מכשירי ילודה

הפריית המבחנה (IVF) התקבלה לראשונה על ידי הביקורת הפמיניסטית בחשדנות. ג׳נה קוריאה (Corea) טענה כי טכנולוגיות שנועדו לסייע לפריון [טיפולי פוריות] יהפכו את הנשים ל״חומר״ וכי הן מייצגות מדיקליזציה מטרידה של תהליך הרבייה, שללא ספק תזיק לנשים. קוריאה חזתה את העתיד כשטענה כי הדבר יביא להתפתחות סחר בביציות וברחם, שוק שחלוקת המעמד והגזע בו תהיה ברורה. בספרה The Mother Machine (משנת 1985), היא העריכה כי תהיה דרישה לרחמיהן של נשים שאינן לבנות, אך לא לתרומת ביציות שלהן, בגלל גזענות. קוריאה גם ציינה כי מצבן הכלכלי של נשים יהיה מרכזי ל״רצונן״ לקחת חלק בפונדקאות מסחרית.

מרבית הפונדקאיות מגיעות ממעמד סוציואקונומי נמוך ומוּנעות מקשיים  כלכליים. הן עניות ורוצות להרוויח כסף

כעבור דור, טענותיה של קוריאה זכו לאישוש על ידי ההתפתחות בתעשיות הפונדקאות בדרום הגלובלי, שהפכו לאתרים מבוקשים ב״תיירות הפריון״, והן מושכות צרכנים עשירים מכל העולם. מחקר אתנוגרפי מגלה כי מרבית הפונדקאיות מגיעות ממעמד סוציואקונומי נמוך ומוּנעות מקשיים  כלכליים. הן עניות ורוצות להרוויח כסף. בו בזמן, מדינות באירופה ובהן ספרד, צ׳כיה ויוון, הפכו למרכזים פופולריים לתרומת ביציות.

בספרה משנת 1993, Women As Wombs, מציינת החוקרת הפמיניסטית ג׳ניס ריימונד (Raymond) את הפיכת טיפולי הפוריות לשוק ואת הציפייה החברתית כי כל הנשים יהפכו לאימהות. לדעתה, המגמות הללו הן שעומדות בבסיס בחירתן של נשים לעבור טיפולי פוריות. קוריאה וריימונד חלקו את אותם ספקות לגבי טיפולי פוריות. הן הפנו את תשומת הלב לטבעם הניסויי, וציינו את הנזקים שנגרמו לנשים קודם לכן על ידי מדע הרפואה (באמצעות פרקטיקות כמו עיקור כפוי, כריתות רחם שלא הייתה להן הצדקה רפואית ואמצעי מניעה מזיקים) והציעו לנהוג בזהירות בהתערבויות נוספות שנועדו לקדם את הפריון.

הזרקת זרע, חלק מתהליך הפרייה במבחנה. תצלום: CDC, ממשלת ארה"ב, ויקיפדיה

מדובר אמנם במקרים נדירים מאוד, אבל הפריות מבחנה עלולות להוביל לתוצאות חמורות ביותר. הריונות שנוצרו במבחנה נחשבים להריונות בסיכון גבוה יותר, והם עלולים להוביל לסוכרת הריון, לידה מוקדמת, משקל לידה נמוך והפלות. השימוש בתרופות לעידוד הפריון במהלך הפריות מבחנה כדי להאיץ יצירת ביציות, עלול לגרום לתסמונות גירוי יתר שחלתי (OHSS): בשנה שעברה, בהודו, תורמת ביציות שנחשבה לבריאה, מתה בזמן שהרופאים שאבו מגופה ביציות.

