לא רואים אותם ממטר

האם האבולוציה תכנתה אותנו להתנכר לפליטים, גם אם משמעות הדבר שימותו ללא עזרתנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יום רביעי, שניים בספטמבר 2015. לא יכולתם לחמוק ממנה. היא הופיעה בכל ערוצי התקשורת האפשריים, החל מפייסבוק וטוויטר וכלה בעיתונים ובמבזקי החדשות המסורתיים. תמונה בלתי נשכחת שבגללה עמדו מלכת מיליוני אנשים והתבוננו מוכי תימהון.

ילד קטן שוכב על בטנו בחול. גלים עדינים מלחכים את פניו. השמיים מעל החוף קודרים ומעוננים, בעוד שהילד עצמו מרובה גוונים – חולצתו באדום עז, מכנסיו בכחול כהה, עורו זהבהב וענוג. הוא שוכב כשזרועותיו לצדי גופו וכפות ידיו פונות לשמיים, ונראה כאילו נפל ואינו מסוגל לקום. מי שהמשיך להסתכל ראה מיד כי נעליו נראות קטנות מדי, וראשו גדול מדי – גדול יחסית לגופו. למען האמת, הוא נראה כבובה שנשמטה, ולא כילד קטן שטבע בים ונשטף אל החוף התורכי.

מה היה בהם, באותו ילד קטן ובאותה תמונה, שסוף סוף עורר אכפתיות?

אַלאן כּוּרְדי לא היה מבקש המקלט הסורי הראשון שטבע בעת הניסיון לחצות את הים האגאי. מאות מקרי מוות קדמו לשלו, ומאות נוספים יתרחשו בחודשים שלאחר מכן. אבל היה משהו בדמותו של אלאן שהותיר אנשים בתחושה של הלם ושאט נפש ומילא אותם חמלה עמוקה. מה היה בהם, באותו ילד קטן ובאותה תמונה, שסוף סוף עורר אכפתיות?

ילדי פליטים, אלאן כורדי

יד לאלאן כורדי. תצלום: Defend International

התשובה הפשוטה היא שאלאן נראה כמו הילדים שלהם. התשובה המורכבת היא הגנים שלנו, שמקודדים לשגרות ביולוגיות בלתי נמנעות הנובעות מאינטרסים אנוכיים. האמת נמצאת איפשהו בין לבין: האינטראקציה ההדדית בין סביבה לתורשה שנוטעת בנו רגישות רבה לקבוצות פְנים (אנשים שאנו רואים כחלק מהקהילה שלנו) לעומת קבוצות חוץ (אנשים שאנו רואים כאחרים, כגורמים שאינם שייכים לקהילה שלנו).

מדהים באיזו קלות נכנסים לפעולה אותם מודוּלים במוחנו העוסקים בשייכות קבוצתית, ובאיזו קלות מופעלות התנהגויות של אמפתיה ולהיפך, של אפתיה או אנטיפתיה. הדבר הראשון שיש לשים לב אליו במקרה של אלאן, הוא שאנשים נוטים להגיב בחמלה כשהם נתקלים בילדים, ובייחוד בילדים קטנים שבטיחותם תלויה במבוגרים.

אבל לא רק גילו של אלאן עורר במתבוננים רגשות עזים כל כך.

מכיוון שהוא נראה מוכר כל כך ותמים כל כך, הופעלו במוח המערבי המודולים האלטרואיסטיים שמגיבים לחברי קבוצת פְּנים, והמתבוננים חשו אמפתיה במקום לחוש אדישות או סלידה

