מה שאי-אפשר לומר

החוויות המשמעותיות ביותר בחיים עשויות להותיר אותנו ללא מילים. אבל מה אפשר לומר על דברים שלא ניתן לתאר במילים?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ב-2010 הופיעה האמנית מרינה אברמוביץ' במשך שבע מאות שעות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. היא ביצעה יצירה בשם "האמנית נוכחת" (The Artist is Present). במסגרת היצירה היא ישבה בלי נוע במרכז האטריום הנישא בשורה של שמלות מרשימות בגוון אחיד שאמרותיהן מכסות את קרסוליה ונשפכות אל הרצפה. הצופים הוזמנו להתיישב בדממה מול אברמוביץ', כשביניהם שולחן או חלל ריק. העוצמה הרגשית של תגובותיהם מדהימה. היו שצחקו; רבים בכו. ארתור דאנטו (Danto), הפילוסוף ומבקר האמנות המנוח מאוניברסיטת קולומביה, השווה את פרק הזמן שבילה מול אברמוביץ' ל"טראנס שאמאניסטי", ותיאר את המיצג, במאמר בניו יורק טיימס, כ"קסם". יותר מאלף וחמש מאות איש באו לשבת עם אברמוביץ', ו-750,000 צפו במיצג. מבקרים רבים אמרו שהמיצג היה בבחינת התגלות עמוקה שלא ניתן להביע במילים בלבד. כלומר, משהו במיצג הזה הותיר את המבקרים חסרי מילים.

מגריט, מקטרת

"זו אינה מקטרת", רנה מגריט. תצלום: Christophe Ducamp

עלינו להתייחס לסוגיית היעדר-המילים ברצינות: עלינו לשאול מה טיבה ומה מקורה

אנו יודעים שאת חלק מהחוויות המשמעותיות ביותר בחיים קשה ואף בלתי אפשרי לתאר. אבל למה בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים שלא ניתן להביע דבר מה במילים? פילוסופים רבים, החל מארתור שופנהאואר ועד תאודור אדורנו ורוג'ר סקרטון, חושבים שהקושי לתאר דבר מה במילים אינו אלא אחד ממאפייניה של חוויה יוצאת דופן, ולא דבר יוצא דופן בפני עצמו. אך אני טוענת שעלינו להתייחס לסוגיית היעדר-המילים ברצינות – שעלינו לשאול מה טיבה ומה מקורה.

מובן שחקירה מסוג זה היא רצופת מלכודות. אם דבר מה אינו ניתן לתיאור במילים, אז קשה לתפוש את משמעותו, אם אכן יש לו משמעות. לודוויג ויטגנשטיין, למשל, היה משוכנע שאין טעם לנסות לדבר על דברים השוכנים מחוץ לגבולות השפה. אף-על-פי-כן, הוא כתב ספר שלם על דברים שלא ניתן לומר, "מאמר לוגי-פילוסופי" (1921), שאותו סיכם כך: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק".1

אולי לעולם לא נוכל להתמודד עם מה שמעבר למילים2, בפרפראזה על דירק ג'נטלי, הבלש הקומי של דגלאס אדמס. אבל אולי נוכל לזהות את טיבו של מה שאינו ניתן לתיאור למילים, או למצוא דרך להסביר ממה הוא מורכב. אני חושבת שיש לפחות ארבעה מועמדים אפשריים לתשובה רצינית: אובייקטים שלא ניתן לתאר במילים, אמיתות שלא ניתן לתאר במילים, תוכן שלא ניתן לתאר במילים, וידע שלא ניתן לתאר במילים.

