מה זוכר פנקס הטלפונים?

הוא חלק מכל חווייה וגם מהחלומות, הוא חיוני, מעיק ומשונה, משעבד וגם משחרר: הזיכרון האנושי, החידה בת אלפי שנים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זהו צילום של פנקס טלפונים מיוחד, של אישה בת יותר משמונים שיודעת לקרוא ולכתוב רק מספרים. בעת הצורך היא נוהגת לחפש בו את מספרי הטלפון של בני משפחתה. פעם, כשמשקפיה לא היו בהישג ידה, מישהו הציע לה עזרה, ובתגובה היא אמרה "אתה לא תצליח למצוא את המספר בפנקס הזה".

"למה לא? אם את יכולה לקרוא גם אני אוכל לקרוא," הוא אמר וכשפתח את הפנקס ראה רק מספרים ללא שמות.

היא הסבירה שהיא יודעת למי שייך כל מספר לפי מיקומו ולפי המספר עצמו. כמו כן, סיפרה, שמדי פעם בפעם היא מעתיקה ומסדרת את המספרים בפנקס חדש וכדי להקל את החיפוש היא מסדרת את המספרים של כל משפחה, אבא אימא וילדים יחד, לפי הסדר, בדף אחד.

*

היא אינה יכולה לזכור את המספרים אבל כשהיא רואה את המספר ואת מיקומו בפנקס, היא זוכרת למי הוא שייך

כששמעתי על כך לא יכולתי שלא לשאול את עצמי עד כמה התופעה יוצאת דופן, ובמה היא ייחודית לעומת השימוש המוכר לנו בפנקסי טלפון. כך עלתה המחשבה לכתוב מאמר שבו אנסה להבהיר איך אנחנו זוכרים, ומדוע דווקא צורת הזיכרון המיוחדת והחריגה הזאת – של מספרי טלפון ללא שמות – עשויה לשפוך אור על תהליך הזיכרון שלנו. ובדרך זו אולי גם להבין אם ואיך אפשר לשפר את הזיכרון שלנו.

כיום מספרי טלפון מאוחסנים במכשירי הטלפון הניידים, אנו יודעים איפה צריך לרשום את שם האדם שאנחנו מעוניינים להתקשר אליו, ועל איזה מקש יש להקיש כדי ליצור עמו קשר. לשם כך, עלינו לזכור שאפשר למצוא את המספר במכשיר ולהתקשר באמצעותו; לזכור איך מפעילים את המכשיר; לזכור איך מגיעים לרשימת אנשי הקשר ומשם – למספר המבוקש, ועוד פרטים.

בעבר הלא רחוק היה מקובל להשתמש בפנקסי טלפון, שבהם נרשמו שמות לפי סדר הא"ב ולידם מספרי הטלפון. יש מי שזכרו את המספרים דווקא על פי מיקומם בפנקס, למשל, בשורה הראשונה של העמוד השמאלי.

בעלת פנקס הטלפונים המיוחד שהזכרתי מתקשה בכתיבת השמות, והיא מצאה דרך לדלג על כתיבת השם. היא אינה יכולה לזכור את המספרים אבל כשהיא רואה את המספר ואת מיקומו בפנקס, היא זוכרת למי הוא שייך. כדי לנסות להבין את תהליך הזיכרון בכלל, ובמקרה זה במיוחד, אקדים ואתאר בקווים כלליים מאוד את מבנה התודעה.

סלולרי, מנורה, אור

אור של זיכרון. תצלום: לין ז'יז'או

מבנה התודעה

בכל רגע יש בתודעת האדם יחידות משמעות שונות, שאותן אכנה בדידים. המשמעויות הללו מקובצות כאשכול של בועות סבון. מקבצי הבדידים יוצרים תמונות פרצפטואליות. לדוגמה, אני יושב אל שולחן הכתיבה שליד החלון, רואה את העצים, שומע ציוצי ציפורים, זוכר שהבטחתי לחבר שניפגש היום, תופש איפה אני עכשיו, חושב על מה שאני כותב. זו רשימה חלקית של משמעויות הקיימות בתודעתי ברגע זה.