הליכים לעידוד פריון כמו הפריית מבחנה נתפשים לרוב כ'טיפול' נגד עקרות. אולם מתברר כי קשה להגדיר עקרות

הליכים לעידוד פריון כמו הפריית מבחנה נתפשים לרוב כ״טיפול״ נגד עקרות. אולם מתברר כי קשה להגדיר עקרות. במבט ראשון ניתן לראות עקרות כחוסר יכולת להרות וללדת באמצעים טבעיים. עם זאת, כבר מלכתחילה, ריימונד ותאורטיקניות פמיניסטיות אחרות פקפקו בטענה כי עקרות היא מחלה, ובמקום זאת ציינו כיצד מספר אבחוני העקרות עלה בצוותא עם העלייה במספר המומחים לעקרות שפועלים מטעמים מסחריים. ריימונד גם השוותה זאת לתיוג ״נכות״, כשהיא מצביעה על הדרך שבה אקטיביסטים למען זכויות נכים טוענים כי אין לראות בשוני גופני מחלה. פילוסופים של הבריאות ממשיכים להתווכח על טבעה והגדרתה של ״מחלה״.

העמדה הנטורליסטית בוויכוח הזה גורסת כי אנו יכולים להשתמש בהגדרות שהן תיאוּריות בלבד ביחס למחלות ובריאות. בשנות השבעים, תאוריית הבריאות הביו-סטטיסטית של כריסטופר בוּרס (Boorse) קבעה את מונחי הנטורליזם, והיא עדיין משפיעה. ההשקפה הנטורליסטית מתמקדת ברעיון של תפקוד ביולוגי טיפיקלי [טיפוסי, אופייני] או נורמלי-למין (species-normal). טענה בסיסית ביותר היא שגוף האדם מורכב ממערכות של איברים שיש להן תפקודים תכליתיים טבעיים. מערכות איברים אלה עשויות לחרוג מן התפקוד הטבעי שלהן בדרכים מגוונות. חלק מן החריגות הללו הן מזיקות, ואלה מסווגות כמחלות. מחלה מוגדרת, לכן, כסטייה מזיקה מן התפקוד הביולוגי הנורמלי של המין. על פי השקפת הנטורליסטים, אבחון תפקוד לקוי גופני הוא עניין אובייקטיבי.

הנורמטיבים טוענים כי בריאות ומחלה הן בעיקרן תופעות הספוגות בערכים. בלתי אפשרי – לדעת הנורמטיבים – להעריך בריאות, מחלה או נכות ללא שיפוטים ערכיים, שלעתים קרובות הם מוסתרים (אפילו מפני מי שמבצעים אותם), לכן בריאות, מחלה ותפקוד גופני תקין רחוקים מלהיות אובייקטיביים. כתמיכה לעמדתם, הנורמטיבים מציינים את טבעם ההיסטורי והתרבותי של סיווגי המחלות. למשל, חלק מהמצבים שחברות אנושיות ראו בהם מחלות – והתייחסו אליהם כך –  כבר אינם נחשבים כאלה, משום שהאבחנה נחשבת לבלתי מדעית או מפלה, כמו למשל ״היסטריה״. עד לא כל כך מזמן נחשבה האוננות להפרעה שאפשר לטפל בה באמצעות התערבות כירורגית הכוללת מילה. הומוסקסואליות נותרה מסווגת כמחלה על פי ארגון הבריאות העולמי עד לפרסום של ICD-10 בשנת 1992. דרכי המחשבה המתפתחות בנוגע לבריאות הנפש מדגימות את ההתרחבות וההתפתחות של ההבנה האנושית את הבריאות ואת המוסכמות החברתיות המשתנות.

האם אנשים שאינם יכולים להרות באמצעות יחסי מין הטרוסקסואליים לא מוגנים הם חולים?