בעיניים מערביות אלאן נראה, בהיעדר מילה מוצלחת יותר, נורמלי. הוא נראה כמו ילד טיפוסי ממעמד הביניים. נעלי הסניקרס הקטנות. הבגדים הצבעוניים השימושיים והפשוטים – חולצה אדומה קצרה, מכנסי שלושת-רבעי כחולים. הפרטים האלה, שנראים חסרי חשיבות לכאורה, הם מהותיים: אלאן נראה כאחד מאיתנו. ומכיוון שהוא נראה מוכר כל כך ותמים כל כך, הופעלו במוח המערבי המודולים האלטרואיסטיים שמגיבים לחברי קבוצת פנים, והמתבוננים חשו אמפתיה במקום לחוש אדישות או סלידה. לוּ היה אלאן לובש בגדים כהים יותר, מלוכלכים או מרופטים, או בגדים אופייניים לתרבות אחרת, ייתכן בהחלט שתמונת מותו הטראגי הייתה מעוררת בנו סימפתיה רגעית ותו לא, שלאחריה הוא היה הופך לעוד נתון סטטיסטי, לעוד ציוץ נשכח בטוויטר.

כשאני שואל את סטיבן נויברג (Neuberg), פסיכולוג אבולוציוני מאוניברסיטת אריזונה סטייט, מה דעתו בנושא, הוא אומר: "לו היה בחור מזוקן בן 28 נשטף לחוף, לא היינו מגיבים באותו אופן". ובכן, חודשיים לאחר מכן התבונן כל העולם בבחור מזרח תיכוני צעיר ומזוקן, לאחר שחבורת טרוריסטים חיסלה ביריות 130 איש בפריז. אחת מתמונות התוקפים הראשונות שהופצו בחדשות היא תמונתו של עבד אל חמיד אבאעוּד, בחור צעיר עם זקן שמחזיק קוראן ביד אחת ודגל דאעש באחרת. בה בעת עלתה האפשרות שאחד או יותר מהתוקפים הגיעו לצרפת עם שטף הפליטים מסוריה.

בן רגע השתנו האסוציאציות שמשבר הפליטים הסורי מעלה בנו, מילדים מתים ומשפחות נואשות בדרכים לצעירים מזוקנים זועמים. חלק ניכר מהחמלה והרצון הטוב שצברנו כלפי הפליטים הסורים, התאדה במהירות. דיבורים על סיוע לפליטים הבורחים מהמלחמה התחלפו בדיבורים על מתקפה אווירית. תוך ימים ספורים הכריזה פולין שהיא סוגרת את גבולותיה לפליטים, ואז אמרה שתסכים לתת מקלט ל-7,000 איש שעליהם כבר הוסכם, רק אם תקבל ערבויות ביטחוניות. הקונגרס האמריקני מיהר להעביר חקיקה האוסרת כניסת פליטים סורים לארצות הברית. מדינות נוספות ילכו בעקבותיהן וינקטו צעדי ענישה – או התגוננות, תלוי את מי שואלים.

כלומר, אנשים הגיבו למתקפות בפריז באופן רגשי, ורק לאחר מכן גיבו את תגובתם ברציונליזציות. טבע האדם פועל במאה ה-21 בדיוק כפי שפעל לאורך כל ההיסטוריה האבולוציונית של המין האנושי.

ההומו ספיינס ספיינס – קרי האדם המודרני – קיים פרק זמן קצרצר בלבד יחסית לגילו של היקום, כ-200 אלף שנה. חברות המתאפיינות בפיתוח אורבני ומבנים חברתיים ותרבותיים מורכבים קיימות פרק זמן קצר אף יותר, כ-10,000 שנה, או חמישה אחוז ממשך קיומו של תת-המין שלנו.

ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, לעומת זאת – התקופה שבמהלכה התפתחו המנגנונים הפסיכולוגיים שאפשרו לאבותינו הדו-רגליים לשרוד עד שינציחו את הגנים שלהם – נמשכת כבר מיליוני שנים. אפשר לומר שהמוח, שבזכותו מסוגלים בני האדם לתכנת אפליקציות לאייפון, הוא אותו מוח פרהיסטורי המותאם להתמודדות עם אתגרי החיים בסוואנה.

כלומר, בני האדם של ימינו נאלצים להתבסס על קוד מיושן להחריד. אלה שְגרות קוגניטיביות שהיו גמישות ויעילות ביותר בתקופה אחרת, אך כעת הן מגושמות, מסורבלות ולעתים אף מזיקות. ובכל זאת, אי אפשר להיפטר מהן או לשכתב אותן, מכיוון שהן התשתית שעליה נשענות הפונקציות הבסיסיות של המכונה האנושית. אחד מקטעי הקוד המיושנים האלה עוסק בהקמת קואליציות עם בני אדם אחרים.

בני מסאיי רוקדים במעגל

בני מסאיי רוקדים במעגל בכפר בטנזניה. תצלום: קולין מק'מכאן.

ניסויים רבים מלמדים כי אנשים חשים דחף כמעט בלתי נשלט להקים קבוצות ולהגיב להן, קרי לשייך את עצמם, באופן מודע ובלתי מודע, ל"קבוצת פְּנים", ולשייך את כל מי שמחוץ לה ל"קבוצות חוץ". תנאי הקבלה המינימליים לקבוצת פנים עשויים להיות בסיסיים למדי, כפי שניכר כבר בגיל צעיר.

תינוקות בני חצי שנה מעדיפים זרים שמדברים את שפת אמם במבטא המוכר להם. בני עשרה חודשים מעדיפים צעצוע שהוצע להם על-ידי מישהו שמדבר בשפת אמם. וילדים בני חמש יעדיפו בדרך כלל להתחבר עם ילדים מאותו גזע, אם כי מסתבר שמבטא גובר על ההטיה הזו: ילדים יעדיפו להתחבר עם ילדים מגזעים אחרים שמדברים במבטא המוכר להם מאשר להתחבר עם בני אותו גזע שמדברים במבטא זר.

ברמה הפסיכולוגית, ילדים ומבוגרים גם יחד מעדיפים דמיון על פני שוני, בגלל קוד עתיק שפסיכולוגים אבולוציוניים מכנים "זיהוי איומים". כך הוא פועל: שתי קבוצות ללא קשרי דם נראות, מתנהגות, נשמעות או מריחות מעט אחרת. וסביר להניח שהן גם מתחרות זו בזו. לכן הברירה הטבעית נטעה בנו את היכולת לזהות הבדלים קלים. כך הצליחו אבותינו להימנע מאיומים מצד חברי קבוצות חוץ ולזהות הזדמנויות – להשתמש באלימות, למשל – להבריח או לחסל חברי קבוצות או שבטים אחרים, זאת כדי להשיג גישה רבה יותר למשאבים או בנות זוג לרבייה.

בהשוואה לימינו היו החיים בתקופה הפרהיסטורית אלימים, קצרים ונטולי הזדמנות שנייה. לא היו בתי משפט או שוטרים שיטפלו בעימותים, לא היו בתי חולים שיטפלו במחלות או בפציעות, והעיזבון היחיד שירשו בני האדם היה העיזבון הגנטי. תמיד השתלם להיזהר כמה שיותר מפני איום פוטנציאלי, ואף פעם לא השתלם להמעיט בערכו.

יש ראיות לכך שאפילו קרובינו הפרימטים פיתחו חוסר אמון כלפי הבדלים קלים. רוברט טְריבֶרְס (Trivers), ביולוג אבולוציוני מאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי, מספר על מחקרים שבהם קופי מקוק רזוס – הנבדלים מההומו ספיינס ב-25 מיליון שנות אבולוציה – הגיבו לקבוצות פנים וחוץ בדומה לבני אדם. כשהראו לקופים אלה צמדי תמונות, אחת של חבר קבוצת פנים והאחרת של חבר קבוצת חוץ, הם העדיפו לבהות בחבר קבוצת החוץ זמן רב יותר – מדד לזיהוי איומים. החוקרים מצאו גם שקוֺפים זכרים נוטים לבהות בחברי קבוצת חוץ זמן רב יותר מאשר בתמונות של עכבישים מסוכנים.

יתרה מזו, האינסטינקט הזה מופעל בקלות יחסית. "לא צריך ללבות קנאות סוּנית או קתולית כדי לגרום לאנשים להרגיש [כך]", אומר טריברס בספרו The Folly of Fools (משנת 2011). "פשוט תנו לחלק מהאנשים ללבוש חולצות כחולות ולאחרים אדומות, ותוך חצי שעה יתעוררו בהם נטיות של קבוצות פנים וחוץ על סמך צבע החולצה".

זה מסביר את אחת התפישות המוטעות הנפוצות ביותר לגבי דעות קדומות: היחס השלילי שאנו מפגינים כלפי אנשים שונים, קשור בראש ובראשונה לגזע. מסתבר שזה כלל לא נכון. בני האדם ואבותיהם לא התפתחו בסמוך לגזעים אחרים, אלא בסמוך לבני אדם הדומים להם. סימני השוני שהם התרגלו לזהות כוללים דברים כמו מבטא, אוצר מילים, מנהגים, סימונים שונים, כלים, ופריטי לבוש. ההבדלים האלה הפעילו את מערכות ניהול האיומים שלהם, נוהלים שכליים שזיהו איומים שונים ודרבנו אותם להגיב: איומים על משאבים, על ערכים או על עקרונות מוסריים, איומים על דומיננטיות מינית, ואיומים על חייו של אדם, כמו אלימות או מחלה.

נויברג מחיל את התובנה הזאת על תגובותינו לפליטים הסורים: "אנו מעריכים כמיטב יכולתנו מה [כוונותיהם] של אחרים, וההערכות האלה הן רציונליות" בהתחשב בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. בני אדם מקואליציות חוץ נראו ונשמעו והתנהגו מעט אחרת. יתר על כן, הם "היו מסוכנים יותר מחברי קבוצת הפנים באופן יחסי, כך שהיה עלינו להיזהר מהם. אנו ממשיכים להיזהר מהם גם כיום".

אלפי שנים לאחר שהתחלנו להקים יחידות פוליטיות מורכבות, אנו עדיין מצטיינים בזיהוי הבדלים בינינו לבין בני אדם אחרים. אפשר אף לומר שאנו עושים זאת בקנאות. וכאשר אנו פותחים את החדשות ונתקלים בפליטים מסוריה, סומליה או אפגניסטן, אנו מיד מתמקדים בהבדלים: במראה, באופן הדיבור, באופן האכילה ובסגנון התפילה. אפילו באופן שבו הם מגיעים לחופינו.

מרבית המערביים אינם נוהגים לעבור מרחקים ארוכים ברגל או בסירה – קל וחומר כאשר מדובר בצעידה בשדות בוציים או בשיט בסירות דיג צפופות מעץ או בסירות גומי מתנפחות. נוסף לכך, יש בחדשות תמונות של אנשים בעלי גוון עור חום, שחור וזיתני השרויים במצוקה, בלבול ותשישות. לעתים הם מלוכלכים, לעתים זועמים. הסימנים האלה מתווספים להבדלים שכבר הסקנו את קיומם בגלל שפה, דת, מוצא אתני, תרבות ואידיאולוגיה.

מעטות הקבוצות המתאפיינות במספר רב כל כך של סימני שוני. כפי שאומר נויברג: "כל הסימנים האלה יחד מפעילים את מערכות ניהול האיומים שלנו. הם הופכים את המהגרים והפליטים למעיין בלתי נדלה של דעות קדומות".

אחד ההיבטים המדהימים ביותר של ההתנגדות לפליטים בגרמניה, באוסטרליה, בארצות הברית ובמדינות אחרות, הוא מספר האנשים שחושבים כי הם, והחברה שלהם, סובלניים, פתוחים ומלאי חמלה. בפועל, אזרחים מערביים רבים מדור שני או שלישי – בעצמם ילדים ונכדים של פליטים – מתנגדים לקליטה של פליטים ומהגרים נוספים.

זו אינה תופעה מודרנית. כבר ב-1517 יצאו חלק מאזרחי אנגליה נגד המהגרים, ובייחוד נגד אלה שבאו מצרפת וגזלו מהאנגלים מקומות עבודה. הזעם שהצטבר הוביל למהומות האחד במאי. תומאס מוֹר, פילוסוף פוליטי שרק שנה קודם לכן פרסם את האפוס "אוטופיה", התעמת לשווא עם האספסוף הזועם וניסה להרגיע את הרוחות. הוא נכשל. ההמון התפרע מליל ה-30 באפריל ועד לפנות בוקר. עשרות שנים לאחר מכן כתב שייקספיר גרסה משלו למילותיו של מור:

...אתם רוצים לרמוס את הזרים,
לרצוח, לשסף גרונם, לתפוס
את בתיהם, ולהוביל את כבוד
החוק כמו כלב ברצועה. אוי, אוי!
ואם, נאמר, המלך,
שחס על מי שמתחרט, יחוֹן
אתכם על גודל פשעכם ורק
יגזור גירוש, לאן תלכו? צרפת,
גרמניה, הולנד, פורטוגל, ספרד?
לא-לא, בכל מקום שלא כפוף
לאנגליה – אתם תהיו זרים. 1

מצב עניינים זה נמשך מאות שנים. בסוף המאה ה-17 שטו לאנגליה כ-50 אלף פרוטסטנטים הוגנוטים שנמלטו מצרפת בגלל הרדיפה הדתית בימי לואי ה-14. האנגלים אימצו מילה משפתם של המהגרים כדי לתאר את שטף האנשים המבקשים מקלט: refugies (המילה הצרפתית המודרנית ל"פליטים"). חלקם קיבלו את מבקשי המקלט האלה בחמלה, אבל ככלל, האנגלים לא אהבו את הזרים הצרפתים, ומקומיים רבים טענו שהם גוזלים מהם עבודה והזדמנויות אחרות.

בדומה לתומאס מור ולשייקספיר, תומכי הפליטים כיום ממשיכים להצביע על הפער בין ערכים למעשים. הם מבקשים מאיתנו לזכור את הערכים שאנו מוקירים ולבחון אם הם תואמים את המדיניות הממשלתית ואת המדיניות שאנו עצמנו תומכים בה.

כך מתגלה שלעתים קרובות אכן ישנו חוסר התאמה בין הערכים שלנו לפעולות שלנו. התקווה היא שאנשי המערב יזהו את הדיסוננס הזה וינסו לפתור אותו באמצעים הומניטריים – שיתייחסו לפליטים כפי שהיו מתייחסים לבני עמם, כחברי קבוצת פנים השרויים במצוקה.

ליל ברתולומאוס הקדוש, טבח ההוגנוטים, בוקר בלובר, דבה-פונזאן

"בוקר בשערי הלובר", ציור של אדואר דבה-פונזאן (Debat-Ponsan). טבח ההוגנוטים בליל ברתולומאוס הקדוש, 1572. תצלום: ויקיפדיה

אבל לא זה מה שקורה בדרך כלל, בראש ובראשונה מכיוון שבכל נושא וסוגיה ישנן בכל עת מספר עמדות מתחרות וסותרות, ומאחר שכל אדם מאמין כי העמדה שלו מייצגת את הטוב המוחלט ואת האמת המוחלטת. רוברט קֶרְזְבּאן (Kurzban), פסיכולוג אבולוציוני מאוניברסיטת פנסילבניה ומחבר הספר Why Everyone (Else) is a Hypocrite: Evolution and the Modular Mind (משנת 2011), מסביר כי: "אל לנו להתייחס אך ורק לדברים שיוצאים מהפה כשאנו מנסים להבין מה נמצא בראש, כיוון שישנם חלקים רבים בראש שאינם מסוגלים לדבר".

הדעה הרווחת היא שהמוח האנושי מתפקד כיחידה שלמה, כלומר שבכל תרחיש נתון אנו מקבלים החלטה על סמך שקלול של כל העובדות, הרעיונות, העמדות, התפישות וההעדפות שלנו. זוהי תיאוריה של תודעה המניחה כי ישנו גנרל אחד ויחיד המפקח על המוח כולו. אך הגישה הזאת מוטעית מיסודה. האמת המוזרה היא שהמוח הוא רשת נרחבת של יחידות ומודולים עצמאיים. לעתים קרובות, מודול מסוים במוח אינו יודע אילו מודולים או פונקציות אחרים באותו מוח חושבים, מתכננים ומוציאים לפועל באותה שעה. מכאן שכל החלטה שאנו מקבלים וכל פעולה שאנו מבצעים הן תוצר של המודולים הדומיננטיים באותו רגע.

כלומר, אנשים אינם בהכרח משקרים כאשר הם אומרים כי הם בעד קבלה, סובלנות וחמלה, אך בה בעת תומכים במדיניות המובילה לסבל רב יותר בקרב הפליטים. קרזבאן מסכם: "אם המוח מורכב ממספר רב של מודולים בעלי תפקידים ייחודיים, הרי שהמידע המצוי בכל אחד מהם אינו נמסר בהכרח למודולים האחרים. התובנה החשובה הזאת מסבירה כיצד ייתכן שהמוח מסוגל להכיל עמדות סותרות בעת ובעונה אחת".

בני אדם נוהגים לחשוב שסתירות מוסריות אינן אלא צביעות. אנו נדהמים, ואף נהנים, כשאדם ידוע (או ידוע לשמצה) נתפס על חם. לדוגמה: הכומר טד הגארד מקולורדו, מטיף קנאי היוצא נגד פגעי ההומוסקסואליות, השתמש שוב ושוב בשירותיו של ג'יגולו.

אבל כריסטופר סמית (Smith), דוקטורנט מאוניברסיטת פנסילבניה, מסביר כי הצביעות הזו היא חלק מהקוד האנושי. יש לנו מודול מוסרי שאומר: "אל תבגוד באשתך". אך בו בזמן מודול נוסף אומר שזה בסדר לקחת מישהי מהצד, שזה אפילו יתרום למערכת היחסים. התיאוריה אומרת שחלקים שונים במוח מייצרים שיפוטים מוסריים שונים בכל סיטואציה, בלי לתאם ביניהם.

בתוך התוהו הזה ישנו מודול שנוטה להתבלט. סמית מכנה אותו "מודול יחסי הציבור", והוא עוסק באופן שבו אחרים רואים אותנו. "מודול יחסי הציבור מנסה לשכנע אחרים שיש לנו תפישות עקביוֹת, מכיוון שחוסר עקביוּת מפריע לאורגניזמים אחרים. קשה לחזות את התנהגותם של אחרים אם אנו יודעים שהם מאמינים, בה בעת, בדבר והיפוכו. אי אפשר לחזות כיצד הם עומדים לפעול. לכן מודול יחסי הציבור אומר, "אני דווקא כן נוהג כאן בעקביות כי אלף, בית, גימל...". זהו מצג אסטרטגי של עקביות שאינו מתבסס בהכרח על רצון אמיתי להיות עקבי בתפישותינו".

ברוב המקרים, התגובה של מודול יחסי הציבור לדיסוננס מוסרי או להיעדר עקביות היא קונפבולציה, קרי המצאת סיפורים לשם מתן הסבר: אנשים ממציאים הצדקות שמסבירות כביכול את היעדר העקביות, אבל גם ההצדקות האלה אינן עקביות כלל וכלל, וברור לחלוטין כי נולדו לאחר השיפוט המוסרי, ולא לפניו.

בכל הקשור לפליטים, מודול יחסי הציבור של המוח מאמין לפרסומים שלו עצמו לגבי ערכים כמו סובלנות, חמלה וקבלה. עם זאת, הוא אינו מנטרל את אותו קוד עתיק, את מערכת ניהול האיומים, שנכנסת למצב כוננות כל אימת שאנו נתקלים בפרטים מ"קבוצות חוץ".

מבחינה אבולוציונית יש בכך הגיון. בתקופה הפליאוליתית, אלטרואיזם כלפי חברי קבוצת הפנים נשא בחובו מחיר, אך גם גמול. לעומת זאת, אלטרואיזם כלפי חברים בקבוצות חוץ נשא בחובו מחיר בלבד. "צריך לזכור שאת רוב ההיסטוריה האבולוציונית שלנו עברנו בקבוצות קטנות יחסית שעם חבריהן היה לנו שיתוף פעולה מבוסס וארוך שנים", אומר נויברג. "יתרה מזו, אם הרגשנו אמפתיה כלפי חבר קבוצה שחש כאב או היה שרוי בקושי כלשהו, עלתה הסבירות שנעזור לו, וכך, לאורך הזמן, עלתה גם הסבירות שהוא יישאר חבר פרודוקטיבי בקבוצה. כל זה הגדיל את הסיכוי שמישהו אחר יעזור לך בהמשך, כשאתה תהיה בצרה".

אפילו בגזענים נתעבים מצוי אותו גרעין אלטרואיסטי שהתפתח בכל בני האדם, אף על פי שהוא ממוקד יותר. "אם יש לך זהות חברתית חזקה מאוד", מציין נויברג, "עולה הסבירות שיהיו לך דעות קדומות נחרצות נגד אנשים מבחוץ".

כך נוצר מצב שהגרמנים חשים חמלה אדירה כלפי מבקשי המקלט, ובו בזמן רוצים שהם ילכו למקום אחר. הבריטים רוצים לעזור לפליטים להימלט מהברבריות השוררת במולדתם, אך חשים גועל כלפי אורח חייהם הברברי-כביכול. האמריקנים רוצים שהחברה שלהם תהיה פתוחה ומקבלת, אך מעוניינים גם לשמר אותה כפי שהיא ולהגן עליה. האיטלקים רוצים להשיב את הסירות אל הים, ויחד עם זאת הם רוצים שהאנשים על הסירות יהיו בריאים ושלמים. והאוסטרלים רוצים שאֵם וילד יתאחדו עם אב ובעל שבא באומץ בסירה, אך אינם רוצים שקרובי משפחתם של הפליטים והמהגרים יבואו, כדי שהמדינה לא תוצף בגורמים בלתי רצויים.

אמנם זה נשמע מדכא, אך אל ייאוש. אף על פי שאנו נתונים לדחפים אינסטינקטיביים תת-מודעים, אין משמעות הדבר שאנו חייבים להיכנע להם. הלקח ההיסטורי והמדעי הוא שדעות קדומות משתנות בתגובה לנסיבות וללמידה. אנו מסוגלים לגבור על האינסטינקטים שלנו. זאת הסיבה שחלק גדול כל כך מהפרקטיקות של החברות האנושיות מהעת העתיקה, מימי הביניים ואף לאחר מכן, נראות לנו זרות כל כך. לבני האדם המודרניים יש אותם דחפים שהיו לאבותיהם הפרהיסטוריים, אך הגורמים שמפעילים את האינסטינקטים האלה, והאופן שבו הם מופעלים, השתנו עם הזמן.

עוד ועוד מחקרים מלמדים כעת עד כמה המוח האנושי דינמי, וכמה קל להשפיע עליו. אפילו דברים קטנים, כמו קריאת פתק קצר לגבי כנוּת, או התבוננות באחד המשתתפים האחרים בניסוי, עשויים להפעיל מודולים רדומים של אלטרואיזם או של כנות, המשפיעים, בתורם, על תהליך קבלת ההחלטות. גם בחיי היומיום אנו נתקלים במניפולציה מכוונת של ההתנהגות האנושית. למשל, תמרורים המציגים את מהירות הנסיעה, ההולכים ומתרבים במקומותינו: הם אינם מסוגלים לתת קנסות בעצמם, ולכל נהג ממילא יש מד מהירות משלו, אך הם משיגים באופן קבוע הפחתה של עשרה אחוזים במהירות הנהיגה, ונחשבים יעילים יותר בכך מאשר מצלמות. הם מצליחים במשימתם מכיוון שהם מפעילים מודולים רדומים במוח.