מקצת ממקבצי הבדידים תופסים מקום מרכזי בזרם התודעה, ומקצתם נמצאים בשוליים. מידת המרכזיות של כל נושא בזרם התודעה נקבעת בהתאם למספר הבדידים שמוצמחים סביב אותו נושא.

אנו מקבלים החלטות על בסיס אותן יחידות משמעות שבזרם התודעה שלנו. כלומר, אדם מחליט בכל רגע ורגע – לשבת, לקום, מה לומר ועוד – על פי מה שמצוי באותו רגע בתודעתו. למשל, אדם יושב סמוך לשולחן העבודה בחדרו ועולה אצלו מחשבה לפגוש עמית ממקום העבודה. נוסף על שמו והעובדה שהוא עמית, הוא זוכר שהוא עצמו נמצא בביתו והעמית נמצא במשרד, במרחק נסיעה של כמחצית השעה. הוא מבין שבטרם יצא לשם עליו להתקשר ולברר אם העמית פנוי להתראות עמו. לשם כך הוא מחפש במכשיר הטלפון שלו את השם ושם המשפחה. ברגעים אלה מאכלסות משמעויות שונות את זרם תודעתו, ומעצבות את החלטתו.

הזיכרון מהו?

זיכרון הוא מאגר והוא גם התנסות, והוא גם עצם היכולת להעלות תכנים מן העבר

לזיכרון יש מובנים אחדים: הזיכרון הוא מעין מאגר הכולל את כל המשמעויות שהיו בעבר בתודעתו של האדם ושאינן שם עכשיו. כשאנו אומרים שתוכן מסוים נשלף מהזיכרון כוונתנו שהוא נשלף ממאגר זה. מאגר זה מכונה לעיתים מאגר השכחה – משום שהוא מכיל את מה ששכחנו אך אנו מסוגלים לשלוף ולזכור. במובן זה, הזיכרון הוא מאגר שבו מאוחסנים כל התכנים שרובם אינם בתודעה כרגע, אך הם עשויים לקבל ביטוי בתודעה ("אני צריך לפשפש בזיכרוני כדי למצוא את הכתובת"). במובן אחר, הזיכרון הוא בבחינת התנסות (the memory experience) – האדם מתנסה בהווה בפעולת ההיזכרות. ברגע הזכירה משמעויות שבתודעתו כוללות תכנים מסוימים מן העבר או תכנים המשויכים אל העבר ("פתאום הבזיק בי זיכרון ילדות"). הזיכרון הוא דם תוכן שבתודעה, אשר אדם חווה או שהוא סבור שחווה בעבר. למשל, אני זוכר ש"אתמול בערב שמתי את המפתחות על השולחן". מלבד זאת, הזיכרון הוא עצם היכולת להעלות תכנים מן העבר.

אנחנו דנים כאן בזיכרון במובן של שליפת מידע ממאגר הידע המצטבר (או מתוך מאגר השכחה), ושואלים מהו התהליך המתרחש בתודעת האדם כשהוא זוכר.

התפישה היא הבלחת משמעות בתודעה, של חוויה או של זיכרון. כשאדם זוכר, וגם כשהוא חווה, הוא מצמיח בדידים (יחידות משמעות) על בסיס ידע שצבר בעברו. תהליך הצמחת בדידי הזיכרון אינו שונה מתהליך הצמחת בדידי החוויות או סוגי התפישה האחרים (למשל, בדידי דמיון וחלום, שגם הם סוגים של זיכרון). מה שמייחד את בדידי הזיכרון הוא המידע שיש לאדם בעת שהוא נזכר על זמן ומרחב נוכחיים ועל זמן ומרחב בעת  שהתרחש המקרה שאותו הוא זוכר.

