כי האדם הוא הפלדה

אין עיר שלא הייתה מתגאה בבית המשפט של מחוז מהונינג, השוכן ביאנגסטאון שבאוהיו. מדובר במבנה בסגנון נאו־רנסנס, עם מהגוני מהונדורס, אריחי טרקוטה, תריסר עמודי שיש, וכיפת ויטראז' בקוטר שנים עשר מטרים, והוא מלמד על השגשוג שחווה האזור בימי מפנה המאה, כשהפך לכוח תעשייתי בקנה מידה בינוני. מעברו השני של רחוב מארקט, בית המשפטי הפדרלי הצנוע יותר, שבנייתו הושלמה ב־1995, משקף את סגנון המשרדים התאגידי שהיה אופנתי אז: בטון וחיפוי לבנים, זכוכית כחולה-שחורה, וריבועים ומעגלים דקורטיביים המפוזרים פה ושם.

בית המשפט הפדרלי נקרא על שמו של השופט תומס דמיטריוס לאמברוס (Lambros, 1930-2019), יליד אשטאביולה, אוהיו, שמונה ב־1967 לתפקיד שופט פדרלי על ידי נשיא ארצות הברית דאז לינדון ב' ג'ונסון. באתר מִנהל השירותים הכלליים של ארה"ב, כתוב כי השופט לאמברוס היה "חלוץ בתחום יישוב הסכסוכים האלטרנטיבי" – בוררות, כמו שאומרים כיום. אבל אנשי יאנגסטאון ועמק מהונינג זוכרים ודאי את השופט לאמברוס מסיבה אחרת.

3,500 פועלים תבעו בניסיון נואש במוצהר לשכנע את תאגיד הפלדה למכור את החברה לעיר או לפועלים, שקיוו להמשיך להפעיל את המפעל, אולי בעזרת הלוואות פדרליות, כדי לשלם משכורות לאלפי המשפחות התלויות בהן

לאמברוס שפט ב־1979-80 בתביעה סוערת של 3,500 פועלי פלדה שפוטרו ממפעל תאגיד הפלדה האמריקני ביאנגסטאון כחלק מגל של סגירות מפעלים באזור המכונה כיום "חגורת החלודה". התביעה הייתה ניסיון נואש במוצהר לשכנע את תאגיד הפלדה למכור את החברה לעיר או לפועלים, שקיוו להמשיך להפעיל את המפעל, אולי בעזרת הלוואות פדרליות, כדי לשלם משכורות לאלפי המשפחות התלויות בהן.

עיירה עם מפעלי פלדה וברזל, או להפך? יאנגסטאון, ומפעלי "רפבליק", ראשית המאה ה-20. תצלום: ויקיפדיה

בשימוע מוקדם, השופט לאמברוס הציע הצעה יוצאת דופן – מהפכנית, אפילו – לעורכי הדין של הפועלים. אולי יהיה להם סיכוי, אם הם יטענו כי לתושבי יאנגסטאון יש "זכות קניין קהילתית" הודות ל"מערכת היחסית הארוכה והמבוססת בין תאגיד הפלדה האמריקני, תעשיית הפלדה כמוסד, קהילת יאנגסטאון, תושבי מחוז מהונינג ועמק מהונינג, שבמסגרתה הקדישו את חייהם לתעשייה הזאת". השופט אמר כי מכיוון שייצור הפלדה הפך לנדבך מרכזי כל כך של חיי הקהילה, ייתכן שלקהילה יש זכות להחליט מה יקרה למפעל.

בחוק האמריקני לא היה פשוט שום תקדים שיאמר כי לפועלים או לתושבים אכן יש 'זכות קניין קהילתית'. לאמברוס נקרע בין החוש המוסרי שלו, שאמר כי צריכה להיות לפועלים זכות כזאת, לבין חובתו המקצועית כשופט לפסוק על פי החוק (אז כמו היום) שאינו מכיר בקיומה

התביעה נכשלה. כשהגיע הזמן לפסוק בתיק יאנגסטאון, לאמברוס פסק נגד הצעתו שלו. בחוק האמריקני לא היה פשוט שום תקדים שיאמר כי לפועלים או לתושבים אכן יש "זכות קניין קהילתית". לאמברוס נקרע בין החוש המוסרי שלו, שאמר כי צריכה להיות לפועלים זכות כזאת, לבין חובתו המקצועית כשופט לפסוק על פי החוק (אז כמו היום) שאינו מכיר בקיומה. מפעל הפלדה של יאנגסטאון נסגר סופית.

האמביוולנטיות העמוקה של השופט לאמברוס משקפת סתירה השוכנת בלב הליברליזם. מצד אחד, החברה הליברלית מתיימרת להיות חברה של שווים – כזו שלחברים בה יש זכות שווה ואפשרויות שוות לקבל החלטות בנוגע לחייהם, ושבה הם שותפים שווים בממשל. הליברליזם שואף להשיג זאת על ידי הגנה על חירויות (liberties – ומכאן השם "ליברליזם"). חלק מאלה הן חירויות פרטיות: יש לי הזכות להחליט איזו תסרוקת לאמץ, באיזו דת להאמין, מה לומר ומה לא לומר, לאילו קבוצות להצטרף, ומה לעשות ברכוש שלי. חירויות אחרות הן חירויות פוליטיות: אמורה להיות לי אותה הזדמנות כמו לכולם להשפיע על הכיוון שהחברה והממשלה הולכות בו, וזאת על ידי הצבעה, הצטרפות למפלגות, השתתפות במחאות והפגנות, הגשת מועמדות לכהונה ציבורית, כתיבת טורי דעה, או ארגון תמיכה במטרות או במועמדים.

