מאוד אחת

ערגה לחוויה

בוקר. אני משכימה לטיול עם הכלב. חשוב לי לצאת מוקדם כדי להפחית את הסיכוי לפגוש בזוגות אדם-כלב, להיעצר מול רמזורים אדומים, להתכווץ למשמע צופרי מכוניות או לשאוף את פליטות העשן שלהן. אני רוצה שהבוקר יתחיל בהליכה שקטה, בלתי מוסחת. אני רוצה שדבר חיצוני לא יכתיב את הקצב של הגוף והנפש. אני רוצה בזאת בכל בוקר מחדש.

הכלב, עוד מעט בן 16, מהדס לצדי. עם השנים הופכות עצירוֹת הרחרוח שלו יותר ויותר תדירות וממושכות וקצב הליכתו נחלש, אך לא כן סקרנותו ושמחת החיים שלו. הרצועה המחברת ביננו נמתחת עם העצירה שלו, כובלת את צעדַי לרצונו, מכווצת בי שרירי בטן עלומים, שרירי הקצב הפנימי המתמרד. הכלב חוזר להלך, ותשומת לבי ניתקת מהכיווץ הפנימי ונישאת בקצב מטחי נוירונים המערבבים זיכרונות מיום אתמול עם תוכניות פעולה ליום המתהווה, על רקע מנגינה ששמעתי אמש לפני השינה. אני מתבוננת בכוונה רבה בשמיים המתבהרים, היכן שעוד ניתן להבחין בהם בין מבנים דחוסים ומתגבהים, נושמת עמוקות את אוויר הבוקר שטרם התאבך והזדהם, מזכירה לעצמי את היופי והנדירות של הרגע, אך לא חווה אותם מבעד למהומת הפְּנים. בכל בוקר מחדש.

קשה לי לשהות בהכרה שהרעש מִחוץ אינו הסיבה לרחש הפנימי, ושהסרתו של הראשון רק מנכיחה ביתר שאת את השני. במקרה הטוב, האוושה הפנימית חוצצת ביני לביני, וביני לבין חוויית המציאות שמחוץ לי. במקרה הפחות טוב, היא רומזת לי כי אולי בהיעדר המטרונום החיצוני תקרוס אשליית העולם הפנימי האותנטי שלי

פרח שינן רפואי שזרעיו עפים ברוח. תצלום: igoriss, אימג'בנק / גטי ישראל

דווקא ברגעים שבהם אני רוצה ומתאמצת לנטרל את שליטתו של החוץ, אני מזהה בתוכי קקופוניה שאינה אלא סמפול של קטעים מהעבר הרחוק יותר או פחות. קשה לי לשהות בהכרה שהרעש מִחוץ אינו הסיבה לרחש הפנימי, ושהסרתו של הראשון רק מנכיחה ביתר שאת את השני. במקרה הטוב, האוושה הפנימית חוצצת ביני לביני, וביני לבין חוויית המציאות שמחוץ לי. במקרה הפחות טוב, היא רומזת לי כי אולי בהיעדר המטרונום החיצוני תקרוס אשליית העולם הפנימי האותנטי שלי. האפשרות הזו שייכת לארסנל הרהורים שחוזרים ופוקדים אותי (אותנו?) וחוזרים ומוסטים אל הצללים כאילו ההכרה אינה יכולה שלא ליצור אותם, אך גם אינה יכולה לשאתם. כאלה הם למשל ההרהורים במותי. הרי כבר כפעוטה ידעתי שסופי, כמו סופם של היקרים לי ושל כל-חי, הוא "למות". מאז עברו בי אינספור בדלי-מחשבה על מותי, על המעבר העלום בין חי לדומם, שחיש התחלפו במחשבות שגורות על מה שהיה או על מה שצריך. כאלה הם גם ההרהורים בתכלית חיי, חיינו, או ההרהור בכך שמעת לעת עולה על שולחני פגר של תרנגולת שנולדה להישחט ולהיטהר ולהיארז ולהמתין לי במרכול עירוני, כדי שארכוש אותה יחד עם חומרי גלם אחרים, ביניהם אולי ביצים מספר שהספיקו היא או אחיותיה להטיל.

