קולות העתיד

בדמוקרטיה פוליטיקאים מביטים לטווח הקצר, לבחירות הבאות. כיצד נוכל לייצג בדמוקרטיה גם את טובתם של הדורות הבאים?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

לאור הלהט שבו הפילוסוף והמדינאי האירי אדמונד ברק התנגד לרדיקליות, אין זה דבר תדיר שיוטחו בו האשמות ברדיקליזם. והנה, בכל זאת, הוא כותב ב"הרהורים על המהפכה בצרפת", משנת 1790:

"החברה היא אכן חוזה... שותפות המתקיימת לא רק בין אלו שחיים, אלא בין אלו שחיים, אלו שמתו, ואלו שעתידים להיוולד".

אף כי קל לטעות בעניין, המחשבה הזאת היא רדיקלית באורח עמוק. יש לנו כבר אמצעי כדי לייצג את רצונותיהם של דורות העבר. חוקות, שהן הקולות של ההיסטוריה שלנו, אינן כובלות אותנו לעבר, שכן אפשר להצביע נגדן, אך יש להן בכל זאת השפעה רבת עוצמה על מה שהחברות שלנו עושות כיום. חסר לנו מנגנון כזה כדי להביא בחשבון את האינטרסים של הדורות העתידיים. וזוהי בעיה מורכבת וחמקמקה יותר ממה שעשוי להיראות ברגע הראשון. אכן, דומה שעצם מבנה המציאות חותר נגדנו.

הקודמים לנו בהיסטוריה כפו עלינו – באורח חד-צדדי – את המשטר הכלכלי שלהם, את מדיניות ההגירה שהם הנהיגו, את הגבולות הלאומיים שהם התוו

בעוד שאנו עשויים לחוש סולידריות באותה מידה כלפי דורות העבר כמו כלפי דורות העתיד, חץ הזמן קובע שעלינו להתייחס זה לזה כמו חברים בקבוצה של רצים במרוץ שליחים. משמעות הדבר היא שאזרחים בהמשך זרימת הזמן מאיתנו נמצאים במצב נחות שבעתיים ביחס לאזרחים שקודמים לנו בזרימת הזמן. הקודמים לנו כפו עלינו – באורח חד-צדדי – את התוצאות של הנשיאה והנתינה הפוליטית שלהם: המשטר הכלכלי שלהם, מדיניות ההגירה שהם הנהיגו, הגבולות הלאומיים שהם התוו. אך מעבר לכך, הם גם זכו לאפשרות להסביר את עצמם בפנינו, ובכך העניקו לנו לא רק את התוצאות העירומות של חוקת ארצות-הברית, למשל, אלא גם את התיעוד של הדיונים ביחס לעקרונות העומדים ביסודה, כמו "כתבי הפדרליסט" (1787-1788). פרשנויות כאלה הן מקור מהותי לכבוד שאנו רוחשים להישגיהם של אבותינו, מעבר לסטטוס שלהם כעובדה מוגמרת.

חוקת ארצות הברית, האוורד צ'נדלר כריסטי

"סצנה בעת החתימה על חוקת ארצות הברית" (1940), האוורד צ'נדלר כריסטי. תצלום: ויקיפדיה

בניגוד לכך, דורות עתידיים חייבים לקבל כל דבר שאנחנו בוחרים להוריש להם, ואין להם שום דרך ליידע אותנו באשר לערכים שלהם. בכך, הם חסרי אונים עוד יותר מאזרחים זרים, שגם עליהם נכפות ההחלטות שלנו בנוגע לזיהום אוויר, מסחר, מלחמה וכולי ללא הסכמתם. בהיותם חסרי זכויות, זרים כאלו יכולים לפחות לפנות לממשלותיהם כדי לבקש מהן לפעול בקרב הממשל שלנו, או שהם יכולים להיות מעורבים בזירה שלנו על ידי כתיבת מכתבים בעיתונינו והעלאת טיעונים לצדקת טענותיהם. לאזרחי העתיד אין אפילו האמצעי הזה.

האסימטריה בין העבר והעתיד היא עוד יותר בלתי-הוגנת. אבותינו אינם יכולים עוד להינזק; אין להם דרך לדעת אם אנו מאכזבים אותם. אך ההחלטות הפוליטיות שאנו מקבלים היום לא רק יקבעו את משאה של האזרחות על כתפי נכדינו. הן גם נוגעות לסכנות קיומיות כמו למשל הסבירות למגפות עולמיות ולקריסה סביבתית. בלי נוכחות במערכת הפוליטית שלנו, שוועתם של אזרחי העתיד, העלולים לסבול או עשויים לצאת נשכרים מההחלטות הפוליטיות הנוכחיות שלנו, אינה יכולה להילקח בחשבון באורח ראוי במכלול השיקולים.