מצד שני, המילה ליברליזם נאמרת בדרך כלל בנשימה אחת עם המילה קפיטליזם. הקפיטליזם היא מערכת חברתית המתאפיינת בכך שאנשים פרטיים (או ישויות משפטיות פרטיות, כמו תאגידים) מחזיקים באמצעי הייצור. כשמשלבים זאת עם ההגנה של הליברליזם על זכויות וחירויות, פירושו שבדיוק כפי שמותר לי להחליט מה לעשות ברכושי (יונדאי 2004 עם מזגן מקולקל ומסבי גלגל חורקים), כך גם הישות המשפטית תאגיד הפלדה האמריקני, יכולה להחליט מה לעשות ברכושה: מפעל יאנגסטאון.

אז הליברליזם מחויב לכאורה לקפיטליזם, ומחויבותו זו מונעת ממנו לממש את כל הבטחותיו. כדי להבין זאת, חשוב לזכור שהתהליכים הפוליטיים הרשמיים שלנו אינם מכסים את כל הדרכים שבהן החברה מושלת בעצמה. אחת המשימות המרכזיות של החברה היא לארגן את הייצור הכלכלי. בני האדם הם מין מייצר. אנחנו מייצרים כלים, בתים, מזון, אמנות, תרבות, בני אדם קטנים ועוד הרבה דברים. יתר על כן, אנו עושים זאת לרוב יחד, כפעילות משותפת. ייצור שיתופי כזה מוביל באופן בלתי נמנע לחלוקת עבודה: יש מי שצדים ויש מי שמלקטים. יש מי שדגים ויש מי שזורעים. יש מי שמעצבים בינה מלאכותית ויש מי שמנקים חלונות של מכוניות ברמזור.

בחברה עם ריבוד מעמדי, לא זאת בלבד שבעלי ההון מקבלים החלטות חשובות בנוגע להשקעות שקובעות את הכיוון הכללי של החברה, אלא שהם הופכים בפועל לדיקטטורים פרטיים שאומרים לעובדיהם מה לעשות, מתי לעשות, מה ללבוש, מתי להשתין, ומה לפרסם ברשת

כשחברות הופכות להיות מתועשות, נהיה יקר מאוד להגיע למצב של יתרון לגודל, וגם יקר מאוד לפתח את היכולת לרכוש את הטכנולוגיות המתקדמות הנדרשות לשם ייצור רווחי. למעשה, הדברים האלה נהיים יקרים כל כך עד שהם מתאפשרים רק למספר קטן יחסית של אנשים וישויות. וכך, לא רק שנוצרת חלוקת עבודה, אלא שנוצר גם ריבוד מעמדי בחברה. אנשים אחדים – בעלי ההון – הם הבעלים של החומרים או הטכנולוגיות שמייצרים את העושר של החברה, ואחרים – הפועלים – צריכים לעבוד בשביל הקפיטליסטים בתמורה לשכר. בחברה עם ריבוד מעמדי, לא זאת בלבד שבעלי ההון מקבלים החלטות חשובות בנוגע להשקעות שקובעות את הכיוון הכללי של החברה, אלא שהם הופכים בפועל לדיקטטורים פרטיים שאומרים לעובדיהם מה לעשות, מתי לעשות, מה ללבוש, מתי להשתין, ומה לפרסם ברשת. מכיוון שהליברליזם מגן על זכותם של בעלי ההון לעשות זאת, קשה לראות איך הליברליזם אמור להשיג באופן עקבי את מטרתו, כלומר לייצר חברה של אזרחים שווי זכויות שהם שותפים שווים בממשל. מכאן הסתירה שבלב הליברליזם, ומכאן האמביוולנטיות של השופט לאמברוס.

כמה אנשים פרטיים יש להם היכולת להקים תחנת כוח? הפערים מובנים מעצם ממדי הפרויקט. תצלום: ניקולא היפרט

היום איש אינו מאמין שהגולבליזציה היא כוח טבע בלתי נמנע. העולם, בהובלת ארה"ב, פונה ל'נאו-מרקנטיליזם' ומאמץ לו אסטרטגיות שבמסגרתן כל ממשלה מגינה על תעשיותיה המקומיות וגם מתערבת באופן משמעותי בשווקים על ידי כפיית תמריצים וגזירות שינווטו את המשקיעים הפרטיים אל יעדים כלכליים ממוקדים, כמו פיתוח טכנולוגיות ירוקות

הרקע הפוליטי-כלכלי לסגירה של מפעל יאנגסטאון היא נושא הנתון למחלוקת מתמשכת בין היסטוריונים, כלכלנים וסוציולוגים. כולם מסכימים שהיא חלק מתופעת "הגלובליזציה". אבל אם בשנת 2000 הרשה לעצמו ביל קלינטון, נשיא ארה"ב שלעבר – שבזמן כהונתו נבנה הבניין הפדרלי על שם לאמברוס – להכריז כי הגלובליזציה היא "המקבילה הכלכלית לכוח טבע", היום איש כבר אינו מאמין בכך. העולם, בהובלת ארה"ב (וכתגובה ליריבותה מול סין), פונה ל"נאו־מרקנטיליזם" ומאמץ לו אסטרטגיות שבמסגרתן כל ממשלה מגינה על תעשיותיה המקומיות וגם מתערבת באופן משמעותי בשווקים על ידי כפיית תמריצים וגזירות שינווטו את המשקיעים הפרטיים אל יעדים כלכליים ממוקדים, כמו פיתוח טכנולוגיות ירוקות.

