מוגבל וחסר גבולות

לפני יותר מאלפיים שנה קם היפוקרטס מקוֹס, אבי הרפואה המיתולוגי, וסתר את הספיריטואליסטים של זמנו בטענה נועזת באשר למוח האנושי: בשעה שהם נתנו הסברים על-טבעיים לתופעות נפשיות, היפוקרטס התעקש ש"רק מהמוח יבואו השמחה, ההנאה, הצחוק והשעשוע, העצב, היגון, הייאוש והקינה". בעידן המודרני, הצטמצמו מילותיו של היפוקרטס לכדי סיסמה ציוצית קלה לעיכול: "אנחנו מוחותינו". המסר הזה עולה בקנה אחד עם מספר מגמות שהולכות ומתגברות: לתלות במוח את האשמה לעבירות פליליות, להגדיר מחדש מחלות נפש כמחלות מוח, ובחוגים הטכנולוגיים-עתידניים – לדמיין כיצד נוכל לשפר את חיינו ולהאריך אותם על-ידי השבחת מוחותינו ושימורם לטווח ארוך. כמעט כל היבט של ההתנהגות האנושית, מיצירתיות ועד התמכרות, מיוחס כיום לתפקוד המוח. כלומר רבים תופשים כיום את המוח כמחליפהּ של הנפש.

האיבר שבתוך גולגולתנו הוא ישות פיזית לגמרי, המוטמעת בעולם הטבעי הן מבחינה מושגית והן מבחינת סיבתית

אבל בתוך הרומן הזה של הציבור עם המוח, אנו מתעלמים מהלקח היסודי ביותר של חקר המוח: האיבר שבתוך גולגולתנו הוא ישות פיזית לגמרי, המוטמעת בעולם הטבעי הן מבחינה מושגית והן מבחינת סיבתית. אף על פי שהמוח מעורב כמעט בכל פעולה שאנו עושים, הוא לעולם אינו פועל לבדו. יש קשר בל-יינתק בין תפקודו של המוח לגוף ולסביבתו. עם זאת, התלות ההדדית בין הגורמים האלה מוסווית על-ידי תופעה תרבותית שאני מכנה "המסתורין המוחי" – אידיאליזציה רווחת של המוח ושל חשיבותו הייחודית, אשר משמרת את התפישות המקובלות באשר להבדלים בין נפש לגוף, לחופש הרצון ולטיבה של המחשבה עצמה.

היפוקרטס אמר: "רק מהמוח יבואו השמחה, ההנאה, הצחוק והשעשוע, העצב, היגון, הייאוש והקינה". תצלום: אנני ספראט

המסתורין הזה מתבטא בדרכים שונות, החל מהאופן שבו התקשורת מדברת על מוחות על-טבעיים, סוּפר מתוחכמים, וכלה בגישות מדעיות מפוכחות יותר מתחום הקוגניציה, אשר שמות את הדגש על תכונות אי-אורגניות או מתארות את התהליכים השכליים שלנו אך ורק במונחים של מבנים נוירולוגיים. הדיוטות ומדענים כאחד (וגם אני!) מקבלים את האידיאליזציה הזאת, והיא תואמת הן את תפישת העולם החומרית והן את תפישת העולם הרוחנית. אף שהמסתורין המוחי מגדיל במידת מה את ההתלהבות הציבורית בנוגע למחקרי מוח – ואין לזלזל בערכה של ההתלהבות הזאת – הוא גם מגביל במידה רבה את יכולתנו לנתח התנהגות אנושית ולתת מענה לבעיות חברתיות חשובות.

ההשוואה הנפוצה בין המוח למחשב תורמת רבות לשימור המסתורין המוחי, מכיוון שהיא מרחיקה את המוח מהעולם הביולוגי

ההשוואה הנפוצה בין המוח למחשב תורמת רבות לשימור המסתורין המוחי, מכיוון שהיא מרחיקה את המוח מהעולם הביולוגי. הניגוד הזה בין המוח דמוי המכונה לבין העיסה הלחה שמרכיבה את שאר גופנו, מייצר דיכוטומיה של גוף-מוח המקבילה לדיכוטומיה הוותיקה של גוף-נפש, שנוסחה על-ידי פילוסופים מוקדמים כרנה דקארט. דקארט, ברוח התפישה המערבית-דתית של הנשמה, טען במאה ה-17 שהנפש היא ישות לא מוחשית, המקיימת אינטראקציה עם הגוף אך אינה מתמזגת עמו. האקסיומה שלו, "אני חושב משמע אני קיים", הציבה את הנפש ביקום משלה, נפרד מהעולם החומרי.