דלתות, צבעים, אורות

לפעמים כך נדמה לנו שהזיכרון נראה. תצלום: דיל

בלי זיכרון אי אפשר לראות

אנחנו זוכרים את מה שחווינו (באמת או בדמיון), כלומר: ללא חוויה, אין מאגר של ידע מצטבר ואין מה לזכור. אך כנגד זאת – בלי זיכרון אין חוויה. איננו יכולים לתת משמעות לנתוני החושים בלי לשלוף ממאגר הידע המצטבר שלנו מידע הנוגע למה שנקלט בחושינו. כדי לראות שולחן הניצב לפנינו, יש צורך בנתוני החושים ובנוסף גם במידע שנצבר בנו בהקשר זה. ראיית השולחן במציאות, כחוויה, מצריכה גם איכון, כלומר מידע שנוגע לתפישת השולחן בזמן ובמרחב נוכחיים, כדי שנדע באיזה מרחק נמצא השולחן, מאיזה זווית הוא נצפה, מה גובהו וכדומה. כלומר, בעת הצמחת הבדיד "ראיית השולחן שלפניי", יש בתודעה מידע שמגיע מהחושים, מידע ממאגר הידע המצטבר ומידע הנגזר מחשיבה, המתבטא בעיקר באיכון בזמן ובמרחב.

איך קורה שאדם שאינו יכול לחוות ללא זיכרון, מתחיל לחוות עם היוולדו, בעת שאין לו כל ידע מעברו?

נשאלת השאלה איך קורה שאדם שאינו יכול לחוות ללא זיכרון, מתחיל לחוות עם היוולדו, בעת שאין לו כל ידע מעברו? התשובה מקובלת היא שלתינוק שנולד יש תפישות ראשוניות, שאותן הוא מעשיר ומשכלל במהלך ההתנסויות שלו. תחילה, עולמו הוא תוהו ובוהו, והוא מבדיל רק בין כתמים בהירים וכהים. אחר כך הוא מתחיל לתפוש תנועה. בכל פעם שהוא חווה, הוא מעשיר את הידע הנצבר שלו, וידע זה עצמו מרחיב את טווח חוויותיו.

זיכרון ושכחה

בעת ההיזכרות אנו שולפים תכנים ממאגר הידע המצטבר, באמצעות קישורים של בדידים המצויים בתודעה. הסיכוי שנגיע לתוכן מסוים עולה ככל שמקבץ הבדידים עשיר בתכנים, כלומר, ככל שהוא תופס מקום מרכזי יותר בזרם התודעה ויש בו קישורים רבים יותר לתכנים הצבורים במאגר שמחוץ לתודעה. למקבץ בדידים בעל קישורים רבים ומגוונים – יהיו שלוחות מסועפות יותר, וכך כשאותו תוכן יעבור למאגר, יותר קישורים יוכלו לשלוף אותו משם לתודעה.

מקסום הקישורים בעת התפישה, מגדיל את האפשרויות להיזכר בו. למשל, כדי לזכור מיד היכן החניתי את המכונית במגרש החנייה, עלי לשים לב ליד איזה עץ חניתי, באיזו שורה ובאיזה טור, מה המרחק ממקום החנייה ועד לבניין שאליו אני הולך ועוד. ככל שאעסוק בנושא ביתר פירוט, כן ירבו הקישורים שיעלו את סיכויי להיזכר באותו נושא.

מכונית, לגו

מה יזכיר לי איפה החניתי את המכונית? תצלום: Erik & Niklas

זיכרון מיטבי

בזיכרון אנו מצמיחים בדידים אשר יענו לצרכינו. הזיכרון הוא יעיל יותר כאשר יחידות המשמעות המוצמחות עונות לצרכינו בצורה מיטבית. כשאני אומר שיש לי זיכרון בהיר של אירוע מסוים אין פירושו שיש לי בזיכרון תמונה שלמה, או צילום או העתק מלא של מקבץ הבדידים שהיה בתודעה בעת התפישה. ממש כך, כשאני אומר ששכחתי איפה החניתי את המכונית, אין פירושו שאיני זוכר דבר. אני זוכר, למשל, שזה קרה אתמול ולא היום; שמדובר במכונית שלי, שאת הדגם, הצבע והמספר שלה אני זוכר; שאני עצמי החניתי אותו ועוד. אבל הזיכרונות האלה אינם מספיקים כדי לאתר את המכונית שלי כאן ועכשיו. לכן, כדי לדון במהות הזיכרון נבדוק קודם מהי שכחה.