טיול בשניים, מרחב להרהור, בין ידיעה ואי-ידיעה. תצלום: פטריק שץ.

טיול הבוקר מתנהל לאטו. הכלב מרחרח בחוסר מנוחה בסביבת שיח סבוך, מנסה לאתר עקבות של אחד מריבוא ניחוחות שנגישים לו וחסומים בפני. כשירים בקושי רגל אחת, יישען על שלוש רגליים רועדות מזוקן ויטיל ממימיו, אדע שמצא. הוא ידע שמצא? הוא יודע שהוא מחפש? אולי. ואולי כוורת המילים שעל זמזומה המתמיד אני קובלת, מאפשרת לי את מה שמכונה ידיעה, ונבצר ממנו.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אל בוקר אחד, לפני כשנתיים, שבו התעוררתי במיטת בית חולים, יום או יומיים לאחר ניתוח מורכב. פקחתי עיניים אל לובן הקיר שמולי, מופתעת מהדממה, לא זו של בית החולים, אלא זו שבתוכי

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אל בוקר אחד, לפני כשנתיים, שבו התעוררתי במיטת בית חולים, יום או יומיים לאחר ניתוח מורכב. פקחתי עיניים אל לובן הקיר שמולי, מופתעת מהדממה, לא זו של בית החולים, אלא זו שבתוכי. עד מהרה התלוו לחוויית הלובן גם ריח מבשם האוויר (או אולי מרכך הכביסה?) של בית החולים, קולות המכשירים הרפואיים המחוברים אלי (או אל שכנותי), צלצולי טלפונים רחוקים ושיח אחיות (ואחים), מגעם של הסדינים והשמיכות, הכאב המנומנם של הבטן החבולה וקולות האמבולנסים הנכנסים אל בית החולים (או יוצאים ממנו). למשמע האחרונים דימיתי מלאכים עמלניים, מרחפים בין חולים לפצועים, ומדביקים למצחם נשיקת חיים מייבבת. לא היה זכר לשילוב המוכר של זעם ופחד שמשתלט עלי בדרך כלל למשמע צליל סירנה. באותם רגעים ראשונים של בוקר חוויתי צלילות שקטה ונדירה. מחשבות לא ריחפו, תולעי אוזניים לא רחשו. לא היו אלא חוויות החושים בהווה ואותה מודעות להיעדר הנדיר, המרענן, של פסקול פנימי. הייתי בשקט, דבר לא מיסך ביני לבין חוויות החושים, גם לא ידע שגור שהופך אותן למה שאינו ראוי ליותר מאשר קשב חטוף. אני חושבת על מילותיו של אלתרמן ב"ערב עירוני":

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד
וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט
אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד
מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד

המילים האלה לוכדות משהו מהחוויה שלי. אפשר לומר שבאותו בוקר הייתי "מאוד אחת" (ביטוי שבעולם העובדות הוא אוקסימורון, באשר האני הרפלקסיבי מפצל מִינֵי וּבֵּי את אחדותו שלו). חוויתי את עצמי כנוכחות מוצקה, מתמדת, מובחנת מהגירויים החיצוניים אך גם פתוחה אליהם, מחליפה איתם דבר מה שאינו רוח ואינו חומר. עכשיו, בטיול עם הכלב, ה"אני" חמקמק, "נולד לרגע ואיננו", נוכח לדק מבעד לתנועה של נחילי המילים והמחשבות. בבית החולים התבוננתי בעולם, ולא רק באמצעות העיניים, מתוך שקט מפתיע, מהסוג שנוכחותו הנדירה מעידה על רעשי הרקע המתמידים שקדמו לו. ומתוך אחדות שקטה כזו יכולה הלבנה לחלוץ שד, ואמבולנסים יכולים להפוך למלאכים. נדמה כי האחדות הזו אינה חדירה לתהליכים אוטומטיים של קטלוג רשמים, אלא רק לדימויים ולמילים המתהווים מתוך קשר חי עם המציאות.