יש אובייקטים שלא ניתן לתאר במילים, אמיתות שלא ניתן לתאר במילים, תוכן שלא ניתן לתאר במילים, וידע שלא ניתן לתאר במיליםראשית, האם יש בכלל דבר כזה: "אובייקט" – ברייה, דבר, ישות – שאינו ניתן לתיאור במילים? הדאואיסטים (או "טאואיסטים") של סין העתיקה האמינו ב"דאו", מקור כל היבטי הקיום שאינם ניתנים לתיאור. רעיון דומה הלהיב את הפילוסוף היווני פלוטינוס, שטען כי ישנו "אחד" בלתי ניתן לתיאור, האחראי לקיומם של כל הדברים ומשמש כעיקרון המנחה של המציאות. במהלך ימי הביניים באירופה נטמע מושג "האחד" של פלוטינוס בתוך תפישת האל, וכך איבד הסדר היסודי של המציאות את מעמדו כמקור כל הדברים שאינם ניתנים לתיאור במילים, ואת מקומו תפס הבורא של אותו סדר. הרמב"ם, מצדו, טען כי מכיוון שלא ניתן להשוות את אלוהים לדבר מן הדברים בעולם, הדרך היחידה לתארו היא על דרך השלילה, כלומר לומר מה הוא אינו.

במובן בסיסי אחד אפשר לומר שכל האובייקטים באשר הם אינם ניתנים לתיאור במילים: אנחנו יכולים להביע במילים משפטים וטענות, מחשבות ורגשות, אבל לעולם לא את העצמים עצמם. אני יכולה לתאר לכם כיסא, אבל איני יכולה לומר את הכיסא – הרי כיסאות אינם מסוג הדברים שניתן לשדר באמצעים לשוניים. אבל לא לזה התכוונו הפילוסופים מהעת העתיקה ומימי הביניים. הם היו משוכנעים שישנו לפחות אובייקט אחד (הדאו, האחד, אלוהים) שלא ניתן לתאר באמצעים הלשוניים הרגילים של בני האדם מכיוון ששום תיאור לא יעשה עמו צדק.

כיסא צבעוני

"כיסא היפסטרי 2", תצלום: קייט גרץ

אבל מנקודת המבט של הפילוספיה האנליטית קשה לאשש את התיאוריה הזאת. נאמר ש-ד' היא התכונה שמייחדת את הדאו. לכן ד' מתייחסת, קודם כול, למאפיין הייחודי של הדאו, יהיה אשר יהיה; שנית היא מתייחסת לדבר שמייחד את הדאו מכל אובייקט אחר בעולם; ושלישית, לדבר שהופך את הדאו לאובייקט שלא ניתן לתאר במילים. פילוסופים אנליטיים יכולים להגיב לטענות האלה באמצעות הטיעון שהציג ב-1989 הפילוסוף ויליאם אלסטון (Alston). כדי לייחס תכונה לאובייקט אנו צריכים לגבש תפישה מסוימת של התכונה הזאת. וכדי לגבש תפישה של תכונה כלשהי, אנו זקוקים לגישה קוגניטיבית אליה (כלומר, לבטח יצרנו במוחנו אי אלו הנחות לגבי החוויה הכרוכה בתכונה הזאת). אבל אם לאדם אחד יש גישה קוגניטיבית לתכונה כלשהי, הרי בעיקרון גם לאנשים אחרים אמורה להיות גישה אליה. וכך היא עשויה להפוך למשמעותו של מונח כלשהו בשפתם. משמעות הדבר היא שביטוי מסוים עשוי לסמן את התכונה הייחודית המאפיינת את הדאו, את אלוהים או את "האחד". כלומר איננו יכולים להגן על ההנחה הרומנטית לפיה קיים אובייקט יסודי שאינו ניתן לתיאור במילים.

כדאי לציין שהעניין באובייקטים שאינם ניתנים לתיאור במילים אינו נחלתה הבלעדית של הדת. הוא שרד את התמורה שהתחוללה בפילוסופיה, כשזו פנתה מהדת אל "האדם" במהלך תקופת הנאורות של המאה השמונה עשרה ושינתה את פניה בתגובה לתהפוכות החברתיות והפוליטיות שהתרחשו לאחר מכן. עמנואל קאנט טען שהשפה היא מדיום בלתי מספק לתיאור הריבוי, הסדר, התכליתיות והיופי של העולם. לדבריו, התגובה ההולמת היחידה לפלאים האלה היא "תמיהה חדלת-דיבור, אך דווקא משום-כך רבת-הבעה".3