ואם אנו מדמיינים שהמוח דומה למכונה, קל לנו לדמיין שנהיה מסוגלים להוציא אותו מראשינו, לשמר אותו לנצח נצחים, לשכפל אותו או לשגר אותו לחלל. כך נדמה שאפשר להפריד את המוח הדיגיטלי מהגוף הן מבחינה חומרית והן מבחינה סיבתית, בדומה לאופן שבו הפרדנו את הנפש מהגוף. אולי אין זה מקרה שאחדות מהאנלוגיות האי-אורגניות הרווחות ביותר למוח מגיעות מחוקרים מתחום מדעי הטבע, שבשנותיהם האחרונות התמסרו לבעיית התודעה כפי שקשישים פונים לעתים אל הדת. ג'ון פון נוימן (von Neumann), חלוץ המחשוב, הוא הידוע שבהם. הוא כתב את הספר רב ההשפעה "המחשב והמוח" (1958) זמן קצר לפני מותו ב-1957, וכך חנך את ההשוואה המוכרת הזאת בשחר העידן הדיגיטלי.

צ'יפ של מחשב. האם יש בכלל טעם להשוות אותו למוח חי? תצלום: בן קוסטיוק

אין ספק שהמוח דומה במידת מה למחשב – אחרי ככלות הכול, מחשבים הומצאו כדי לבצע משימות הדומות לאלה שהמוח מבצע. אך בה בעת, המוח הוא הרבה יותר מאשר צרור של נוירונים והאותות החשמליים המפורסמים שהם מפיצים. כל אות נוירו-חשמלי משחרר מבול קטן של כימיקלים שמגרה או מדכא תאי מוח, כפי שכימיקלים אחרים מפעילים או מדכאים תפקודים כמו ייצור גלוקוז בתאי כבד, או תגובות חיסוניות של תאי דם לבנים. האותות החשמליים של המוח הם בעצמם תוצרים של כימיקלים בשם יונים, שנעים לתוך התאים והחוצה מהם, ובכך מייצרים אדוות זעירות שעשויות להתפשט במנותק מפעולתם של הנוירונים.

המספרים המדהימים הללו מעניקים רוח גבית לכל מי שטוען שחוקרי המוח לעולם לא יפצחו את התודעה, או שהרצון החופשי מסתתר איפשהו בין מיליארדי הנוירונים שבמוח

גורם נוסף שפועל בנפרד מהנוירונים הם תאי הגְלִייָה ("גלייה" היא המילה היוונית ל"דבק"). אלה תאי מוח פסיביים יחסית, השווים פחות או יותר במספרם לנוירונים, אך אינם מובילים אותות חשמליים באותו אופן. ניסויים שנערכו לאחרונה בעכברים מלמדים שעל-ידי התערבות בפעולתם של התאים האלה, שלכאורה נראים לא מעניינים ביותר, ניתן להשפיע במידה רבה על ההתנהגות האנושית. לדוגמה, קבוצת חוקרים ביפן הראתה שגירוי ישיר של תאי גלייה באזור מוח שנקרא "המוח הקטן", עשויה לחולל בהתנהגותנו שינויים המתרחשים לרוב בעקבות גירוי של נוירונים. מחקר יוצא דופן נוסף הראה שהשתלה של תאי גלייה אנושיים במוחם של עכברים מגבירה את ביצועיהם של העכברים במבחני למידה. זוהי עוד הוכחה לחשיבותם הרבה של התאים האלה בכל הקשור לתפקוד המוח. כימיקלים ודבק מהותיים לתפקוד המוח לא פחות מחיווט וחשמל. וכשמביאים בחשבון את הרכיבים הלחים האלה, המוח נעשה דומה הרבה יותר לאיבר רגיל מאשר ליחידה העצמאית שאנו נוטים לייחס לה תכונות מופלאות.

גם סטריאוטיפים בנוגע למורכבותו של המוח תורמים למסתורין האופף את האיבר הזה ולהבחנה בינו לבין שאר הגוף. הטענה שהמוח הוא "הדבר המורכב ביותר שאנו מכירים ביקום", כבר הפכה לקלישאה. מקורה בממצא שהמוח האנושי מכיל כ-100,000,000,000 נוירונים, ושלכל אחד מהם יש כ-10,000 קישורים (סינפסות) לנוירונים אחרים. המספרים המדהימים הללו מעניקים רוח גבית לכל מי שטוען שחוקרי המוח לעולם לא יפצחו את התודעה, או שהרצון החופשי מסתתר איפשהו בין מיליארדי הנוירונים שבמוח.