ירח מלא שוקע מעל סידני. תצלום: filmplusdigital

שוב אני מביטה בשמיים ובעצים. שוב רואה ומזהה אותם כשמיים ועצים, אך איני חווה. עם השנים עולה סף העוצמה או החריגות הנדרש מקלט חושי כדי שאחווה, ולא רק אזהה אותו. מה היה שם בבית החולים, שאפשר לי לחוות? אולי נוכחותו המוחשית יותר של המוות שימשה רקע שנכחו הובלטה החיוּת? אולי משככי הכאבים ושאריות חומרי ההרדמה עיכבו את זרם המילים ואפשרו חוויה בלתי אמצעית? אולי השהייה בבית חולים, מסגרת מנותקת מכללי היומיום המוכרים לי, שאין בה יום ואין בה לילה, הפכה את המילים האוטומטיות לבלתי רלוונטיות? אולי זה היה הסטטוס החדש, של היותי חולה, והמצב הפיזי החדש-ישן של מוגבלות בנשימה ותנועה ואכילה (את ההשתחררות ההדרגתית מתלות בעזרים חיצוניים לצורך הזנה ותנועה חוויתי כלא פחות מאשר לידה מחדש)? איני יודעת.

תת חוויה

אני תוהה מדוע אותו בוקר בבית החולים חוזר ועולה בזיכרוני, חוזר ומעיר געגוע. נראה לי כי אני עורגת אל צורת החוויה, ולא אל תוכנה, או מוטב, אל עצם היות החוויה, להבדיל מרושם תדיר אחר. בדרך כלל, אני נוטה להסברים פסיכולוגיסטיים לסוגיות כאלה. אני יכולה לחשוב על עשרות גורמים ישירים ועקיפים לכך שאיבדתי את הכושר הפשוט לחוות, או לפחות את זמינותו, ואני זקוקה להקשר חריג במיוחד כדי שהוא יתגלה. אבל אני רוצה להרשות לעצמי להתבונן על מצב התת-חוויה במבט מעט יותר רחב.

נדמה שכיום, לפחות במחוזות שבהם אני חיה את חיי, היכולת לחוות נחשבת פחות, מופעלת פחות, ומתנוונת יותר ויותר. צורת החשיבה המעבדת-מתכננת, מהווה יכולת חיונית ובדרך כלל מפותחת, בעוד ש'חוויה" נקשרת לחוסר יעילות או חוסר מעש ומקומה בשולי החיים

נדמה שכיום, לפחות במחוזות שבהם אני חיה את חיי, היכולת לחוות נחשבת פחות, מופעלת פחות, ומתנוונת יותר ויותר. צורת החשיבה המעבדת-מתכננת, מהווה יכולת חיונית ובדרך כלל מפותחת, בעוד ש"חוויה" נקשרת לחוסר יעילות או חוסר מעש ומקומה בשולי החיים, כמעין טיפול תקופתי בלתי נמנע למכונת האדם. מקומה לגיטימי בעיקר ב"גטאות" של מקום וזמן. כדי לחוות צריך לכאורה לצאת מהשגרה שמדירה מתוכה את היכולת החווייתית לטובת התפקוד הענייני, הממוקד, האנליטי. כדי לחוות את החיים עלינו להתרחק מהם. אין די בהליכה עם שחר כדי שאפשר יהיה להקשיב לפעימת לבו של הקיום. צריך לעזוב את הבית, להתנתק מהעבודה, לארוז מזוודות, להרחיק טוס, לשלם תועפות ולקוות שנוכל לגעת בחיים ה"אמיתיים". לחילופין, נוכל לחוות במפתיע בשל אירועים "בלתי צפויים" כמו מחלה, מוות של אנשים משמעותיים או יצירת אמנות שמטיסה אותנו לרגעים אל מחוץ לאטמוספירה המעובה של השגרה.