מקאנט ואילך הפסיקו פילוסופים לעסוק באובייקטים שאינם ניתנים לתיאור כשלעצמם, והחלו לטעון שאם דבר מה הוא "מעבר למילים", הרי הסיבה לכך היא שהשפה היא כלי בלתי מספק לתיאור האמיתות היסודיות של העולם. סֶרְן קירְקֶגוֹר טען ב-1844 שבני האדם לכודים ב"פרדוקס המחשבה האולטימטיבי", כיוון שהם רוצים לגלות דברים "שהמחשבה עצמה אינה מסוגלת לחשוב". ניטשה, הארכי-ספקן של התבונה ושל הנאורות, אמר ב-1873 שהאמת שקולה לצבא של מטאפורות בעת צעידה – גדוד של אשליות חזקות שאנו, בני האדם, שכחנו שהן אשליות.

המושג השני שעלינו לבחון הוא "אמיתות שלא ניתן לתאר במילים". נחשוב על האמת כעל ישות המייצגת נכונה נדבך כלשהו של המציאות, ושהפכה, או שיכולה להפוך, להצהרה. לדוגמה, כאשר אני מדמיינת שלגון במקפיא שלי, התמונה העולה במוחי עשויה להיחשב לאמת (בהנחה שהיא תואמת את המציאות) מכיוון שניתן להפוך את תוכנה להצהרה: "יש לי שלגון במקפיא!". לעומת זאת, מפה גיאוגרפית אינה יכולה להיחשב לאמת (אף על פי שהיא מייצגת נכונה חלק מהמציאות) מכיוון שאי אפשר להפוך את תכניה להצהרות. כלומר אמת "שלא ניתן לתאר במילים" היא ישות המתארת דבר מה במדויק, ושאותה ניתן להפוך להצהרה אך לא להביע, משום מה. האם נצליח למצוא דוגמה לישות כזאת?

הטיעונים המבטיחים ביותר באשר לאמיתות שלא ניתן להביע במילים פותחו על-ידי הפילוסופים של הנפש. נקודת הפתיחה שלהם היא אי-נגישות, ומסקנתם הסופית היא אי-האפשרות להביע דבר מה במילים. במאמרו רב-ההשפעה "איך זה להיות עטלף?" (1974), טוען תומס נייגל (Nagel) כי מכיוון שעטלפים הם יצורים בעלי תודעה אשר חווים חוויות מודעות, לבטח ישנה חוויה "עטלפית" כלשהי. הוא מרחיב ואומר שלעטלף יש בהכרח גישה לעובדות המגלמות את הסובייקטיביות הייחודית שלו, המוגדרת על-פי גופו, מנגנון החישה שלו, מוחו או תודעתו, וכו'. אך מכיוון שעובדות אלה תלויות בנקודת המבט הייחודית של העטלף, הן אינן נגישות ליצורים בעלי נקודות מבט בלתי-עטלפיות. מכאן שאמיתות המתארות את החוויה העטלפית הן "מחוץ לטווח המושגים של האדם"4 – קרי אינן ניתנות לתיאור במילים.

עטלף, אוסטרליה

עטלף אוסטרלי. תצלום: מייקל פניי

ניסויים מחשבתיים מסוג זה, המנסים להמחיש לנו רעיון מופשט, הם מרתקים ביותר אך ביסודו של דבר אינם קוהרנטיים. אם נקודת המבט הסובייקטיבית שלנו אינה אך ורק מאפיין של ייצוגי המציאות שלנו, אלא מאפיין של המציאות עצמה, הרי שסך כל העובדות לגבי העולם מכיל בתוכו גם עובדות סותרות – קרי עובדות התואמות נקודות מבט סותרות (של עטלף, של אדם, של אנטילופה וכו'). אך אם שתי עובדות הן סותרות, הרי לא ייתכן ששתיהן נכונות. במילים אחרות, סך כל העובדות לגבי העולם אינו מסתכם בתמונה אחידה ועקבית של המציאות. תוצאה זו אינה מקובלת על רוב הפילוסופים האנליטיים. לכן, מפני שהמושג "אמיתות שלא ניתן לתאר במילים" מתבסס על מושג העובדות הסובייקטיביות, עלינו לזנוח גם אותו.

