לא שווה להם להתחתן

לרוב האנשים יש דעה על המהפכה המינית של שנות השישים, אבל אם לשאול מימרה על אודות השפעתה של המהפכה הצרפתית, השפעותיה עדיין לא תמו. בספרו ״בין סקס לכוח״ (משנת 2004), העוסק במשפחה במאה ה-20, הסוציולוג [השוודי] יוראן ת׳רבורן (Göran Therborn) אומר כי המהפכה המינית שינתה לגמרי את מושגי האהבה הרומנטית והנישואים. אנו יכולים לראות את השינויים הללו באופן שבו אינטימיות ורומנטיקה מדגישות כעת את מקסום ההנאה. כיום, לעתים קרובות אנשים מחפשים בני זוג שיספקו בראש וראשונה את הצרכים הרגשיים העמוקים שלהם. בספרה ״סופה של אהבה״ (משנת 2020), הסוציולוגית אווה אילוז מגדירה את סוג האינטימיות החדשה הזו ככזאת שבה אנשים מחפשים בני זוג שיקלו על חרדותיהם, יעצימו אותם רגשית וישקיעו בעתידם הלא נודע.

בקרב צעירות בארצות הברית, רווקות ונשואות, יותר מ-80 אחוזים הצהירו כי הן מעריכות את יכולתו של הבעל לבטא את רגשותיו יותר מכפי שהן מעריכות את יכולתו לפרנס

במציאות התביעות הברורות הללו של המהפכה המינית הוגשמו, אבל בתנאים שהוכתבו על ידי השוק, ולא על ידי הליברטארינים שעודדו חיים משותפים, פירוק של המשפחה וביטוי מיני משוחרר יותר. נישואים ומשפחה נותרו פופולאריים מאוד. בסקר משנת 2019, למעלה מ-84 אחוזים מן הנשאלים המשתייכים לקהילה הלהטב״קית טענו כי אהבה היא סיבה ״חשובה מאוד״ לנישואים (לעומת 46 אחוזים בלבד מאותה קבוצה שאמרו שהיתרונות החוקיים של הנישואים חשובים מאוד). הסיבות הנפוצות ביותר לגירושין בימינו נוטות להיות ״רגשיות״, ובמחקר של מדגם מייצג רחב במיוחד של צעירות – רווקות ונשואות – בארצות הברית, יותר מ-80 אחוזים הצהירו כי הן מעריכות את יכולתו של הבעל לבטא את רגשותיו יותר מכפי שהן מעריכות את יכולתו לפרנס.

ביחד, מסיבות רגשיות ולמטרות של הגנה על הערך העצמי, וזה מספיק: זוג בשבדיה. תצלום: כריסטיאן ברדנהורסט

עבור גברים, השינוי הזה במוסכמות הנוגעות לאינטימיות פירושו לעתים קרובות שנישואים והאפשרות להקים משפחה כבר אינם קשורים להגשמת ערכים של גבריות באמצעות פרנוסם של אישה וילדים. אינטימיות חדשה שולבה במונחי השוק, כך שהיגיון חוזי המתמקד בהגנה על הערך העצמי, ההערכה העצמית והכבוד העצמי הוא ששולט בנישואים המודרניים. אילוז מצביעה על כך שעבור זוגות בארה״ב ובאירופה, בין אם הם הטרוסקסואלים, בני אותו מין או במערכת יחסים שאינה נורמטיבית, מכוונים כולם למטרת שמירה על הערך העצמי של הסובייקט.

במבט ראשון, נראה כי נורמות האינטימיות והנישואים החדשות הללו מעידות על מבנה שוויוני יותר בנישואים ובהתנהלות המשפחה. נדמה כי הן מצביעות על סביבה שהתקדמה והתגברה על חלק מן הנורמות של היררכיה מגדרית ודינמיקת כוח גברית שחוקרים סוציאליסטים פמיניסטים ביקרו מאז ומתמיד במשפחה הפטריארכלית מן המעמד הבינוני.