בטיול בוקר שגרתי עם כלב קשיש אין לכאורה מקום לחוויה. כדאי וראוי, אולי, לנצל את הטיול כדי להשיב על הודעות בסמארטפון או לתכנן את מהלך היום. הרי לא פעם מצאתי את עצמי מחפשת יחד עם כלבי דרך עוקפת אל מול בעלי כלבים, המתהלכים שקועים במכשיר המחובר לידם האחת ובידם השנייה רצועה המחוברת לחיה שחווייתה אומנותה.

מצב העניינים מורכב ומבלבל. אף כי ברמה אחת חִיות וחוויה הן רק "הסחה הכרחית", ברמה אחרת הן מושא לערגה של רבים במשך זמן רב. כל כך הרבה כרטיסי נסיעה לחו"ל נקנים כדי לשבור את השגרה. כל כך הרבה תעשיות של מוצרים ושירותים מתקיימות בזכות השאיפה לחיות את החיים. כל כך הרבה כרטיסי אשראי נשלפים למראה פרסומות המשתמשות באובייקטים המתקשרים אסוציאטיבית למצב התודעתי של חוויה. מתחת לחיי היומיום, המנוהלים כמו גיליון אקסל מוקפד, רותחת אפוא לבה של ערגה לחיבור אל זרם החיים שלא ניתן למקמו בתוך שורות ועמודות. ודומה שעם כל קילובייט שמתווסף לאקסל חיינו מתעבה טבעת ההזנחה סביב יכולת החוויה והיא נדחקת יותר ויותר אל שולי החיים הראויים, המסתגלים. אנו חיים בדיסוננס בין הראוי והרצוי, בין הפעיל לסביל, הקולני והמושתק, המתפתח והמתנוון.

הידע המדעי והטכנולוגי שמאפשר לנו להבין ולתפעל את העולם, אף כי במידה מוגבלת בינתיים, מבוסס על חוויות החושים. אך ככל שהידע הזה מתרבה, כך מתמעטת יכולתנו להיות קשובים לחושים המאפשרים אותו, לטובת הגדלה של היכולת לעשות בו מניפולציות חישוביות

ועוד, הידע המדעי והטכנולוגי שמאפשר לנו להבין ולתפעל את העולם, אף כי במידה מוגבלת בינתיים, מבוסס על חוויות החושים. אך ככל שהידע הזה מתרבה, כך מתמעטת יכולתנו להיות קשובים לחושים המאפשרים אותו, לטובת הגדלה של היכולת לעשות בו מניפולציות חישוביות. האם ללא קשב חווייתי היה ארכימדס צועק "אאוריקה", וניוטון רץ לנסח את חוקי הגרביטציה?

בכל מצב, תוך כדי כל דבר אחר, עם הסלולרי ביד - מתפעלים את העולם, ממסכים את החושים. תצלום: אננד נאת שארמה

מהי בעצם חוויה

אני רוצה להבין מהי בכלל חוויה ומהו סוד חמקמקותה. אני מרגישה שעליי לגשש באזור התפר שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני. וכדי לעשות זאת, איני יכולה עוד להסתייע רק בקביים של החשיבה המופשטת. עלי להתכוונן אל האופן שבו אני חווה או לא, ואל מקומם של הסובייקטיבי ומה שמתקרא "אובייקטיבי" במצבים אלה.