כשאדם רואה אדם אחר המוכר לו אך אינו מצליח לזכור את שמו, הוא בכל זאת זוכר הרבה

כשאדם רואה אדם אחר המוכר לו אך אינו מצליח לזכור את שמו, הוא בכל זאת זוכר הרבה. הוא זוכר למשל שלא קוראים לו דוד, או גרשון. וכשייזכר בשם אמנון או כשמישהו יאמר את השם, הוא ידע מיד שזה השם הנכון. כלומר, השכחה היא חלקית, ובמקרה זה משמעותה היא שברגע מסוים אותו אדם לא הצליח לשלוף את השם הנכון ממאגר הידע שלו. אולם, יש גם מקרים של שכחה מוחלטת. אלו הם מקרים שבהם אדם חווה דבר מה שלא יזכור כלל. למשל, אדם השקוע בהפעלת הטלפון הנייד שלו, עוקף עץ שהיה בדרכו. ייתכן שאם נשאל אותו על כך, הוא כלל לא יזכור שראה עץ, ובוודאי לא יזכור שעקף אותו. זאת על אף שלא זו בלבד שהוא ראה את העץ אלא גם הבין שהוא עלול להתנגש בו, שזה עשוי לכאוב ואף להיות מסוכן, ועל כן החליט לעקוף אותו. הוא כלל אינו זוכר את העץ, כי היה מרוכז בשיחת הטלפון וזו תפסה את מרכז זרם התודעה שלו ואילו בדידים הקשורים לעץ נדחקו לשולי זרם תודעתו, לא פותחו דיים, לא זכו בתשומת לב, ולכן גם נשכחו. אותו אדם לא ייזכר גם אם יראו לו את העץ. לעומת זאת הוא יוכל לזכור את מה שקשור בשימוש בטלפון שבו התרכז, מפני שהצמיח בדידים רבים סביב נושא זה ובכך הביא אותו למרכז זרם תודעתו.

זיכרון של מידע מסוים מתוך מאגר הידע המצטבר

כדי לחוות דבר מה ולזכור אותו, אדם צריך לשלוף מידע מסוים ממאגר הידע העצום שהצטבר אצלו. על פי רוב אנו נזקקים למידע המאפשר לנו לתפקד. התכנים שנשכחו, כלומר, נדחקו מן התודעה ומאוחסנים במאגר הידע המצטבר, הם חסרי משמעות, ולא ניתן לזהותם או להבחין ביניהם. רק תכנים הנמצאים בתודעה הם בעלי משמעות. איך, אם כך, מתאפשרת שליפה של פרט מידע מסוים מבין כל אלה?

נוכל לדמות מצב זה לחפצים המונחים בחדר חשוך. אין אפשרות לזהות פריט מסוים מתוך מספר עצום של פריטים בחדר שבו שוררת חשכה מוחלטת. כמו כן, אין לייחס לתכנים השקועים בעולם השכחה או, בלשון הדימוי שלנו, לחפצים בחדר חשוך לגמרי, אנרגיה עצמית שדוחפת אותם אל התודעה – כמו מנוע פנימי שדוחף את החפצים השרויים בחשיכה אל פרוזדור מואר.

שליפת פרט מידע מסוים מתוך אינספור פרטי מידע שהצטברו במאגר הידע שלנו, מתאפשרת הודות לקישורים שקיימים בין בדידים שונים (שבתודעה). כל קישור מוביל לתוכן של בדיד שהיה בתודעתו של האדם בעת שהוצמח, והם מוכרים לנו כהקשרים אסוציאטיביים. מכאן, שהמפתח לדליית נתונים המאוחסנים מחוץ לתודעה צפוּן בבדיד שהוא יחידת משמעות שבתודעה. הקשרים האסוציאטיביים שמצויים בבדיד הם קישורים לתכנים שנשכחו, ופועלים בדומה לאופן שבו הקישורים באינטרנט מובילים אותנו מתוכן אחד לשני.

שנגחאי

זוכרת איפה נפגשנו לראשונה? תצלום: Edward He

הזיכרונות מתקהים עם הזמן

כולנו זוכרים פחות בבהירות את מה שחווינו לפני שנים רבות. גם כשמצליחים לזכור דברים רחוקים, הם פחות ברורים, או שאנו זוכרים פחות פרטים הקשורים בהם. עם הזמן, הזיכרונות שלנו מתקהים, והם דומים לחפצים שצוללים אל מעמקי הים – ככל שהעומק רב יותר, כן גובר הטשטוש, עד שקשה להבחין בפרטיהם.