כעת נבחן את אפשרות קיומו של "תוכן שלא ניתן לתאר במילים". צבע הוא נקודת פתיחה טובה לדיון הזה: האם כל אחד מגוני הצבע הרבים שאנו מסוגלים לתפוש הוא בעל מושג ייחודי משלו, עם תוכן משלו? תארו לכם ספקטרום של גוני האדום השונים: יש לנו מושגים תפישתיים לגוונים כמו "שני" ו"ארגמן", ואולי אף ל"חכלילי", אבל לבטח לא לכל אחד מסוגי האדום הרבים.

זמן מה תהו פילוסופים אם התוכן המנטלי שאנו מייצרים כאשר אנו נתקלים בגוני אדום נטולי שם, הוא למעשה בלתי-מושגי. אבל טיעון של ג'ון מקדואל (McDowell) חיסל את קו המחשבה הזה בשנות השמונים. לטענתו, אם אנו מסוגלים להבחין בין תכנים תפישתיים כמו גוני צבע, הרי אנו מסוגלים גם לתפוש אותם באופן מושגי. כל שעלינו לעשות הוא להחוות לעבר תוכן נתון (לדוגמה, להצביע על כתם בעל הגוון המדובר) ולהשתמש במונח מסדר גבוה כדי להעניק לו שם: "אני אקרא לגוון [מונח מסדר גבוה] הזה [מצביעה עליו] "אדום-לשוני" [מושג חדש]".

תות אדום, צבע אדום

"אדומים", תצלום: ג'יימס נורד

הטיעון של מקדואל מפריך את אפשרות קיומו של תוכן שאי אפשר לתאר במילים אך כן אפשר לתפוש. אבל ניתן להחילו גם באופן כללי יותר על תכנים שלא ניתן לתאר במילים. ברגע שאנו מצליחים להבחין בקיומו של תוכן כלשהו, הרי באופן עקרוני אנו מסוגלים לייצר תפישה מושגית שלו. לכן, אם אנו מניחים שמושגים הם המרכיבים היסודיים של השפה, אזי תוכן שניתן לייחס לו מושג, ניתן בהכרח לתיאור במילים (שימו לב, דרך אגב, לדמיון בין הטיעון הזה והטיעון נגד אובייקטים שלא ניתן לתארם במילים).

נבחן את המועמד האחרון שלנו לתואר "דבר שלא ניתן לתאר במילים": ידע. לעתים קרובות אנו אומרים שחוויות שלא ניתן לתאר במילים הן "משמעותיות", או מתארים אותן כ"התגלות", אך בה בעת אנו טוענים שהמשמעויות או ההתגלויות המדוברות הן מעבר למילים. אם זה אכן המצב, אולי הדבר שחוויות מסוג זה מעניקות לנו הוא ידע שאינו ניתן לתיאור במילים.

אפשר לומר שמצבי ידע הם מצבים המאפשרים ל"סובייקט לממש את תשוקותיו באופן כזה או אחר", כפי שכתב הפילוסוף א' ו' מוּר (Moore) בספרו Points of View (משנת 1997). לדוגמה, הידיעה שגשם עתיד לרדת הלילה (שאותה אני יכולה להביע באמירה: "הלילה ירֶד גשם!") מאפשרת לי לפעול בהתאם לרצוני לא להירטב (למשל, לקחת איתי מטריה, או להישאר בבית). כעת השאלה היא: האם ניתן להביע במילים את כל הידע באשר הוא, או שמא יש סוגי ידע שלא ניתן להביע במילים. אם אכן קיימים סוגי ידע שאותם אי אפשר להביע באופן מילולי, אולי מצאנו סוף סוף את הדרך לתאר את התכונה היסודית שהופכת דברים מסוימים לבלתי ניתנים לתיאור במילים.

מתברר שאנו יודעים דברים רבים בלי שנהיה מסוגלים להביעם, ושאין בכך שום דבר מסתורי. אני יודעת לנגן בכינור, אבל כדי להעביר לכם את הידע הזה אין די בהסברים לגבי אופן החזקתו והדרך הנכונה להניע את הקשת. אתם תיאלצו לרכוש את "ידע הנגינה" בעצמכם, באמצעות תרגול. על אותו משקל, אני אוכל לנסות להסביר לכם את הצבע "אדום" באמצעות תיאוריות מדעיות מודרניות לגבי אורכי-גל, רצפטורים ברשתית ותפישת הצבע האנושית. אבל גם אם התיאור שלי יהיה מדוקדק להפליא, לא אוכל להעביר לכם את הידע הפנומנלי באמצעות השפה.