נוירונים. תצלום: Penn State

אף-על-פי-כן, לא סביר שמספר התאים הלא ייאמן במוח האנושי הוא ההסבר ליכולותיו המדהימות של איבר זה. בכבד האנושי יש אותו מספר תאים כמו במוח האנושי, אך פעולתו שונה בתכלית. וטווח השונוּת בגודלם של המוחות האנושיים הוא אדיר – בסביבות חמישים אחוז במסה וכפי הנראה גם במספר התאים. במקרים קיצוניים של אפילפסיה בילדים, רופאים מסירים מחצית ממוחם של מטופליהם. בהתייחס לקבוצה של חמישים מטופלים שעברו את ההליך הזה, כתבו חוקרים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס שהם "המומים לראות כיצד הזיכרון נשמר לאחר הסרת מחצית המוח, הימנית או השמאלית, וכיצד אישיותם של הילדים וחוש ההומור שלהם נשמרים". ברור שלא כל תא במוח הוא קדוש.

כשאנו פונים לממלכת החיות, איננו מוצאים מתאם בין השונוּת הרבה בגדלי המוח לבין יכולות קוגניטיביות

גם כשאנו פונים לממלכת החיות, איננו מוצאים מתאם בין השונוּת הרבה בגדלי המוח לבין יכולות קוגניטיביות. עורביים הם מהיצורים המתוחכמים ביותר בטבע, ואף על פי שמוחותיהם הם פחות מאחוז אחד מהמוח האנושי, הם מסוגלים לבצע משימות קוגניטיביות המשתוות לאלה שמבצעים שימפנזים וגורילות. מחקרים התנהגותיים מלמדים שהציפורים האלה מסוגלות לייצר כלים ולהשתמש בהם, ולזהות אנשים ברחוב – דברים שפרימטים רבים אינם מסוגלים לעשות, ככל הידוע לנו. וגם בתוך אותה "סדרה" ביולוגית, יש הבדלים משמעותיים בגדלי המוח בין מינים בעלי מאפיינים דומים. בקרב מכרסמים, למשל, ישנו המוח של הקפיבארה, שמסתו 80 גרם ובו 1.6 מיליארד נוירונים, וישנו המוח של העכבר הזעיר האפריקני, שמסתו 0.3 גרם ובו, כפי הנראה, פחות מ-60 מיליון נוירונים. למרות הבדל של יותר מפי מאה בגודל המוח, המינים האלה חיים בבתי גידול דומים, מנהלים אורחות חיים חברתיים דומים, ואין ביניהם הבדלים ניכרים באינטליגנציה. אף שחוקרי מוח החלו רק לאחרונה לנתח את תפקוד המוח בבעלי חיים קטנים, השוואות כגון אלה מלמדות אותנו שזו טעות לאפוף את המוח במסתורין רק מפאת ריבוי מרכיביו.

כשאנו מהללים את הדמיון של המוח למכונה או את מורכבותו המדהימה, אנו מרחיקים אותו משאר העולם הביולוגי מבחינת הרכבו הפיזי. אבל ישנה הבחנה נוספת בין מוח לגוף, הבחנה ששמה דגש מופרז על האוטונומיה של המוח, על חוסר התלות שלו בגוף ובסביבה. גם סוג זה של דואליזם מעצים את המסתורין המוחי, כי הוא מפאר את יכולותיו של המוח כמרכז בקרה ושליטה, שרק קולט מידע מהגוף ומהסביבה אך מקבל את כל ההחלטות התפעוליות בעצמו.

קפיבארה: מוחו הגדול אינו מעניק לו בהכרח יתרון על עכבר זעיר. תצלום: Wagner Souza e Silva עבור Museum of Veterinary Anatomy FMVZ USP, ויקיפדיה

אך בפועל, מוחותינו מושפעים בלי הפסקה מנחשולים של קלט חושי. הסביבה יורה מגבייטים רבים של נתונים חושיים לתוך המוח מדי שנייה – כמויות מידע המספיקות כדי לשתק מחשבים רבים. למוח אין חומת-אש לבלום בו את ההתקפה. מחקרי דימות מוחי מלמדים שגם גיריים חושיים עדינים משפיעים על אזורי מוח מסוימים, החל מהאזורים החושיים "הנמוכים" שאליהם הקלט נכנס וכלה באזורים אחדים באונה הקדמית, כלומר אזורי המוח "הגבוהים" המפותחים יותר אצל בני האדם מאשר אצל פרימטים אחרים.

רבים מהגירויים האלה משתלטים עלינו. לדוגמה, כשאנחנו רואים איורים, מאפיינים חזותיים מסוימים צדים את מבטנו ומניעים אותו בדפוסים מרחביים שחוזרים על עצמם אצל רוב האנשים. כשאנו רואים פרצוף, אנחנו מתרכזים באופן בלתי מודע בתווי הפנים המרכזיים: העיניים, האף והפה; גם כשאנו צועדים ברחוב, מוחותינו מושפעים מגירויים שונים בסביבתנו – צפירת מכונית, הבזק של ניאון, ריח של פיצה – וכל אחד מהם מנחה את מחשבותינו ואת פעולותינו גם אם איננו מודעים לכך.