ככל שניטיב להבין את המודולים השונים של המוח ואת האופן שבו הם מקבלים החלטות, יהיה לנו קל יותר להתגבר על אינסטינקטים שאיבדו את חשיבותם בימינו. בעולם הרב-תרבותי והבינלאומי שלנו, המתאפיין בניידות רבה, פחד מפני זרים הוא אחד מאותם אינסטינקטים שעלינו להכניע.

 

אייוון ג'אד סטלארד (Avan Judd Stallard) הוא דוקטור היסטוריה מאוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה. כיום הוא עובד ככתב פרילנס המתגורר בלונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: פליטים מדארפור במזרח צ'אד. European Comission DG ECHO

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אייוון ג'אד סטלארד, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על לא רואים אותם ממטר

01
פלברות

השאלה שצריכה להישאל בנוגע לקליטת פליטים היא זו: האם הפליטים הללו היו קולטים אותי ואת משפחתי, אם המצב היה הפוך ואנחנו היינו מתדפקים על דלתם? השאלה הזו היא מוברית והומנית, כי הומניות היא עניין הדדי. היא לא יכולה להיות מושתת על ערכים מופשטים ואוניברסליים, כפי שהסמול הליברלי רוצה שנאמין, או על הקרבה מטופשת כפי שהנצרות הפאולינית רוצה שנאמין, אלא על יחסים אמיתיים, ריאליסטים, בין בני אדם. ההיסטוריה מראה שהפליטות אינה מצב זמני. קליטת פליטים היא בדרך כלל עסקה לדורות. ולכן השאלה הזו חייבת להישאל. והיא חשובה לא פחות מהשאלות הפרקטיות כמו כמה פליטים אפשר לקלוט, או האם הפליטים בכלל מעוניינים להשתלב בחברה הקולטת.

    03
    ירחמיאל סבא

    חבל ומיותר לחזור מי יודע כמה פעמים על הכלל הידוע :" לא תעשה לחברך את מה ששנוא עליך". לפי האדון פלברות תוכנית מדקסקר הייתה ברמת סבירות גבוהה אילו הייתה נוגעת לתושבי מרחב הקיום האוקראיני ולא בשום פנים ליהודי גרמניה/פולין /הונגריה וכ'. אז כיוון שממש בימים אלו לא הוזמן ולו פליט יזידי אחד ,או לחילופין סודני וכ' אולי נפסיק סו"ס להטיף מוסר לעולם וברואיו ונסתפק להבהיר לעצמנו ולבנינו את משמעויות הגזענות והרצחנות והסייגים להן. לא צריך לנסוע לשם כך לפולין,מספיק לעשות מאמץ ולאמץ את דברי סגן הרמטכ"ל האלוף גולן. מי יתן וירבו כמוהו בישראל בכלל ובצה"ל בפרט.
    נ.ב בתגובה למאמר רציני זה רצוי לא להשתמש בחיווים נוסח "סמול" או "הקרבה מטופשת".יש שחושבים שקבר יוסף" הוא עבודת אלילי עפר,אז מה.

04
שושי

דוגמה נוספת לשיפוטים שאינם מתיישבים לכאורה אצל אותו אדם הם האמונה באלוהים ובמדע.
ידוע שניוטון - שיש המכתירים אותו למדען הגדול ביותר של כל הזמנים - כתב על דת יותר מאשר על מדע.

    05
    שוע

    אז אולי המסקנה צריכה להיות שהשיפוטים הללו כנראה כן מתיישבים?
    להניח שהם מתיישבים ולהתפלא על ניוטון זה כמו להניח שהאדם לא מסוגל לרוץ ולהשתומם למראה יוסיאן בולט