עלינו להעניק להם קול.

כיצד נוכל לעשות זאת? בסופו של דבר, הם אינם מסוגלים באמת לדבר איתנו. אך גם אם איננו יכולים לדעת מה יהיו הערכים היקרים ללבם של אזרחים עתידיים ובמה הם יאמינו, אנו יכולים לקחת בחשבון את האינטרסים שלהם, בהנחה סבירה שהללו יהיו דומים לשלנו באיזשהו אופן (למשל: הכול זקוקים לאוויר שאפשר לנשום אותו). אינטרסים הם עניין הרבה יותר פשוט מרצונות, והם בהחלט מתאימים להיות מיוצגים על ידי שליחים.

אם כך, אולי עלינו פשוט לעודד את אזרחי ההווה לאמץ את הפרספקטיבה של ברק ולחשוב על חובתם האזרחית באורח רחב יותר, כשהם מצביעים בעניינים השונים. האם דבר כזה עשוי לעבוד? מפעם לפעם, בני-אדם בהחלט מאמצים מאבקים פוליטיים הרחוקים מן האינטרסים המיידיים שלהם. למשל, כשהם מצביעים מתוך סולידריות יחד עם מי שעניים מהם. אך הפתרון האידאלי הזה אינו מבטיח, לאור הנטייה המובהקת לטווח הקצר שמאפיינת את רוב המצביעים בפועל. למעשה, יש לנו יכולות קוגניטיביות מוגבלות ומאגרי אמפתיה סופיים. אנו בסך-הכול בני-אדם.

בואו נתבונן לרגע במגבלות הללו, מתוך תקווה שבכך נוכל להציע פתרון לבעיה שלנו. ראשית, טווח האמפתיה שלנו הוא צר וגם קצר. יתכן שאנו מצביעים לעבר העתיד, במובן מוגבל, כשאנו חושבים על ילדינו ונכדינו, אך אין הדבר זהה למצב שבו אנחנו מצביעים כנציגים זמניים של החברה כולה. אל לנו להגביל את הדאגה שלנו לתחום טובתם של בני המשפחה שלנו בלבד. יתרה מכך, אפילו כשאנחנו מצביעים כהורים, לעתים קרובות אנחנו מתקשים להביא בחשבון את העתיד ארוך הטווח של ילדינו. למשל, בעוד שאנו בוחרים פוליטיקאים שמבטיחים להשקיע בחינוך, נראה שאנחנו פחות נלהבים לתקן את הכלכלה שלנו כדי לעזור לאנשים צעירים לבנות חיים משגשגים מתוך כבוד. הסיבה לכך היא שפעולה כזאת מתנגשת עם האינטרסים הנוגעים לביטחון הכלכלי הפרטי שלנו. איננו עומדים אפילו בדרישות של הנאמנויות הצרות ביותר שלנו.

תחנת כוח גרעינית, מישיגן

תחנת כוח גרעינית, מישיגן, ארה"ב. תצלום: Mike Boening Photography

המגבלה השנייה שלנו היא אינטלקטואלית. קשה לנו, כפרטים, לנתח את מלוא ההשלכות המצטברות של ההחלטות הפוליטיות מבחינת הדורות הבאים. מספיק קשה להעריך האם מבחינת המדינה ראוי להצטרף לגוש האירו או לפלוש לאפגניסטאן, על אף שאנחנו יודעים בשלב ההכרעה שמדובר בהחלטות גדולות ושההשלכות העיקריות שלהן יתבהרו בתוך שנים אחדות, ולא בתוך עשורים. האתגר הקוגניטיבי גדול לאין שיעור, כשאנו מנסים לחשב את העלות הבין-דורית של קביעת גיל הפרישה מעבודה ל-65, או לקבוע מה היא המדיניות המיטבית בתחום הפחמן כדי למתן את ההתחממות הגלובלית. מצביעים אנושיים פשוט אינם עומדים במשימה.

וכך, מתחילים להסתמן הקווים הכלליים של הפתרון לבעיה שלנו. אם האזרחים העכשוויים אינם יכולים שלא להיות קצרי-ראייה, אולי עלינו לשקול שילובם של גורמים שיכולים להצביע מתוך ראייה רחוקה ובלתי מוטית. מצביעים כאלו יהיו חייבים להיות בעלי מוטיבציה אמינה להגן על האינטרסים הבסיסיים של הדורות העתידיים בכללותם, ולא על תת-קבוצות של אינטרסים מועדפים, והם גם יידרשו למומחיות בבואם לחשב את ההשלכות האקטואריות ארוכות הטווח של קווי מדיניות ממשלתית. מצביעים כאלו יצטרכו להיות יותר מאנושיים.