אני מבקשת להבחין כאן בין שני סוגים של חוויות. לפעמים סטייה, קלה או צורמת, מהשגור והצפוי הופכת את הסובייקט לאקטיבי. לנוכח הבלתי צפוי, עולה רגש ראשוני של הפתעה-חרדה שמייתר מנגנונים אוטומטיים של סיווג גירויים, ומפעיל מנגנונים רעננים יותר כדי להסביר את הקלט המפתיע, לשלב אותו, לפעמים תוך אקרובטיקה מחשבתית, לתוך רשת המושגים הקיימת. כשזה מצליח, עולה תחושה של סיפוק, הדומה במידת מה לסיפוק שעשויים לגרום פתרון של חידה, הברקה לשונית, קריאה של טקסט שמבטא את המוכר באופן חדש, או חזרה הביתה בתום יום מתוח (כשזה לא מצליח, התוצאות סבוכות, עד כדי טראומה). אולי הקסם שמהלכים עלינו תינוקות קשור, בין השאר, בהתפתחות המהירה שלהם, בכך שמדי יום הם מפתיעים אותנו ביכולות חדשות ומפתיעות. חוויה מסוג זה מותנעת מבחוץ, מתחילה ברגש של הפתעה, ממשיכה במאמץ וחיפוש אחר מילים וקשרים ביניהן ועשויה להסתיים ברגש של רוגע וסיפוק. אפשר שהילד החולם של חנוך לוין עורג אל הסיפוק הזה באומרו "לו יכולתי לחיות רק את הפעמים הראשונות". בסוג הזה של חוויות מתקיימת מעין דיסהרמוניה בין פנים לחוץ, באשר עולם התופעות מתנהג באופן שהעולם הפנימי לא היה ערוך לִצפות.

מה שכולנו מחפשים אינו, כפי שנהוג לחשוב, משמעות לחיים, אלא חוויה של היות בחיים, של תואַם בין ההוויה הפנימית ביותר שלנו לבין המציאות

נראה לי שאני מגששת אחר סוג אחר של חוויות, זה שאינו מחייב סטייה של עולם התופעות מהצפוי, זה שמקורו במצב פנימי ייחודי שאינו קשור לשינוי במצב העניינים ה"אובייקטיבי". נראה שלסוג החוויות הזה התכוון חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל כשכתב כי מה שכולנו מחפשים אינו, כפי שנהוג לחשוב, משמעות לחיים, אלא חוויה של היות בחיים, של תואַם בין ההוויה הפנימית ביותר שלנו לבין המציאות. הנה, אני מרימה שוב את מבטי ומטה את ראשי בזווית שלוכדת נתחי עצים ושמיים. על אף התמעטותם של אלה בנוף האורבני, הם עדיין חזון נפרץ. ובכל זאת אני יודעת שסוג מסוים של התבוננות בהם (ואף במציאות הפנימית) יכול לחולל חוויה. אותו סוג התבוננות חמקמק שאני מתקשה לשחזר, ולכן כעת עצים הם רק עצים, והשמיים הם רק שמיים. בניסיון להבין את הלך הנפש ה"חווייתי", אני מרגישה כמי שמטפסת על הר גבוה, ועם כל צעד נחשפת לפחות חמצן, פחות מילים. אני רוצה לשער שיש הלך רוח מסוים שהוא תנאי לחוויה מהסוג שאינו מתחיל בהכרח בהפתעה או חריגה מהצפוי. הלך הרוח הזה כולל בין השאר פניוּת, סקרנות, נכונות להתוודע לסביבה מקרוב, לזהות את המסתורין שבה, לא להסתפק בשיח ענייני עם הקיים. חוויה מהסוג הזה מותנעת מבפנים, מתרחשת באופן ספונטני (ואולי לא רק?) ועשויה גם היא להסתיים ברגש של סיפוק ואולי גם בסוג של השתאות. היא אינה רק משנה את הידע, אלא גם את תחושת העצמי של היודע.

