פעם כשאהיה יותר צעיר

הפסיכולוגיה סימנה אינספור כלים להצלחה ורווחה אישית, מנחישות עד מודעות עצמית. כולם חשובים, אבל הרגש המשפיע ביותר על חיינו היא תכונה חמקמקה וחיונית -- תקווה אנושית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"התקווה היא ארוחת בוקר טובה, אך ארוחת ערב גרועה."
פרנסיס בייקון 

 

לא מכבר ביקרתי ידידים המתגוררים בקרבת השכונה שבה אני עצמי חייתי לפני יותר משלושים שנה. כשפניתי לחזור לביתי הנמצא כיום הרחק משם, בעיר אחרת, נהגתי בסמוך לגוש הבניינים שבו ביליתי שנים רבות כל כך בעבר. נחשול של רגש הציף אותי, כשעברתי ליד מועדון הספורט שבו ניצחתי ונוצחתי כל כך הרבה פעמים במשחק הטניס, קרוב למרכז המסחרי ששינה את פניו ללא הכר מאז, ולצד המדרכות הרחבות שנותרו מזמינות כפי שהיו תמיד.

ניסיתי להבין את סוד הקסם שמהלכים עלינו, המבוגרים, זיכרונות מתקופות מוקדמות בחיינו. לאחר שפסלתי את כל התשובות האחרות, כל שנותרתי עימו היה: אנו חשים געגוע עז לזמנים שבהם "הכול עוד היה יכול לקרות".

אבל רגע, אצלי כמעט הכול קרה. רוב מה שיכולתי לחלום עליו אז, והרבה יותר מכך, התממש בחיים עשירים של מעש ופנאי. אז מהו בכל זאת, מבחינתי, סוד קסמם של זיכרונות העבר? עברתי בראשי על סדרה אפשרית נוספת של תשובות, ולפתע הכתה בי ההבנה: אני מתגעגע לתחושת התקווה. החלום שאי פעם, במועד מאוחר יותר, משהו טוב יקרה. משהו שיפטור אותי מטרדות ההווה, ימלא אותי בתחושת סיפוק ויאפשר לי לראות את העולם ממרחק בטוח, כזה שאינו כרוך בכל כאב. הגעגוע לתקווה מנותק לחלוטין מהעובדה שאצלי, לפחות, היא התממשה. הגעגוע לתקווה עומד בזכות עצמו, ואינו קשור לאירועים בפועל.

לכאורה, אדם מבוגר שאינו מתכחש למציאות אמור כבר לדעת למה הוא יכול לצפות ומה כבר לא יתרחש לעולם. התקווה היתה אמורה להיות שמורה לצעירים, למי שעבורם "הכול עוד אפשרי" ובנעליהם אנחנו, המבוגרים, היינו רוצים להיות. "התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה", טוען גוסטב פלובר. אבל היא גם התנקשות בניסיון חיים המגביל את מה שיכול עוד לקרות, בסימנים מוקדמים למה שכבר לא יקרה, סימנים שאנו נוטים להתעלם מהם, וכפי שמציע פלובר, גם באמונה ברצונו של כוח עליון שעסוק כרגע במקום אחר. אך התקווה חזקה מכל אלה, ואנו זקוקים לה כדי לאזן את חיינו, צעירים ומבוגרים כאחד.

לידתה של התקווה בחטא. המיתולוגיה היוונית מספרת על פרומתאוס שגנב את האש מפסגת האולימפוס והנחילה לבני האדם. אבי האלים זאוס רתח מכעס, וכעונש לאנושות בנה תיבה (במקור, ששובש מאוחר יותר, היה זה כד) שהכילה את כל הרעות האפשריות. פנדורה, האישה הראשונה שיצרו האלים, קיבלה את התיבה והוזהרה לא לפתוח אותה. היא לא עמדה בפיתוי, שאלמלא כן היו המיתולוגיות מצטמצמות לדפים ספורים, וכך השתחררו לאוויר העולם כל המחלות, התלאות והפגעים שאנו מכירים. התקווה, שהייתה מונחת בתחתית התיבה, נותרה בתוכה למשמרת כדי לחזק את לבם של האנשים.