לא ראיתי את בן דודי יותר מעשר שנים. עכשיו, כשאני מעלה את דמותו בזיכרוני, אני מתקשה לזכור אותו בבירור. בכל פעם מבזיק משהו הקשור בדמותו אבל הדמות בכללה אינה ברורה

לא ראיתי את בן דודי יותר מעשר שנים. עכשיו, כשאני מעלה את דמותו בזיכרוני, אני מתקשה לזכור אותו בבירור. בכל פעם מבזיק משהו הקשור בדמותו אבל הדמות בכללה אינה ברורה. אני מנסה להתמקד באירוע שבו הוא נכח, כדי להיזכר בו. אבל, זיכרון האירוע מעורפל, לעומת ארוחת הערב שאכלתי אמש, שאני זוכר בבהירות רבה.

במשך הזמן הקישורים אל תכנים רבים הולכים ופוחתים, מפני שאת התודעה מאכלסים בעיקר בדידים שלהם קישורים לתכנים שצברנו לאחרונה. לכן, זיכרונות של האירועים מן העבר הרחוק מעורפלים במידה רבה, לעומת זיכרון האירועים שהתרחשו זה מקרוב. בהיעדר קישוריות מספקת, כשאנו נזכרים באירוע שהתרחש מזמן או באדם מעברנו הרחוק, אנחנו מצליחים להצמיח בדידים הקשורים בנתונים בודדים בלבד ואנו חווים זיכרון מעורפל בלבד.

כנגד זאת, יש מקרים שזיכרונות העבר עולים לתודעתנו, אגב דחיקתם של זיכרונות חדשים. הסבר לכך יכול להיות נסיבות רגשיות ואחרות שבגללן האדם מעלה זיכרון מסוים שוב ושוב לתודעתו, יוצר עבורו קישורים נוספים, ובדרך זו הוא מעשיר כל הזמן את מכלול הקישורים הנוגעים אליו ומגדיל את הסיכויים להיזכר בו.

טיב הזיכרון תלוי במידת הקישוריות

הגורמים המרכזיים שמשפיעים על טיב הזיכרון, הם תפישה טובה ולימוד טוב. כלומר, טיב הזיכרון מושפע מהטמעה טובה בעת החוויה, שמביאה לעושר בקישורים. ככול שיהיו יותר קישורים לחוויה , כך היא תוכל להיזכר טוב יותר, כי ההסתברות שנוכל לשלוף אותה גבוהה יותר

אדם מזהה וזוכר טוב יותר מה שהוא מכיר, מפני שיש לו קישורים רבים לתכנים המוכרים לו. יהיה לו קשה יותר להבין ולזכור נושא חריג שהוא אינו מכיר את היבטיו השונים, בגלל מיעוט הקישורים. כך למשל, מי שעיסוקו בפיזיקה ובמתמטיקה יבין טוב יותר את עיקרי תורת היחסות של איינשטיין, וגם יזכור אותם יותר טוב, לעומת מי ששומע לראשונה הסבר על תורה זו ואינו עוסק כלל בפיזיקה ובמתמטיקה.

התנאים הסביבתיים גם הם יוצרים קישורים וכך הם משפיעים על הזיכרון. אדם זוכר טוב יותר את המקום שבו החנה את מכוניתו אם הוא מכיר את הסביבה: אם הוא זוכר את תרשים מגרש החנייה, העצים שבתחומו, הבניינים שמסביבו וכדומה. כך גם באשר לסביבת מגוריו, סביבת העבודה או השפה שהוא דובר – כולם גורמים המשפיעים על הזיכרון בזכות עושר הקישורים. אם יעבור לסביבה חדשה – הוא יתקשה לזכור פרטים רבים בגלל חסר של קישורים מתאימים.