פירוש הדבר הוא שהדרך שבה החברה מארגנת את הייצור הופכת יותר ויותר לסוגייה פוליטית מעוררת מחלוקת. אבל זה קורה בתקופה של שבר אידיאולוגי. ייתכן כי ההגמוניה הליברלית נמצאת בשפל המדרגה. אוטוריטרים פופוליסטים ו"דמוקרטים א־ליברלים" זוכים ללגיטימציה ותמיכה בהיקף מפתיע, ואידיאולוגיות פוסט־ליברליות מביטות קדימה אל אפשרויות חדשות. מבקרים משמאל ומימין מציעים שני חזונות עיקריים לעתיד הקרוב. משמאל, המבקרים חושדים כי שובה של המדיניות התעשייתית אינה "סדר כלכלי עולמי חדש" כפי שאומרים תומכיה, ושעובדה זאת משקפת את חוסר יכולתו של הליברליזם לרדת לשורש הבעיות הקפיטליסטיות. מי שנוקטים בעמדה הזאת, כמו הכלכלנית דניאלה גאבור (Gabor), חושבים כי מהלכים כמו חוק הפחתת האינפלציה של ג'ו ביידן או המדיניות התעשייתית האירופית שהציע נשיא צרפת עמנואל מקרון, רק יחזקו את הרווח הפרטי כי הן משתמשות במדינה כדי להסיר את הסיכון מהשקעות הון מסוימות, מה שיקל על בעלי ההון לגרוף רווחים עצומים ללא שום סכנה. יש סוציאליסטים שאף טוענים כי החוק של ביידן הוא רגרסיה שתוביל אותנו לסוג של פיאודליזם. מימין, "פוסט־ליברלים", כמו התיאורטיקן הפוליטי פטריק דנין (Deneen), מקווים שמדיניות תעשייתית המחזירה את משרות פס הייצור של הצווארון הכחול אל מרכז ארה"ב, תתגלה כצעד ראשון מהפכני בדרך להדחת הליברליזם, על שאיפותיו (הצבועות) להגנה על חירויות פרטיות ושוויון חברתי.

הדיכוטומיה הזאת מתעלמת מהאפשרות של אנטי־קפיטליזם ליברלי. הדבר נשמע אולי כמו אוקסימורון. לא הליברלים ולא מבקריהם מנתקים את הליברליזם מהקפיטליזם (אף שיש היסטוריונים שהתחילו לעשות זאת). רוב הליברלים אף שמים את הדגש על השידוך המוצלח בין השניים. מבין חסידי השוויון הליברלי שמציגים את "הניו דיל" ואת חלוקת המשאבים המחודשת שנערכה במסגרתו כליבה המוסרית של הליברליזם, מעטים בלבד מנסים להתמודד באמת ובתמים עם הסוגיות המהותיות של הכלכלה הפוליטית. הליברלים מקדמים פתרונות מוסדיים ופרוצדורליים – "שינוי מבני" בתהליכי בחירת נציגים, בהרחבת הגישה הציבורית להצבעה וכו' – אך לעתים נדירות בלבד הם מטילים ספק ביסודות הכלכלה הפוליטית, כמו למשל מי הבעלים של מה, ומי משתמש ברכושו כדי להחיל את סמכותו, ועל מי הסמכות הזאת מופעלת.

דווקא החסיד הפילוסופי הגדול ביותר של הליברליזם, ג'ון רולס, פיתח טיעון המראה באופן עקבי, מערכתי ועקרוני שהקפיטליזם, אפילו בצורתו ההומנית ביותר והמוכוונת ביותר לרווחה, אינו מקדם את המטרה העמוקה ביותר של הליברליזם: אנשים חופשיים שחיים יחד בחברה של שווים

לכן מפתיע במיוחד שדווקא החסיד הפילוסופי הגדול ביותר של הליברליזם, ג'ון רולס (Rawls), פיתח טיעון המראה באופן עקבי, מערכתי ועקרוני שהקפיטליזם, אפילו בצורתו ההומנית ביותר והמוכוונת ביותר לרווחה, אינו מקדם את המטרה העמוקה ביותר של הליברליזם: אנשים חופשיים שחיים יחד בחברה של שווים. טיעוניו אינם מוכרים מספיק.