אני חושב על ארגונים אזרחיים, כמו קרנות צדקה, קבוצות הפועלות למען הסביבה וגופי חשיבה שאינם מזוהים פוליטית. כדי להבטיח שלמצביעים כאלו יהיה איזשהו משקל פוליטי – אך לא משקל רב מדי – אנו עשויים להעניק לארגונים לא ממשלתיים (NGOs) מתאימים חלקים שווים בבלוק של קולות שיהיה בסך הכול, למשל, 10 אחוז מהאלקטורט.

הסטטוס המוסרי והחוקי של מצביעים כאלו יהיה של נאמנים עבור הדורות הבאים. נאמנות היא מושג משפטי שיש לו קודים מקצועיים מבוססים היטב באשר להתנהגות ולמערכות הבקרה החיצוניות, לאחריות ולאחריותיות. נאמנות מעוצבת במיוחד עבור מצבים שבהם אדם אחד צריך להפעיל את שיקול הדעת המיטבי שלו או שלה לטובת אינטרסים של אחרים, וזאת בלי להביא בחשבון את רצונותיהם.

מטבעה של הדמוקרטיה, בכל מקום שיש בו קולות, נמצא גם פוליטיקאים ולכן כל המפלגות הפוליטיות של הזרם המרכזי יפנו למצביעים החדשים הללו

גם בעבר מלאה נאמנות תפקיד פוליטי. למעשה, היא בדיוק הדגם לתפקיד של המחוקקים הנבחרים שברק עצמו תמך בו, כפי שתמך בו גם הכלכלן המדיני הבריטי ג'ון סטיוארט מיל מאה שנה לאחר מכן. יחד עם זאת, בהחלט יהיה עלינו ליצור כללים חדשים וכלים משפטיים מתאימים, כדי להבטיח את הצלחתה של נאמנות פוליטית מהסוג החדש הזה מצדם של ארגונים, ובמיוחד כדי להגן עליהם מכל השפעה לא ראויה של גורמים שהאינטרסים שלהם – מסחריים ואחרים –נטעים בהווה. כדי להבטיח את עצמאותם, הארגונים הללו יצטרכו להראות תמיכה ציבורית (נניח, בדמות 50,000 אזרחים חברים בארגון), להיות ארגונים שאינם מפיקים רווח, לעמוד בחוקים הנוגעים למימון מערכות בחירות וכן הלאה. אך במקום לדון בפרטים המעשיים הללו, אני מבקש כעת לפנות ליתרונות העיקריים של האמצעי האלקטורלי החדש.

כ-10 אחוז מהאלקטורט, ה-NGOs הללו יהיו גוף בוחרים משמעותי, אך לא כזה שתהיה לו חשיבות מוחלטת או שיהיה הומוגני באורח מוחלט. זה אמור להספיק. כפי שהכלכלן הפוליטי האוסטרי יוזף שומפטר (Schumpeter) ניסח זאת, השיטה הדמוקרטית היא "אותו הסדר מוסדי המשמש כדי להגיע להחלטות פוליטיות שבהן פרטים זוכים לכוח להחליט באמצעות מאבק תחרותי על הצבעתם של אנשים". מטבעה של הדמוקרטיה, בכל מקום שיש בו קולות, נמצא גם פוליטיקאים. כל המפלגות הפוליטיות של הזרם המרכזי יפנו למצביעים החדשים הללו, וכך מצעי המדיניות שלהן יהיו רלוונטיים לעניינים מגוונים, בדיוק כפי שהם פונים למצביעים המוטרדים מנושא אחד בלבד, כמו פנסיונרים או מי שמצדדים בלאומיות מעל לכל.

אגב, דבר כזה נראה כתוצאה טוב יותר ממה שהיינו יכולים לצפות לו אילו פשוט מינינו נאמנים כאלו באורח ישיר לבתי נבחרים העליונים שלנו. 26 הבישופים של הכנסייה האנגליקנית היושבים בבית הלורדים הבריטי הם מחוקקים-נאמנים בדיוק במובן הזה: מוטל עליהם לפעול לטובת האינטרסים של אלוהים. אלא שבעוד שיש להם מידה קטנה של השפעה ישירה על החקיקה, אין להם שום כוח בשדה המערכה האלקטורלי, שבו מפותחים הרעיונות והעקרונות העומדים מאחורי סדר היום החקיקתי.

בית הלורדים, ווסטמינסטר

ישיבה של בית הלורדים, ארמון ווסטמינסטר, לונדון. תצלום: ממשלת בריטניה, ויקיפדיה

לעומת זאת, נוכחותם של מצביעים-נאמנים עשויה להועיל לדיון הדמוקרטי כולו. הם יהפכו נושאים כמו קיימוּת לעניין פוליטי שאי-אפשר להימנע ממנו, עניין שיהיה על הפוליטיקאים לטפל בו בדרך שתהיה אמינה וסבירה בעיני הגורמים הפועלים הללו, שהם בעלי תחכום קוגניטיבי מובנה. האיכות המשופרת של תשומת-הלב של הפוליטיקאים גם תסייע למצביעים שהם אנושיים ותו-לא, ואשר מתקשים לתרגם את תשומת-לבם המוסרית באשר לעתיד לבחירות פוליטיות אפקטיביות. לפחות במידה מסוימת, תהיה כעת דרך להתגבר על קוצר הראייה המובנית במוסדות הדמוקרטיה.