האינטימיות החדשה, המבוססת על ערך עצמי, היא לכאורה שוויונית, אבל לרוב אינה מקיימת את הבטחותיה. מאז שלהי שנות השבעים ועד לימינו אנו, אפשרויות הנישואים הלכו והצטמצמו עבור רבים, בעיקר עבור בני מעמד הפועלים

האינטימיות החדשה, המבוססת על ערך עצמי, היא לכאורה שוויונית, אבל לרוב אינה מקיימת את הבטחותיה. מאז שלהי שנות השבעים ועד לימינו אנו, אפשרויות הנישואים הלכו והצטמצמו עבור רבים, בעיקר עבור בני מעמד הפועלים. הנישואים בימינו נערכים על פי דפוס המכונה ״בררני״ (assortative), ופירושו שאנשים נוטים, במידה הולכת וגוברת, להינשא לבני זוג מרקע מעמדי דומה. ניתן לראות את הבעיה באינטימיות החדשה של הערך העצמי גם באופן אחר: בו זמנית עם עליית הנישואים הבררניים, הנתונים בארה״ב מעידים על ״פער גירושים״ בין המעמדות. מאז שנות השבעים, ישנה עלייה בשיעור הגירושים בקרב מעמד הפועלים, ובה בעת ישנה ירידה משמעותית בגירושי בקרב נשים וגברים משכילים. הנישואים דורשים שיתוף בהכנסות בין בני הזוג, עבודה במשרה מלאה של שני בני הזוג והשקעה רבה מאוד בהתפתחות ילדיהם. התביעות הכלכליות הללו מכבידות מאוד על זוגות בעלי השכלה נמוכה יותר ועל משפחות ממעמד הפועלים, ומונעות את האפשרות להקים משפחה או לתפעל משפחה היטב לאורך זמן. יתרונות הנישואים – משיתוף בהכנסות וצבירות נכסים ועד תחושה של כבוד עצמי ומשמעות שנובעות מעצם קיומם של משפחה וילדים – הולכים ומתרחקים מבני מעמד הפועלים האמריקני.

כדי להבין את השינויים הללו טוב יותר, כדאי להתבונן בקווי מדיניות מקרו-חברתיים בארה״ב במהלך ארבעים השנים האחרונות. ״ניאו-ליברליזם״ הוא מונח שעשוי לעזור לנו להבין את החלוקות המעמדיות והקונפליקטים הללו. הניאו-ליברליזם היא תנועה פוליטית שצברה כוח בשלהי שנות השבעים, והיא קידמה את הרעיון כי השוק הוא הכוח העיקרי של בניית העצמי ומִשמועו. בעקבות המיתון הכלל עולמי של שנת 2008, הסדר הניאו-ליברלי הגיע לשלב חדש, שההיסטוריון ויליאם דייוויס מתאר באופן הבא:

״האויבים שסומנו כעת הם בעיקר מוחלשים ונמצאים בתוך המערכת הניאו-ליברלית עצמה. במקרים מסוימים, כמו מי שמוגבלים בשל עוני, חובות וקריסתן של רשתות ביטחון חברתיות, רובו של כוחם הפוליטי האוטונומי כבר נהרס. עם זאת, משום מה הדבר מעצים את הדחף להוסיף ולהעניש אותם״.

מעמד הפועלים נעשה לאויב מעצם תכנונה של השיטה.

פעם פועלים היו גיבורים ומושא להערצה ויכלו לבנות חיים על פי המודל המסורתי: "מכונאי עובד על משאבת קיטור" (1920), תצלום: לואיס היין, ארכיון ארה"ב. תצלום: ויקיפדיה

ניאו-ליברליזם פירושו גם חזרה לצורה ישנה יותר של שלטון מעמדי שמענישה אזרחים – בעיקר בני מעמד הפועלים – על ידי הדגשת האחריות האישית, בדרך כלל בתמיכת אינטרסים של בעלי הון פרטיים, בתחומים שונים של החיים החברתיים

ניאו-ליברליזם פירושו גם חזרה לצורה ישנה יותר של שלטון מעמדי שמענישה אזרחים – בעיקר בני מעמד הפועלים – על ידי הדגשת האחריות האישית, בדרך כלל בתמיכת אינטרסים של בעלי הון פרטיים, בתחומים שונים של החיים החברתיים. הכלכלן תומאס פיקֶטי הראה כי מדיניות ניאו-ליברלית הונעה ומונעת על ידי מה שהוא מכנה השפעות העושר על השפעות ההכנסה. פירוש הדבר הוא שעושרה הצבור של משפחה קובע במידה רבה יותר את הבדלי המעמדות לעומת אומדן אי השוויון בהכנסה.