פילוסופיה פוליטית בעלת השלכות על הכלכלה, על החברה ועל הקניין: ג'ון רולס (1971), תצלום: אלק רולס, ויקיפדיה

בניגוד לקריקטורה המקובלת של תפישותיו, רולס אינו מצמצם את הפוליטיקה ל"דחיפות" טכנוקרטיות ושינויים קטנים בשיעורי המס השוליים. הליברליזם הוא פילוסופיה של "המבנה הבסיסי" של החברה, והמבנה הבסיסי הזה כולל את כל מוסדותיה היסודיים של החברה – לא רק הפוליטיים, כמו חוקות (בארצות שבהן יש חוקות), אלא גם שווקים וזכויות קניין. כל היבט והיבט של החברה אמור להיות נתון לבחינה מוסרית, ולא רק ברמה המופשטת, אלא גם מתוך התייחסות לאופן שבו מוסדות שונים באים במגע זה עם זה ועם ההתנהגות האנושית השגרתית, לאורך השנים.

כשרולס אומר שכל היבט של החברה אמור להיות נתון להערכה מוסרית, הוא כולל בכך גם את הבסיס של הכלכלה הפוליטית, למשל מי מייצר מה, מי הבעלים של מה, ומי מחליט

כשרולס אומר שכל היבט של החברה אמור להיות נתון להערכה מוסרית, הוא כולל בכך גם את הבסיס של הכלכלה הפוליטית, למשל מי מייצר מה, מי הבעלים של מה, ומי מחליט. נקודה מכרעת מבחינת רולס היא שהדבר כולל גם את האופן שבו החברה מארגנת את ייצור הסחורות והשירותים. רולס התמקד באופן שבו אי שוויון ושליטה נוצרים מכיוון שהקפיטליזם נותן לקבוצה קטנה את הכוח לשלוט באופן ייצור העושר בחברה, וטען כי שום צורה של קפיטליזם אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם האידיאל הליברלי של חברת שווים. הקפיטליזם תמיד יסכל שוויון חברתי וחירויות בסיסיות.

כתביו של רולס מורכבים, וזכו לביקורת רבה. אבל אין צורך להסכים איתו בכל דבר. אם נשים בצד את המנגנון הרולסיאני הרחב, ואת השינויים הקטנים הרבים שהוא ערך בנושאים מסוימים לאחר פרסום A Theory of Justice (בשנת 1971), נראה שהוא הגדיר מהם עקרונותיה של כלכלה פוליטית ליברלית ואנטי־קפיטליסטית, ושהוא מעולם לא זנח את הטענה כי חברה ליברלית חייבת להתגבר על הקפיטליזם.

מבחינת רולס, הליברליזם נסוב על שני אידיאלים: חברה, כמערכת הוגנת של שיתוף פעולה, ואנשים, כגורמים חופשיים ושווים המסוגלים לבצע מעשים של שמחה, טוב לב ויצירתיות – ויתרה מזו, כגורמים הנוטים – גם אם לא תמיד בחשק רב – לשתף פעולה זה עם זה כדי לשגשג. רולס מראה כי האידיאלים האלה מובילים לעקרונות שאפשר להתבסס עליהם בבואנו לעצב, לשפר ולתחזק את המבנים הפוליטיים והכלכליים הבסיסיים שלנו.

רוב האנשים – הפועלים – מנסים להרוויח די כסף לממן את עצמם או את משפחותיהם על ידי מכירת העבודה שלהם תמורת שכר לבעל ההון השולט באמצעי הייצור

הקפיטליזם הוא מערכת כלכלית בעלת שלושה מאפיינים. ראשית, רולס אמר שהיא "מערכת חברתית המבוססת על קניין פרטי באמצעי הייצור". היא מאפשרת בעלות פרטית כמעט בלתי מוגבלת, ולא רק על רכוש אישי, אלא גם על הנכסים התעשייתיים והפיננסיים יקרי הערך והיצרניים של החברה – מה שוולדימיר לנין כינה ב־1922 "עמודי התווך" (commanding heights) של הכלכלה. שנית, היא מקנה גישה לקניין פרטי בעיקר דרך שווקים. בין היתר הכוונה לשווקים של סחורות, מוצרים פיננסיים וכוח עבודה. וזה מוביל אותנו למאפיין השלישי: רוב האנשים – הפועלים – מנסים להרוויח די כסף לממן את עצמם או את משפחותיהם על ידי מכירת העבודה שלהם תמורת שכר לבעל ההון השולט באמצעי הייצור.

עמודי התווך של הכלכלה: "גברים על המזח" (1912), ג'ורג' בלוז (Bellows), ה-National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

לאור שלושת המאפיינים האלה, הקפיטליזם הוא מערכת כלכלית שמייצרת חברה וחלוקת עבודה המבוססות על ריבוד מעמדי. לשם פונים חיצי האנטי־קפיטליזם הליברלי של רולס, והוא מתמקד במכשולים שחברה בעלת ריבוד מעמדי, המורכבת מבעלים/בעלי הון ומעובדים, מציבה בפנינו בדרך לשיתוף פעולה ואמנציפציה ליברליים אמיתיים. רולס טוען כי הקפיטליזם חותר תחת שניים מעמודי התווך של הליברליזם: עקרון השוויון החברתי, ועקרון החירות הפוליטית הנרחבת. יתרה מזאת, סביר להניח כי רפורמות שישאירו את הליבה הקפיטליסטית על כנה, לא יהיו יציבות.

הבה נבחן כל אחד מההיבטים האלה.