אם כך האם אנשים שאינם יכולים להרות באמצעות יחסי מין הטרוסקסואליים לא מוגנים הם חולים? על פי התפישה הנטורליסטית, ההגדרות הסטטיסטיות של תפקוד ״נורמלי״ תלויות בקבוצת הייחוס, שכבת האורגניזמים הטבעית שנועדה לתפקד באותה צורה, כמו קבוצת הגיל והמין של זן בעלי חיים. השאלה אם גופכם הוא נורמלי תלויה בגופים האחרים שאליהם אתם משווים אותו. על פי המודל הביו-סטטיסטי של בורס, עקרות היא מחלה במקרה שיחיד נעדר את היכולת הנורמלית מבחינה סטטיסטית להרות, על פי גילו ומינו. הפילוסופית אמילי מק׳טרנן (McTernan) מבקשתמאיתנו לקחת בחשבון שהגיל הממוצע של אישה הפונה להפריות מבחנה בשירות הבריאות הציבורי הבריטי הוא 35, וכי שליש מאלה המקבלות טיפול כזה הן בנות יותר מ-37. מועמדות כאלה להפריית מבחנה, שאינן יכולות להרות באמצעים טבעיים, לא בהכרח מפגינות כשל בתפקודים ״הנורמליים״. זאת משום שמבחינה סטטיסטית, נורמלי לגמרי שעם הגיל יאבדו לנו יכולות מסוימות. קבוצת ההתייחסות של המועמדות לטיפולים – נשים אחרות בנות 35 או 37 – עשויה להיות מורכבת מנשים אחרות שגם הן מתקשות להרות. לכן, על פי מודל המחלה הביו-סטטיסטי, עקרות עשויה להיות, במובנים מסוימים, נורמלית מבחינה סטטיסטית.

היום אומרים שהיא "בשלה". אבל אם היא לא תוכל ללדת, האם היא "חולה", "לא נורמטיבית"? האם זאת היכולת המגדירה אישה? תצלום: x1Klima

על פי התפישה הנורמטיבית, כדי שעקרות תחשוב למחלה היא צריכה להיות מסווגת באמצעות פנייה לערך כלשהו. למשל, הנורמטיבים עשויים לטעון כי בניסיון לסווג עקרות כמחלה ישנה הנחה מובלעת בנוגע לערך המיוחס לרבייה גנטית. לכן, כשנטען כי עקרות מגבילה בריאות, באותו אופן שעושה זאת מחלה, ניתן להסביר זאת במונחים של הגבלת היכולת להגשים מטרה חיונית (פריון). ההנחה המובלעת, על פי הנורמטיבים, היא שטוב או רצוי להתרבות גנטית. לכן, הטיעון הנורמטיבי מדגיש במפורש את התפקוד הנורמלי הנדרש לצרוך רבייה. כתוצאה מכך, ניתן לטעון כי פריון נתפש כמטרה חיונית בשל הדומיננטיות של נורמות חברתיות המצדדות בהולדה בכל הקשור להבאת ילדים לעולם וקרבה גנטית. בגלל נורמות כאלה אנשים חשים צורך להוליד ילדים שיש להם עמם קשר גנטי, ולכן עקרות נתפשת כ״אי תפקוד״ ביחס למטרות חיוניות.

הנורמות הנוגעות לרבייה גנטית אינן אוניברסליות. למשל, ישנן קהילות ילידיות שבהן ישנם קשרי רבייה שונים מזה של יחידת המשפחה הגרעינית, וקהילות אלה אינן מייחסות משקל לקשר הגנטי הדו-הורי, או לקיומה של 'אמא' אחת

המצדדים בגישה הנורמטיבית עשויים לטעון כי אפשר לדמיין תרחיש שבו כוחן של נורמות כאלה מצטמצם. בתרחיש כזה, אנשים מעטים יותר יראו בפריון גנטי מטרה חיונית, כתוצאה מכך מספר קטן יותר של בני אדם ייכשלו בהגשמת המטרה וכך יקטן מספר המקרים של ״המחלה״ הזו. האפשרות לצמצום כזה מעידה כי התפישה שלפיה עקרות היא מחלה מבוססת על נורמות והיא מקרית. כדי לתמוך בטענה זו עשויים מצדדי הגישה הנורמטיבית גם להצביע על כך שהנורמות הנוגעות לרבייה גנטית אינן אוניברסליות. למשל, ישנן קהילות ילידיות שבהן ישנם קשרי רבייה שונים מזה של יחידת המשפחה הגרעינית, וקהילות אלה אינן מייחסות משקל לקשר הגנטי הדו-הורי, או לקיומה של ״אמא״ אחת.

הנורמטיבים בוודאי יאלצו להתמודד עם האתגרים שמציבים החיים כאן ועכשיו, בנסיבות שבהן מושם דגש עצום על הורות ופריון גנטי. כאב שמקורו באי היכולת להוליד ילדים אינו ניתן לסילוק באמצעות טיעונים הגיוניים. טכנולוגיות פריון, בין אם הן ״מטפלות״ ב״מחלה״ או לא, הן עבור רבים כלי לתקווה והגשמה עצמית. גם אם נתעלם מבעיות של סיווג, עקרות ממשיכה להיות נושא בעל משמעות חברתית אדירה. ממחקרים עולה כי לעקרות יש השפעה פסיכולוגית גדולה יותר על נשים מאשר על גברים, ושטיפולי פוריות, בעיקר כאלה שאינם צולחים, מקושרים לדירוג גבוה של תסמיני דיכאון אצל הנשים המטופלות.

מצוקה הקשורה באי-פריון, לדבריהן, נובעת בחלקה ממושגים 'אידיאליים' של נשיות, שחדרו לתרבות שלנו והדגישו מאוד את האימהוּת וההולדה

עם זאת, במקום לראות בהתקדמות טיפולי ההפריה המלאכותית פתרון לסבל זה, תאורטיקניות פמיניסטיות כמו קוריאה וריימונד ביקשו לתהות למה גורם אי-פריון למצוקה כזו, והציעו דרכי התמודדות עם המצב כולו, כלומר עם מצבן של הנשים תחת הפטריארכיה. מצוקה הקשורה באי-פריון, לדבריהן, נובעת בחלקה ממושגים ״אידיאליים״ של נשיות, שחדרו לתרבות שלנו והדגישו מאוד את האימהוּת וההולדה. מסרים חוזרים כאלה גורמים לכאב למי שאינם מסוגלים להתאים לדגם. יתרה מכך, הדומיננטיות של יחידת המשפחה הגרעינית כצורה של התארגנות חברתית מגבילה את הגישה לצורות אחרות של קרבה משפחתית, שיכלו לספק אפשרויות אחרות לתחושה של סיפוק במונחים של חיי משפחה.

"אימהות", סטניסלב ויספיאנסקי, 1905. תצלום: ויקיפדיה, www.pinakoteka.zascianek.pl

המבקרות הפמיניסטיות הללו מייחסות את המצוקה הקשורה לאי-פריון למגוון מרכיבים מערכתיים של החברה הפטריארכלית. דיונים רבים באקדמיה, בפילוסופיה בת זמננו בעולם הדובר אנגלית, נוטים להדגיש במקום זאת את ״אוטונומיית הפריון״ של היחיד – האמורה לאפשר לכל אדם לבחור בטיפולי פוריות כאוות נפשו. המעבר הזה לשאלה של בחירה אישית נובע מאותו היגיון של פרדיגמת הצרכן של הכלכלה השמרנית. כלומר, החופש לקבל החלטות ללא הפרעה או הגבלה היא ערך מוביל, ומספר רב של אפשרויות בחירה נחשב לטוב יותר מאפשרויות בחירה מצומצמות. מצד אחד, מקרי עבר שונים של פיקוח אוכלוסין מטעם המדינה (חוקים האוסרים על יחסים בין בני גזעים שונים ועיקור כפוי בארצות הברית הם שתיים ממבחר דוגמאות), מדגימים את הנזק שעלול לנבוע מהתערבות בהחלטות הרבייה של יחידים. משום כך, ליברלים ופמיניסטים גם יחד רואים לעתים בחירוּת שלילית – החופש מהתערבות כזו של המדינה – תנאי הכרחי לאוטונומיית פריון. בהתאם לכך, לעתים קרובות נדמה מובן מאליו שאוטונומיית פריון כרוכה במרכיב חיובי, הענקת גישה לשירותים מסוימים, כמו מרפאות להפלה או לתכנון המשפחה. במקרים כאלה, ערך אוטונומיית הפריון הוא ברור.

באופן דומה, איש המשפט והביו-אתיקן ג׳ון רוברטסון (Robertson) היה חלוץ רעיון ״חירות הפריון״ כשטען, בספרו משנת 1996 Children of Choice, כי חופש מלא בתחום הרבייה יכלול גם את החירות שלא להתרבות ואת החופש להחליט מתי, עם מי ובאילו אמצעים לבחור כדי להתרבות. המרכיב האחרון כולל שליטה טכנולוגית בפריון וגישה חיובית לטיפולי פריון כחלק מן החירות.

כבוד לאוטונומיית הפריון עשוי לשמש הצדקה להרשאת גישה לטיפולי פריון מסוכנים יותר ויותר. טיעון הנשען על אוטונומיית פריון בהקשר של טיפולי פוריות עשוי להכריז, למשל, שאף אם ההליך הוא מסוכן, ניסויי או מציע סיכוי נמוך בלבד להצלחה, עלינו לכבד את אוטונומיית הפריון של האישה הבוחרת לעבור אותו

אולם, על אף קסמה הראשוני של שפת החופש, במובן מה העמדה הזו מערפלת נושאים רבי חשיבות בהקשר המזיק שבו נעשות בחירות, וכן את האופן שבו עשויות להיות להן, ביחד, השלכות החורגות מעבר למקרים האינדיבידואליים. לשם דוגמה, כבוד לאוטונומיית הפריון עשוי לשמש הצדקה להרשאת גישה לטיפולי פריון מסוכנים יותר ויותר. טיעון הנשען על אוטונומיית פריון בהקשר של טיפולי פוריות עשוי להכריז, למשל, שאף אם ההליך הוא מסוכן, ניסויי או מציע סיכוי נמוך בלבד להצלחה, עלינו לכבד את אוטונומיית הפריון של האישה הבוחרת לעבור אותו. היא השופטת הטובה ביותר בכל הקשור לענייניה, והיא צריכה להיות חופשית לבחור כל אפשרות הזמינה לה.

סביב פניות כאלה לאוטונומיית הפריון נסובים הוויכוחים הפילוסופיים בשאלת השתלות הרחם, הליך ניסויי שכרוך בהשלתה של רחם מתורמת – לרוב תורמת חיה – בגופה של הנתרמת המבקשת ״לחוות היריון״ ולגדל בגופה את העובר. הרחם עשוי להיות מושתל בגוף של מי שנולדו ללא רחם או שהוא נכרת מגופן בשל מחלה. על פי הערכותאחרונות כבר התרחשו ארבעים לידות בעקבות השתלות רחם, ומספר ניסויים קליניים נערכים בימים אלה. הביו-אתיקנית לורה או׳דונובן (O’Donovan) טוענת כי חירות הפריון מוגבלת ביכולתה לספק היתרים בהכרעות הנוגעות לרבייה. נזקים אפשריים שנלווים להשתלות רחם לתורמת החיה, למושתלת ולהתפתחות העובר עשויים להגביל את חירות הפריון האישית. באופן דומה, החופש לעבור השתלת רחם עשוי להיות מוכרע על ידי התניות חברתיות ולחצים להתרבות. אולם, בתגובה לסייג זה, או'דונובן מציינת כי בדרך כלל איננו מנסים להשפיע או להגביל את בחירתם של יחידים ברבייה טבעית. במקרים כאלה, נראה שאיננו מפקפקים באותנטיות של החלטה אוטונומית לכאורה. לכן, היא מציעה, אין לנו הצדקה לעשות זאת בנוגע להשתלות רחם כטיפול אפשרי.

עם זאת, הקבלה הכוללת של כל ההחלטות בנושא הפריון בהקשר של נורמות מזיקות מהותיות הוא בדיוק מה שקוריאה, ריימונד ואחרים מבקרים. הן לא היו רואות בהחלטות כאלה סימן דרך ניטרלי שאינו מעורר התנגדות, ואשר ממנו והלאה יש להתיר סיכוני פריון נוספים. החשש בנוגע ללחץ חברתי ופגיעה באוטונומיה אכן עולים בהקשר של השתלות רחם, ואף עשויים להתעצם משום שההליך כרוך בסיכון מוגבר בהשוואה לרבייה טבעית וטיפולי פריון מקובלים.

ישנם סיכונים ברורים בהשתלות רחם, גם לתורמת וגם למושתלת. התורמת עומדת בסכנות דומות לאלה האורבות למי שרחמה נכרת, כמו דימומים, זיהום ופגיעה בשלפוחית, וההליך הממושך יותר הכרוך בהשתלת רחם עשוי להגדיל את שיעור הסיבוכים הללו. מרבית הסיבוכים המדווחים היו פגיעות בצינור השתן בגלל החיתוך המורכב והמדויק הנדרש ברצפת האגן. מעבר לסיבוכים המיידיים הללו האורבים בניתוח, כריתת רחם לצורך תרומה עשויה להיות בעלת השלכות ארוכות טווח שמשפיעות על איכות החיים. למשל, נשים המתקרבות לשלב המנופאוזה עשויות להיות בסיכון גבוה יותר לכשל בשחלות אחרי כריתת רחם ועשויות להידרש לטיפולים בהורמונים חלופיים בגלל מנופאוזה מוקדמת. ישנה גם אפשרות לאי תפקוד מיני אחרי כריתת רחם.

גם למי שבגופה מושתל רחם צפויים סיכונים. כמו בכל השתלה, המושתלת מתמודדת עם סיכונים כלליים של ניתוח, דחיית האיבר המושתל וזיהום. היא גם עלולה להזדקק לתרופות המדכאות את מערכת החיסון שלה, עד שהרחם יוסר שוב אחרי היריון מוצלח, דבר שלרוב מותיר את המטופלת בסיכון גבוה יותר לתמותה, ובכלל זה עלייה קבועה בסיכון לסוגים שונים של סרטן. מושתלות רחם צפויות לעבור היריון בסיכון גבוה התובע ניטור קפדני. לאור זאת, באיזו מידה ניתן להיתלות באוטונומיית פריון כהצדקה להליך שכנראה כרוכים בו נזקים ברורים? גם אם נתעלם מכל נזק היפותטי, ישנם נזקים מוחשיים בלתי נמנעים: הניתוח וההחלמה והשימוש במדכאי המערכת החיסונית, כולם הופכים אישה בריאה לפציינטית. הדבר מדאיג במיוחד במקרה של השתלות רחם, שאז הניתוח אינו מיועד להצלת חיים ולצורך רפואי, אלא כדי לספק את התשוקה לגדל עובר.

האמירה שלאדם יש זכות להיות הורה היא כלי רטורי בלבד. הגיוני יותר לספק את השירותים הללו בהקשר של רווחה

בספרה Making Babies: Is There a Right to Have Children? (משנת 2002), הפילוסופית מרי וורנוק (Warnock), שהיה לה תפקיד מכריע בהתפתחות החקיקה הבריטית בנושא הפונדקאות וטיפולי הפוריות, טענה כי קשה היה לקבע גישה לשירותים כאלה באמצעות שימוש בשפת הזכויות. האמירה שלאדם יש זכות להיות הורה היא כלי רטורי בלבד. הגיוני יותר לספק את השירותים הללו בהקשר של רווחה. כדי להרחיב את הטיעון של וורנוק לדיון שלנו, אפשר לראות כי אף שאי-פריון הוא מקרה מבלבל בכל הקשור לסיווג מחלות, הוא גורם לסבל של ממש, שאנו יכולים וצריכים לספק לו הקלה באמצעות טכנולוגיות זמינות. מכאן שכדאי לבדוק את המידה שבה טכנולוגיות כאלה אכן משקפות ומקדמות רווחה חברתית.

האם זה מימוש של זכות? האם הזכות מוחלטת? באיזה מחיר? למי? תצלום: thejbird

מספר חוקרים בני זמננו תומכים בנגישות להשתלות רחם באמצעות פניה לטיעונים שקושרים נשיות להולדה באורח מהותי. קרלו פטריני (Petrini) ואחרים טענו כי השתלות רחם מספקות ״לאישה הזדמנות לחוות הריון שעשוי להחוות כביטוי מרכזי של נשיותה״ וכך לשקם עבורה תפקוד ״זהותי״.

חוקרת המשפט אמל אלגראני ((Amel Alghrani נוקטת בגישת חירות הפריון כדי להעלות טיעון טנטטיבי לטובת סיוע במימון ממשלתי לנגישות להשתלות רחם. היא טוענת כי השתלות כאלה נותנות ״לנשים סיסג׳נדריות הסובלות מעקרות שמקורה ברחם אפשרות לחוות התעברות, היריון ולידה כמו אלה של עמיתותיהן הפוריות שהרו באורח ׳טבעי׳״.

חוקרים כאלה עשויים להגן על טיעוניהם באומרם כי הם משקפים את המציאות: נשים רבות אכן רואות כך את היעדר הרחם שלהן ואת היתרון שבהשתלה כזו. בשנת 2012, אנג׳י וול (Anji Wall) ועמיתים ראיינו 21 נשים שעברו השתלות רחם. המחקר שלהם גילה כי להשתלות הייתה השפעה חיובית על ריפוי של צלקות רגשיות כתוצאה מחיים ללא רחם ו״העצמת זהות נשית״ משום שהן אפשרו לנשים אלה להשתתף בחוויות נשיות שלא היו זמינות להן קודם לכן, כמו וסת, היריון ואימהות. יתכן מאוד כי השתלות רחם מאפשרות לנשים להגשים את החוויות ״המנרמלות״ הללו. אולם, נותרת השאלה אם עלינו להמשך לייחס ערך רב כל כך למושג הזהות הנשי המבוסס על הביולוגיה ותובע התערבות לשם עמידה בתקן.

את התיאורים הללו מאפיינת המטרה להקל על מצוקה האופיינת לנשים בהקשר לאי-פריון. עדי לחקור מדוע יש בכך טעם לפגם, עלינו לחשוב על רווחה חברתית מעבר למודל של עלות תועלת אישית. בעוד שהליכי פריון כמו השתלות רחם עשויים לענות בהצלחה על מצוקה במקרים אישיים, ישנה דרך כללית יותר שבה טכנולוגיות כאלה מחזקות ומעצימות מצוקה. כלומר, לא לגמרי ברור אם השתלות רחם יכולות להגשים מטרות ארוכות טווח של רווחה חברתית, בשל האופן שבו הליכים אלה נשענים על נורמות חברתיות שנויות במחלוקת הקושרות נשיות להולדה.

מבחינה תרבותית, המסר הנפוץ חורג מן הרעיון שלפיו פריון הוא צורך או תשוקה אנושיים בסיסיים. להפך, הוא מוצג כל העת כייעוד נשי ייחודי

מבחינה תרבותית, המסר הנפוץ חורג מן הרעיון שלפיו פריון הוא צורך או תשוקה אנושיים בסיסיים. להפך, הוא מוצג כל העת כייעוד נשי ייחודי. ״הרחם הנודד״ הייתה אבחנה ביוון העתיקה לבעיות פסיכו-סקסואליות מסוימות, שנתפשו כייחודיות לנשים. אפלטון כתב כי הרחם הוא יצור חי שיש לו תשוקה ללדת ילדים, וכאשר התשוקה הזו אינה מתמלאת היא מובילה לשורה ארוכה של בעיות. מאות שנים לאחר מכן, ארתור שופנהאואר כתב כי ״נשם קיימות בעיקר רק לשם רביית המין האנושי ואין להן כל ייעוד אחר״. אנחנו ממשיכים לחיות תחת אידיאולוגיה הקושרת נשים לתנאים המוטמעים בגוף ומשייכת אותן לתפקיד הפריון שלהן באופן שנחסך מגברים. האידיאולוגיה הזו מזיקה גם לגברים, שמפרים את הנורמות כשהם מפגינים אכפתיות וחיבה כלפי ילדיהם, בחברה שמצפה לפחות.

"אישה יושבת בכורסה" (1929), פבלו פיקאסו. תצלום: פדרו ריביירו סימואש.

נשים נאלצות לשלם מחיר ממשי אם הן אינן מסוגלות ליהנות מהיתרונות הקשורים בהיריון, התעברות ומושג כזה של נשיות. עם זאת, במובן מה מימוש הנורמה הזו, באמצעות שימוש רחב היקף בטכנולוגיות כמו השתלת רחם, מעמיק את הבעיה, וגורם לאי-פריון ולחיים ללא ילדים להיות כואבים עוד יותר, משום שהוא ממשיך להטיל על נשים למלא את תפקידן הביולוגי ברבייה. אמצעים כאלה משרתים כדי לחזק את השפעת אי הפריון על רווחתם של בני אדם. המאמצים שנועדו לאפשר רבייה ביולוגית מעצימים את מרכזיותם של ערכים תרבותיים מסוימים.

עם זאת, רוב החברות אינן ערוכות לחלופות. מוביליות של עבודה פירושה שאנשים נוהגים להתרחק לעתים קרובות ממשפחתם לצורך עבודה. לא פשוט כל כך למלא תפקיד טיפולי בילדים של חברים או שכנים. עומס רב מדי בעבודה ותשישות נפשית פירושם שזמננו הפנוי הוא מוגבל. אנחנו חיים בדירות קטנות עם אזורים משותפים קטנים. סבים ואנשים מבוגרים נאלצים לעבוד בגלל גיל פרישה ההולך ומתרחק. קיצוצים במימון ציבורי גורמים לכך שישנם פחות ספריות ומרחבים ציבוריים שבהם אפשר להיפגש ולפעול. אנחנו נאלצים להסתפק בבתינו הפרטיים, הגרעיניים. במובן מה, טכנולוגיות הפריון מגבילות את הדמיון שלנו בנוגע למה שהיה קודם. מה שנדרש במקום זאת הוא מחשבה מחודשת, קיצונית, על סוג התפקידים החברתיים והעולמות שאנו רוצים לאכלס.

הגידול והנרמול של הפריות המבחנה מעידים גם על טבען הדטרמיניסטי של טכנולוגיות כאלה בעיצוב בחירות והעדפות עתידיות, במקום לשמש אפשרויות נוספות בלבד

כשהפריות המבחנה הוצגו לראשונה הן היו שנויות מאוד במחלוקת, וכעת הן הליך מקובל ונפוץ. הן עדיין אינן קלות וממשיכות להיות מפרכות, וסיכויי ההצלחה שלהן משתנים. אכן, הן כה מקובלות עד כי מגוון חברות בבריטניה ובארה״ב מציעות לעובדותיהן שירותי הקפאת ביציות. מגוון של גורמים תרבותיים וכלכליים השפיעו על הגיל שבו אנשים יולדים ילדים, והדבר הוביל לעלייה בשימוש בטכנולוגיות של הפריה מלאכותית, וכנראה גם בשירותי הקפאת ביציות. הגידול והנרמול של הפריות המבחנה מעידים גם על טבען הדטרמיניסטי של טכנולוגיות כאלה בעיצוב בחירות והעדפות עתידיות, במקום לשמש אפשרויות נוספות בלבד.

הטכנולוגיה רחוקה מלהיות ניטרלית, ויש לה תפקיד בשימור ערכים ואמונות מסוימים. היא יכולה לבנות מחדש את העולמות הגופניים והחברתיים שלנו, וכך את צורת החיים שלנו. עלינו להיזהר מן הדרך שבה טיפולי פריון כמו השתלות רחם מחזקים נורמות מזיקות או רגרסיביות, הקשורות למושגים מהותניים של נשיות וקרבת דם ממודרת ומבצרים חלק מאותן בעיות ממש שיצרו את הדרישה להם.

גולזאר בארן (Gulzaar Barn) היא מרצה לפילוסופיה ומדיניות ציבורית באוניברסיטה של אמסטרדם

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

ביציות מאירופה, זרע מהמערב העשיר ועוברים מושתלים ברחמיהן של נשים דלות אמצעים - במקרה הזה אצל פונדקאית במומבאי, הודו. תצלום: יונס קרצר, אימג'בנק/גטי ישראל