הקולג׳ים האמריקניים מספקים דוגמה לאופן שבו אי השוויון בעושר מעצב את הנגישות להשכלה הגבוה ולעתים קרובות קובע איזו חוויית לימודים תהיה לצעירים. כיום, פחות ממחצית האמריקנים הם בעלי תואר אקדמי כלשהו, אבל מי שלומדים בקולג׳ים עושים זאת תוך הסתכנות בחוב שיעיק עליהם לאורך שנים. מי שמתחילים את לימודיהם עם תמיכה כלכלית מהוריהם, אינם מקבלים תמיכה שמקורה במשכורתם של ההורים אלא בירושה המשפחתית.

בעוד שקווי מדיניות ניאו-ליברלים התמזגו עם חלק מהרעיונות הליברטריאניים של המהפכה המינית ויצרו מערכת מושגים רומנטית שבמרכזה האינטימיות, הם גם הובילו לצורות חדשות של פטרנליזם מוסדי. בראשית הרדיקליזם שאפיין את הקמפוס בשנות השישים, סטודנטים אקטיביסטים מחו נגד החלת חוקי in loco parentis (״במקום ההורים״) בקמפוסים. הסטודנטים התנגדו לפרוטוקולים אלה של כפייה מוסרית קפדנית שניסו להפעיל סמכות הורית שמרנית על הצעירים שהיו להוטים לברוח מן המבנים המוסריים של משפחותיהם. כפי שציינה החוקרת מלינדה קופר, מחאות הסטודנטים בשלהי שנות השישים הגיעו בתקופה שבה המימון הציבורי של קולג׳ים ואוניברסיטאות מילא את הצעירים בתחושה של עצמאות ומידה חיובית של זכאות.

עם הפצעת המדיניות הניאו-ליברלית של עידן רונלד רייגן, ומעט קודם לכן - החל בשלהי שנות השבעים -, אנו עדים לשיבתם של חוקי in loco parentis לקמפוסים.  אבל הפעם, אלה מגיעים בליווי מימון פרטי ומערכת הלוואות לסטודנטים שנועדה להעניש את הצעירים העניים ובני מעמד הפועלים. הנוסח החדש הזה של in loco parentis לא עורר מחאה כפי שעורר בשנות השישים, אלא להפך: הוא עזר לעצב תרבות פוליטית ייחודית לקמפוסים, שבה חוקי נזיקין, נזקי גוף והזכות לתבוע על פגיעה אישית (individual grievance) הפכו לאופן הטיפול בנושאים של צדק חברתי. הדבר מעיד על סוג חדש של פטרנליזם חברתי, ערמומי הרבה יותר מן הסוג שפגשנו בקמפוסים באמצע המאה ה-20. במקום להתמודד עם שורש הסמכות במוסדות, הוא הפך את המרי ואי הצדק לעניין אישי. את הפטרנליזם שפגשו הסטודנטים בראשית מה שהפך לימים להיות המהפכה המינית של שנות החמישים אפשר היה לעקוף ואפשר היה לצאת נגדו, ואילו על הפטרנליזם של היום קשה הרבה יותר להתגבר.