דיונה, חול, שיח, שמיים

זה היה מימין לשיח או משמאלו? תצלום: דימיטרי אלטיניקוב

האמונה ביכולת הזיכרון

האמונה ביכולתנו לזכור משפיעה גם היא על זיכרוננו. אם אדם בוטח בעצמו ומאמין שהוא מסוגל ללמוד ולזכור נושא מסוים – וכוונתי לאמונה בעת החוויה וגם בעת ההיזכרות – הסיכוי שיזכור את התכנים הרלוונטיים גדול מאשר אם יטיל בכך ספק. אדם שאינו מאמין ביכולתו ללמוד או לזכור נושא מסוים, לא יקדיש זמן ומאמץ ללימוד אותו נושא ולהעשרת הקישורים אליו. כשאדם מאמין ביכולתו לזכור הוא מצמיח יותר בדידים הקשורים לאותו נושא, והדבר מעלה את הסבירות שייזכר בפרטים שונים. מי שאינו בוטח בעצמו שיוכל לזכור, יחפש דרכים לעקוף את הזיכרון בדרך של הסתייעות באדם אחר שמכיר את הנושא ועוד.

עם זאת, קורה שלמרות המאמצים הרבים ורצונו העז של האדם, הוא אינו מצליח לזכור. אולי בגלל קישורים לא מתאימים שבתודעתו, הכוונה לא נכונה או יצירת קישורים לא מספיקים בעת הלמידה. לפני מבחן אנו עלולים להתקשות לזכור תכנים שחשובים לנו, אך עלולים לזכור דברים שאין לנו עניין לזכור ואולי אף כאלה שאנו מעוניינים לשכוח – כמו אותו אדם שרוצה לכתוב מאמר, אך מוצא את עצמו חושב על מי שהפריע לו בכתיבה והכעיס אותו.

התאמת הזיכרון לצורכי האדם

משחר ההיסטוריה התאים האדם את הזיכרון והיכולות שלו לצרכיו ולתפקודו בתנאים הסביבתיים שבהם חי. שינויים בסביבה שחלו במהלך התפתחות האנושות הביאו לשינויים בצרכיו של האדם ולהתאמת הזיכרון למצבים חדשים אלה

אם נחזור לדוגמת האישה בעלת פנקס הטלפונים המיוחד, נראה כי היא התאימה את הזיכרון שלה לצרכיה. בהתאמת היכולות שלה אל צרכיה, היא עקפה את אי-יכולתה לכתוב, ומצאה דרך אחרת לזהות את מספרי הטלפון של הקרובים שאליהם היא נוהגת להתקשר לעיתים מזומנות. היא מצליחה לזכור, כלומר לשלוף תוכן הקשור לזיהוי המספר שהיא מחפשת, מעולם הידע שנצבר אצלה, באמצעות קישורים שונים מאלה של אנשים יודעי קרוא וכתוב, המזהים את המספר הטלפון הרצוי על פי השם שכתוב לידו. הקישורים החלופיים שהיא יצרה יכולים להיות מיקום בדף או בפנקס, או אפילו צורת המספרים.

התאמת הזיכרון לתפקוד בסביבה אינה ייחודית לאישה הזאת. משחר ההיסטוריה התאים האדם את הזיכרון והיכולות שלו לצרכיו ולתפקודו בתנאים הסביבתיים שבהם חי. שינויים בסביבה שחלו במהלך התפתחות האנושות הביאו לשינויים בצרכיו של האדם ולהתאמת הזיכרון למצבים חדשים אלה.

גם כיום אנו בתקופה של שינויים כאלה. בעידן המחשב והטלפונים החכמים נראה שהיישׂוּמונים (אפליקציות) השונים מייתרים את הזיכרון. כבר אין צורך, למשל לזכור מספרי טלפון או לנווט כדי להגיע לכתובת מסוימת. אלה הסבורים שהזיכרון מתייתר טוענים כי אם האדם לא ישתמש בזיכרון שלו, עם הזמן יכולת הזיכרון תתנוון. זה יתכן, כי כפי שציינתי, ככל שאדם ממעיט בקישורים, כן פוחת הסיכוי לזכור. אדם שמשתמש ביישומונים עלול שלא לזכור מספרי טלפון, גם של אנשים שהוא מחייג אליהם מדי יום, ואם הוא משתמש בתוכנות ניווט – הוא לא יצליח לנווט את דרכו בעצמו. אולם, זו אינה התמונה בשלמותה, שכן המצאות כאלה גם משחררות את האדם מהצורך לזכור פרטים מעשיים חיוניים, וכך הן מפנות את יכולות הזיכרון לכיוונים אחרים.