כעניין של צדק, האינטרסים של בני-האדם העתידיים ראויים להילקח בחשבון בהחלטות שאנחנו מקבלים כעת. הבחירות שאנחנו עושים בתחום הפחתת התלות שלנו בפחמן במסגרת הפעילות הכלכלית שלנו, הבטחת קיומן של פנסיות או מימון של מחקר לפיתוח חיסונים, שיהיו בעלי השפעה אדירה על חייהם של מי שישבו בעוד עשרות בודדות של שנים במקום שאנו יושבים בו כעת. אכפת לנו מהאנשים הללו – בסופו של דבר, הם אזרחים כמונו, והם גם ילדינו ונכדינו. אפילו אם הם טרם נולדו, יש להם זכות לקבל מאיתנו מידה של תשומת-לב והתחשבות ברמה הפוליטית. הערכים האתיים שלנו פונים לכיוון אחד, לעבר אחריות בין-דורית, אך המערכת הפוליטית שלנו פונה לכיוון אחר, לעבר אופק קצר-טווח, האופק של הבחירות הקרובות. בכל דרך שנבחר לעשות זאת, עלינו למצוא דרך לגרום למערכת הפוליטית שלנו לקחת בחשבון את העתיד, ואת כל מי שחי בו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תומס וולס (Thomas Wells) הוא פילוסוף הפועל ברוטרדם, הולנד. הוא עורך את Erasmus Journal for Philosophy and Economics וכותב בלוג ב-The Philosopher's Beard

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: קבוצה של תינוקות. תצלום: moodboard, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תומס וולס, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על קולות העתיד

01
אביהו9

אתגר גדול מאוד וגם בעייתי מאוד. ומי יחליף את העמותות כשהן יסתאבו? ומי ידאג שקבלני קולות לא יפקדו להן חברים? העקרון יפה, אבל היישום נראה לי צרה גדולה.

02
דנה

טוב לקרוא שדמוקרטיה היא לא דבר קדוש שאי-אפשר לגעת בפרטים שלו. ההצעה מטרידה את המנוחה שלי בשעה מאז שקראתי, ואני לא יודעת בדיוק למה. אבל כנראה שעשיתם את שלכם, אלכסון...

03
שניר

לדעתי יש בעיה אינהרנטית באמירה לדאוג לדורות הבאים. מי שדואג לדורות הבאים כבר בוודאי לא צריך לדאוג לעצמו, כלומר הוא כבר במידה כלשהי מקיים תחושה מסוימת של "שובע" במציאות הנוכחית ולכן מצא לנכון לדאוג לדורות הבאים. סיטואציה כזו במובהק תומכת באנשים "שבעים" על פני אנשים שאינם "שבעים" בהווה כרגע.
מעבר לכך, גם השאלה אילו נושאים נכניס פנימה בדאגה לעתיד הם בוודאי שנויים במחלוקת. אחד יגיד שקיימות היא הדבר הכי חשוב ובסיסי והשני יגיד שעניינים מוסריים אחרים הם אלו שיש לתת להם את הדגש. ובסופו של דבר כשיבואו אותם "נאמנים של הדור העתידי" להצביע הרי בוודאי יצטרכו לקיים איזושהי פשרה שהיא חובה במציאות פוליטית עכשווית. ולכן גם ביחס לערכים ברור שאין נייטרליות.
בכל מקרה, המאמר מציף (עוד) בעיה בשיטה הדמוקרטית החבוטה והטובה שאפשר לחשוב עליה.

04
נדב

ראוי לציין שמדינת ישראל ביטלה לפני כמה שנים את 'נציבות הדורות הבאים', שתפקידה בכנסת היה לדאוג בדיוק לענין החשוב הזה. יתרה מזאת, יש בישראל מי שמצהירים במופגן על הכחדה יזומה של האנושיות של ילדינו ונכדינו (חפשו "האבולוציה של החינוך': מה לפוסט-הומניזם אצל החינוך?").

05
Tabularasa

הנה זה מתחיל (שנה להיבחרו של טראמפ),התחלת הכירסום בערכי הדמוקרטיה ע״י השמאל המריטוקרטי. לא נשאר אלא להזכר בערגה בדברי צ׳רציל על הדמוקרטיה.
חבל, או שמא אפשר כבר להגיד - חבל על דאבדין?