"תקווה", ציורו המפורסם של ג'ורג' פרדריק ווטס מ-1886

"תקווה", ציורו המפורסם של ג'ורג' פרדריק ווטס מ-1886

דרך ארוכה עברה התקווה מאז ועד שמצאה את עצמה באחת מיצירות האמנות הבולטות של המאה ה-19. "תקווה", ציור מ-1886, היא עבודתו המפורסמת ביותר של ג'ורג' פרדריק ווטס, שהתמחה בציור אלגוריות על מצבו הקיומי של האדם. התקווה, שמגלמת אישה צעירה ומטפחת קשורה סביב עיניה, יושבת על כדור הארץ ומנגנת בלירה. כל מיתריו של כלי הנגינה נקרעו מלבד אחד. ראשה של התקווה מוטה לעבר כלי הנגינה כדי לא להחמיץ את קולו הרפה של המיתר הבודד. "עמידות בפני הייאוש", הגדירו המבקרים את הציור כשהוצג ב-1889 בתערוכה בפריז. כיום הוא חלק מאוסף מוזיאון טייט באנגליה ובקיץ האחרון הוצג שם בתערוכה מקיפה של האמנות הבריטית בחמש מאות השנים האחרונות.

מחקר שהשווה בין תרומתן של תכונות שונות להצלחה מצא כי התקווה מובילה בהפרש ניכר על שתי התכונות האחרות שנבדקו: היכולת לשלוט בתחום מסוים ולחולל בו דברים (Self-Efficacy) ואופטימיות

לציורו של ווטס מורשת ארוכה של עידוד וחיזוק נפשות במצוקה: העתק העבודה היה תלוי על קיר תא הכלא של נלסון מנדלה ועותקים קטני ממדים שלה חולקו מטעם שלטונות מצרים לחייליה המובסים לאחר מלחמת ששת הימים. הכומר ג'רמיה רייט ייחד בשנת 1990 את אחת מדרשותיו לנושא התקווה. כשתיאר אותה בציור אמר: "שעה שהיא לבושה בבלויי סחבות, גופה שרוט, חבול ושותת דם, ובנבל ההרוס שלה נותר מיתר אחד בלבד, יש לה התעוזה לנגן ולשבח את האל... לקחת את המיתר האחד שנותר ולהעז לקוות... זו המילה החשובה שאלוהים מבקש שנשמע מקטע זה ומציורו של ווטס." ברק אובמה, אז בן 29, שנכח בדרשה, אימץ אחר כך את הביטוי "תעוזת התקווה" (The audacity of hope) ככותרת לנאום המרכזי המלהיב שנשא בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-2004 וכשם לספרו השני. ואמנם, כל סופר מתחיל יודע כי ספרים רבים לא היו מגיעים לפרק השני אילולא הייתה מוצגת בהם, ולו ברמז, תקווה כלשהי לגיבור, או חשוב יותר - לקורא. שתי ציטטות מעוררות השראה שבחרתי מתוך המאגר העשיר של ההתייחסויות הספרותיות לתקווה ממחישות את הנושא: "תקווה היא הַצִּפֹּורֶת הַמְּקַנֶּנֶת בַּנְּשָׁמָה" של המשוררת אמילי דיקינסון 1 ו"תקווה משחררת את הנצחי בחזה האנושי", של המשורר אלכסנדר פופ.

קטר ושמו תקווה

התקווה היא אולי בת שנות אלפיים, אך הפסיכולוגיה החלה להתייחס אליה ברצינות רק לפני כעשרים שנה, עם השינוי האיטי בתחומי המחקר הפסיכולוגי שהחוקרים החלו לגלות בהם עניין. עד אז התמקדה הפסיכולוגיה כמעט באופן בלעדי בממדים השליליים של רגשותינו. סיכום היסטורי של תחומי המחקר הפסיכולוגי, שנערך בשנת 2000 גילה שמאז 1887, עת התפצלה הפסיכולוגיה מהפילוסופיה, על כל 14 מאמרים פסיכולוגיים העוסקים בכעס, בחרדה או בדיכאון, רק אחד עוסק בצדדים המוארים של החיים -אושר, שמחה ושביעות רצון. הפסיכולוג צ'רלס סניידר, מחלוצי הפסיכולוגיה החיובית (שחוללה את השינוי באיזון המחקרי), אחראי במידה רבה לתחייתה המחקרית של התקווה. בספר Psychology of Hope: You Can Get Here from There , שפירסם בשנת 1994, הציג סניידר את "תיאורית התקווה" שפיתח כשלוש שנים קודם לכן. לדבריו, אפשר להגדיר תקווה כצירוף של שלושה מרכיבים: הגדרת מטרה, קיומו של כוח הרצון הדרוש למימושה ("אני יכול לעשות זאת") ומפת הדרכים המנטלית שמסמנת לנו את הכיוון להשגת מטרתנו ("אני יכולה למצוא דרך לעשות זאת").

סניידר גם הציע סולם למדידת תקווה, המבוסס על שישה היגדים שהמשיב נדרש לדרג את מידת הסכמתו איתם, בסולם של 8-1. שלושה מההיגדים מנסים לעמוד על נחישותו של המשיב להשיג מטרות קיימות ("במצב הנוכחי אני שוקד במרץ כדי להשיג את מטרותי") ושלושת האחרים מבקשים להתחקות על ביטחונו של המשיב ביכולתו למצוא את הדרכים למימוש המטרות האלה ("אני יכול לחשוב על דרכים רבות למימוש מטרותי"). הנחישות להשגת המטרה מייצגת את הכוח (המנטלי), ואילו היכולת לאתר דרכים - את הכיוון. אין לבלבל את האופטימיות עם התקווה. האופטימיות, קרובת משפחה מדרגה ראשונה של התקווה, עונה רק על חלק מההגדרה המדעית של סניידר, שכן היא מביאה אותנו "לקוות לטוב ביותר מבלי לציין כיצד בדיוק מגיעים לשם". ואמנם, אם שורשיה של האופטימיות נטועים בהווה, הרי שהתקווה נושאת את מבטה אל העתיד.

לאחר שקבע שיטה למדידת התקווה, המשיך סניידר בסדרת ניסויים שהתחקו על הקשר בין רמת התקווה של האדם ובין הישגיו האקדמיים. באחד מהם הוא שאל סטודנטים: "תכננת לקבל ציון 'טוב' בבחינה שמשקלה בציון הסופי שלך הוא 30 אחוז, אבל קיבלת רק 'מספיק בקושי'. עבר שבוע מאז, מה בכוונתך לעשות?" סטודנטים שרמת התקווה שלהם דורגה כגבוהה היו נחושים להתאמץ ולמצוא דרך לשפר את ציוניהם. סטודנטים שרמת התקווה שלהם היתה נמוכה, התייאשו וויתרו על הניסיון מכול וכול. שוב התברר כי מי שנהנים מרמת תקווה גבוהה בטוחים שהכול יסתדר בסופו של דבר, ואם זה עדיין לא קרה, הרי שהסוף טרם הגיע. בניסוי נוסף בדקו סניידר ועמיתיו אם קיים מתאם בין הישגיהם של סטודנטים לרמת התקווה שלהם שנמדדה קודם לכן. הם מצאו שרמת התקווה ניבאה את ציוניהם טוב יותר מאשר מבחני ה-SAT (מבחני הכניסה לאוניברסיטה שביניהם ובין מנת המשכל יש מתאם גבוה). סיכוייהם של תלמידים שרמת התקווה שלהם גבוהה לסיים את לימודיהם היו גם הם גבוהים יותר. גם בין תלמידי בית ספר למשפטים נמצא כי הדירוג של הסטודנטים בסולם מדידת התקווה ניבא טוב יותר מכל גורם אחר, ובכלל זה ציוני בחינות הכניסה שלהם, את הישגיהם בסיום הלימודים. מחקרים אחרים, שסניידר היה מעורב בכמה מהם, הראו שקיים מתאם בין תקווה להצלחה במגוון רחב של תחומים, ולא רק באקדמיה (שם היא חשובה יותר מאינטלגנציה). אצל ספורטאים מקצוענים, למשל, התברר כי התקווה חשובה אף יותר מערך עצמי, מצב רוח ולפעמים גם יותר מכישרון אתלטי טבעי. רמת התקווה של ספורטאים, אגב, גבוהה יותר מלכתחילה מזו של מי שאינם ספורטאים.

ברשימה שפירסם בבלוג שלו בינואר 2012, טוען הפסיכולוג הקוגניטיבי סקוט קאופמן כי כישרון, יכולת או מיומנות לא יביאו אותך ל"שם", והַגדירו את ה"שם" שלכם כרצונכם. שלל מחקרים פסיכולוגיים בעשורים האחרונים מאשרים, לדעתו, בבירור כי הגורם העיקרי שקובע את יכולתנו "להגיע" למחוז חפצנו הוא אמצעי השינוע הפסיכולוגי שאנו מצוידים בו. "אתה יכול להיות בעליו של המנוע הטוב בעולם אבל אל תטרח להפעילו, אם אינך מצויד בכלי התחבורה המתאים". במשך השנים הוצעו כלים רבים לתפקיד הכלי החשוב, בין השאר נחישות, מודעות עצמית, יכולת אישית, אופטימיות, תשוקה והשראה. "כל אלה חשובים," הוא טוען, "אבל כלי שינוע אחד סובל במיוחד מהערכת חסר בפסיכולוגיה ובחברה - התקווה".

קאופמן ממשיך ומסביר כי "תקווה אינה רק עניין של הרגשה טובה. זהו מצב קוגניטיבי דינמי המייצר מוטיבציה". על פי תפישה זאת של התקווה, רגשות מופיעים אחרי הקוגניציה ולא להפך, כלומר התקווה מקדימה את התחושה החיובית. החלופה ההתנהגותית שקאופמן מזהה אצל מי שלא מפעמת בו תקווה היא אימוץ מטרות של בקיאות ושליטה, שאינן מציעות אתגרים ממשיים המלווים באפשרויות צמיחה. בחירתן אינה מעניקה לאדם את האמונה החשובה כל כך שבכוחו לקבוע את גורלו, והתוצאה היא היעדר תקווה.

מחקר שהשווה בין תרומתן של תכונות שונות להצלחה מצא כי התקווה מובילה בהפרש ניכר על שתי התכונות האחרות שנבדקו: היכולת לשלוט בתחום מסוים ולחולל בו דברים (Self-Efficacy) ואופטימיות. מי שדורגו כבעלי תקווה דיווחו גם על רמה גבוהה יותר של רווחה אישית (אושר, בלשון מדעית נקייה).

למרות שהתרגלנו לחשוב שיכולתנו הנוכחית היא המנבא הטוב ביותר להישגינו בעתיד, מסכם קאופמן, שפע של מחקרים מוכיחים כי אמצעי התחבורה הפסיכולוגי חשוב יותר, והוא שמביא אותנו בסופו של דבר למטרתנו. ותקווה היא אמצעי תחבורה חשוב במיוחד, אולי החשוב מכולם.

הפלסבו של הנפש

בספרי האחרון "כיצד מוצאים חתול שחור בחדר חשוך" תיארתי את אחד הניסויים האכזריים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה (בעלי לב חלש מוזמנים לדלג על שתי הפסקאות הבאות): הפסיכוביולוג קורט ריכטר, שביקש לבדוק את הקשר בין עמידותם של עכברי מעבדה ובין טמפרטורת המים, הניח את המכרסמים חסרי הישע בצלוחיות, אחד בכל צלוחית, ומילא אותן מים. ריכטר בחר צלוחיות שצורתן לא איפשרה לחיות האומללות לטפס מעליהן, וכל שנותר להן היתה הברירה הקיומית האכזרית של לשחות או לחדול. קורט ועמיתיו גילו שגם כאשר טמפרטורת המים בצלוחיות היתה זהה, השונות בין זמן השחייה של עכברים בעלי נתונים פיזיים דומים, לפני שטבעו, היתה גבוהה במיוחד ונעה בין דקות ספורות לשעות רבות. החוקרים ניסו להתחקות על הסיבה שבגללה מתחו חלק ממשתתפי הניסוי את גבול הסבולת העכברית הרבה מעבר לזה של עמיתיהם לסבל.

בהמשך הניסוי, במקום להשליך את העכברים לצלוחיות מיד, אחזו החוקרים את העכברים בכף ידם ואיפשרו להם להשתחרר ולחמוק מהגורל העגום שציפה להם במים. התהליך חזר על עצמו מספר פעמים ורק אז הונחו העכברים בצלוחיות. שם הותז עליהם זרם מים במשך כמה דקות. לאחר מכן הוצאו והושבו לכלוביהם להתאוששות. גם תהליך זה חזר על עצמו מספר פעמים. בשלב זה היו העכברים מוכנים, לדעת החוקרים, למבחן הנוראי של "לשחות או למות". העכברים שעברו את התהליך שתואר כאן שחו יותר משישים שעות בממוצע לפני שנכנעו לתשישות וטבעו. החוקרים הניחו כי משטעמו את טעם החופש, האמינו במוח המכרסם שלהם כי מאמצי ההתחמקות שלהם הם שזיכו אותם בחירות, וכי יש להם "שליטה" מסוימת על גורלם. תחושת השליטה שרכשו (בניגוד לשליטה בפועל), הספיקה כדי להעניק להם את התקווה שאם ימשיכו להכות במים ברגליהם הקטנות, יצליחו אולי לשרוד.

הרעיון כי לרגשות חיוביים בכלל ולתקווה בפרט יש השפעה חיובית על בריאותנו ועל כושר העמידה שלנו זוכה לאישוש במספר רב של מחקרים. ג'רום גרופמן, פרופסור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, טוען בספרו The Anatomy of Hope כי מבחינה ביולוגית יש בכוחה של התקווה לגרום למוח לשחרר חומרים המשככים כאבים. גרופמן סוקר בספר כמה מקרים של חולי סרטן, קצתם עמיתים קרובים למקצוע שחלו, ואת התפקיד שמילאה התקווה בהחלמתם.

כרזת בחירות של ברק אובמה ב-2008

כרזת בחירות של ברק אובמה ב-2008

התקווה, טוען גרופמן, מעניקה לחולים רבים את היכולת להתמודד עם תופעות הלוואי של הטיפולים הכימיים האגרסיביים וההקרנות ההרסניות ההכרחיות להדברת המחלה במקרים מסוימים. מתוך המחקרים שמתאר גרופמן, שניים מדגימים במיוחד את כוחה של התקווה בשיכוך כאבים. באחד מהם, שהתנהל באוניברסיטת טורינו שבאיטליה, נבחנה תגובתם של נבדקים מתנדבים לכאב. על ידם הורכב מעין חפת שניתן היה להדקו עד לרמה שחילצה מהנבדקים אנקות של ממש כשזרם הדם שלהם נעצר במהירות. לפני כל הידוק של מכשיר העינויים המדעי (בחפת הותקנו אמצעי מדידה לדופק, לחץ הדם, רמת ההזעה ומידת כיווץ השרירים) קיבלו הנבדקים זריקת מורפין וכצפוי, לא ביטאו כל כאב. לאחר שהחוקרים חזרו על התהליך כמה פעמים, הם חדלו מלהזריק לנבדקים מורפין והחליפו אותו, מבלי שהנבדקים ידעו על כך, בתמיסת מלח תמימה. אלה מצדם לא דיווחו על כל כאב מתוך אמונה כי זכו לזריקת משכך הכאבים. פבריציו בנדטי, שניהל את המחקר, העריך שאמונתם של הנבדקים כי קיבלו מנה נוספת מהמורפין היעיל וציפייתם כי יגאל אותם מהכאב הפעילה מנגנון שחרור של אנדורפינים ומשככי כאבים אחרים המופקים במוח. הציפייה והאמונה מצליחים, לדעתו של בנדיטי, גם לחסום את פעילותם של חומרים אחרים במוח האחראים להגברת תחושת הכאב.

בניסוי האחר המתואר בספר, טופלו 180 חולים הסובלים מסימני דלקת מפרקים בברכם באחת משתי דרכים. מחציתם עברו ניתוח מלא שנועד לפתור את הבעיה, והמחצית האחרת נותחה לכאורה – ההליך כלל חתך צנוע סביב הברך ושטיפה במי מלח. ההכנה של שתי הקבוצות היתה זהה, הן שהו בחדר הניתוח פרק זמן זהה ואף זכו לאותו טיפול מצד האחיות, שלא ידעו מי שייך לכל קבוצה. אך החשוב מכול, חולי שתי הקבוצות הפגינו תוצאות דומות של גילויי החלמה בעקבות התהליכים (השונים) שעברו.

אובמה הבין במהירות שמבחנם של פוליטיקאים בעולם המודרני הוא ביכולתם להעניק תקווה לאזרחיהם, כלכלית, מדינית וחברתית

שני המרכיבים המרכזיים בשני הניסויים שתוארו לעיל, האמונה והציפייה, הם שמונחים בבסיסו של אפקט הפלסבו הידוע, הדוגמה האולטימטיבית לקשר בין הגוף ובין הנפש. על פי אפקט זה, אחד מכל שלושה חולים הנוטלים כדור תמים שנראה כתרופה אך איננו כזה, ומאמינים כי נטלו תרופה של ממש, מגיבים לתרופת הדמה כמו לזו האמיתית, גם אם לזמן מוגבל. מנגנון התופעה מתחיל כנראה בתגובת מערכת העצבים לציפייה לשינוי חיובי ולאמונה בו, וזו מפעילה בתורה תגובת שרשרת המשפרת את סיכויי ההחלמה והשיקום.

הקשר בין תקווה לבריאות זכה אולי לתשומת לב בספרות היפה יותר מאשר במחקר, אך החוקרים בתחום המתפתח של הפסיכולוגיה החיובית מסווגים את התקווה, לצד האופטימיות, שביעות הרצון והרווחה הנפשית, כאחד הרגשות החיוביים ובכך מקדמים מאוד את המחקר בנושא. שיין לופז, מהחוקרים המובילים בתחום ותלמידו של סניידר, סיכם את עבודתו בספר שפירסם לאחרונה, Making Hope Happen: Create the Future You Want for Yourself and Others. בספר מנתח לופז את הפסיכולוגיה של התקווה וטוען כי היא הסמן החשוב ביותר לחיים בריאים ומאושרים ולהצלחה ביחסים, בקריירה או בעסקים. מי שיקרא את הספר יבין גם שלופז רואה בתקווה יותר אסטרטגיה מאשר תחושה. לופז פיתח עם מכון "גאלופ" הוותיק לסקרי דעת קהל שאלון הערכה של רמת התקווה, המעורבות והרווחה הנפשית בקרב תלמידי ארצות הברית בגילים 12-5, מתוך הבנה שנתונים אלה הם שקובעים, בסופו של דבר, את יכולתה של מערכת החינוך לממש את מטרותיה. עד היום השיבו על על השאלון יותר ממיליון תלמידים.

בין חוקרי התקווה החדשים נמצאו גם כאלה שניסו למתוח מעט את גבולות האמונה בעתיד טוב יותר עד לאקט התפילה הדתי. באחד הניסויים ביקשו החוקרים לברר אם יש בידיעה שמישהו מתפלל למען החולה, בשונה מהתפילה עצמה, השפעה על מצבו הבריאותי. דווקא בניסוי זה, שהתנהל בקפדנות סטטיסטית לעילא, התברר למבוכת החוקרים כי חולים שעברו ניתוח מעקפים ונאמר להם כי מתפללים למענם (וכך אכן היה) פיתחו שיעור סיבוכים גבוה במובהק מחולים במצב דומה, שלהם נאמר כי ייתכן שיתפללו למענם, אך הדבר איננו ודאי (בין שהתפללו בפועל ובין שלא). לבנימין מוזס, המתאר את הניסוי בספרו המצוין "האמת של הרפואה המדעית", הסבר אפשרי לתופעה: "ייתכן ואדם החולה במחלה קשה או צריך לעבור ניתוח מסובך... יכול לראות בגיוס מתפלל... עדות לחומרת מצבו. תפיסת מצבו כחמור מגבירה את עוצמת החרדה ועלולה להשפיע לרעה על תהליך ההחלמה והריפוי". כלומר, לתקווה נודעת השפעה חיובית כאשר היא מתגבשת באופן אוטונומי. אחרים שמקווים עבורנו ומספרים לנו על כך עלולים לשבש את המנגנון העדין ההופך את התקווה לאחד הרגשות החיוביים המשפיעים ביותר.

"מנהיג הוא מי שסוחר בתקווה," אמר נפוליאון. מאתיים שנה מאוחר יותר הפך דיוקן איקוני של ברק אובמה, שעליו המילה "תקווה", לסמל מסע הבחירות שלו לנשיאות ("כן, אנו יכולים") וסחף אחריו את מספר המתנדבים הגדול ביותר שנרתם אי פעם למסע הבחירות של מועמד לנשיאות בארצות הברית. בנאומיו הוכיח אובמה כי ההבחנה של נפוליון מוכרת לו היטב: "תקווה אינה אופטימיות עיוורת. היא אינה התעלמות מגודל המשימה שלפנינו או מהמחסומים העומדים בדרכנו," אמר באחד הנאומים, "תקווה היא האמונה כי את הגורל לא יכתבו עבורנו אחרים אלא רק אנו בעצמנו, הגברים והנשים שאינם מוכנים להשלים עם העולם כמות שהוא ויש להם האומץ להפוך אותו למה שעליו להיות." אובמה הבין במהירות שמבחנם של פוליטיקאים בעולם המודרני הוא ביכולתם להעניק תקווה לאזרחיהם, כלכלית, מדינית וחברתית. הפילוסוף ריצ'רד רורטי מתייחס לתקווה כאל סיפור-על שאנו מספרים לעצמנו ומסמל עבורנו הבטחה וסיכוי לעתיד טוב יותר. מבחינתו, סיפוריהם של הקומוניזם והקפיטליזם כאחד עונים על ההגדרה של סיפור-העל. אלא שמששני אלה כשלו, אנו זקוקים, לפחות מהבחינה החברתית, לסיפור חדש שיעורר תקווה.

הגדרתו של סניידר לתקווה (צירוף של רצון וכיוון) מעולם לא הייתה רלוונטית יותר, כשרוב ממשלות העולם המפותח חדורות מאוד ברצון אך חדירות מאוד בכל הקשור לכיוון. וכדברי מקיאוולי, "דבר אינו גורם לייאוש כה גדול כאי-יכולתנו למצוא סיבה לתקווה."

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
- דימוי שערשחקני "מנצ'סטר יונייטד" מתחבקים בעת שהם מביטים בתחרות הפנדלים בסיום משחק הגמר של ליגת האלופות בין קבוצתם לקבוצת צ'לסי, מוסקווה, 2008. צילום: ג'יימי מקדונלד, "גטי"


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על פעם כשאהיה יותר צעיר

01
נעה

נאמר ש"התקווה מובילה בהפרש ניכר על שתי התכונות האחרות שנבדקו: היכולת לשלוט בתחום מסוים ולחולל בו דברים (Self-Efficacy) ואופטימיות". מה ההבדל בין תקווה לאופטימיות?

02
הערה

נראה שהתגובות והמסקנות בניסויים ובמציאות הן תלויות תרבות. בתפילה לחולה למשל, לא בטוח שבחברה שבה נהוג להתפלל, או בחברה המקבלת את הרעיון שהנכון הוא להתפלל, החולה רואה בתפילה אישור לחומרת מצבו. נשכח פה מה שמפתיע שעדיין לא ידוע עד היום הזה, לחלק מהאוכלוסייה אצלנו, שאינם מבחינים למרות בולטות התופעה, בתפיסות תלויות התרבות השונות לחלוטין, בהתיחסות של קבוצות אוכלוסיה ערביות (ובנפרד בדואיות)לעומת התיחסות של יהודים לאותם נושאים. בהקשר זה נראה לי שהחיילים שקיבלו מהצבא המצרי רפרודוקציה של ווטס, לא בדיוק ידעו מה לעשות עם זה ואולי זו הייתה עוד מכה מדכאת עבורם, בבחינת: תראו מה השלטונות מחלקים לנו, הם כנראה המומים ומבולבלים שזה מבהיל. הכרח להוסיף שמבחינת הערך האמנותי הציור של ווטס גרוע. מצער אך מעניין שדווקא ציור במוצהר בנושא "התקווה" הוא כישלון אמנותי.

03
יעקב בורק

נעה, כפי שכתבתי במאמר, האופטימיות שונה מהתקווה בכך שהיא מביאה אותנו "לקוות לטוב ביותר מבלי לציין כיצד בדיוק מגיעים לשם", בעוד שלתקווה יש גם מרכיב ברור של תכנית וכיוון. האופטימיות חסינה לכל השפעה של נסיון העבר וכיוון שהיא חסרה גם את מרכיב הכיוון לעתיד, שורשיה נטועים בהווה.
שורשיה של התקווה, לעומתה, נטועים כולם בעתיד.

05
אסף

נדמה לי שהעמדה האנושית החדה ביותר כלפי התקווה נוסחה ע"י דנטה אליגרי ב"תופת". כותב דנטה, בכניסה לגיהנום ישנה כתובת האומרת "אתם, הבאים בשערים אלו זינחו כול תקווה..". דהיינו, לא צריך למות כדי להגיע לגיהנום, מי שאיבד תיקווה, ממילא כבר נמצא בגיהנום. לגבי התחושות הנוסטלגיות שתיארת כ"כ יפה, המציאות האנושית היא כזאת שנוטה "למחוק" זכרונות לא טובים מהעבר ולשמר את הזכרונות הטובים ובכלל, יש לא מעט אנשים שמתגעגעים אל העבר בעצב מתקתק ובתחושות כמיהה, מיחלים לעתיד בציפיה והתרגשות ורק בהווה לא מרגישים שהם חיים .. וזה כעמדה קיומית מתמשכת. כמה עצוב וכמה חבל..

06
אמתי

מאמר מעניין.
איך היתה מתייחס לכך שבבחירות האחרונות נפתלי בנט , שהצליח לסחוף אחריו לא מעט אנשים, דווקא חרט על דגלו את חוסר התקווה בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני? האם הוא אכן טעה כפולטיקאי או שלפעמים אנשים מעדיפים את מה שהם מזהים כ'האמת הכואבת' על פני התקווה?

09
שרון אבני

בנט הצהיר שהפתרונות הקודמים מול הפלסטינים אינם רלוונטיים, לכן הביא פתרון משלו, בו דווקא נתן תקווה לאנשים המאמינים בדרכו. לכן הצליח לסחוף קהל רחב (מהמרכז המבולבל, וקהלו הימני השבוי ממילא)

10
נדב ממלוק

הכלי השיווקי העיקרי של הדתות לסוגיהן השונים, הנה התקווה- התקוה לחיי נצח בעולם הבא. לטעמי, מבחינה אמונית, האנושות מתחלקת לשתי קבוצות: אלו המאמינים באלוהים הדתי (המקראי, או ע״פ כל כתב קודש אחר) ולעומתם אלו המאמינים באבולוציה. על פי התרשמותי הסובייקטיבית, לפחות בארצנו הקטנטונת האמונה הדתית גוברת.

    11
    איש חופשי

    אבולוציה בניגוד לאלוהים אינה אמונה אלא תיאוריה מדעית.
    ישנם שני הבדלים מהותיים בין תיאוריה מדעית לאמונה:
    1. תאוריה מדעית עוזרת לנו לנבא דברים והתנהגות במציאות בעוד שאמונה אינה מסוגלת לעשות זאת.
    2. באמצעות ניסוי בודד (הניתן לשיחזור) אפשר להפריך תיאוריה מדעית, בעוד שאמונה אינה קשורה למציאות ואינה ניתנת להפרכה.

12
צ'מני חיים

שלום ממלוק.
האמונה הדתית בכח עליון, טמיר וחזק, תמיד תנצח. לא רק בארצנו הקטנטונת, אלא בכל העולם. האמונה הדתית, אינה תלוית השכלה או אמצעים. היא החלטה ערכית שהחליט המאמין בטרם קיבל עליו את האמונה, או שנולד אל תוכה ותנאי החזקתו באמונה לאורה התחנך, מתאימים לתפישת עולמו ואז התנהלותו, היא בהתאם לערכים אלו.
האבולוציה, למרות שהיא יותר קרובה לזמננו מאשר האמונות הדתיות הקלסיות, היא השערה בלבד, אשר כל נסיונות ההוכחה שלה, אינם מבוססים על עובדות בדוקות. המצאות שלדים ומאובנים פרה היסטוריים, אינה הוכחה שבעלי חיים החיים היום הם התפתחות או מה שנקרא אבולוציה של אותו בעל חיים למה שקיים היום. באותה מידה של ספקולציה, ניתן לאמר שהחיה שחיה אז ועצמותיה נמצאו היום, היא חיה שהיתה , נכחדה ולא השאירה אחריה עקבות בלעדי אותו מאובן. בעלי החיים כיום, הנם כאלה הדומים לאלה שנמצאו, אך אינם המשך אבולוציוני של אלו שנכחדו והמשיכו זן אחר, אשר הצליח לשרוד עד היום.
באותה מידה , ניתן להסתכל על האבולוציה, כשינוי של הולך ופוחת ולא הולך ומתפתח. אם נצא מן ההנחה, שהאדם הנו יצור השייך לקבוצת הפרימטים, אבל היה זן שהצליח לשרוד עד היום, בעוד ששאר המאובנים והשלדים של פרימטים עתיקים, שנמצאו בחלוף הדורות,לא עמדו בתהפוכות שעבר העולם ונכחדו. הרי יתכן באותה מידה של ודאות(לא מוכחת חד משמעית,כפי שמוצא המינים לא הוכח ) שהמין האנושי(למשל) היה בשיאו כאשר נוצר ובחלוף השנים, כתוצאה ממחלות, קרינה, הרעלות ושאר מרעין בישין היתה אבולוציה של פגיעה בכושר הגופני והשכלי. כלאמר, הולך ופוחת הדור, בניגוד לתורת האבולוציה הנתפשת היום. אגב, עד היום , לא הצליחו ליצור חיים. עם כל הידע הביולוגי הקיים, הכרת מרכיבי הגוף והכרה יסודית של הגנום האנושי, בעניין זה, עדיין יש יתרון לחתול בעל איבר מין , על שורה של פרופסורים עם ראשים מבריקים , אם ינסו ליצור חיים.
אמונה אם היא דתית, היא בלתי תלויה . תלות שלה בדבר, הופך אותה לארצית ולתועלתית. כמו כל משא ומתן.

13
מישלינג

מסתבר שהתקווה היא אכן גורם חשוב על מנת שאדם יוכל לראות תמונה אחרת באופק. איזשהו מצב לשינוי. בספרו של ויקטור פרנקל ('האדם מחפש משמעות) - 'הרופא והנפש' ; מסופר על מקרה שהתרחש באחד ממחנות הריכוז במלחמת העולם ה 2, אסיר אשר עמד לפני ייאוש, קיבל בחלומו מסר שכל הסיוט ייגמר עומד להסתיים בתאריך X. חודש לאחר מועד החלום. 'ידיעה' זו עודדה אותו מאוד והוא החל לחוש ויטליות רבה יותר אשר סיפקה לו נוחם בגהינום לו היה עד. אך היום התקרב ולא נראה היה שבאופק מתרחש שינוי כלשהו. יום לפני שעת השין שניתנה לו ע"י הקול הפנימי שלו, חלה, אושפז, ולאחר מכן גם איבד את הכרתו. ביום בו היה אמור כל סבלו להסתיים (יום X). הוא אכן הסתיים. הוא מת מתשישות וחולי ומתנאים בלתי אנושיים.
למרבה האירוניה, הקול הפנימי שלו לא טעה, הוא אכן נגאל מייסוריו בתאריך היעד שניתן לו בחלומו. הוא נגאל לצמיתות. ובא לציון גואל.

מעניין. לא בטוחה אם אכן יש קו ברור בין אופטימיות לתקווה או שהאופטימיות מוכלת בתקווה או להיפך. חשוב כן להזכיר שמדובר פה ברצפים ולא בדיכוטומיה של יש/אין. לראיה לאפקט הפלצבו המוכר יש גם את האח התאום הרשע - הנוסבו. ובמקום בו קיימת מידת אי-תקווה או חוסר אמונה - ייתכן גם אפקט שלילי (ולא פשוט סטטוס קוו של המצב הקיים).