הפטרנליזם החדש מאמץ מושג של תרעומת אישית  כאמצעי להגנה עצמית, והדבר ביטל כל אפשרות לסולידריות שאפשרה את המחאה בקמפוסים של שלהי שנות השישים. הפטרנליזם החדש יצר תחושת קולקטיביות של חוסר אונים נוכח המבנים העמוקים יותר שנדמה כי אי אפשר לשנותם

כיום, סטודנטים הפכו ללא יותר מסובייקטים מקריים של ״הון אנושי״ שבקשר אליו מופעלות הגנות החוק בכל הקשור לנזקי גוף. קשה הרבה ותר לעקור את הפטרנליזם החדש מן השורש, וכתוצאה מכך צמחה בקמפוסים שפה פוליטית חדשה שבה היחיד פונה ל״מקום בטוח״ כדי לעבד חומרים קשים ובה ״תרבות הביטול״ פורחת. הפטרנליזם החדש מאמץ מושג של תרעומת אישית  כאמצעי להגנה עצמית, והדבר ביטל כל אפשרות לסולידריות שאפשרה את המחאה נגד חוקי ה- in loco parentis ["במקום ההורים"] בקמפוסים של שלהי שנות השישים. הפטרנליזם החדש יצר תחושת קולקטיביות של חוסר אונים נוכח המבנים העמוקים יותר שנדמה כי אי אפשר לשנותם.

עבור מעמד הפועלים, נישואים ומשפחה הפכו פחות יציבים. ואכן, האפשרות להקים משפחה נתפשת כמסוכנת מדי

מדיניות ניאו-ליברלית מענישה משפיעה על מושג העצמי הייחודי שבא לידי ביטוי בשינויים בחיי הקולג׳, ושלא במפתיע, שינוים אלה ניכרים גם בנורמות החדשות של הנישואים והמשפחה. במחקרה, שעסק במילניאלים (מי שהיו אז בני 24-34) אמריקנים בני מעמד הפועלים, ג׳ניפר סילבה גילתה כי נישואים כבר אינם מייצגים סמן יציב וברור של בגרות. עבור מעמד הפועלים, נישואים ומשפחה הפכו פחות יציבים. ואכן, האפשרות להקים משפחה נתפשת כמסוכנת מדי. בנוסף לכך, צעירים בני מעמד הפועלים מרקע רב-גזעי ורב-אתני שסילבה ראיינה בספרה משנת 2013 Coming Up Short: Working-Class Adulthood in a Time of Uncertainty, ביטאו כמיהה לתפקידים מגדריים ומחויבות משפחתית מסורתיים יותר. המחקר של סילבה מראה בדיוק את הדינמיקות שמהן צומח סוג חדש של קונפליקט מעמדי מתוך קרקע האידאלים של נישואים ומשפחה.

עשתה את זה: הון אנושי שמאחוריו הון משפחתי ויכולת להחזיר חוב על שכר לימוד: סטודנטית חוגגת את יומה הראשון באוניברסיטת שיקגו. תצלום: פיט

תרבות הטיפול היא חלק בלתי נפרד מתפישת הערך העצמי בנורמות האינטימיות החדשות. היא קוראת ליחידים לטפח בגרות רגשית עמוקה יותר באמצעות ספרות עזרה עצמית ועיסוק בלתי פוסק בשיפור עצמי

אולם, הכוח הגדול ביותר הכופה את השינוי על נישואים של אנשים אמידים ושל בני מעמד הפועלים אינו הרעיונות בנוגע למגדר אלא המציאות החומרית הפשוטה. הצורך להיתלות באדם אחר ולחלוק אחריות משפטית וכלכלית הפכו פשוט למסוכנות מדי עבור בני מעמד הפועלים. מקרב הצעירים שעמם שוחחה סילבה במחקרה, רק קומץ החליט להינשא. כדי לפצות על האתגרים והמכשולים הגדולים יותר של הנישואים, אמריקנים ממעמד הפועלים מאמצים את תרבות הטיפול כדי להתכונן למערכת יחסים שבה נדרשת עמידות רגשית גדולה יותר. תרבות הטיפול היא חלק בלתי נפרד מתפישת הערך העצמי בנורמות האינטימיות החדשות. היא קוראת ליחידים לטפח בגרות רגשית עמוקה יותר באמצעות ספרות עזרה עצמית ועיסוק בלתי פוסק בשיפור עצמי.

