שהיו נפוצים מאוד גם באסלאם בהקשר מאגי, וביהדות העניקו להם חכמי ישראל משמעות יהודית ייחודית. החמסה, למשל, נקשרה לאות החמישית באלפבית העברי – הוא שמו רב הכוח של אלוהים. הדגים, גם הם סימן פריון ידוע, והם נקשרו לפסוק בבראשית מח, טז: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". כמו כן, נודעה חשיבות רבה לצורת יד הכהן הפשוטה לברכה בזמן ברכת הכהנים, המזכירה את צורת החמסה.

ג'ורג' הקדוש והדרקון, מיניאטורה בכתב יד מהמאה ה-13: הוא לא רק הורג את הדרקון אלא מציל את האישה הצעירה, והאגדות חלחלו גם אל היהודים. תצלום: הספרייה של ורונה, ויקיפדיה

הדהודים אנתרופולוגיים – על תפקידו התרבותי של הקמע

לטענת חוקר הפולקלור ארנולד ואן-גנפ, התרבות האנושית מתאפיינת בביצוע טקסי מעבר, שאותם הוא מתאר כטקסים המלווים כל שינוי במקום, במצב, במיקום החברתי ובגיל, והם מתאפיינים בשלושה שלבים: ניתוק, שוליים (לימינליות) והתחברות מחדש. ויקטור טרנר כותב בספרו ״התהליך הטקסי : מבנה ואנטי-מבנה״ כי בשלב הלימינלי יש למושא הטקס מאפיינים מטושטשים ומעורפלים והוא נמצא בין לבין המיקומים החברתיים. טקס המעבר הוא טרנספורמטיבי ומעביר את בן התרבות מסטטוס אחד לסטטוס חדש, ואת מושאי הטקס הוא הופך לשונים ממה שהיו לפניו ומספק להם זהות חדשה.

בתקופת ההיריון נמצאת האישה במצב מעבר מתמשך – מהיותה אישה ללא ילדים העוברת טרנספורמציה והופכת להיות אם (או אישה החובקת ילד נוסף). המצב הלימינלי הוא מצב מסוכן ושברירי, וכדי לעבור אותו בהצלחה ולהשלים את טקס המעבר זקוקה היולדת לתוספת הגנה ושמירה. אומנם, עמדתו של טרנר בדבר שינוי הסטטוס משתלבת בדמותה של היולדת שעוטה על עצמה זהות חדשה ומצטרפת ל"חברת האימהות"; אולם כיצד נסביר את הצורך התרבותי בשימוש במאגיה ואת המענה הנפשי שהאמונות הללו מספקות עבור היולדת?

היולדת עשויה להיות תחת השפעה של שתי מערכות לחצים: מערכת פסיכולוגית המונעת מפחדים ומחרדות לחייה ולחיי התינוק ומערכת חברתית הרואה בהערכה אישה פורייה ובביקורת אישה עקרה

לדעת רובין, היולדת עשויה להיות תחת השפעה של שתי מערכות לחצים: מערכת פסיכולוגית המונעת מפחדים ומחרדות לחייה ולחיי התינוק ומערכת חברתית הרואה בהערכה אישה פורייה ובביקורת אישה עקרה. מצבי חרדה יוצרים קרקע פורייה לעלייתם של "טקסי-התמודדות" שמטרתם לתמוך במי שחרד, ובמקרה דנן לאפשר ליולדת להתמודד עם החרדות והמתחים של מצבה.

בין טקסי ההתמודדות ניתן למנות לחשים שונים שמבצעות נשים בעת ההיריון והלידה, וכתיבת קמעות, להגנה מפני מזיקים ורוחות, וכתיבת קמעות לגירוש מזיקים ורוחות. האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי-שטראוס מנתח במאמרו (משנת 1980) "יעילותם של סמלים", שימוש סמלי של שמאן מדרום אמריקה, בטקסט הנועד להקל את חבלי הלידה. במהלך לידה שהסתבכה קורא השמאן יצירה דתית-מאגית שמטרת קריאתה היא להקל את קשיי הלידה על היולדת. השפעתו של השמאן על חוויית היולדת מעוגנת בהקשרים תרבותיים ופסיכולוגיים ברורים המאפשרים את פעולתו ואולי גם את הצלחתו. כתיבת לחשים ושימוש בצירופי שמות קדושים, פסוקים מהמקרא, ותיאורים מיתיים על גבי הקמעות ליולדת, חושפים את יעילותם של הסמלים הללו ואת המשמעות הטיפולית של השימוש במיתוס בשעת הלידה. תפיסתה של "היולדת היהודית" את הקמע כבעל יכולות לפעול פעולות על-טבעיות דומה ברוחה לאמונתה של היולדת מדרום אמריקה, המכירה בכוחות המאגיים של השיר המושר לפניה וביכולתו של השמאן לרפא אותה דרך שימוש בכוחותיו העליונים. הרי בדומה לכך גם הקמע מקבל תוקף אם נוסה ונבדק או נכתב בידי מקובל מקצועי הידוע כבעל כוחות מיסטיים.