בספר "בית המרקחת של אפלטון" ז'ק דרידה מתייחס למיתוס המצאת הכתב כפי שהוא מובא בדיאלוג הסוקרטי ״פיידרוס״. הוא מתחקה אחר מקורותיו של המיתוס המצרי, המובא שם, בהסתמכו על מחקרים שנערכו בצרפת, ומנסה לעמוד על זהות הדמויות המיתיות שאפלטון מצביע עליהן.

תחות, ת'ות, זיכרון, אל, מצרים העתיקה

אל הזיכרון שראשו ציפור איביס, Thouth, מכתב יד של ז'אן-פרנסואה שמפוליון, מוזיאון ברוקלין. תצלום: ויקיפדיה

במיתוס עתיק יומין זה מסופר על חששות שעלו עם המצאת הכתב, המספָּר והחשבון. היו שהזהירו שהם עלולים לייתר את הזיכרון. מפני שאלה אמצעים שיכולים להחליף את הזיכרון ולהפחית את הצורך להסתמך עליו, וכך להחלישו (כאן בתרגום יוסף ליבס):

״ובכן שמעתי שבסביבות העיר ניאוקריטיס שבמצרים שכן אחד האלים הקדומים של אותה ארץ; אותו אלוה שהוקדשה לו הציפור שנקראת איביס, והוא עצמו נקרא בשם תיות [תחות]. הוא היה הראשון שהמציא מספר וחשבון והנדסה ואת חוכמת התכונה, וכן את משחקי הפסיפסים והקוביות, וגם את הכתב. בזמן ההוא היה תמוז מלך על כל ארץ מצרים, והוא ישב באותו כרך שבמצרים העליונה שנקרא תיבּי בפי היוונים, ותמוז נקרא בפיהם בשם אמון. אליו הלך תיות, הציג בפניו את אומנויותיו וביקש להורותן גם לשאר המצרים. [...] ואילו כשהגיע אל האותיות אמר תיות: “לימוד זה, אדוני המלך, יוסיף על חוכמתם וכוח זיכרונם של המצרים; שכן המצאתיו בחינת סגולה לזיכרון וחוכמה.” והלה אמר: “תיות, המעולה שבאומנים, לא לאותו איש עצמו ניתן ליצור שיטות של אומנות וגם לדון על מנת הנזק והתועלת הצפונה בתוכן לשעתידים להזדקק להן. והנה אתה, אבי הכתב, רוחש חיבה לילדך, ובשל כך ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. שכן יכניס עניין זה שכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם, שמתוך ביטחון שיבטחו בכתב לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם; לא המצאת, אפוא, סגולה לכוח הזיכרון אלא להזכרה; וחוכמה מדומה, לא אמיתית, הנך מקנה לתלמידיך".

טענות של בני דורנו בדבר התייתרות הזיכרון והסכנה שיישחק, מזכירות את דברי אותו מלך מצרי: "...שכן יכניס עניין זה שכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם". אולם, גם אם לעיתים אנו חוששים שמא מציאת אמצעים להקל את הזיכרון תביא לניוונו, נראה כי צדק דווקא תיות שאמר: "לימוד זה, אדוני המלך, יוסיף על חוכמתם וכוח זיכרונם של המצרים; שכן המצאתיו בחינת סגולה לזיכרון וחוכמה". השחרור מהצורך בזיכרון של פרטים טכניים משחרר את האדם לכיוונים אחרים, אשר לא התאפשרו קודם.

לסיכום, לאדם יכולות רבות והחשובה שבהן היא יכולת ההסתגלות. שימוש באמצעים טכנולוגיים כמו מכשירי ניווט לווייניים, ספר טלפונים ממוחשב וכדומה, אינו מביא לשחיקה של הזיכרון. האמצעים הללו משחררים את האדם מהצורך לזכור פרטים טכניים מעשיים, ומפנים את יכולות הזיכרון שלו לכיוונים אחרים. אדם שאינו עסוק בזכירת מספרי טלפון או מיפוי רחובות יכול להביא את יכולותיו לידי ביטוי באפיקים יצירתיים ולפתח את חשיבתו בכיוונים חדשים, שלא נודעו עד כה.

תמונה ראשית: עיפרון שבור. תצלום: ג'ושוע הוהנה, unsplash.com

Photo by Joshua Hoehne on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק