עינויים: כל אחד יכול

עינויים פוגעים בקורבן, מכתימים את המענה ואינם משיגים דבר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רוב האנשים מניחים כי מעטים בלבד מסוגלים לענות אדם אחר. עינוי ה-waterboarding (שבמהלכו שופכים מים על פנים מכוסות בבד כדי לדמות חוויה של טביעה) מצריך ריסון פיזי – אולי רק לאחר מאבק – אלא אם השבוי לא מתנגד לתהליך. עינויים בהכאה, חשיפה לטמפרטורות קיצוניות ושוקים חשמליים דורשים ריסון או הכנעה של השבוי באמצעים פיזיים שמפרים באופן בוטה את נורמות האינטראקציה הבין-אישית.

לא קל לענות אדם אחר. זהו תהליך מלחיץ עבור כל אחד, מלבד אולי עבור פסיכופתים גדולים במיוחד. בספר משנת 2010, "None of Us Were Like This Before", מביא העיתונאי ג'ושוּע פיליפס את סיפוריהם של חיילים אמריקאים בעיראק שהתעללו באסירים ועינו אותם. מרגע שחזרו מאזור המלחמה ועזבו את אחוות הלוחמים, הם נתקפו באשמה עזה ומתמשכת, סבלו מפוסט-טראומה והתמכרו לסמים ואלכוהול. גם התאבדות אינה אירוע נדיר בקרב החיילים האלה.

מה נדרש כדי שאדם מן השורה יענה אדם אחר – יחשמל אותו, אפילו עד לסף מוות?

באחד הניסויים המפורסמים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה החברתית, סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל בחן את התנאים שבהם אנשים רגילים יהיו מוכנים לציית לגורם סמכות המורה להם לחשמל אדם אחר. רבות נכתב על הניסויים האלה, אך מן הראוי לתאר אותם שוב כי יותר מ-40 שנה מאוחר יותר ולאחר ששוחזרו בהצלחה פעמים רבות הם ממשיכים, להחריד את מצפוננו ולהמחיש כיצד בני אדם סרים למרותם של גורמי סמכות.

מילגרם פרסם מודעה שבה הוא קרא לאנשים להגיע למעבדתו כדי לחקור את השפעות הענישה על הלמידה והזיכרון. הנבדקים שנענו למודעה פגשו משתתף נוסף במחקר. נאמר להם שהנבדק הנוסף עומד לקבל שוק חשמלי בכל פעם שהוא יטעה במילה שהוא היה אמור לשנן. המשתתף הנוסף הזה – שלמעשה היה שחקן ולא באמת חווה כאב או אי נוחות – הוכנס לחדר נפרד וחובר, כביכול, למכשור להעברת שוק חשמלי. השחקן השתמש ברמקול דו-כיווני כדי לדבר עם הנבדק האמתי, שישב בחדר אחר מול קופסה גדולה ובה חוגה המסוגלת לכאורה לתת שוק חשמלי בעוצמות של 0-450 וולט. בשנתות סביב החוגה צוינו הסכנות השונות המיוחסות לעוצמות החשמל השונות. הנסיין (גורם הסמכות) היה מדען בחלוק לבן שחילק הוראות לנבדק התמים; הוא דרש ממנו לתת לשחקן שוק חשמלי בכל פעם שזה יטעה, והמצוקה הניכרת בפניו של השחקן גברה ככל שעוצמות החשמל עלו.

היה די בהוראות מילוליות פשוטות ובנוכחותו של גורם סמכות בהקשר של המעבדה כדי לעודד התנהגות שהייתה נתפסת, בעולם החיצוני, כראייה לפסיכופתיה והיעדר אמפתיה קיצוניים.

לפני תחילת הניסויים האלה הגיש מילגרם את פרוטוקול הניסוי שלו לחוות דעת. המסקנה הכללית טענה שרוב האנשים לא יתקרבו לעוצמות החשמל הגבוהות ביותר: שהם יפסיקו להעביר שוקים חשמליים לשחקן לפני שיגיעו לנקודה המקסימלית בחוגה. אבל מילגרם גילה שכשני שלישים מהנבדקים הגיעו עד לעוצמה המקסימלית. אם הנבדק הביע חשש, הנסיין השתמש בביטויים כגון: "הניסוי דורש שתמשיך". היה די בהוראות מילוליות פשוטות כאלה ובנוכחותו של גורם סמכות בהקשר של המעבדה כדי לעודד התנהגות שהייתה נתפסת, בעולם החיצוני, כראייה לפסיכופתיה והיעדר אמפתיה קיצוניים.
מה הלקח שאפשר ללמוד מהניסויים האלה? אם גורם סמכות מאשר זאת, בני אדם מוכנים להכאיב באופן קיצוני לאדם אחר מסיבות טריוויאליות, כמו חוסר יכולת לשנן מילים מרשימה.

ממצאיו של מילגרם עוררו עניין רב והובילו לשטף של מחקרים בנושא הפסיכולוגיה של הציות. בין השנים 1968-1985 נערכו 18 שחזורים מוצלחים של המחקר המקורי שלו, ולאחרונה נערכו כמה שחזורים נוספים בעלי מגוון משתנים שונים שכדאי לבחון בעיון.

ב-2010, למשל, הפסיכולוגים מיקאל דַמבּרוּן (Dambrun) ואליז ואטינֶה (Vatiné) מאוניברסיטת בּלז פסקל בצרפת לא השתמשו כלל ברמייה; הם אמרו לנבדקים שהלומד הוא שחקן המעמיד פנים שכואב לו. כמה מהתוצאות שלהם ראויות לתשומת לב: הנבדקים דיווחו על רמות נמוכות יותר של חרדה ומצוקה כשהלומד היה ממוצא צפון-אפריקאי. ונבדקים שהתאפיינו ברמות גבוהות יותר של "סמכותנות ימנית" וכן ברמות גבוהות יותר של כעס, הפגינו בממוצע גם רמות גבוהות יותר של צייתנות.
שחזור נוסף נערך ב-2014 בראשות לוֹרן בֶּג (Bègue) מאוניברסיטת גרנובל. במחקר זה הועברה הפרדיגמה של מילגרם על עולם השעשועונים. שלושה מצבים נבדקו: המצב ה"סטנדרטי" של מילגרם, בעזרת קולו של גורם סמכות; מצב של "תמיכה חברתית", שבו שותף לדבר עבירה מתערב ואומר שחייבים לעצור את התוכנית כי היא אינה מוסרית; ומצב של "נסיגת מנחה", שבו המנחה עוזב את המקום ומשאיר את המשתתפים להחליט בעצמם אם להמשיך. במצב הסטנדרטי נמצאו 81% אחוזי ציות, אך במצב של נסיגת המנחה נמצאו 28% ציות בלבד.

 

היכולת להפוך למענה: שאלה של אישיות ונסיבות

בנוסף זיהה הצוות שני סוגי אישיות שהתגלו כבעלי קשר מתון לצייתנות: נועם הליכות ומוכוונות. ייתכן שתכונות אלה אכן נדרשות להשתתפות מרצון או שלא מרצון בחקירה הכוללת כפייה או עינויים. מעניין לראות שאנשים בעלי אופי מרדני יותר (כמו למשל שובתים) נתנו, בממוצע, שוקים חשמליים חלשים יותר. מובן שמוסדות לא נוהגים לבחור טיפוסים מרדניים עבור תכניות רגישות: אדוארד סנודן הוא יוצא מן הכלל, לא הכלל.

מילגרם וממשיכי דרכו אינם היחידים שחשפו בפנינו את המנגנונים הפסיכולוגיים הפוטנציאליים הפועלים בנפשו של המענה. בתחילת שנות ה-70 ערך הפסיכולוג פיליפ זימבַּרדוֹ (Zimbardo) ניסוי כדי לבדוק מה קורה כשלוקחים אנשים – סטודנטים לפסיכולוגיה במקרה הזה – באקראי, מחלקים אותם ל"אסירים" ו"סוהרים", ואז מכניסים אותם ל"כלא" במרתף של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. גם כאן זוהו השלכות מדהימות על התנהגותנו. רבים מהאנשים שהוגדרו כסוהרים נעשו סמכותניים מאוד, בעוד שהאסירים נעשו פסיביים.

הניסוי, שהיה אמור להימשך שבועיים, הופסק לאחר שישה ימים בלבד. הסוהרים התעללו באסירים ובמקרים מסוימים החלו להשתמש באלות עץ כסמל סטטוס. הם אימצו לעצמם משקפי מראָה אטומים ומדים הדומים למדי סוהרים. אל האסירים - שקיבלו מדי כלא וקרסוליהם היו כבולים בשלשלאות - הם פנו במספרי זיהוי, ולא בשמותיהם. כשליש מהסוהרים הפגינו נטיות סדיסטיות. הם הטרידו את האסירים, הענישו אותם בפרקי זמן ממושכים של פעילות גופנית, סירבו לאפשר להם גישה לשירותים ונהגו לקחת את מזרניהם. עד כמה ימים לפני כן היו האסירים האלה חבריהם ללימודים. הם מעולם לא הואשמו קודם לכן בשום עבירה.

התרחיש יצר תופעה שזימברדו כינה בשם דה-אינדיבידואליזציה, שבה אנשים מגדירים את עצמם לפי תפקידם, ולא לפי אמות המידה המוסריות שלהם כבני אדם. הניסויים האלה ממחישים את חשיבותו של ההקשר המוסדי כגורם המניע התנהגות ואת המידה שבה ההקשר המוסדי עלול לדרבן אנשים להתעלם מהנטיות האישיות והנורמליות שלהם.

גם אם לפרט יש מצפן מוסרי משלו, הוא מסוגל לעקוף אותו ולהטיל עונשים חמורים על אחרים כשגורם סמכות נוכח במקום והנסיבות המוסדיות דורשות זאת.

הלקח המשולב שעולה מתוך ניסויי הציות של מילגרם וניסוי הכלא של זימברדו קורא תיגר על תפיסות פסיכולוגיות נאיביות על טבע האדם. תפיסות אלה אומרות כי לאנשים יש מצפן מוסרי פנימי ושורה של עמדות מוסריות, ושאלה קובעים את התנהגותם כמעט בכל מצב. אך מן הניסויים שהצגתי כאן מצטיירת תמונה מורכבת יותר: גם אם לפרט יש מצפן מוסרי משלו, הוא מסוגל לעקוף אותו ולהטיל עונשים חמורים על אחרים כשגורם סמכות נוכח במקום והנסיבות המוסדיות דורשות זאת.

 

מחיר פסיכולוגי כבד מנשוא

לא פעם, רבים מהאנשים שעינו אדם אחר, מביעים מצוקה רבה לגבי הדברים שעשו, וחלקם, גם אם לא רובם, משלמים מחיר פסיכולוגי כבד. נשאלת השאלה מדוע?
בני אדם הם יצורים אמפתיים. מלבד יוצאי דופן מסוימים, אנו מסוגלים לדמות בנפשנו את המצבים הפנימיים שבני אדם אחרים חווים; גרימת כאב או מצוקה לאדם אחר תלווה במחיר פסיכולוגי לא מבוטל.

מי מאתנו שאינו פסיכופת, לא עובר תהליך של דה-אינדיבידואליזציה, ואינו פועל בהוראת גורמי סמכות, יהיה בעל כושר הזדהות רב – כלומר תהיה לו אמפתיה כלפי הזולת. במהלך 15-20 השנים האחרונות התקדמו חוקרי המוח באופן משמעותית בכל הקשור להבנת המערכות המוחיות שקשורות לאמפתיה. לדוגמה, הבנת ההבדל בין חוויית הכאב האישית לבין חווית ההתבוננות בכאבו של אדם אחר? מה קורה במוח שלנו כשאנו רואים אדם אחר המצוי בכאב או בייסורים, בייחוד כשמדובר באדם קרוב?
אחד הממצאים המדהימים ביותר שהושגו בעזרת טכנולוגיות דימות מוחי מוכיח שכאשר אנו רואים אדם אחר המצוי בכאב, מתרחשת במטריצת הכאב שלנו פעילות שתואמת את הפעילות שמתרחשת כאשר אנו עצמנו חווים אותו כאב (אך בלי הקלט החושי או הפלט המוטורי, כיוון שבכל זאת לא מתרחשת פעולה ישירה על הגוף שלנו). התגובה הזו מסבירה את עווית הזעזוע והמצוקה הפתאומית שאנו חשים בכל פעם שאנו רואים אדם אחר נפצע.

אנדרטת "עינויים לעולם לא עוד", רסיפה, ברזיל: מרסיו קבראל דה מורה

אנדרטת "עינויים לעולם לא עוד", רסיפה, ברזיל: מרסיו קבראל דה מורה

ב-2006 צוות בראשות פיליפּ ג'קסון (Jackson) מאוניברסיטת לַוואל בקוויבק בחן את המנגנונים האחראים לתחושת הכאב האישי שלנו מול המנגנונים האחראים לתחושות שלנו לגבי כאבם של אחרים. הצוות התבסס על ההנחה שכאב באחרים מעודד בנו באופן טבעי התנהגות פרו-סוציאלית (כגון ניחום), ולכן כדי לענות אדם אחר יהיה עלינו לדכא אותה בצורה יזומה. החוקרים השוו בין מצבי כאב שכיחים, כגון דלת שנטרקת על אצבע, לבין תמונות של גפיים מלאכותיות שנלכדו בצירי דלת. הנבדקים התבקשו לדמיין את החוויות האלה מנקודת מבטם האישית, מנקודת מבטו של אדם אחר, או מנקודת מבטם של הגפיים המלאכותיות. הם מצאו שמטריצת הכאב מופעלת גם במקרה של נקודת המבט האישית וגם במקרה שבו הנבדקים דמיינו את נקודת מבטו של אדם אחר. אבל אזורי מוח מסוימים הבחינו בין העצמי לאחר, ובייחוד הקורטקס הסומטוסנסורי המשני, פיתול החגורה הקדמי והאינסולה.

 

שאלה אל אמפתיה

ניסויים אחרים התמקדו בסוגיית החמלה. ב-2007 צוות בראשות מיאַמאריָה סארֶלָה (Saarela) מאוניברסיטה הטכנולוגית של הלסינקי, בחן את שיפוטיהם של נבדקים לגבי עוצמת הסבל של מטופלים בעלי כאב כרוני, אשר התנדבו לעבור גירוי והעצמה של הכאב שלהם. הצוות מצא כי מידת הפעילות במוחם של המתבוננים תלויה בעוצמת הכאב שהם מזהים בפניו של האחר, וכן שיש מתאם גבוה בין מידת הפעילות במוחם לבין דירוג האמפתיה שהם העניקו לעצמם.

מחקרים אלה ואחרים מראים שאנשים בהחלט מסוגלים לחוש אמפתיה לכאבו של הזולת; שהמנגנונים האחראים לכך קשורים למנגנונים שמופעלים כשאנו עצמנו חשים כאב; אולם קיימות מערכות מוחיות נוספות שתפקידן להבחין בין חוויית הכאב האישית שלנו לבין חוויית ההתבוננות בכאבו של הזולת. במילים אחרות, כשאנו נמצאים במצב אמפתי, אנו לא עוברים התמזגות של עם המצב הפסיכולוגי של הזולת. אנו שומרים על המחיצה בין העצמי לאחר.

ומצב זה מותיר לנו מרחב קוגניטיבי להערכה רציונלית של חלופות, הערכה שאינה אפשרית כשאנו עצמנו שרויים בכאב. גם אם יש לנו יכולת אמפתית רבה, חסרים לנו מרכיבים מסוימים של החוויה כשאנו לא חווים את הכאב על בשרנו ברמה החושית והמוטורית. במצב זה תמיד תהיה חסרה לנו היכולת להזדהוּת מלאה עם אדם שחווה כאב ומאבד את השליטה על שלמוּת גופו. המרחב הזה ידוע בשם "פער האמפתיה".

פער האמפתיה נחקר בסדרת ניסויים מבריקה שערך צוות בראשות לורן נוֹרדגְרן (Nordgren) מאוניברסיטת אילינוי ב-2011 בנושא הגדרת מושג העינוי.
הניסוי הראשון עסק בהשפעתו של בידוד. החוקרים הסבו לנבדקים כאב חברתי – התחושה שמתעוררת באנשים כשהם מודרים מהשתתפות בפעילות חברתית, או כשאנשים אחרים מונעים מהם השתייכות קבוצתית כלשהי. הם השתמשו במשחק כדור מקוון שכלל כביכול שני שחקנים נוספים אך בפועל היה מתוכנת מראש. הנבדקים הוצבו באחד משלושה מצבים. במצב ללא כאב הכדור נמסר אליהם בשליש מהמקרים, קרי הם היו שותפים מלאים ושווים למשחק. במצב של הדרה חברתית/כאב חברתי, הכדור נמסר אליהם רק עשרה אחוז מהזמן – כלומר שני ה"שחקנים" האחרים הדירו אותם מהשתתפות מלאה במשחק במטרה להסב להם את הכאב המאפיין דחייה חברתית. נבדקי קבוצת הביקורת כלל לא שיחקו במשחק.

ואז העבירו החוקרים את כל הנבדקים למחקר נוסף שלכאורה לא היה קשור לראשון. הנבדקים קיבלו תיאור של פרקטיקטות הבידוד בבתי הכלא האמריקאים והתבקשו להעריך את חומרת הכאב שפרקטיקות אלה מסבות. כפי שצפו החוקרים, נבדקי קבוצת הכאב החברתי ייחסו כאב רב יותר לבידוד מאשר נבדקי הקבוצה שלא חוותה כאב או נבדקי קבוצת הביקורת. נוסף לכך, סיכויים להתנגד לפרקטיקות בידוד ממושכות בבתי הכלא האמריקאים היה גדול פי שניים.

ניסוי שני ניצל את עייפותם של הנבדקים כדי לבחון באיזו מידה היא משפיעה על האופן שבו הם שופטים את השימוש במניעת שינה כטקטיקת חקירות. הנבדקים היו קבוצה של סטודנטים לתואר שני שעבדו במשרה מלאה ונדרשו להשתתף בשיעורים משש עד תשע בערב. קבוצה זו סיפקה לחוקרים מרחב בדיקה גדול יותר; אפשר היה למדוד את מידת עייפותם של הנבדקים בתחילת שיעור בן שלוש שעות, ואז שוב בסיומו. כפי שאפשר לצפות, הנבדקים היו עייפים מאוד לאחר שעבדו יום שלם ואז השתתפו בשיעור תובעני בלימודי ערב. חצי מהסטודנטים התבקשו לשפוט כבר בתחילת השיעור את חומרתה של מניעת שינה ככלי בחקירות. השאר התבקשו לשפוט אותה בסוף השיעור, כשרמת העייפות שלהם הייתה גבוהה מאוד. החוקרים מצאו שהקבוצה השנייה, המותשת, ייחסה חומרה רבה יותר למניעת שינה מאשר הקבוצה הראשונה.

בניסוי שלישי הכניסו הנבדקים את הזרוע החלשה שלהם למי קרח בשעה שהשלימו שאלון לגבי חומרת הכאב ומידת המוסריות של עינויי קור. נבדקי קבוצת הביקורת שמו את הזרוע שלהם במים בטמפרטורת החדר. נבדקי קבוצה שלישית הכניסו את הזרוע למים קרים למשך עשר דקות בשעה שהשלימו מטלה לא רלוונטית, ואז השלימו את השאלון כשהזרוע מחוץ למים. חוויית הקור השפיעה במידה מדהימה על שיפוטיהם של הנבדקים לגבי הכאב שגורם הקור והשימוש בו כטקטיקה להשגת מידע. בקצרה, החוקרים זיהו פער אמפתיה. גם החשיפה לקור למשך עשר דקות יצרה פער אמפתיה, וממצא זה מפריך את ההנחה שאנשים אשר מכירים את ייסורי העינויים – למשל חוקרים שנחשפו לכאב בעת הכשרתם – נמצאים בעמדה טובה יותר מאשר אחרים להעריך את מוסריות הטקטיקות שלהם.

בניסוי האחרון עמדה קבוצת נבדקים בחוץ ללא מעיל למשך שלוש דקות, בטמפרטורה מעט מעל נקודת האפס. נבדקי קבוצה שנייה הכניסו את ידיהם למים חמים, ונבדקי קבוצה שלישית למים קרים. כל קבוצה התבקשה לשפוט תיאור של הענשה בעזרת קור בבית ספר פרטי. החוקרים מצאו שהנבדקים שעמדו בקור או שהכניסו את ידיהם למי קרח העריכו את הכאב לחומרה ונטו שלא לתמוך בטקטיקות ענישה מסוג זה, בהשוואה לנבדקי הקבוצה השלישית.

הניסויים האלה ממחישים סוגיה מרכזית: מרבית התומכים בחקירות בעינויים לא חוו עינוי בעצמם... פוליטיקאים לא נדרשים להכריח שבויים להישאר ערים במשך ימים ארוכים.

הניסויים האלה ממחישים סוגיה מרכזית: מרבית התומכים בחקירות בעינויים לא חוו עינוי בעצמם. אקדמאים שתומכים בשימוש בכוח בחקירות מעולם לא השתמשו בסד עינויים כדי להגביר את כושר השינון של הסטודנטים שלהם. הם לא נדרשים לענות נחקרים במו ידיהם. שופטים לא נדרשים לצאת מגבולות בית המשפט כדי לשפוך מים על פניו המכוסות במגבת של אדם אחר. פוליטיקאים לא נדרשים להכריח שבויים להישאר ערים במשך ימים ארוכים.

ה-Torture Memos, סדרת תזכירים שנוצרה כדי לייעץ ל-CIA ולנשיא בנושא טכניקות עינויים, כוללים דיון ממושך ב-waterboarding, ומראים עד כמה רחב עשוי להיות פער האמפתיה. התזכירים מציינים שעינוי ה-waterboarding מייצר תחושה בלתי רצונית של טביעה, ושמותר לחזור על ההליך אך יש להגבילו ל-20 דקות בכל פעם. אפשר לעשות כל מיני חישובים אריתמטיים בסיסיים לגבי כמות המים וקצב הזרימה הנדרשים כדי לייצר תחושה של טביעה. אפשר לשפוך את המים מצינור; אפשר לשפוך אותם מקנקן; אפשר לשפוך אותם מבקבוק – עומדות לרשותנו אפשרויות רבות הודות לכושר ההמצאה האנושי ולהעדר התגובה מצד הנחקר בשעה שהוא חווה "טביעה מדומה", כפי שמכנים זאת בעדינות ה-Torture Memos.

עם זאת, עניין אחד הושמט מהתזכירים האלה: הנחקר מרגיש שהוא טובע במשך 20 דקות ברציפות. רבות נכתב על חוויית סף המוות שאנו עוברים בעת טביעה – אנו יודעים שהיא מתרחשת במהירות, שהאדם מאבד הכרה ואז מת או ניצל ועובר החייאה. אך במקרה של עינוי, לא קיימת אפשרות ההצלה. במשך 20 דקות עובר האדם חוויית סוף מוות רפלקסיבית ממושכת, ללא כל שליטה, כאשר כל אותו זמן הוא נדרש לחלץ פריטי מידע מזיכרונו ארוך הטווח. אך ב-Torture Memos אנו קוראים ש"גם אם נפרש את החוק בצורה יסודית יותר ונגדיר במדויק את מושג ה'סבל', לא נוכל לקבוע שעינוי ה-waterboarding מסב סבל חמור".

כאן אנו מזהים כשל עמוק בדמיון ובאמפתיה: כל אדם סביר יאמר שחוויית סף-מוות רפלקסיבית שנמשכת 20 דקות בכל פעם, ומלווה בידיעה שהדבר יחזור שוב ושוב, הינה סבל ממושך. העמדה שהממשל מאמץ פה היא עמדה של צד שלישי המרוכז בפעולותיו שלו. בהקשר זה, אין ספק ש-waterboarding הוא "אפיזודה מבוקרת חמורה" שהחוקר כופה על הנחקר. אך מבחינת הנחקר, לא מדובר ב"אפיזודה מבוקרת חמורה", אלא בחוויית סף-מוות שבה הוא נחנק במהלך 20 דקות בלי שיוכל להתעלף או למות. יש כאן בלבול מכוון בין תחושותיו של המענה לתחושותיו של המעונה.

האם אפשר למפות את הבלבול הזה במוח? במחקר מ-2006 השתמש צוות בראשות ג'ון קינג (King) מיוניברסיטי קולג' לונדון במשחק וידאו שבו הנבדקים יורים בחייזר דמוי-אדם שתוקף אותם, חובשים בן אדם אחר, יורים בפצוע אנושי, או חובשים את החייזר התוקף. המשחק מתרחש בסביבה וירטואלית בתלת-ממד, הכוללת 120 חדרים ריבועיים זהים. כל חדר מכיל פצוע אנושי או חייזר תוקף. הנבדק צריך להרים את הכלי הממתין לו בדלת ולהשתמש בו בהתאם. הכלי הזה היה תחבושת או אקדח.

הנבדקים דירגו את הירי בפצוע האנושי כ"מטריד יחסית" אבל את הירי בחייזר התוקף כ"לא מטריד". עם זאת, הסיוע לפצוע האנושי והירי בתוקף נתפסו כמטרידים במידה דומה. דפוס הנתונים הסופי היה מפתיע: אותו מעגל נוירולוגי (אמיגדלה: קורטקס מדיאלי פרה-פרונטלי) הופעל במהלך שתי ההתנהגויות תלויות הקשר, קרי סיוע לפצוע האנושי או ירי בתוקף החייזרי. מכאן אפשר ללמוד שיש במוח מקור משותף להתנהגות הולמת, בהתאם להקשר בו היא מופיעה, יהיה זה אשר יהיה.

 

התנהגות, סיטואציה וגיבוי

הממצא הזה מוביל אותנו לתפיסה מורכבת יותר משחשבנו: יש במוח מערכת שתפקידה להבין את ההקשר ההתנהגותי שבו אנו מוצאים את עצמנו, ואז לייצר את ההתנהגות ראויה שהולמת את ההקשר. במקרה המדובר: הסיוע לאדם אחר וההתגוננות מפני תוקף לא אנושי, שתיהן התנהגויות ההולמות את הסיטואציה.

בלתי נמנע שעם הזמן תתפתח מערכת יחסים בין החוקר לנחקר. השאלה היא עד כמה מערכת היחסים הזו רצויה או בלתי רצויה. אפשר למנוע אותה, באופן פוטנציאלי, על-ידי שימוש בחוקרים בעלי אמפתיה נמוכה או על-ידי תחלופה קבועה של חוקרים, שאמורה למנוע מהם לייצר קשר אישי עם הנחקר. הבעיה כאן היא שהאסטרטגיה הזו מחמיצה דבר חיוני לגבי אינטראקציה אנושית – נטייתם הטבעית של בני האדם להתחבר אלה לאלה ויכולתם ליצור קשר עם אנשים אחרים ולחבב אותם אישית. זו הסיבה שהחלפת חוקרים תפחית את יעילות החקירה. היא אף תקל על הנחקר לתמרן את חוקריו, למשל לתת להם סיפורים שונים ותשובות שונות לשאלותיהם. דבר זה, בתורו, יקשה על זיהוי מידע מהימן. וחשוב לציין גם שהחוקרים האמפתיים ביותר הם גם בעלי הסיכוי הגדול ביותר לספוג נזק נפשי כבד לאחר מעשה. בספרו משנת 2014, “Pay Any Price”, ג'יימס רייזן, כתב ה"ניו יורק טיימס מגזין", מתאר את המענים כמי ש"חווים הלם קרב, מאבדים צלם אנוש. הם מתמלאים בושה ואשמה... הם סופגים פציעה מוסרית".

עד נגד עינויים, ידיים שבויות: ג'סטין נורמן

עד נגד עינויים, ידיים שבויות: ג'סטין נורמן

טבעי לשאול למה הפציעות המוסריות והנפשיות האלה קיימות גם אצל חיילים, שהרי עבודתם היא להרוג אחרים. תשובה אפשרית היא שההכשרה, האתוס וקוד הכבוד של החייל מלמדים אותו להרוג את מי שעלול להרוג אותו. לעומת זאת, מתקפה מכוונת על אדם חסר הגנה (כפי שקורה בעינויי שבויים) מפרה את העקרונות שהחייל אמור לפעול לפיהם בדרך כלל. הפרות מבישות של חוקים והנחות יסוד מסוג זה מובילים לתחושות של שאט נפש, שבמקרה זה מופנות, ככל הנראה, כלפי העצמי.

אולי זה מסביר למה כאשר העינוי עובר תהליך של מיסוד, הוא הופך לנחלתה של קבוצה סגורה המנציחה את קיומה שלה במשרדי הממשלה והסוכנויות החשאיות; בחדרי חדרים אפשר לייצר תגמולים חברתיים פנימיים שעוזרים לעכל את דפוס ההתנהגות המתגבש, ואת המעשים שנעשים הרחק מעיני הציבור. אך כשעינויים מתרחשים בחסות הדמוקרטיה, אין אגודה חשאית של מענים שאליה יכולים החברים לפנות כדי לקבל סיוע, תמיכה חברתית או גמול. השתתפות במתקפה פיזית ורגשית על אנשים חסרי הגנה במטרה לחלץ מהם וידויים חסרי ערך ומידע מודיעיני מפוקפק, היא חוויה מבזה, משפילה וחסרת טעם. אפשר לראות כיצד המרחק הפסיכולוגי משתקף בשרשרת הפיקוד של העינויים: לגורמים שבצמרת קל לאשר עינויים, אך האנשים שבשטח מאבדים צלם אנוש.

 

מבוסס על הספר “Why Torture Doesn’t Work: The Neuroscience of Interrogation" מאת שיין אומארה (2015)

 

שיין אומארה עוסק במחקרי מוח ניסויים בטריניטי קולג' דבלין. ספרו האחרון, משנת 2015, הוא "Why Torture Doesn’t Work: The Neuroscience of Interrogation".


AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שיין אומארה, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על עינויים: כל אחד יכול

01
עוזי

מאמר מאלף ומטריד, ובעיקר, מאד אקטואלי.
לא קשה לראות את הדמיון בין ניסויים שונים שמתוארים כאן, ובייחוד ניסוי בית הכלא של זימברדו, לבין הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כעם וכמדינה. מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לדון בהן ולשפוט אותן, מצאנו את עצמנו בניסוי בית כלא ענקי, שבו אנחנו שובצנו לתפקיד הסוהרים, והפלסטינים לתפקיד האסירים. בדיוק כמו הסטודנטים בניסוי, לא בחרנו להיות הסוהרים - המצב הזה נכפה עלינו בנסיבות מסויימות, ובגלל בחירות אחרות, אבל מכיוון שאנחנו במשחק, אנחנו משחקים בו, ומשוכנעים שככה זה, ואין ברירה אחרת.
לא כאן המקום גם לדון בשאלה אם באמת אין ברירה, אלא רק לראות את התוצאה הבלתי נמנעת.
ב"ניסוי" הזה שאנחנו משתתפים בו, כמו בניסוי של זימברדו, הסוהרים אינם פסיכופתים - הם אנשים נורמאלים שנקלעו לסיטואציה לא נורמאלית, ומתנהגים בהתאם. הניסוי של זימברדו הופסק לפני סופו המתוכנן, והסטודנטים המשתתפים, משני הצדדים, קיבלו תמיכה ועזרה נפשית, שמי שהיו זקוקים לה במיוחד היו דווקא ה"סוהרים".
אנחנו ממשיכים לשלוח נערים ונערות צעירים, בגיל של הסטודנטים של זימבארדו, להשתתף במשחק הזה בתפקיד הסוהרים. הם משחקים את התפקיד, איש איש בתורו, והנזק הנפשי הולך ומצטבר, ומתבטא בכל תחומי החיים שלנו.
...ואת המשחק שלנו אין מי שיפסיק...

02
איתי

אני נאלץ להגיב לדברי עוזי: הפלסטינים לא כלואים בשום בית כלא. חיילי צה"ל לא מתעללים בהם. ואין שום דמיון לניסוי של זימברדו.
רק שיהיה ברור.
עוזי, העיוות שאתה כופה על המציאות הוא הראוי למחקר.
אין שום קשר בין בית כלא או אסירים למצב של הפלסטינים ביהודה ושומרון. אפשר לומר ששולטים עליהם, אפשר לומר שלא מאפשרים להם הגדרה עצמית, אבל ההסחפות להגדרות קיצוניות היא ממש עיוות של המציאות.

06
בנצי בר טלולה

מאמר מעניין, גם אם מכיל די דיוקים מסוגים שונים (הפריעו לי במיוחד מס' הטיות בתיאור הניסוי של זימברדו)

ההסתייגות היחידה שלי נוגעת לסופו של המאמר ולשאלות אליהן הוא מפנה,
עולה מהן ניחוח של מכוונות מטרה או רטוריקה שמכוונת את השיח לכיוון מסויים,
הייתי שמח לו בתום מאמר כזה היה סיכום קצר של העובדות והממצאים מבלי לטרוח ולשאול שאלות בעלות אוריינטציה מוכוונת,
לטעמי מעניין יותר להניח שהקוראים שלך הם בעלי חוש ביקורת ויכולת הבנה וניתוח עצמאיים מהצורך לכוון אותם