לצבעים יש השפעה נפשית עלינו: נבדקים שקיבלו תוצאות פחות טובות במבחני מנת משכל המתויגים באדום מאשר במבחנים המתויגים בירוק או באפור

עמוק אף יותר מתחת לסף המודעות שלנו נמצאים מאפיינים סביבתיים המשפיעים על מצב רוחנו ועל תחושותינו לאורך זמן, באופן לא מידי. רבים מכם שמעו על המתאם בין הירידה העונתית בשעות האור לבין דיכאון, תופעה שתועדה לראשונה על-ידי הרופא הדרום אפריקני נורמן רוזנטל (Rosenthal) זמן קצר לאחר שעבר בשנות השבעים מיוהנסבורג שטופת השמש לאזור האפרורי של צפון-מזרח ארה"ב. גם הצבעים הסובבים אותנו משפיעים עלינו. אמנם הטענה שלצבעים יש השפעה נפשית נשמעת כמו קשקוש ניו אייג'י, אבל ניסויים קפדניים רבים קישרו בין צבעים "קרים" כמו כחול וירוק לבין תגובות רגשית חיוביות, ובין גוונים אדומים "חמים" לבין תגובות שליליות. לדוגמה, חוקרים הראו שנבדקים שקיבלו תוצאות פחות טובות במבחני מנת משכל המתויגים באדום מאשר במבחנים המתויגים בירוק או באפור. במחקר אחר, הנבדקים השיגו תוצאות טובות יותר במבחני יצירתיות ממוחשבים שניתנו על גבי רקע כחול מאשר במבחנים שניתנו על גבי רקע אדום.

חבל על המים, Isola del Giglio, איטליה. תצלום: ג'וג'ה האן

אותות מתוך הגוף משפיעים על התנהגות לא פחות מאשר אותות סביבתיים, וגם המסקנה הזאת חותרת תחת התפישה המייחסת למוח שליטה מוחלטת בגוף. נתיב מרכזי של אינטראקציה בין גוף למוח הוא "ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטות יותרת הכליה" (או HPA), שנקרא על שם המבנים בתוך המוח ומחוץ לו שאחראים לתגובות "הילחם או ברח". הפעלת ציר ה-HPA מתרחשת לעתים קרובות בתגובה לאותות פחד במוח המובילים להפרשת קורטיזול ואדרנלין מהבלוטות השוכנות על גבי הכליות. ההורמונים האלה מחוללים בגופנו שורה של שינויים המשפיעים על הנשימה, על קצב הלב, על רגישות החושים ועל משתנים נוספים רבים. השינויים האלה מספקים למוח משוב על פעולותיו, וכך נסגר מעגל של אינטראקציה בינו לבין הגוף. במקרים אחדים, גורמים מחוץ למוח מפעילים את ציר ה-HPA, למשל בהיריון, כשהשִׁליה מפרישה כמות גדולה של קורטיזול.

ציר ה-HPA הוא דוגמה פרטית לקשר הכללי בין מצבים רגשיים לשינויים גופניים שאינם נובעים אך ורק מתוך המוח. מחקרים העוקבים אחר מדדים פיזיולוגים ניכרים לעין, כמו המוליכות החשמלית של העור וקצב הנשימה, מאששים זה זמן רב את הטענה שרגשות שונים גוררים תגובות גופניות שונות, המעידות על האופן שבו אנו תופשים כל רגש. במחקר מ-2014, קבוצת חוקרים בראשות לאוּרי נוּמֶנְמה (Nummenmaa) מאוניברסיטת אַלְטוֹ בפינלנד ביקשה מנבדקיה לתאר את התחושות הגופניות שהם מקשרים ל-14 רגשות שונים. התוצאה היא אוסף מדהים של "מפות גופניות" של רגשות, החושפות מגוון דפוסים של ירידה ועלייה ברגישות החושים בתגובה לכעס, פחד, שמחה, דיכאון, אהבה וכו'. עצם יכולתם של הנבדקים לתאר את תחושותיהם ממחישה כי שינויים גופניים הם חלק מהחוויה הרגשית, ולא רק השלכות לוואי פסיביות של פעילות רגשית המתחוללת במוח.