שוויון חברתי

אחד מרכיבי השוויון החברתי הוא שוויון הזדמנויות הוגן. הסיכויים שלנו להשיג תפקיד בעל ערך מכל סוג שהוא או להצליח בו, אינם אמורים להיות תלויים בנסיבות לידתנו או בנסיבות שהייתה לנו שליטה מועטת או אפסית בהן. כל החברות הקיימות נכשלות בכך: גזע, מגדר, דת, לקויות, נטייה מינית ונסיבות נוספות משפרות את סיכויים של אחדים ופוגעות באחרים. כמו כן, בחברה קפיטליסטית בעלת ריבוד מעמדי, סיכויי ההצלחה שלנו בחיים תלויים במידה רבה בתשובה לשאלה, האם יש נכסי ייצור בבעלותי או בבעלות הוריי? לכן שוויון הזדמנויות הוגן אינו סביר בקפיטליזם. אני אומר "אינו סביר" כי יכול להיות שמדינת רווחה קפיטליסטית תצליח לקדם שוויון הזדמנויות על ידי השקעה רבה בחינוך ובשירותי בריאות.

הדדיות פירושה שחשוב שנהיה משתתפים מלאים בחברה, שהזולת יראה אותנו כמשתתפים מלאים בחברה, וגם שנתפוש את עצמנו כמשתתפים מלאים בחברה – אנשים המצויים בתנאים שווים ובמעמד שווה למשתתפים אחרים. בקפיטליזם, ההדדיות בלתי אפשרית

אבל אפילו חברה המממשת את תנאי שוויון ההזדמנויות לא תצליח לממש את אידיאל השוויון הליברלי במלואו. הסיבה לכך היא הערך שרולס מכנה "הדדיות", שאותו הרבה יותר קשה להגדיר משוויון הזדמנויות, אך משקלו הרבה יותר גדול. הדדיות פירושה שחשוב שנהיה משתתפים מלאים בחברה, שהזולת יראה אותנו כמשתתפים מלאים בחברה, וגם שנתפוש את עצמנו כמשתתפים מלאים בחברה – אנשים המצויים בתנאים שווים ובמעמד שווה למשתתפים אחרים. בקפיטליזם, ההדדיות בלתי אפשרית, כי היא דורשת חלוקת עבודה שמפרידה בין "התפקידים החברתיים והמטרות החברתיות של בעלי ההון והפועלים". כפועל יוצא, אמר רולס, "במערכת החברתית הקפיטליסטית, בעלי ההון הם אלה שמקבלים את ההחלטות של החברה בנוגע לאופן השקעת המשאבים שלה, ולגבי מה ואיך לייצר, הן על דעת עצמם והן במסגרת התחרות ביניהם. כלומר, הסיבה שקשה לפועלים לראות את עצמם כמשתתפים פעילים בהכוונת החברה היא שהם פשוט אינם כאלה (להוציא ההשתתפות בבחירות מדי כמה שנים).

זה מה שלמדו אנשי יאנגסטאון כשהבעלים של תאגיד הפלדה האמריקני החליט להעביר את המפעל למקום אחר. גם בימינו, מנכ"ל מקדונלדס יכול לומר לעובדיו עד מחר ש"כולנו יחד בסיפור הזה", אף שהוא מרוויח פי 1,150 לשעה מהם והוא שמקבל את כל ההחלטות לגבי הדברים שהם יעשו בעבודה. ובמצב כזה, אנו חשים ש"החברה" היא פשוט משהו שאנחנו "לכודים" בו ולא משהו שאנחנו מייצרים ומשמרים יחד, כפי שכתב רולס ב־Political Liberalism (משנת 1993).

עובדי מקדונלדס מפגינים בדרישה לשכר מינימום הוגן, זכויות סוציאליות והזכות להתאגד. תצלום: Fibonacci Blue

בעלי הון כאלה מקבלים החלטות חשובות בשם החברה, אך האינטרסים שלהם שונים מהאינטרסים של מעמד הפועלים. זהו סוג של שליטה חברתית. רולס חשש שאנשים שאינם שולטים באמצעי הייצור "ייתפשו הן בעיני עצמם והן בעיני אחרים כנחותים", וככל הנראה יפתחו "גישה של ציות וכניעות", ואילו הבעלים יתרגלו ל"רצון לשלוט". מצב עניינם זה סותר את "מערכת היחסים החברתית" האמיתית שקיימת בין שווים, הדורשת מאיתנו "מחויבות פוליטית ציבורית לתנאים הנדרשים לשימור מעמד[נו] השוויוני", כפי שכתב רולס ב"צדק כהוגנות: הצגה מחודשת" (משנת 2001).

חירות פוליטית

הקפיטליזם סותר גם את הערך הליברלי הבסיסי, חירות פוליטית. חוקרי מדע המדינה טוענים כבר זמן מה שדמוקרטיות מתקדמות כמו ארה"ב ומערב אירופה הן למעשה אוליגרכיות, כי למדיניות שלהן אין כמעט שום קשר לאינטרסים של העניים בכל מקום שבו אלה נבדלים מהאינטרסים של העשירים. הפתרון שנוהגים להציע הוא "להשיג כסף מהפוליטיקה" באמצעות רפורמה בכללי מימון מערכות הבחירות.