כי אנחנו קטנים מאוד: נוף בסקוטלנד. תצלום: קטיה נמץ

אולי חוויות הן אטומים של חירות. אולי אפשר לראות באקט היצירה העצמית הכרוך בחוויה את יחידת החירות הבסיסית. אולי הגמשת הגבולות של האני החווה היא משחק יצירתי בין חומרי המציאות החיצונית והפנימית. המשחק הזה כולל גם חירות אסתטית להחליט אם יש בשמיים ירח או לבנה או אם הם מטילים צל בצורת שָד או בצורת כיפה, ו"חירות שיפוטית" לקטלג את החוויה, למשל על הרצף שבין טוב לרע. הפידבק על הצלחה במשחק אינו בנקודות, אלא בתחושת אותנטיות, התפתחות, נועם וסיפוק מהחירות, מהחידוש, מהחיים.

במצב הרגיל אני קולטת את העולם בעיקר באמצעות סיווג. מבט חטוף מעלה, ואובייקט חדש נקשר למונח 'שמיים' בלי קשר לצבע או לאופי העננות של השמיים המסוימים שמעלי. במצב חווייתי אני מפרשת, כי אני עוסקת בייחודיות של המופע שמולי

אני מנסה לזהות הבדלים בין המצב המוכר שבו העולם נתפש מבעד להמהום הפנימי לבין המצב שאליו אני עורגת. במצב הרגיל אני קולטת את העולם בעיקר באמצעות סיווג. מבט חטוף מעלה, ואובייקט חדש נקשר למונח "שמיים" בלי קשר לצבע או לאופי העננות של השמיים המסוימים שמעלי. במצב חווייתי אני מפרשת. לעיתים משום שאין לי די ודאות כדי לסווג ולעיתים (במצב החוויה המוּנעת מבפנים) כי אני עוסקת בייחודיות של המופע שמולי. איני דוורית ששמה את המכתב בתא המתאים, אלא אוטוביוגרפית המתעניינת בתוכנו, בצורתו, ובמשמעויות שיש לו ביחס אלי ברגע נתון. אני נזכרת בהבחנה של אברהם יהושע השל בין היגיון, המאפשר לי להתאים את העולם למושגים שברשותי, לבין פליאה, שבה התודעה מתאימה את עצמה לעולם תוך התעלמות ממה ש"ידוע". כן, יש במצב החווייתי מן הפליאה לנוכח מה שלרוב נתפש כשגור. שתי צורות החוויה מבוססות אפוא על שתי תנועות הפוכות: בראשונה המציאות משתנה והסובייקט מביא את עצמו "להבין" את השינוי ובשנייה מתחולל שינוי פנימי המביא את הסובייקט לתפישה אחרת של המציאות.

יוצא שבאופן המנוגד לאינטואיציה שלי, שלפיה רעשי העולם מעיבים על הרמוניית הקיום האותנטי, תחושת החירות מתקיימת דווקא בהתמסרות לקצב הנקבע מבחוץ, בהתאמת הפנים אל החוץ

נראה לי שבמצב השגור (וגם בחוויה מהסוג הראשון), זרם המחשבות קובע את הקצב הפנימי ואף משליך אותו על העולם, ואילו בחוויה חושית, אני מאפשרת לעולם שמחוץ לי להכתיב את תחושת הקצב הפנימי. כך למשל, לא אוכל לחוות מוזיקה אהובה אם אנגן אותה במהירות כפולה, להבדיל מהרצאה שאוכל להבין גם אם אאזין לה במהירות כפולה. נראה שנדרש שקט פנימי כדי להתמסר לאותו קצב חיצוני. במקרה של חוויה שאינה חושית, נדרש סוג של תואם פנימי בין מקצב החיים והמחשבה, אולי בדומה למילותיה של לאה גולדברג: ״לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו/ וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר״, יוצא שבאופן המנוגד לאינטואיציה שלי, שלפיה רעשי העולם מעיבים על הרמוניית הקיום האותנטי, תחושת החירות מתקיימת דווקא בהתמסרות לקצב הנקבע מבחוץ, בהתאמת הפנים אל החוץ.