אדם הלוקה באמנזיה, לדוגמה, עשוי להכיר את כל העובדות והתכונות המתארות אדם אחר בשם רודולף (מקום הולדתו, מראהו החיצוני, למי הוא נשוי ומה טעם הגלידה האהוב עליו) בלי לדעת שהוא-עצמו רודולף. פיסת הידע שתאפשר לרודולף לייחס את התכונות האלה לעצמו, ולהכיר בכך שהתכונות המאפיינות את רודולף הן תכונות המאפיינות אותו עצמו, אינה ניתנת לתיאור באמצעות שפה – או לפחות לא באמצעות שפה ללא ביטויים ש"מאנדקסים", כלומר ממפים, עובדות מסוימות לאדם נתון או למיקום במרחב ובזמן, כמו "אני", "אתה" או "כאן". שום תיאור של עצמו, מפורט או מקיף ככל שיהיה, לא ינחיל לו את הידיעה האינדקסיקלית שהוא-הוא רודולף.

כלומר יש סוגי ידע שלא ניתן להביע באמצעים לשוניים. בניגוד לאובייקטים, אמיתות ותכנים שאינם ניתנים לתיאור במילים, ידע שלא ניתן לתאר במילים אינו בלתי קוהרנטי או בלתי ניתן להוכחה מכל סיבה אחרת. למעשה, זהו חלק חיוני מחיי היומיום. ידיעות-מיומנוּת [כמו נגינה בכינור] מאפשרות לנו לפעול, ידע אינדקסיקלי מאפשר לנו לזהות את עצמנו, וידע פנומנולוגי מאפשר לנו להבין את העולם באמצעות חושינו.

אבל מה לגבי הידע החמקמק שאנו רוכשים במהלך הופעתה של אברמוביץ', או ברגע של אקסטזה דתית, או אפילו כשיצירה מוזיקלית מרגשת אותנו? המרדף אחר הדבר שלא ניתן לתאר במילים אינו מסביר את האופן שבו החוויות שמעבר למילים משפיעות עלינו, מאפשרות לנו לפעול בדרכים מסוימות, ומחוללות בנו שינוי. אולי אין תשובה אוניברסלית, אבל זה לא אומר שעלינו להפסיק להרהר בשאלה. "אם ניתן בכלל להגדיר את הפילוסופיה", אמר אדורנו, "הרי היא הניסיון להביע דברים שעליהם אי אפשר לדבר".

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

סילביה יוֹנַס (Jonas) היא מִלגאית באקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים ומשמשת כחוקרת ומרצה אורחת באוניברסיטה העברית. ספרה האחרון הוא Ineffability and its Metaphysics: The Unspeakable in Art, Religion, and Philosophy (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "The Artist is Present", מרינה אברמוביץ', MOMA, בשנת 2010. תצלום: Andrew H. Walker, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סילביה יוֹנַס, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מה שאי-אפשר לומר

02
שחק

מעניין. מה בדבר הקשר בין מה שאפשר לדבר עליו לבין מודעות?
למשל רגשות ותחושות אשר רק עם הגעתן לסף המודעות ניתן להביען במילים, אך לא בעודן חווייה משמעותית ומשפיעה.

03
שם מלא

דיון מעניין!

מה מונע מאיתנו לבטא 'ידע' כלשהו כאסופת משפטים? אם אנחנו מודעים לכל מה שכלול ב'ידע' הזה, לא צריכה להיות בעיה. נראה שהבעיה עולה כששואלים אותנו על מה שאנחנו לא מודעים אליו. למשל, מישהו יתקשה לבטא במילים את מה שהוא עושה כשהוא עולה במדרגות, כי הוא חסר את הטרמינולוגיה הפיזיולוגית והפיזיקלית כדי לענות על איזה שריר מכווץ מתי, בזמן שהוא עולה במדרגות.