קמע שמירה לבית מספר רזיאל המלאך. ירושלים, 1920, ליטוגרפיה צבעונית. אומן: משה בן יצחק מזרחי, באדיבות אוסף ביל גרוס

השימוש בשיר במהלך הלידה מתפקד כקמע, שכן יש לו כוח ביצועי הנשען על יסודות מאגיים ותכליתו להשתלט על כוחות על-טבעיים ולמנוע את השפעתם המזיקה. נוסף על כך, הוא "מארגן" את חוויותיה של היולדת, יוצר רשת של הגנה וערוץ להתמודדות עם קשייה. לפיכך, נראה כי ניתן לומר כי הן טקס הלידה במחקרו של לוי-שטראוס והן טקסי הלידה שנדונו כאן זהים במהותם, כיוון ששאיפתם המרכזית היא לשלוט בהשפעות השליליות של הכוחות הדמוניים ולרתום אותם לטובת היולדת.

הלידה היא רגע לימינלי רב-עוצמה; לא רק שהשחקנים המרכזיים ברגע הזה הן נשים, שהן כשלעצמן נתפשות כישויות לימינליות, אלא אף מדובר במעוברות וביולדות אשר הגדרת הזהות שלהן תלויה על כף המאזניים

הלידה היא רגע לימינלי רב-עוצמה; לא רק שהשחקנים המרכזיים ברגע הזה הן נשים, שהן כשלעצמן נתפשות כישויות לימינליות, אלא אף מדובר במעוברות וביולדות אשר הגדרת הזהות שלהן תלויה על כף המאזניים, ובשל תנאי הרפואה הקשים בעבר – אף חייהן היו תלויים בין שמיים לארץ. המצב הלימינלי מביא את היולדת למפגש עם ישויות לימינליות אחרות: שדים, מלאכים ורוחות. על אף הסיכון במצבה של היולדת נדמה כי זהותה ההיברידית חושפת אותה למפגשים עם דמויות השייכות למישורים מטאפיזיים, שחלקן חיו על פני האדמה ובבוא העת עברו טרנספורמציה בעצמן לקיום במרחבים טרנסצנדנטליים. בין אם זה חוה הראשונה שהפכה להיות לילית, אליהו שעלה בסערה השמיימה, או מלאכים המתווכים בין האדם לאל. בהשראתו של ויקטור טרנר נאמר כי אלו ואלו מלמדים כי שעת הלידה הוא רגע המתקיים בתוך המציאות אך מחוצה לה, רגע החושף אם כי לזמן חולף הכרה מסוימת של החברה.

סיכום

האדם הוא יצור נולד. לידה היא רגע שהתרחש, וממשיך להתרחש לכל אורך חיינו. זרמים מרכזיים בהגות היהודית רואים בלידה את מוקד קיומו של האדם. כנגד מרכזיות המוות בעולם היווני והנוצרי פיתחו הזרמים המיסטיים היהודיים, לטענת חוקרת הקבלה רות קרא איוונוב-קניאל, ריטואלים ועמדות הלכתיות שמדגישים את חשיבות ההולדה ואת משמעותה הרוחנית, ותופסים את הלידה כרגע וכמשך של ממשות פנימית.