סילבה מראה כיצד תרבות הטיפול הפכה לכלי חיוני עבור בני מעמד הפועלים, כדי להתמודד עם ההדרה מן ההבטחה להקים משפחה. מן המחקר של סילבה עולה כי זוהי נטייה שמצביעה על דינמיקה שונה במעט מזו שתיעד ההיסטוריון כריסטופר לש (Lasch) בשנות השבעים, אז הוא הציע כי המפנה הטיפולי בתרבות עודד בראש וראשונה מגפה של נרקיסיזם. המפנה הטיפולי הוא חרב פיפיות: זוהי דרישה להיות בשוק הדייטים, ועם זאת, עבור אנשים ממעמד הפועלים שנגזלה מהם האפשרות להתחתן ולהקים משפחה בגלל המציאות הכלכלית, הטיפול מאפשר להם לטפח רמה גבוה יותר של ערך עצמי נוכח ההדרה מן ההבטחות לכאורה של הנישואים. אחת ההשפעות של הפנייה לטיפול נמצאת באופן שבו בני מעמד הפועלים נוטים לחפש מערכות יחסים שהן ״טהורות״ ויכולות לטפח את האני העמוק שלהם ולמלא את הצרכים האישיים שלהם. הטיפוליות הפכה לתחליף של הגשמת האידיאלים של הערך העצמי שהוצעו בעבר על ידי הנישואים והמשפחה.

מאחר שאין כל הכרה תרבותית או חברתית רחבת היקף בחוויית המעמד בארה״ב, בני מעמד הפועלים מתקשים להסביר את סערות הנפש שמתחוללות בחייהם

אולם, סביר להניח שהחוויה של מעמד הפועלים בסביבה הטיפולית, כלומר על ספת הפסיכואנליזה, לא תעסוק בדינמיקת המעמדות שמאחורי במצוקות הנפש. בספרה משנת 2017, Class and Psychoanalysis, הפסיכואנליטיקאית ג׳ואנה ריאן מתארת כיצד מטופלים בני מעמד הפועלים, ממוצא וגזע מעורבים מביעים במסגרת מצוקות עזות שנולדו מתוך עוני וכוחות חברתיים אחרים שמקום במעמד. המחקר של ריאן מתעד אינספור מקרים שמראים כיצד חוויית המעמד מייצגת עבור אנשים אלה את מה שהיא מכנה ״נזק שלא ניתן לעבדו״.

מאחר שאין כל הכרה תרבותית או חברתית רחבת היקף בחוויית המעמד בארה״ב, בני מעמד הפועלים מתקשים להסביר את סערות הנפש שמתחוללות בחייהם. המצב הקשה הוביל לאחרונה את ברברה ג׳נסן (Jensen), אחד המייסדות של תחום חקר מעמד הפועלים, לכתוב כי ״חיי מעמד הפועלים מתפוררים באורח עמוק כל כך״, עד שאנו חייבים ״למצוא דרכים לפרסם את ההשלכות הפסיכולוגיות הדרמטיות המשפיעות על הקהילה כולה של מה שמכונה ׳כלכלת הגיג׳״.

כך נראית מציאות החיים והמגורים של רבים מבני המעמד העובד, העני, בארה"ב. תצלום: מיגל טחאדה-פלורס

גם הימין וגם השמאל אינם מקדמים כעת את האידיאלים הישנים של משפחות המעמד הבינוני, אידיאלים של משפחה פטריארכלית שבה האם פטורה מלצאת לשוק העבודה והאב הוא המפרנס

באידיאולוגיה הנפוצה, רעיון המשפחה בארה״ב כבר אינו נבדל מן המשפחה הפרולטרית. מגישת חדשות פוקס לורה אינגרהם, למשל, ביקרה את הרעיון למחוק את חובם של סטודנטים שנעזרו בהלוואה למימון לימודיהם, בהדגשה את ערך מוסר העבודה האמריקני, תוך שהיא מספרת על אמה שהמשיכה לעבוד עד גיל שבעים ויותר כדי לשלם את שכר הלימוד של אינגרהם עצמה. היא כמובן קידמה בברכה את הקורבן הזה, וטענה כי כך ראוי שינהגו בכל משפחה. גם הימין וגם השמאל אינם מקדמים כעת את האידיאלים הישנים של משפחות המעמד הבינוני, אידיאלים של משפחה פטריארכלית שבה האם פטורה מלצאת לשוק העבודה והאב הוא המפרנס.

הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה טען כי משפחה מפתחת מושג או אידיאולוגיה מובחנת משותפת של עצמה, באמצעות תהליכים של סחר חליפין שנפרדים מהיגיון השוק. במילים אחרות, המשפחה יכולה לפתח זהות משל עצמה רק אם היא עסוקה בסוגים של סחר חליפין שאינם זהים לאלה הנהוגים בשוק. למשל ענייני המשפחה, מאסטרטגיות ירושה לאורך הדורות, פריון, אסטרטגיות פריון וחינוך, ירושות, מתנות לילדים וכדומה – אלה צורות של סחר חליפין שקושרות את המשפחה ומעניקות לה מושג משותף של זהות. וחשוב ביותר, לדברי בורדייה, צורות אלה של סחר חליפין מסמנות את המשפחה כנפרדת ומובחנת מן הצורות האינסטרומנטליות מדי של חילופי סחורות ועבודה שמתרחשות מחוץ למשפחה.

הניצחון של קווי המדיניות החברתיים הניאו-ליברלים הרס את אידיאל המשפחה כמקום מפלט ומקלט נפרד מן העבודה בשכר

אולם, הניצחון של קווי המדיניות החברתיים הניאו-ליברלים הרס את אידיאל המשפחה כמקום מפלט ומקלט נפרד מן העבודה בשכר. כפי שהראה ההיסטוריון אלי זריצקי (Zaretsky) בספרו משנת 1974 Capitalism, the Family and Personal Life, היו אלה האידיאלים הישנים של המשפחה הבורגנית שיצרו בשלהי המאה ה-19 פוטנציאל פוליטי רדיקלי עבור משפחת מעמד הפועלים. עבור מי שהורדו ממעמד הביניים אל הפרולטריון, כך טוען זריצקי, במקום לשמר את האידיאלים של מעמד הביניים הנוגעים לבעלות על רכוש, המשפחה ייצרה מודעות פוליטית רדיקלית, הסובבת סביב ההבנה כי היא המרחב היחיד שיכול להיות ״בבעלות הפרולטריון״. ״בתוך מרחב זה, החלה להתעצב ספרה חדשה של פעילות חברתית: חיים אישיים״.

המשפחה מן המעמד הבינוני, מן המאה ה-19 ועד לעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה, הציגה את עצמה כהבטחה למה שניתן לכנות ״מרחב בטוח״, כלומר המשפחה אמורה הייתה להיות מרחב מוגן הרחק מן החברה. חשוב לציין, כי אידיאל המרחב הפרטי של המשפחה מעולם לא היה הבטחה שחולקה באורח שוויוני. זריצקי מראה כי האנטגוניזם המעמדי החבוי בחברה הקפיטליסטית הוביל למצב שבו המשפחה הפרולטרית הפכה את המשפחתיות המעטה שניתנה לה לחוויה רדיקלי ומשחררת. זה היה מקום שבתוכו היחיד יכול להיות מוערך ״בזכות עצמו״. באופן פרדוקסלי למדי, המשפחה הייתה אתר פוליטי עבור מעמד הפועלים, בהיותה המרחב היחיד החופשי משעבוד לעבודה בלתי פוסקת. עבור מעמד הפועלים בעיקר, המשפחה הייתה קודם כל, אם לא רק, המקום שבו העצמי יכול להיות מוערך בפני עצמו.

המשפחה הניאו-ליברלית מצופה לשרת כיחידה עובדת הממלאת את מקומה של מדינת הרווחה הנעדרת. המשפחה מפצה כעת על היעדר התנאים או הסחורות החברתיים. אבל למשפחות עניות ומשפחות ממעמד הפועלים אין משאבים לעשות זאת