פנים וחוץ, פתוח, סגור, עניין של מבט. תצלום: גרטה פרנדי

במצב של חוויה אני מקיימת עם החוץ קשר גומלין של איבוד ומציאה: אני מאבדת את עצמי בתוך החוץ המפתיע, וברפלקסיה על האיבוד העצמי נוצרת תחושת חיות ואותנטיות. ושוב, באופן לכאורה פרדוקסלי, דווקא כשהחוץ משתלט על התודעה וממלא אותה, מתחזקת תחושת החיות והסובייקטיביות של הפנים. לכך התכוון מרטין בובר כשאמר שהאדם נעשה "אני" ב"אתה"? במצב ה"רגיל" קל לי מאוד לתאר במילים את מה שאני קולטת בחושים, אך לא כך במצב של חוויה. אז יש תחושה ששמות העצם אינם מתארים את מלוא תכונותיהם של "אובייקטים" (שעצם קיומם הנפרד עשוי להיות מוטל בספק במצב רוח חווייתי) ובוודאי לא את מה שחוויתי נִכחם, כך שלפנינו פרדוקס נוסף: המילים, אטומי התקשורת האנושית, אינן מספקות דווקא כשהתקשורת נחווית כאותנטית.

לפי ביאליק ושוב, בניגוד לאינטואיציה, עיקר השימוש האנושי במילים אינו נעשה כדי לגלות או להכיר את העולם, אלא דווקא כדי להימנע ממפגש עם התוהו, עם הקיום הבלתי מאורגן

דברים אלה מהדהדים את מסתו של ביאליק  משנת 1915 "גילוי וכיסוי בלשון": "רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד". לפי ביאליק ושוב, בניגוד לאינטואיציה, עיקר השימוש האנושי במילים אינו נעשה כדי לגלות או להכיר את העולם, אלא דווקא כדי להימנע ממפגש עם התוהו, עם הקיום הבלתי מאורגן. היצור המדַבר מהלך על פני גשר רעוע מעל תהום התוהו, אך לרוב עושה זאת בבטחה, כאילו היה מהלך על גשר פלדה. רק במקום שבו כלות המילים מתחילים "הנגינה, הבכייה והשחוק" המעזים לגעת לרגעים בתוהו בלי לכסותו במילים. האם כל אותן ברירויות מידיות ומוצקות דוגמת "אינטואיציה" ו"היגיון" אינן אלא אמצעי כיסוי, בדומה למילים, אמצעים שמאפשרים לנו לצעוד בבטחה על הגשר הרעוע של הידיעה כשמתחתנו תהום התוהו? והאם מבט יחף אל מה שתובע פרשנות שתציל מתוהו, הוא תנאי לחוויה ועמה לתחושת חיות, עצמיות ואותנטיות? תחושות החיות, העצמיות, האותנטיות, החירות והיצירה הן אפוא תוצר של הריקוד הלולייני, הדיאלקטי עם המציאות שמאחורי המילים, הן ההתמסרות הרגעית האמיצה לקצב של "הדבר כשלעצמו", יהיה אשר יהיה.

הכול מדבר, כולם לא מפסיקים לדבר, ואף אחד לא אומר כלום ביריד ההבלים הבלתי נפסק. תצלום: אנטוני רוסט

בחזרה אל גשר הפלדה

במבט פרגמטי, חוויה היא מותרות, אולי אפילו סוג של טעות. הרי בדרך כלל כשאני מתבוננת בעץ, די שאדע על ה"עציות" שלו את אותן תכונות הגלומות בשם העצם "עץ" ולא אתעכב על כל עץ. הרי עם היתרונות הבולטים של יכולת הזיכרון, התיעוד והתקשורת האנושית נמנית צבירת הידע שמייתרת את הצורך להמציא את הגלגל, את המחשבות ואת המילים לנוכח תופעות "נִשְנות". גם לו הייתי בוטנאית, היה מצופה ממני לפרק את העץ לגורמים ולחקור כל אחד מהם, ולא בהכרח להתבונן בעץ מתוך הלך הרוח החווה, הפתוח, המתפעם. בימים עכורים אני נוטה לראות בחוויות פיתיונות שנועדו למשוך אותנו לנהוג כדרך הטבע לכאורה: להזין את עצמנו, להתרבות, לגדל את הדור הבא. לעיתים אני חוזרת ושומעת באזני רוחי ש"ר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל" (קהלת ג׳, י״ט).