אבל המקרה של מפעל יאנגסטאון מצביע על בעיה אף יותר עמוקה. כי האמת היא שהפועלים קיבלו תמיכה פוליטית משמעותית במאבקם. ייצג אותם רמזי קלארק (Clark), התובע הכללי לשעבר של הנשיא ג'ונסון. ולא זאת בלבד, אלא שמועצת העיר יאנגסטאון, הרשות המחוקקת של אוהיו, וגם ועדת המיסוי של בית הנבחרים פעלו למענם. אך כפי שהשופט לאמברוס הודה בסופו של דבר, כל זה לא השתווה לכוחות של ההון.

העשירים משתמשים בעמדתם השלטת כדי לקבוע את סדר היום בחקיקה וברגולציה, להשתלט על השיח הציבורי, לקחת את קבלת ההחלטות הפוליטית כבת ערובה באמצעות איומים על בריחת הון, ואף לעסוק בשחיתות בוטה

הכלכלן תומא פיקטי (Piketty) כתב בספרו Capital in the Twenty-First Century (משנת 2013) שחברות קפיטליסטיות "צפות לעבר אוליגרכיה". רולס חזה את הטענה הזאת כשכתב כי אי שוויון כלכלי ואי שוויון פוליטי "נוטים ללכת יד ביד", ושעובדה זו מעודדת את העשירים "להחיל מערכת של חוק וקניין המשמרת את עמדתם השלטת, לא רק בפוליטיקה אלא בכלכלה כולה". העשירים משתמשים בעמדתם השלטת כדי לקבוע את סדר היום בחקיקה וברגולציה, להשתלט על השיח הציבורי, לקחת את קבלת ההחלטות הפוליטית כבת ערובה באמצעות איומים על בריחת הון, ואף לעסוק בשחיתות בוטה. אם נבצע רפורמה בכללי מימון מערכות הבחירות במטרה להרחיק את הכסף מהפוליטיקה, ייתכן שזה יהיה צעד ראשון חשוב לריסון הנטיות האלה. אך חשוב להבין שזה יהיה רק הצעד הראשון.

רולס היה מודע לביקורתו של קרל מרקס, שאמר כי ייתכן שהזכויות הליברליות הן ריקות מתוכן, או לכל היותר פורמליות בלבד – מכריזים על הגנות בלי לספק אותן באמת. בתגובה, רולס התעקש שיש לתת "ערך הוגן" לזכות ההשתתפות הפוליטית. בספרו A Theory of Justice, הוא מציין כי בחברות קפיטליסטיות "אף פעם לא שוקלים ברצינות" לנקוט את כל צעדי המדיניות הנדרשים כדי להגן על החירות הפוליטית. הסיבה לכך היא שהמרת אי השוויון הכלכלי לשליטה פוליטית קורית מהר מאוד. "הכוח הפוליטי מצטבר במהירות" כשהבעלות על הקניין אינה שווה, ו"פערי השוויון במערכת הכלכלית והחברתית עלולים להפר תוך זמן קצר את מעט השוויון הפוליטי הקיים". על כן, הבטחת החירות הפוליטית דורשת מאיתנו לא רק להגביל את השימוש בכסף בפוליטיקה, אלא, לדברי רולס, "למנוע ריכוזים מופרזים של קניין ועושר" מלכתחילה.

לרמות האי שוויון המדהימות של ימינו יש שני מקורות: אי שוויון עצום בהכנסה, שנוצר בסיועשיעורי מס שולי מרביים נמוכים, ושיעור גבוה של תשואה על ההון לעומת שיעור נמוך יותר של תשואה על עבודה

כפי שפיקטי ועמיתיו מראים לנו, לרמות האי שוויון המדהימות של ימינו יש שני מקורות: אי שוויון עצום בהכנסה, שנוצר בסיועשיעורי מס שולי מרביים נמוכים, ושיעור גבוה של תשואה על ההון לעומת שיעור נמוך יותר של תשואה על עבודה. הריבית דריבית דואגת שהעשירים יישארו עשירים, בעוד שהעניים נעשים באופן יחסי עניים יותר. רולס טוען שעלינו לתת מענה לשני הדברים: לראשון באמצעות בקרות על המיסוי והשכר, ולשני באמצעות שינוי "ההגדרה המשפטית של זכויות קניין".

עובדת בשדה קינואה בבוליביה. אבותיה החלו לגדל את הצמח לפני 7000 שנה, אך המחיר הגבוה שלו במערב העשיר גורם למחסור בקינואה ואף לרעב בקרב מי שעובדים בשדה. תצלום: Biodiversity International

אפשר להחמיץ בקלות את הרדיקליות של ההצעה השנייה הזאת. כפי שמראה החוקרת המשפטית קתרינה פיסטור (Pistor) בספרה The Code of Capital (משנת 2019), הקפיטליזם נשען על ההגדרה המשפטית של זכויות הקניין. לא כל זכויות הקניין מצטברות בקצב המהיר של ההון, ולא כולן מקנות לבעליהן שליטה באחרים. לכן, שינוי זכויות הקניין מגיע כמעט עד ללב כוחו של ההון. שינוי כזה עשוי למשל להכיר ב"זכויות קניין קהילתיות", כמו אלה שהשופט לאמברוס הציע, ואז נסוג. ואולי הוא יפריד, לדוגמה בין בעלותם של בעלי ההון על הציוד במפעלים לזכותם לנהל את אופן השימוש בציוד, ויעניק את הזכות להחליט לפועלים שמשתמשים בו בפועל. הליברליזם יכול להגן על רכוש מסוג מסוים בלי להעניק בהכרח את זכויות הקניין הגורפות שבעלי ההון נהנים מהן כיום.