חוקרים ואחרים אוהבים לצטט את אמירתה של מרגרט ת׳אצ׳ר ״אין דבר כזה חברה״, כתמצית או מֶם המייצגים את הניאו-ליברליזם. אבל חשוב לזכור כי כשהיא אמרה את הדברים בשנת 1987, מי שעמדה אז בראשות ממשלת בריטניה הוסיפה ואמרה גם כי ״ישנם גברים ונשים יחידים וישנם משפחות ושום ממשלה אינה יכולה לעשות דבר אלא באמצעות אנשים, ואנשים מסתמכים קודם כל על עצמם״. עבור ת׳אצ׳ר, חייבים להחליף את החברה ביחסים שבין יחידים ומשפחות המתוחזקים בכוחם של אינטרסים אישיים, כשכל אחד לוקח אחריות על המרחב והרכוש, הרווח ובסופו של דבר הערך שלו עצמו. דבריה של ת׳אצ׳ר היו נבואיים כי הם תיארו כמעט בדייקנות את הרקע והתנאים של האינטימיות החדשה שבבסיס האידיאלים האמריקניים הנוכחיים בכל הקשור לנישואים ומשפחה. המשפחה הניאו-ליברלית מצופה לשרת כיחידה עובדת הממלאת את מקומה של מדינת הרווחה הנעדרת. המשפחה מפצה כעת על היעדר התנאים או הסחורות החברתיים. אבל למשפחות עניות ומשפחות ממעמד הפועלים אין משאבים לעשות זאת, וזו אחת הסיבות לכך שבכל הקשור להקמת משפחה יציבה ומאושרת, סילבה אומרת שהן עומדות בפני ״מגבלות קבועות״.

"ערכי משפחה" והתמקדות באינדיבידואל שהאחריות כולה עליו: הזוג ההרמוני רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר בחדר הסגלגל בבית הלבן, 1988. תצלום: הספרייה הנשיאותית של רונלד רייגן, ויקיפדיה

אולי אנחנו צריכים לבחון את המשפחה מבחוץ,  להגדיר מחדש את המשפחה ואת מה שעליה להבטיח, על ידי חזרה לאידיאלים של המשפחה כמקלט מעבודה בשכר. אבל את זה יכול בשלב זה לאפשר רק שינוי פוליטי משמעותי

המשפחה נקראת כיום לקחת על עצמה תפקידים שמולאו קודם לכן על ידי המדינה. הדבר תרם להווה שבו הרעיונות השוויוניים של המהפכה המינית התערבבו בתרבות השוק המעודדת את בדיקתם בקרב העשירים, אבל הם פשוט אינם ניתנים להגשמה על ידי חלקים נרחבים מבני מעמד הפועלים. לכן, בעוד שנורמות האינטימיות של המשפחה הבורגנית הישנה וגם של המהפכה המינית כוללות הבטחה לשוויון, מדובר בסוג אחר של הזדמנות. הכלכלה הפוליטית שלנו השפיעה על משפחות מעמד הביניים ומעמד הפועלים באופנים שונים מאוד: כפי שג׳נסן כותבת, השוואה בין החוויות של אלה ואלה כעת ״נראית חסרת אחריות ביותר״, כי חיי מעמד הפועלים ״מתפוררים באורח מהותי כל כך״.

אם אי היציבות הכלכלית מביאה יחידים ממעמד הפועלים פשוט לנטוש כליל את המשפחה, ובהיעדר משפחה הם מחפשים מערכות יחסים עמוקות יותר ומספקות יותר מבחינה רגשת, מה זה אומר לנו על תפקידה הפוליטי של המשפחה כיום? אולי אנחנו צריכים לבחון את המשפחה מבחוץ,  להגדיר מחדש את המשפחה ואת מה שעליה להבטיח, על ידי חזרה לאידיאלים של המשפחה כמקלט מעבודה בשכר. אבל את זה יכול בשלב זה לאפשר רק שינוי פוליטי משמעותי.

דניאל טאט (Tutt) הוא כותב ומרצה לפילוסופיה המתגורר בעיר וושינגטון. ספרו Psychoanalysis and the Politics of the Family ראה אור בשנת 2022, וספרו What the Left Needs to Know About Nietzsche יראה אור בשנת 2024.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: ואולי נמצא סידור אחר, אם אין לנו אמצעים? תצלום: ballyscanlon, אימג'בנק / גטי ישראל