בימים טובים יותר ברור לי שמותר האדם מן המכונה כולל, בין השאר, את החוויה, על התהייה, ההפתעה, הסקרנות, הפרשנות, ההתרחבות והסיפוק שבה

בימים טובים יותר ברור לי שמותר האדם מן המכונה כולל, בין השאר, את החוויה, על התהייה, ההפתעה, הסקרנות, הפרשנות, ההתרחבות והסיפוק שבה. לכן הגישה הפרגמטית אינה רלוונטית להבנת מנגנון החוויות, אף כי אפשר שהיא יכולה להסביר את נדירותן. בימים כאלה ברור כל כך שחוויה היא אחד החיבורים המשמעותיים שלנו לממלכת היש, וככזו היא נמנית עם מה שמכונן תחושת חיוניות ותכלית. די אם ננסה לתאר את חיינו ללא חוויות או אף ללא השאיפה להשיגן. ויותר מזה, רק חוויה מפעילה את המנגנון האלכימי של יצירה-יש-מאין של מחשבות, ידיעות, מחוזות אני וזולת, כלומר את עולם האובייקטים המובחנים, המילים המסמנות אותם ורשימות המטלות הפרגמטיות, האינסופיות שכל כך חשוב להרכיב מהן.

איני יודעת מה מוֹתר האדם מן הכלב, אך אני חשה בוודאות שלא, לא הכל הבל

תומס אוגדן כותב במאמרו "הזדהות השלכתית והשלישי המשעבד" (בתרגום אפרת גבאי): "לבני אנוש יש צורך, לא פחות מרעב או מצמא, לכונן מבנים אינטר-סובייקטיביים כדי למצוא מוצא מן הנדודים הבלתי פוסקים, חסרי התוחלת בעולם האובייקטים הפנימיים שלהם". מסכת ההרהורים שהבאתי כאן החלה ברצון לפַנות מקום לעולם האובייקטים הפנימיים ולהשתיק את המיית החוץ. אך דבריו של אוגדן תואמים את ניצני התובנות שאליהן הובילו הרהוריי. הקשר האינטר-סובייקטיבי עם החוץ- חי, צומח, או דומם, הוא תנאי לתחושת אותנטיות שמקורה בהתרחבות האני מתוך התמסרות לקצב החיצוני ולעבודת הפרשנות של החוץ, המנכסת חלקים ממנו לאני המתרחב. ואולי היחס בין שינה לערות מקביל במובן מסוים ליחס שבין המלל הפנימי למצב חווייתי, בבחינת דמות וצל, חומר גלם ועיבוד מתמשך.

וטיול הבוקר מתקדם. הכלב מביט בי בעיניים כלות, מסמן שברצונו לסטות ממסלולנו היומי אל חלקת עשב סמוכה שהוריקה בעקבות הגשמים. אני מתענגת על מבטו, על הכוונה שבמבט, על יכולתו להסביר לי את רצונו ללא מילים ואפילו בלי למשוך ברצועה, ולעורר בי אמפתיה המשכנעת אותי להיענות לו. איני יודעת מה מוֹתר האדם מן הכלב, אך אני חשה בוודאות שלא, לא הכל הבל.

לימור היא עובדת סוציאלית העוסקת בטיפול במסגרת ציבורית ובמחקר במסגרת של פוסט-דוקטורט. מאחוריה גם שנים ארוכות של עבודה בתחום מערכות המידע כמתכנתת, מנתחת מערכות ומנהלת פרויקטים.

תמונה ראשית: פרח שינן רפואי שזרעיו עפים ברוח. תצלום: igoriss, אימג'בנק / גטי ישראל