הדאגה להביא לעולם צאצאים ולשמור עליהם מכל פגע עד הגיעם לבגרות, היא בין החרדות הקמאיות, הטבועות בבסיס הווייתם של בני אדם. משכבר הימים שימשו הקמעות אמצעי ראשון במעלה כדי להתמודד עם אתגרי הלידה ולהגן על היולדת ועל הילד. הקמעות היו רסיס של תקווה ואמונה בתוך עולם שבו תנאי הרפואה הדלים וחוסר המודעות להיגיינה הותירו את האישה ואת הילד בסיכון חיים ממשי. מעל מיטת היולדת ריחפה עננה של אי-ודאות, הן לגבי חייה והן לגבי חיי הרך הנולד. ההתעברות, ההיריון והלידה לוו מאז ומתמיד בקשיים ובסיבוכים. מסיבות אלה, אחד הענפים העשירים ביותר של המאגיה היהודית הוא זה העוסק בהגנה על נשים בהיריון ועל עובריהן, בסגולות ללידה קלה ובשמירה על היילוד.

יחסם האמביוולנטי של חז"ל ושל חכמי ימי הביניים למאגיה מלמד כי היא הייתה נוכחת בשגרת החיים של היהודים כבר בעולם העתיק. האמונות הללו לא פסחו על כלל ישראל, ובמרוצת הדורות התפתחה מורשת תרבותית ענפה סביב העולם המאגי. נדמה כי לא ניתן להכיר את חיי היום-יום של יהודים בתפוצות ללא הבנת מקומה של המאגיה בעולמם. באמצעות הקמעות ניתן לעמוד על התרבות החומרית המקומית, על מעמדה של המאגיה באותו מרחב גיאוגרפי, על חושם האסתטי של האומנים שיצרו אותם, ועל דימויי האמנות שרווחו בארצות מוצאם. אך אולי מעל הכול, יכולים הקמעות ללמד אותנו על הסביבה החברתית-תרבותית שבה נוצרו, על הפחדים, על החרדות, ועל החששות שליוו את בני החברה או את אלו שהחזיקו בקמע בכל דרך שהיא.

ההיאחזות בקמע ובאמונות הנלוות לו אפשרה הן ליחיד והן לציבור להפחית את חרדתם, לפקח על הרוחות הרעות ולהשיג שליטה מסוימת על המתרחש

לכל זמן ועת לכל חפץ, ולכל זמן קמע וסגולה משלו: לבר המצווה שמתקבל לחברת הגברים הבוגרים, לחתן ולכלה שנמצאים תחת חופתם והופכים ל"בשר אחד", לסוחר היוצא לדרך רחוקה, או לאיש אשר מתו מוטל לפניו. החשש מפני כל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם היה חזק וממשי לעיתים אף יותר מהחיים עצמם, והנטייה לקשר את הפגעים לסוגים שונים של מזיקים הייתה טבעית וברורה מאליה. ההיאחזות בקמע ובאמונות הנלוות לו אפשרה הן ליחיד והן לציבור להפחית את חרדתם, לפקח על הרוחות הרעות ולהשיג שליטה מסוימת על המתרחש.

בעוד שרגילים אנו לראות את הלידה כאירוע חגיגי המסמל את החיים ואת הבריאה יותר מהכול, עד לתקופה המודרנית מצויים היו היולדת והיילוד בסכנת קיום גדולה. התפילה לפרי בטן לא הבטיחה כי האישה ההרה תיפָּקד ותלד תינוק כאשר ימי הריונה יבואו אל קיצם. לעיתים קצה היולדת בהם ולעיתים קצו הימים והותירה את המשפחה ללא ולד. המורשת התרבותית הענפה והעשירה שיצרו יהודי התפוצות ממזרח וממערב, מאפשרת ללמוד מעט מזעיר על סוד צמצום חרדת הקיום, המתעוררת בנקודות מפנה שונות בחיים, דרך ניסיון אנושי ופשוט – להפיג את אימת המוות המרחפת על פני החיים. תחת זאת, נזכור כי האמונה בעל-טבעי אפשרה לבני החברה, מהעולם הקדום ועד לעת החדשה, לבקש ולוּ במעט להתערב בסדרי הטבע ולצמצם את השפעתם השלילית של כוחות הרוע, כדי לזכות בזכות הגדולה מכולן – הזכות לחיים.

יהונתן הרשברג הוא בוגר תואר שני מחקרי מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ותואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת בר-אילן.

תמונה ראשית: מסכה אפריקנית מסורתית. תצלום: brytta, אימג'בנק/גטי ישראל