אצל מטופלים אנושיים שעוברים השתלת איברים, אנו עדים לעתים קרובות לשינויים קוגניטיביים ורגשיים

אחד הממצאים המדהימים של השנים האחרונות הוא שמיקרואורגניזמים החיים במעיים הם חלק מהרשת הפיזיולוגית הקובעת את הרגשות שלנו. לשינויים באוכלוסיית החיידקים במעיים – המתחוללים כתוצאה מצריכה של מזונות עשירים בחיידקים, או בעקבות הליך מעורר סלידה בשם "השתלת צואה" – יש השפעה על רמות החרדה והתוקפנות שלנו. ניסוי מרכזי בהקשר זה בוצע בעכברים: החלפת אוכלוסיית חיידקי המעיים של עכברי מעבדה BALB/c הביישניים באוכלוסיית חיידקי המעיים של עכברי NIH Swiss החברותיים יותר, ולהפך, הובילה לבדה להיפוך של שני סוגי האישיות. ואצל מטופלים אנושיים שעוברים השתלת איברים, אנו עדים לעתים קרובות לשינויים קוגניטיביים ורגשיים. חלקם נובעים פשוט מתיקון הבעיה הרפואית שהצריכה השתלה. למשל, אי-ספיקת כבד או כליות מביאה להצטברות של רעלנים כגון אמוניה בדם, והצטברות זו גורמת, בתורה, לקשיים קוגניטיביים שניתן לתקן על-ידי החלפת האיבר הפגום. אבל אפילו הליכים פשוטים כמו תפרים באזור הבטן, שאינם מרפאים מחלה, מובילים לשינויים אישיותים בכחצי מהמטופלים, כך לפי דיווחים.

גם המוח עובד, ללא הפוגה, מתבטא, מבטא, משפיע ומושפע. תצלום: אדגר צ'פארו

דוגמאות כגון אלה ממחישות את הקשר היסודי בין מה שמתרחש במוח לבין מה שמתחולל בגוף ובסביבתו. אין הפרדה סיבתית או מושגית בין המוח וסביבתו. היבטים אחדים של המסתורין המוחי – המוח כאיבר אי-אורגני, מורכב להפליא, עצמאי ובלתי תלוי – אינם מחזיקים מים כשאנחנו בוחנים לעומק ממה המוח עשוי וכיצד הוא מתפקד. הקשר ההדדי ההדוק בין המוח, הגוף והסביבה הוא בדיוק מה שמבדיל בין המוח ובין הנפש, והשלכותיו של ההבדל הזה עצומות.

וחשוב מכל, המסתורין המוחי נוטע בנו את הרושם המוטעה שהמוח הוא המנוע העיקרי של מחשבותינו ופעולותינו. כאשר אנו מנסים לרדת לעומק ההתנהגות האנושית, המסתורין המוחי דוחף אותנו לחפש תחילה סיבות מוחיות, ולכן איננו מקדישים די תשומת לב לגורמים השוכנים מחוץ לראש. הגישה הזו מובילה לכך שאנו שמים דגש מופרז על פרטים ודגש מועט מדי על ההקשר בטווח רחב של תופעות חברתיות.

בתחום הדין הפלילי, למשל, הוגים אחדים טוענים שמוחו של העבריין הוא האשם בפשעיו. הטיעון הזה יזכיר לאחדים מכם את המקרה של צ'רלס ויטמן (Whitman), שבשנת 1966 ביצע את אחד ממקרי הירי ההמוני הראשונים בארה"ב, באוניברסיטת טקסס. בחודשים שלפני הפשע התלונן ויטמן על קשיים פסיכולוגיים, ובנתיחה לאחר המוות התגלה גידול לא קטן במוחו, ליד האמיגדלה, אזור המשפיע על רמות הלחץ ועל יכולת הוויסות הרגשי. אולם אף על פי שחסידי האשמת המוח יטענו שגידולו של ויטמן הוא שאחראי לפשע, האמת היא שהמעשה שלו קשור לשלל גורמים נוספים שהיו עלולים לעורר בו נטיות מסוימות: אביו האלים, גירושיהם הטריים של הוריו, קשיי הקריירה המתמשכים שלו, סילוקו מהצבא לאחר משפט, בעיות של התמכרות, גובהו הרב וגישה לכלי נשק רבי עוצמה. אפילו הטמפרטורה הגבוהה בשעת הפשע – 37 מעלות – הייתה עלולה לעודד את התנהגותו האגרסיבית באותו יום גורלי.

לתלות במוח את האשמה בהתמכרויות ובהפרעות התנהגותיות, ולתת לו את כל הקרדיט על יצירתיות ואינטליגנציה מציב את כל האישיות בתוך הגולגולת, וזאת טעות.

אמנם, האשמת המוח במעשים פליליים היא גישה המאפשרת לנו לעקוף עקרונות מיושנים של מוסר ונקמה. אך בה בעת היא מתעלמת מרשת של השפעות נוספות שעלולות לבוא לידי ביטוי בכל מצב נתון. בשיח הנוכחי בנוגע לגורמי האלימות בארה"ב, חשוב מתמיד לשמור על זווית ראייה רחבה באשר לאופן שבו גורמים שונים, בתוך הפרט ובסביבתו, משפיעים זה על זה. בעיות נפשיות, גישה לכלי נשק, השפעת התקשורת וניכור חברתי – לכל אלה יש חלק בדבר. גם בהקשרים אחרים אנו מחמיצים גורמים רלוונטיים כגון אלה, למשל כאשר אנו תולים במוח את האשמה לשימוש בסמים או להתפרעות של בני נוער, או כאשר אנו נותנים למוח את כל הקרדיט על יצירתיות ועל אינטליגנציה. בכל אחד מהמקרים האלה, האידיאליזציה של המוח מציבה את כל תכונות האישיות, הטובות והרעות גם יחד, בתוך הגולגולת שלנו, מה שמזכיר נקודות מבט מיושנות שייחסו את כל המידות הטובות והרעות של האדם לנפש המטאפיזית. יש לאמץ גישה עדכנית המשלימה עם כך שכל מעשה, מופלא או שפל, נובע מהשילוב בין מוח, גוף וסביבה.

מוח, גוף, סביבה: בפנים? בחוץ? תצלום: מוונגי גאתקה

המסתורין המוחי הוא בעל חשיבות רבה במיוחד בכל הקשור להתמודדות של החברה עם סוגיית בעיות הנפש, וזאת מכיוון שיש כיום מאמץ משמעותי להגדיר מחדש את הפרעות הנפש כהפרעות של המוח. תומכי השינוי הזה טוענים שהוא יציב את הבעיות הפסיכולוגיות באותה קטגוריה כמו שפעת או סרטן – מחלות שאין להן סטיגמה חברתית כמו זו שדבקה בהפרעות הפסיכיאטריות. יש ראיות לכך שהשימוש בהגדרה "הפרעות מוח" אכן מעודד אנשים הסובלים ממחלות אלה לפנות לטיפול, ואין לזלזל בכך.

מבחינה מדעית לא תמיד מדויק לתלות במוח את ההאשמה להפרעות הנפש. אף על פי שכל הבעיות הנפשיות קשורות למוח באופן כזה או אחר, הגורמים היסודיים עלולים להסתתר במקומות אחרים

אבל מבחינות אחרות, ההגדרה המחודשת של הפרעות נפש כהפרעות של המוח היא בעייתית מאוד, שכן ייחוס בעיות של הנפש לליקויים נוירולוגיים כרוך בסטיגמות מסוג אחר. אמנם, פחות סביר שיאמרו לאדם עם "מוח מקולקל" שהוא לא בסדר מבחינה מוסרית, או שהוא צריך פשוט "להתגבר על זה", אבל ה"קלקול" הבסיסי הזה מביא עמו נזקים פוטנציאליים לא פחות גדולים. ליקויים ביולוגיים הם קשים יותר לתיקון מאשר מעידות מוסריות, ואנשים עם פגם מוחי עלולים להיחשב מסוכנים, ואף פחות אנושיים. הגישה הזאת הגיעה לקיצוניות אצל הנאצים, שרצחו אלפי מטופלים עם בעיות נפש במסגרת תוכנית "המתת החסד" שלהם בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל יש לה מופעים קלים יותר עד היום. ניתוח מקיף מ-2012, שבחן שינויים בגישה להפרעות נפש, מצא שאין שיפור במידת ההתקבלות החברתית של מטופלים הסובלים מדיכאון או מסכיזופרניה, למרות העלייה במודעוּת להיבטים הנוירו-ביולוגיים של ההפרעות הללו.

ומעבר להשלכות החברתיות, גם מבחינה מדעית לא תמיד מדויק לתלות במוח את ההאשמה להפרעות הנפש. אף על פי שכל הבעיות הנפשיות קשורות למוח באופן כזה או אחר, הגורמים היסודיים עלולים להסתתר במקומות אחרים. במאה התשע-עשרה, עגבת, מחלת המין, ופֶּלַגְרָה, מחלה הנובעת ממחסור בוויטמין בי, היו בין המאפיינים המשותפים המשמעותיים ביותר של אוכלוסיית בתי המשוגעים באירופה ובארה"ב. מחקר מסוף המאה העשרים מעריך שכעשרים אחוז מהמאושפזים במוסדות פסיכיאטריים הם בעלי הפרעה גופנית שעלולה להיות אחראית למצבם הנפשי או להחריפו, ובין ההפרעות הגופניות האלה נמנו בעיות בלב, בריאוֹת ובמערכת האנדוקרינית, שלכולן יש תופעות לוואי קוגניטיביות. סקרים אפידמיולוגיים זיהו מתאמים מדהימים בין היקרוּת הפרעות הנפש וגורמים כמו מעמד של בן מיעוטים אתני, העובדה שאדם נולד בעיר, או עצם הולדתו בעונות מסוימות בשנה. אמנם לא נמצאו סיבות ברורות למתאמים האלה, אבל הם בבחינת רמז נוסף לכך שגורמים סביבתיים, חיצוניים למוח, קשורים להתפתחותן של בעיות פסיכיאטריות. עלינו להיות רגישים לגורמים האלה אם ברצוננו להיטיב לטפל בהפרעות נפש ולמנוע אותן.

הסביבה משפיעה. תצלום: אדיטייה שיווה

כשמעמיקים אפילו יותר, אפשר לראות שמוסכמות תרבותיות תוחמות ומצמצמות את האופן שבו החברה תופשת הפרעות הנפש. רק לפני חמישים שנה סווגה ההומוסקסואליות כפתולוגיה במדריך הפרעות הנפש הרשמי של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה. בברית המועצות, מתנגדים פוליטיים נכלאו לעתים על בסיס אבחנות פסיכיאטריות שיחרידו את רובנו כיום. אמנם, העדפה מינית והסירוב להרכין ראש בפני סמכות מסיבות של רדיפת צדק, הם מאפיינים פסיכולוגיים שעשויים להיות להם מתאמים ביולוגיים מסוימים, אבל אין פירוש הדבר שהומוסקסואליות והתנגדות למשטר הן מחלות מוח. החברה, לא הנוירו-ביולוגיה, היא שמגדירה בסופו של דבר את גבולות הנורמליות, וכפועל יוצא את הקטגוריות של הפרעות הנפש.

המסתורין המוחי מעודד אותנו להפריז במידת השפעתו של המוח על ההתנהגות האנושית. ובהשראתו, יש גם מי שמייחס למוח תפקיד יוצא דופן בעתיד האנושות

אם כך, המסתורין המוחי מעודד אותנו להפריז במידת השפעתו של המוח על ההתנהגות האנושית. אך לא זאת בלבד: בהשראתו, יש גם מי שמייחס למוח תפקיד יוצא דופן בעתיד האנושות. בחוגי הטכנופילים מדברים יותר ויותר על "פריצה למוח" hacking the brain)) לשם שיפור הקוגניציה האנושית. עלול להיווצר הרושם שהדבר דומה לאחת מאותן פריצות ספק-מתוחכמות, ספק-חתרניות לסמארטפון יוקרתי או לשרת ממשלתי, אבל בפועל מדובר במעשה הרבה יותר גס ואכזרי. אחדים מהניסיונות המוקדמים "לפרוץ" למוח כללו הרס מכוון של חלקים ממנו, כמו ההליכים הפסיכו-כירורגיים – שכבר פסו מן העולם – שבהשראתם נכתב הרומן "קן הקוקייה" של קן קיזי (1962). פריצת המוח המתקדמת ביותר של ימינו היא השתלה כירורגית של אלקטרודות לגירוי ישיר של רקמת המוח או לשם תיעוד. ההליכים האלה עשויים להשיב תפקודים בסיסיים למטופלים עם הפרעות תנועה חמורות או עם שיתוק – הישג מרשים ביותר, אבל עדיין רחוק מאוד מהשבחת יכולות. המרחק הרב הזה אינו מונע מיזמים כמו אילון מאסק או מסוכנות DARPA של צבא ארה"ב, להשקיע סכומים גדולים בפיתוח טכנולוגיות שיום אחד, כך הם מקווים, יאפשרו לנו לחבר על בסיס קבוע בין מוחות אנושיים למחשבים.

אבל השאיפות האלה מתבססות בראש ובראשונה על ההבחנה המלאכותית בין מה שמתרחש בתוך המוח לבין מה שמתרחש מחוץ לו. הפילוסוף ניק בּוֹסטרוֹם (Bostrom) מהמכון לעתיד האנושות באוניברסיטת אוקספורד, מציין ש"את רוב התועלות שנדמה לנו שנשיג באמצעות [שתלים במוח], אנו יכולים להשיג כבר היום אם נציב את אותו מכשיר מחוץ למוח, ואז נשתמש בממשקים טבעיים, כמו העיניים שלנו, המסוגלים לשגר מאה מיליון ביטים בשנייה היישר למוח". רובנו אכן מכירים היטב את העזרים הקוגניטיביים שנמצאים על שולחנותינו, בכיסינו ובתיקינו, הכלים שמגדילים את זיכרוננו ואת יכולות התקשורת שלנו בלי לגעת אפילו בנוירון אחד. ספק אם חיבור של מכשירים דמויי סמארטפון ישירות למוח יתרום לנו משהו מעבר לעצבים ולהסחות דעת.

הרחבות חושים, הרחבות מוח, הרחבות גוף. תצלום: בן קולדה

בעולם הרפואה, הניסיונות המוקדמים לשקם את ראייתם של עיוורים באמצעות שתלי מוח הוחלפו עד מהרה בגישות הרבה פחות פולשניות המתבססות על רשתיות תותבות, שמנצלות את יכולותיו הטבעיות של הגוף לבצע עיבוד זריז של מידע חזותי. שתלים שבלוליים המשקמים את השמיעה אצל חרשים מתבססים על אסטרטגיה דומה ומתממשקים לעצב השמיעה שבאוזן, במקום להתחבר למוח עצמו. פרט למקרים החמורים ביותר, גם תותבות לשיקום כושר התנועה מתבססות על ממשק עם הגוף. כדי לתת לקטועי גפיים שליטה ביד או ברגל מלאכותית אפשר להשתמש בטכניקה בשם "targeted muscle reinnervation", שמקשרת בין עצבים היקפיים חופשיים מהאיבר המקורי החסר לבין קבוצות שרירים חדשות, אשר "מדברות" בתורן עם המכשיר. להעצמת התפקוד המוטורי אצל אנשים בריאים, חברות כמו Cyberdyne ביפן פיתחו שלדים חיצוניים המתקשרים עם המשתמשים דרך אלקטרודות המוצבות על פני העור, אשר קולטות מידע גם מהמוח באמצעות ערוצים טבעיים עקיפים שפיתחנו בתהליך האבולוציוני. בכל אחת מהדוגמאות האלה, האינטראקציה הטבעית של המוח עם הגוף עוזרת לשימוש בתותבת. במקום להתכחש להמשכיות בין הגוף למוח, התותבות האלה מנצלות אותה.

המוח הוא מיוחד מכיוון שהוא אינו מזקק אותנו לכדי מהות אחת ויחידה, ומכיוון שהוא קושר אותנו לסביבתנו באופן שהנשמה אינה מסוגלת לעשות

הכיוון הקיצוני ביותר שטכנולוגיית המוח העתידנית צועדת בו, הוא הניסיון להשיג חיי נצח על-ידי שימור המוח האנושי לאחר המוות. שתי חברות מציעות כיום לחלץ ולשמר את מוחם של לקוחות "גוססים" שאינם מעוניינים להסתלק בשקט מהעולם. איבריהם יישמרו בחנקן נוזלי עד ליום (שנכון לעכשיו אינו קרב ובא) שבו הטכנולוגיה תאפשר להשיב את המוח לתפקוד מלא בצורה כזו או אחרת, או לנתחו לעומק באופן שייאפשר "להעלות" אותו למחשב. המיזם הזה מביא את המסתורין המוחי עד לקצה קצהו מבחינה הגיונית. זוהי התמסרות מוחלטת לכזב האומר שחייו של אדם מסתכמים בתפקוד של מוחו, ושהמוח אינו אלא ההתגלמות הפיזית של הנפש.

אמנם, החתירה לחיי נצח באמצעות שימור המוח אינה מזיקה לאיש, ולכל היותר מדללת כמה חשבונות בנק, אבל הפרויקט הזה ממחיש יותר מכול מדוע חשוב לפזר את הערפל האופף את המוח. ככל שמתחזקת אצלנו התחושה שהמוח לוכד את כל מהותנו כבני אדם, כך מתחזק אצלנו הרושם שהמחשבות והפעולות שלנו נקבעות אך ורק על-ידי גוש הבשר שבגולגולתנו. אנו נעשים רגישים פחות לחשיבותן של החברה והסביבה שבהן אנו חיים, ופועלים פחות לטיפוח התרבות המשותפת שלנו והמשאבים המשותפים שלנו – בין שמדובר בדין הפלילי, ביצירתיות, בהפרעות נפש או בכל היבט אחר של חיי האדם.

המוח הוא מיוחד מכיוון שהוא אינו מזקק אותנו לכדי מהות אחת ויחידה, ומכיוון שהוא קושר אותנו לסביבתנו באופן שהנשמה אינה מסוגלת לעשות. אם אנו מעריכים את חוויותנו בעולם, עלינו להגן על הגורמים הרבים שמעשירים את חיינו מבפנים ומבחוץ ולחזק אותם, כדי שאנשים רבים ככל האפשר יוכלו ליהנות מהם כעת ובעתיד. עלינו להבין שכל אחד מאיתנו הוא הרבה יותר מאשר מוחו.

אלן ג'סנוף (Jasanoff) הוא מרצה להנדסה ביולוגית, לחקר המוח והקוגניציה, ולמדע והנדסה של הגרעין ב-MIT. ספרו האחרון הוא  The Biological Mind: How Brain, Body, and Environment Collaborate to Make Us Who We Are (משנת 2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: צעירה מרחפת. תצלום: אדו לאוטון, unsplash.com

Photo by Edu Lauton on Unsplash