יציבות

אך האם אי אפשר לשנות את הקפיטליזם בהדרגה, בהתאם לעקרונות סוציאל־דמוקרטיים, כדי לשכך את הבעיות האלה? רולס אומר שלא: קפיטליזם מתוקן־בלבד יחזור במהרה שוב לאי שוויון ולשליטה. זוהי בעיית האי יציבות. בכל פעם שמציעים סוג חדש של משטר, כמו למשל שילוב בין קפיטליזם מתוקן  ומדינת רווחה, עלינו לשאול אם המשטר הזה "מייצר כוחות פוליטיים וכלכליים שגורמים לו לסטות הרחק מהגדרתו המוסדית האידיאלית". אם ברצוננו לאמוד תפישה מסוימת של צדק, או הסכם מוסדי שנועד לתת ביטוי לתפישה כזאת, עלינו לבחון כיצד יתפתחו לאורך זמן הדינמיקות הפוליטיות, החברתיות, הפסיכולוגיות והכלכליות שהוא יוליד.

בלב תפישת היציבות של רולס נמצאת התובנה של מרקס מ"לשאלת היהודים" (משנת 1844), שכתב (כאן בתרגום רועי בר ואורי זילבשייד): "אף כי מבחינה אידיאלית ניצבת הפוליטיקה מעל עוצמת הכסף", תחת הקפיטליזם, "היא הפכה לשפחתה החרופה". אין די להכיר בתחום מסוים כ"פוליטי" ולנסות לגייס את "הרצון הפוליטי" לשנותו. כוח פוליטי – קרי, כוחה של המדינה לחוקק ולקבוע מדיניות – אינו משיג בוודאות כל מה שהוא רוצה. הוא מוגבל, בין היתר, על ידי כוחו של ההון. חשוב ביותר להבין איך הדינמיקות של הבעלות על ההון עלולות לסכל התערבויות פוליטיות רצויות. רבות מהן מוכרות: התערערות אמות המידה הרגולטריות כתוצאה מאיום בריחת ההון; "משמעת השוק"; נושים הכופים צנע ושינויים מבניים על מדינות לא לגמרי ריבוניות.

כל עוד ההון שולט, הפוליטיקה הליברלית נידונה להיות בלתי יעילה. כל פעולה פוליטית המשאירה על כנה את הליבה הכלכלית הפוליטית של הקפיטליזם, תמשיך לשמר את קיומה של חברה בעלת ריבוד מעמדי המבוססת על בעלות לא שווה של אמצעי הייצור ועל חלוקת עבודה מבזה שמערערת את יציבות המערכת

לרולס לא היה הרבה מה לומר על האופן שבו התארגנות חברתית תוכל לערער את ההגמוניה הפוליטית של ההון, וייתכן שכאן, יותר מבכל מקום אחר, עלינו לחפש את הדרך. אבל הוא הבין שכל עוד ההון שולט, הפוליטיקה הליברלית נידונה להיות בלתי יעילה. כל פעולה פוליטית המשאירה על כנה את הליבה הכלכלית הפוליטית של הקפיטליזם, תמשיך לשמר את קיומה של חברה בעלת ריבוד מעמדי המבוססת על בעלות לא שווה של אמצעי הייצור ועל חלוקת עבודה מבזה שמערערת את יציבות המערכת.

בשלב זה אפשר לתהות עד כמה מועילה לנו בעצם הביקורת המוסרית המופשטת הזאת על הקפיטליזם. מימין יאמרו כי היא מיותרת מפני שאין חלופה רצינית לקפיטליזם, וממילא הביקורות המוסריות האלה אינן מכירות ביתרון הגדול של הקפיטליזם: היצרנות שלו ויכולתו להפיק יותר דברים בשביל יותר אנשים. משמאל יחשדו כי התפלספות פוליטית מופשטת היא אולי מעניינת, אבל בסופו של דבר חסרת תועלת – כמו ביצת פברז'ה, כינוי שהדביק התיאורטיקן הפוליטי המרקסיסט ויליאם קלר רוברטס (Roberts) לתיאוריה של רולס: יפה, מעוצבת לעילא, אך בסופו של דבר חסרת תועלת. לשכנע את עצמנו שהקפיטליזם הוא בלתי צודק זה לא מה שיעזור לנו להתגבר עליו: נדרשת פעולה מהפכנית.

אך כפי שמודים חסידי "הכלכלה המוסרית", כולל החוקרים המשפטיים המקושרים לפרויקט "משפט וכלכלה פוליטית", לביקורת המוסרית על הכלכלה הפוליטית, כמו זו של רולס ושל אחרים, יש תפקיד חשוב. היא מקנה בהירות ומיקוד. המידע האמפירי על מגמות בכלכלה מלא ברעשים, ובמצב כזה, הביקורת המוסרית יכולה לשמש לנו כמצפן.

עדיין נותר לנו לתהות כיצד אמור להיראות אנטי־קפיטליזם ליברלי. רולס חשב שיש שני סוגי משטרים שעשויים להיות צודקים. האחד, "דמוקרטיה קניינית", מתיר בעלות פרטית על אמצעי הייצור, אבל רק בתנאי שההון הפרטי מוחזק על ידי כולם בנתחים פחות או יותר שווים כדי למנוע את היווצרותו של קרע בין מעמדות של בעלים ומי שאינם בעלים. הדבר דורש מיסי הון וירושה כבדים שיפזרו את הבעלות על הנכסים היצרניים, ותשתית של מדינת רווחה שתבטיח "הון אנושי" איתן באמצעות חינוך ושירותי בריאות לכול.

ואם שירותי הבריאות הבסיסיים היו מובטחים רק לבעלי הון? בתמונה: מהר, ביעילות, לחסן, לחסן, לחסן: יועץ בכיר לרמטכ"ל צבא ארה"ב מתחסן בוושיגנטון. תצלום: (DOD Photo by Navy Petty Officer 1st Class Carlos M. Vazquez II

במדינות הסוציאליסטיות הקיימות במאה העשרים, רולס זיהה היעדר בלתי נסבל של חירות פוליטית. זאת הסיבה שהוא התעקש כי סוציאליזם צודק יהיה ליברלי, ושעליו להסתמך במידה רבה על שווקים ולא על תכנון מרכזי

הסוג האחר של משטר צודק הוא סוציאליזם ליברלי, או סוציאליזם שוק. בסוציאליזם שוק, המדינה שולטת בכלכלה באופן כללי, אך חברות בניהול פועלים מתחרות ביניהן בשוק מפוקח ומוכוון בקפידה. זהו ניסיון לרתום את היעילות ההקצאתית של השווקים ואת מנגנון המחיר לטובת מערכת סוציאליסטית שמבצעת דמוקרטיזציה של החלטות ההשקעה הגדולות ומונעת הצטברות של הון פרטי משמעותי. במדינות הסוציאליסטיות הקיימות במאה העשרים, רולס זיהה היעדר בלתי נסבל של חירות פוליטית. זאת הסיבה שהוא התעקש כי סוציאליזם צודק יהיה ליברלי, ושעליו להסתמך במידה רבה על שווקים ולא על תכנון מרכזי.

אבל הביקורת הליברלית על הקפיטליזם שרולס פיתח בעבודתו המאוחרת, מציפה חששות גם לגבי שני המשטרים החלופיים האלה. לדוגמה, לא בלתי סביר לחשוש שהשווקים ישכפלו את הדינמיקות מערערות־היציבות שרולס עצמו זיהה, ומרקס זיהה עוד לפניו. יכול מאוד להיות שהפילוסוף המרקסיסט ג'.א. כהן צדק כשהכריז בספרו Why Not Socialism? (משנת 2009), ש"כל שוק, אפילו שוק סוציאליסטי, הוא מערכת טורפנית".

וכאן משאירה אותנו הביקורת הליברלית על הקפיטליזם פרי עטו של רולס. לא עם פתרון קסם, אלא עם מצפן מוסרי וסדר יום. הביקורת שלו מתעלמת ממספר דברים חשובים. חשוב לציין, למשל, שהוא לא דיבר כמעט בכלל על גזע והתעלם מהדינמיקות של "הקפיטליזם הגזעי". שום עיון בקפיטליזם אינו שלם בלי הפן הזה. אף על פי כן, הוא האיר עובדה חשובה: מה שאנחנו צריכים, ומה שרבים מאיתנו רוצים, הוא ייצור כלכלי מבוזר ושיתופי שעולה בקנה אחד עם צמד הערכים הליברליים שוויון חברתי וחירויות בסיסיות. אבל עדיין לא גילינו כיצד לאכול את העוגה הזאת ולהשאיר אותה שלמה בקנה מידה רחב. אין בעבודתו של רולס עזרה רבה בתחום זה, אך למרבה השמחה אין צורך להסתמך אך ורק על הגישה התיאורטית והפילוסופית שלו. כאן אפשר לפנות למדעי החברה ולאינספור הפעילים ואנשי החזון – מאלה שבג'קסון, מיסיסיפי ועד אלה שבפרסטון, אנגליה – שפיתחו כלכלות השתתפותיות, שיטות לבנייה קהילתית של עושר, וסוגים חדשים ואיתנים יותר של מה שהתיאורטיקן הפוליטי ברנרד הארקורט (Harcourt) מכנה כיום "קואופריזם".

הניסויים החברתיים האלה ממשיכים את ניסיונותיהם של אנשי יאנגסטאון מ־1980 לקבל את זכות קבלת ההחלטות בנוגע לניהול המפעל שמפרנס את קהילתם ושמתפרנס מעבודתם של פועלי הפלדה המקומיים והנשים שתמכו בהם. אלה ניסויים בקנה מידה קטן שנותנים לנו סיבה לקוות לעולם שוויוני וצודק יותר.

קולין ברדלי (Bradley) הוא פילוסוף וחוקר משפטי. הוא משלים כעת דוקטורט בפילוסופיה בפרינסטון, והוא עמית בתוכנית פורמן בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד ל"אלכסון": תומר בן אהרן

תמונה ראשית: פועלים במפעל פלדה בפנסילבניה (1940). תצלום: ג'ק דליינו, ספריית הקונגרס של ארה"ב